הקץ לטמטום: מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח

עודכן: 18 באפר׳

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? בפרק הראשון של מאמר זה נסקור את יסודו התלמודי של היתר אכילת הקטניות בפסח, נמשיך בהצגת טעמי המנהג לאסוֹר אכילת קטניות (מתוך דברי ראשוני אשכנז), ונבחן את הטעמים האלה לאור דברי התלמוד והרמב"ם.


א. יסוד ההיתר לאכול קטניות בפסח


היסוד הקדום שממנו לומדים שמותר לאכול קטניות בפסח הוא במשנה פסחים (ה, א): "אֵלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון". כידוע, יש מצוַת עשה מן התורה לאכול כזית מצה בליל-הסדר, והמשנה עוסקת בשאלה: מאֵלו מיני דגן ניתן להכין את המצה כדי שנצא בה ידי חובת אכילת כזית? המשנה משיבה על שאלה זו, ומלמדת שחובה להכין את המצה דווקא מחמשת מיני הדגן.


בפירושו למשנה זו, רבנו מסביר מדוע המשנה קובעת שיוצאים ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח דווקא בחמשת מיני הדגן הללו, והוא מבאר שיסוד הדברים בפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דב' טז, ג). כלומר, הפסוק בדברים קושר בין איסור אכילת החמץ לבין חובת אכילת המצות, כדי ללמדנו, שרק מצה שנעשתה מדברים שעשויים להחמיץ יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה. נמצא, שרק מצה שנעשתה מחמשת מיני הדגן הללו שעשויים להחמיץ, יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח.


ולענייננו למדנו, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ.


וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה שם: "אכילת מצה בלילי פסח מצוַת עשה [...] ונאמר: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת' וכו', כל הזרעונים שבָּצֵקן מחמיץ יוצא בהן ידי חובתו במצה. וחמשה מיני זרעונים אלו בלבד הן שבאין לידי חִמּוּץ, אבל זולתן כגון האורז והדוחן [...] מתקלקל בצקן אם נשתהה ואינו מחמיץ".


יסוד ביאורו של רבנו נמצא בתלמוד (פסחים לה ע"א), וכך נאמר שם:


"[משנה:] אלו דברים שאדם יוצא בהן [כלומר, מי שאכל מצה העשויה מהם – יצא ידי חובת אכילת מצה בפסח]: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. [תלמוד:] הני [=אֵלּוּ (חמשת מיני הדגן)] – אִין [=כן], אורז ודוחן – לא. מנא הני מילי? [=מהו המקור לכך שאורז ודוחן שעשו מהם מצה אין יוצאים בה ידי חובה?] אמר קרא [=ממה שנאמר בפסוק]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת', דברים הבאים לידי חִמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון".


וכך ביאר רבנו חננאל (צפון אפריקה, המאה הי"א) את התלמוד (שם): "ופשטינן מהאי קרא [=ואנו למדים מהפסוק הזה]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ' וכו' – דברים שייתכן שיבואו לידי חִמוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלֵם מצה, אבל אלו שאין באים לידי חִמוץ לעולם, אלא לידי סרחון, גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה".


נמצא אפוא, שחכמי המשנה והתלמוד קיבלו במסורת התורה-שבעל-פה, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ כאשר הם באים במגע עם מים. כלומר, כל שאר מיני הזרעים (כולל קטניות), אם יבואו במגע עם מים לעולם לא יחמיצו, ולכן מותר לאכלם בפסח גם אם הם באו במגע עם מים. ללמדנו, שלדעת חכמי המשנה והתלמוד מותר לחלוטין לאכול קטניות בפסח. מסורת תורה-שבעל-פה זו נפסקה להלכה ב"משנה תורה" (הלכות חמץ ומצה ה, א):


"אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני הדגן בלבד. והם שני מיני החיטים שהן החיטה והכוסמת. ושלשה מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון. אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן – אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ – הרי זה מותר באכילה, שאין זה חִמוץ אלא סרחון".


אגב, מה שנאמר בתלמוד וב"משנה תורה", שהקטניות באות "לידי סרחון" אם ניסו להתפיחן כבצק, רבנו מסביר (לעיל בפירושו למשנה), שכוונת הדברים שהם באים לידי קלקול ועיפוש, בשונה מחמשת מיני דגן שבבואם במגע עם מים הם מתנפחים ומשביחים.


ב. מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח?


יש לא מעט טעמים למנהג שאוסר לאכול קטניות בפסח, בפרק זה נעסוק בטעמים הקדומים והמרכזיים.


הטעם הראשון


הטעם הראשון נמצא ב"ספר המנהגות" (אשר בן שאול, צרפת, המאות הי"ב–י"ג), וזה לשונו (עמ' 176): "ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין, ועל כן נקראין חימצי". מדבריו עולה: א) שכל העולם נהגו שלא לאכול קטניות; ב) הסיבה שנהגו שלא לאכול היא מפני שהן מחמיצות; ג) המקור לכך שהן מחמיצות הוא מפני שקראו להן בשם "חימצי" אשר דומה לשם "חמץ".


