הקץ לטמטום: מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח

עודכן: 18 באפר׳

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, ותמצאום מחזקים את מנהגם המשובש והמטופש הזה על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן, אך כאשר הם מגיעים לסיבות ההלכתיות לפיהן יש לאסור אכילת קטניות, הם מתחילים לגמגם... וזכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? בפרק הראשון של מאמר זה נסקור את יסודו התלמודי של היתר אכילת הקטניות בפסח, נמשיך בהצגת טעמי המנהג לאסוֹר אכילת קטניות (מתוך דברי ראשוני אשכנז), ונבחן את הטעמים האלה לאור דברי התלמוד והרמב"ם.


א. יסוד ההיתר לאכול קטניות בפסח


היסוד הקדום שממנו לומדים שמותר לאכול קטניות בפסח הוא במשנה פסחים (ה, א): "אֵלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון". כידוע, יש מצוַת עשה מן התורה לאכול כזית מצה בליל-הסדר, והמשנה עוסקת בשאלה: מאֵלו מיני דגן ניתן להכין את המצה כדי שנצא בה ידי חובת אכילת כזית? המשנה משיבה על שאלה זו, ומלמדת שחובה להכין את המצה דווקא מחמשת מיני הדגן.


בפירושו למשנה זו, רבנו מסביר מדוע המשנה קובעת שיוצאים ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח דווקא בחמשת מיני הדגן הללו, והוא מבאר שיסוד הדברים בפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דב' טז, ג). כלומר, הפסוק בדברים קושר בין איסור אכילת החמץ לבין חובת אכילת המצות, כדי ללמדנו, שרק מצה שנעשתה מדברים שעשויים להחמיץ יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה. נמצא, שרק מצה שנעשתה מחמשת מיני הדגן הללו שעשויים להחמיץ, יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח.


ולענייננו למדנו, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ.


וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה שם: "אכילת מצה בלילי פסח מצוַת עשה [...] ונאמר: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת' וכו', כל הזרעונים שבָּצֵקן מחמיץ יוצא בהן ידי חובתו במצה. וחמשה מיני זרעונים אלו בלבד הן שבאין לידי חִמּוּץ, אבל זולתן כגון האורז והדוחן [...] מתקלקל בצקן אם נשתהה ואינו מחמיץ".


יסוד ביאורו של רבנו נמצא בתלמוד (פסחים לה ע"א), וכך נאמר שם:


"[משנה:] אלו דברים שאדם יוצא בהן [כלומר, מי שאכל מצה העשויה מהם – יצא ידי חובת אכילת מצה בפסח]: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. [תלמוד:] הני [=אֵלּוּ (חמשת מיני הדגן)] – אִין [=כן], אורז ודוחן – לא. מנא הני מילי? [=מהו המקור לכך שאורז ודוחן שעשו מהם מצה אין יוצאים בה ידי חובה?] אמר קרא [=ממה שנאמר בפסוק]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת', דברים הבאים לידי חִמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון".


וכך ביאר רבנו חננאל (צפון אפריקה, המאה הי"א) את התלמוד (שם): "ופשטינן מהאי קרא [=ואנו למדים מהפסוק הזה]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ' וכו' – דברים שייתכן שיבואו לידי חִמוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלֵם מצה, אבל אלו שאין באים לידי חִמוץ לעולם, אלא לידי סרחון, גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה".


</