top of page

מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית

עודכן: 20 בנוב׳ 2022

אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית. מן המפורסמות שרבנו הרמב"ם כמעט ולא חידש דינים מדעתו, אלא רובה המכריע והמוחלט של פסיקתו היא למעשה פסיקה תלמודית, וכבר הרחבתי בעניינים חשובים אלה בשני מאמרים: "כתיבת חידושי הלכה לפי הרמב"ם" ו"פסיקת הלכה למעשה לפי משנה-תורה להרמב"ם", מאמרים אלה פורסמו ובעז"ה יפורסמו בעתיד בעריכה חדשה.


במאמר זה אנכי מבקש לדון במקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית, אשר נובע בראש ובראשונה מכוח תוקפה וסמכותה של הסנהדרין הוא בית-הדין-הגדול בירושלים. אין כוונתי לבית-הדין-הגדול שיושב היום בירושלים, מפני שהוא רחוק מלהיות הסנהדרין שאליה התכוונו התורה או חז"ל או רבנו הרמב"ם – גם בשל הרכבו וסמכותו המצומצמים ביותר, גם מפני שהוא רחוק מלהיות מוסכם על כלל עם-ישראל, אך בעיקר בשל תעייתו ההלכתית המוסרית והמחשבתית. זאת ועוד, דומני שאין כמעט הלכה אחת בימינו, שאין עליה מחלוקת ודעות לכאן ולכאן. כלומר, אנחנו עדיין רחוקים מאד מכינון הסנהדרין: בית-הדין-הגדול בירושלים.


וכידוע, במקום שהשורש פורה ראש ולענה השקר יתרחב בו מאד, וכמו שמלמד רבנו בפירושו למשנה (מסכת עבודה-זרה ג, ג), וכֹה דבריו: "וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [דמויות מיתיות דמיוניות שבהן הכוכבים מתגלמים], והן חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה, מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק".


נחזור לרבנו, כאמור, כל הלכותיו של רבנו הן הלכות שנפסקו בתלמוד ולאור כללי הפסיקה של חכמי התלמוד. ויש לשאול: מדוע רבנו לא חידש דינים משלו? התשובה לכך פשוטה, אך עם פשטותה היא כל-כך נזנחה בעולם האורתודוקסי באלף השנים האחרונות, עד שהעדרה יצר תהו ובהו הלכתי מחשבתי ומוסרי, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, עד שהמתבונן החיצוני על הלכותיה והשקפותיה העקומות של הדת שלפנינו משוכנע שהיא לא נבעה ממקור אלהי.


התשובה לשאלה מדוע רבנו כמעט ולא חידש דינים משלו טמונה במלה אחת: הסנהדרין. כוח הפסיקה של חכמי המשנה והתלמוד הבבלי שמחייב אותנו לדורי-דורות נובע מכוח תוקפה וסמכותה של הסנהדרין הוא בית-הדין-הגדול, והחובה ללכת אחר בית-הדין-הגדול מעוגנת בשתי מצוות מהתורה: עשה ולא תעשה. נחל אפוא בהלכות ממרים (א, א–ב), אשר מתארות את כוחו וסמכותו העצומים של בית-הדין-הגדול, והנה הן לפניכם בשתי הפְּסקות הבאות:


"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן.


כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת-בית-דין: שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [דב' יז, יב]".


כוחו של התלמוד הבבלי נובע אפוא מכוח הסנהדרין אשר חדלה לפעול כמה שנים סמוך מאד לחתימת התלמוד הבבלי, וכדברי רבנו בהקדמתו לספרו "משנה תורה" (הלכה כט):


"וכל בית-דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות, לא פשטו מעשיו בכל ישראל – מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית-דין של אותה מדינה יחידים, ובית-הדין-הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד".


מדברי רבנו האחרונים עולה, כי בנוסף לסנהדרין, כוחו של התלמוד הבבלי נובע מהסכמה רחבה שהייתה בקרב עם-ישראל לדינים שנפסקו בתלמוד הבבלי. קצרו של דבר, לאור החובה התורנית ללכת אחרי בית-הדין-הגדול אשר מעוגנת בשתי מצוות מן התורה, ישנם אפוא שני תנאים נסיבתיים שלפיהם כוח הפסיקה של התלמוד הבבלי מחייב אותנו לדורי-דורות:


א) במשך כל תקופת המשנה והתלמוד הייתה סנהדרין בעם-ישראל שאישרה את הפסיקות שהתחדשו במהלך הדורות; ב) הייתה הסכמה רחבה בקרב עם-ישראל על הדינים שיצאו מהסנהדרין, והם פשטו ונתקבלו בקרב כל עם-ישראל. ללא שני התנאים הללו, שום דין, הלכה, תקנה, גזרה או מנהג, אינם יכולים לקבוע אחיזה לדורי-דורות בעם-ישראל.