חשוב להדגיש, שטענתו השנייה של אשר בן שאול לפיה קטניות עשויות להחמיץ – מנוגדת לפסק התלמוד, שהרי בתלמוד נפסק מפורשות שחמשת המינים היחידים שמחמיצים במים הם חמשת מיני הדגן שפורטו לעיל, ודינו של הסותר או המוסיף על מסורת התורה-שבעל-פה חמור מאד, והנה לפניכם דברי רבנו ביסוד התשיעי משלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים:


"והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה [...] וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


ועתה לדברי קאפח השכיר, אשר מותח ביקורת נכונה על טעמיו ההזויים של אשר, אך נתעוור מן האמת בעיקר, מפני שהוא לא ציין את הביקורת המרכזית שצריכה להימתח על אשר, והיא, שדבריו מנוגדים למסורת התורה-שבעל-פה; וזה לשונו בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א):


"והנה מה שכתב [...] ספר המנהגות 'שנהגו כל העולם', טעות הוא ואין הדברים אמת, ורוב ארצות המזרח לא נהגו איסור. ובתימן אכלו את כל הקטניות כאמיתה של תורה. ומה שכתב שמחמיצין מפני שנקראין 'חימצי', דברים מתמיהין, כי היא מין קטנית הנקראת בערבית 'חמץ' ובארמית 'חימצי', ואי דרשינן בשמא [=ואם דורשים לאסוֹר דברים לפי השם שלהם], צריך לאסור את היחמור שהוא חיה טהורה מפני ששמו דומה לחמור ["זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ [...] אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" (דב' יד, ד–ה)], ואלה דברים שלא ניתנו להיאמר".


על דבריו של אשר יש תמיהה נוספת: מדבריו לא ברור האם "חימצי" הוא שם לכל הזרעונים, או שם לסוג מסוים של קטנית, ואם "חימצי" הוא שם לסוג מסוים של קטנית, כפי שהוא במקורו בארמית, מדוע אשר הצרפתי מפליג בדמיונו ואוסר את כל סוגי הקטניות? ובכן, התשובה היא שאין לתמוה על-כך שדברי השוטים תמוהים וסבוכים, כי כך היא דרכם.


הטעם השני


הטעם השני הובא בתוך דברי מנוח בן יעקב, שגם הוא התגורר בארץ המינים (צרפת, המאה הי"ג). אמנם, מנוח חולק על הטעם שכותב אשר בן שאול ב"ספר המנהגות", אך הוא מעלה טעם אחר, וזה לשונו (בפירושו לדברי הרמב"ם ב"משנה תורה" לעיל):


"וכתוב ב'ספר המנהגות' [הובא לעיל] [...]. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ. אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [דב' טז, יד], ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".


מדברי מנוח עולה נקודה חשובה והיא, שגם לדעתו אין שום קטניות שעשויות להחמיץ, וכמו שהוא כותב לעיל: "שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ". מכל מקום, לדעתו, הטעם שמפניו אסרו לאכול קטניות בפסח הוא משום שאין שמחה באכילת קטניות, וזה נוגד את חובת השמחה בחג שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". על טעמו זה של מנוח אומר קאפח שם:


"ומה שכתב שאין אוכלין קטניות במועד משום שמחת החג, דברים הרבה יותר מתמיהין [ואין דברי קאפח נכונים, כי אין יותר תמוה ומתמיה מסטייה ממסורת התורה-שבעל-פה, וקאפח השכיר מטשטש את העובדה שראשוני אשכנז סטו ממסורת התורה-שבעל-פה שניתנה לנו איש-מפי-איש מפי משה רבנו], ואלו ראה 'לחוח ד'רה' [=לחוח מִדּוּרָה] בשמן שומשמין שפצחו עליה שתי ביצים, היה מניח לחם הניקודים התפל ורץ בכל כוחו להשיג מעדן כזה, וכן תבשיל של אורז בבשר ומֵח-עצמות לא היה אומר מה שאמר, וכי יש עונג מועד גדול מזה?".


הטעם השלישי


לאחר שמנוח כתב את טעמו הראשון (במאמרנו הוא הטעם הקודם, דהיינו הטעם השני), הוא התלבט והוסיף טעם נוסף. נראה שאפילו הוא הרגיש בחולשת הטעם הראשון שכתב, ולכן בסוף הטעם השני לקמן הוא הוסיף וכתב שם: "וזה הטעם יש לו שורש" – משמע שהטעם הראשון אין לו שורש, דהיינו רעוע ביותר, ואכן צדק בזה. וזה לשונו שם במלואו:


"אחר זה מצאתי כתוב שיש מין אחד נקרא 'ויצאש', והם גרגרים של חיטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמין הזונין. שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך הישר, וחוזרת זונין, מלשון 'כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ' [הו' א, ב], ובשנה גשומה חוזרת התבואה 'ויצאש' [...] ועל כן אסרו כל קטניות – וזה הטעם יש לו שורש".


מנוח טען שאכילת קטניות בפסח נאסרה, מפני שיש מין מסוים של חיטים שצורתן משתנית בשנת בצורת לצורה שדומה לצורת קטנית, ואם תהיה שנה גשומה לאחר מכן, החיטים חוזרות לצורתן הטבעית. ויש לתמוה, מדוע מנוח אסר את כל הקטניות משום מין מסוים של חיטה? מדוע לא אסר רק את מיני הקטניות שדומות לאותן החיטים? ולא מספיק שגזירה זו כלל לא נאמרה בתלמוד, כלומר בשום מקום בתלמוד לא אסרו לאכול מיני קטניות שדומות לחיטי הזונין, מנוח הוסיף עוד גזירה הזויה על הגזירה ההזויה הראשונה, ואסר את כל מיני הקטניות, גם אלו שאינן דומות כלל לחיטי הזונין. נמצא, שגזרו גזירות מרחיקות לכת, וגזירות על הגזירות, על יסוד טעמים רע