נמצא, שרבנו היה מחויב לפסקי חכמי המשנה והתלמוד, ולכן הוא נזהר מאד ללכת בנתיביהם ההלכתיים של חכמי התלמוד, ואף לא סטה מאורחותיהם, ובהמשך נרחיב בעניין זה.


א. שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו!


מאז חתימת התלמוד, פסיקה של חכם או בית-דין חלה על אנשי מקומו בלבד, ואפילו על מדינה כולה, ברם, יש בכוחו של כל חכם ואפילו יחידי לחלוק אפילו על פסק של בית-דין ולהטות את כף ההלכה והצדק לזכותו, וזאת באמצעות הבאת ראיות הלכתיות ומחשבתיות אמיתיות.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה מתוך הקדמתו לספרו "משנה תורה" (הלכה ל):


"וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין-אחֵר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון".


וברור שאין כוונת רבנו לבית-דין דווקא, כלומר, אפילו חכם יחידי יכול לחלוק על חכם מתקופת הגאונים, שהרי רבנו בעצמו חלק לבדו על רבים מהגאונים ובעניינים רבים ועצומים מאד. אלא, שרבנו נקט בלשון "בית-דין" מפני שרבים מחכמי-קדם עמדו בראש בית-מדרש. כמו כן, רבנו אומר: "שומעין [...] למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון", דהיינו אין זה משנה אם החכם הוא יחידי ("אחד מן הגאונים" אשר נזכר בהלכה) או חכם שעומד בראש בית-דין.


מאחורי הלכה זו ניצב כלל חשוב מאד, והוא: קבל האמת ממי שאמרו! דהיינו, רבנו פוסק את ההלכה הזו לחכמים ולבתי-דינים אשר שאיפתם הטהורה היא בירור האמת לאמיתה. וכך, כאשר בית-דין או חכם מסוים פוסקים הלכה, הם מכינים את עצמם מראש לעובדה, שעשוי לבוא חכם אשר יוכיח שדבריהם אינם נכונים – ובמקרה כזה הם יהיו מוכנים ומזומנים לבטל את דבריהם מפני האמת שבדברי אותו חכם, אשר הוכיח את צדקת השקפתו והכרעתו.


ברם, הוזי ההזיות האורתודוקסים בימינו, רודפי הבצע השׂררה השלמונים והתאוות, אינם פוסקים הלכה מתוך שאיפה לבירור האמת ההִלכתית והמחשבתית, אלא פסיקתם נובעת משאיפות מינות זרות מאד לדרך האמת – ולכן הם לעולם לא יודו על שגיאותיהם ולעולם לא יודו שהם טועים, ואפילו שיוכיחו להם שהם שוגים באותות ובמופתים חדים וברורים. לפיכך, אין שום סמכות להוזי ההזיות הללו, ודבריהם אינם מחייבים שום אדם ואפילו לא את קהילתם, שהרי פסיקתם אינה נובעת מדרישת האמת, אלא מהליכה בדרכי חתחתים ומוקשים.


קצרו של דבר, ההלכה הזו, אשר מעניקה כוח לחכמים ולבתי דינים לפסוק הלכות שיחייבו את קהילותיהם ומדינותיהם, עוסקת אך ורק באנשי אמת טהורי לבב, אשר "שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו", דהיינו רק באישים ששיקולי אהבת האמת ורדיפת הצדק מנחים אותם.


והנה לפניכם מעט מדברי רבנו באיגרתו על הכומרים האורתודוקסים בתקופתו (עמ' קלא):


"והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו".


ומי שאינו מסוגל לעקור את כבודו כדי להסיר תקלה מעם-ישראל אסור לשמוע לו במאומה!

עוד כותב עליהם רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (שם):


"ואין לך צורך באמרך היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים. אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהן מחובות הדת ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי ה'. ורוב אנשי הדת מבעלי השררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים [כלומר כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם החמורות קלות בעיניהם!]".


***

נשים לב לנקודה חשובה נוספת: לפי ההלכה האמורה, מותר לחלוק אפילו על פסיקה אשר עוסקת בהבנת ההלכה שנפסקה בתלמוד, וכדברי רבנו בהלכה: "וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד" וכו'. כלומר, אם מאן-דהו הבין שההלכה התלמודית כך היא, ובא מאן-דהו אחריו והוכיח שהראשון טעה וההלכה התלמודית אינה-כן, אין שומעים לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו. ובמלים אחרות, ההיתר לבטל פסק הלכה נוגע לאופן הבנת הפסיקה התלמודית! ומזאת עולה, שכל-שכן וקל-וחומר הוא שמותר לחלוק על הפסקים בדינים המחודשים!


כלומר, גם אם הוזי ההזיות האורתודוקסים המחמירים והנבערים למיניהם, שהמיטו על עמֵּנו אסונות חמורים באלף השנים האחרונות, היו פוסקים דינים מתוך שיקולי אמת למחצה לשליש ולרביע, אין צל של ספק שמותר לחלוק על פסיקותיהם-הזיותיהם – שהרי כל דיניהם עוסקים בדברים המחודשים, וכל אחד ואחד בכל דור ודור אשר יאזור אומץ להוכיח את טעותם או את סכלותם ופתיותם, יש בכוחו לבטל את דבריהם כעפרא דארעא. וכן כותב קאפח שם: "לעולם כל מורה הוראה הראוי להוראה, רשאי לפסוק כפי שייראה לו וכמי שהדעת נוטה לדבריו".


כל-שכן שמדובר בהוזי הזיות מינות חמורות מאד, אשר תעו ולעו נכשלו ונחבלו ביסודות הדת הטהורים, והִתעו את עמֵּנו אחרי התהו. על הכסילים הארורים הללו אין בכלל מה לדבר, ואין צורך לומר שכל דבריהם ללא יוצא מן הכלל, כולם שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין. שהרי כל דבריהם נובעים משאיפות זרות ומבורותיהם הנשברים והרעים של המינים האירופים.


ואוסיף ואסביר: אימתי יש ערך לפסיקת חכם או בית-דין? רק כאשר היא נובעת מרדיפת הצדק ומבוססת על יסודות הדת ההלכתיים והמחשבתיים, ואפילו לאלה אין תוקף לדורי-דורות. אולם, רובן המכריע והמוחץ של ההלכות והחומרות שנפסקו והונהגו באלף השנים האחרונות אין להן שום תוקף ושום סמכות, מפני שמוצאן בשיבושים על-גבי שיבושים: מחשבתיים או הלכתיים, עד שרבים מהמנהגים והפסיקות שנקבעו והונהגו במהלך הגלות, נוגעים במינות ובעבודה-זרה או בשורשי עבודה-זרה או בחומרות שווא מייגעות או בסתם הבלים מטַמטמים. קצרו של דבר, ההלכה בימינו מנותקת ממקור מים חיים, ושואבת את מימיה הרעים מבורות המינות הנשברים של המאגיה וההזיות ומבורות פלפולי הגאווה הפרו-נוצריים המחמירים.


אגב, בקָראי את ההלכה שצוינה בכותר פרק זה איני יודע אם לצחוק או לבכות, שהרי בימינו לא רק שפסיקת ההלכה רחוקה כרחוק-מזרח-ממערב מפסיקת התלמוד הבבלי, יתרה מזאת: מי בכלל פוסק הלכה בימינו לפי הכרע הדעת? הכל נקבע לפי סטטיסטיקה זרה או לפי גדולתו הפוליטית והדמיונית של הפוסק בעיני עצמו או בעיני אחרים, ואף שיהביל הבלים מהובלים למכביר עדיין יִרְאוּ בהזיותיו-פסיקותיו תורה מסיני. ולצערנו הצליחו לטשטש את כוח הדעת וההבחנה בקרב המוני עם-ישראל, עד שנדמה להם העקוב למישור והמישור למהמוֹר.


ב. עריצותם של הכומרים האורתודוקסים


כאמור, בסמוך לחתימת התלמוד הבבלי בטלה הסנהדרין, ולכן הרמב"ם כמעט ואינו מוסיף על פסיקתם הנצחית. אולם, באלף השנים האחרונות חלה רעה גדולה מאד בעם-ישראל, מפני שלא רק שאומצו ונכפו על כלל עם-ישראל פסקי-דינים של בתי-דינים יחידים בפזורת הגלות החשוכה, אלא אפילו גזרות הזויות של יחידים, ואפילו יחידים שלא יודעים מי הם בדיוק, החילו על כלל עם-ישראל וכפו עלינו כאמיתה של תורה – ואלה הן רובן הגדול של הגזרות!


שיטתם זו, לכפות בכוחנות ובעריצות את שיטותיהם הפרו-נוצריות מֵחד, ולדרוס ולרמוס את המתנגדים להם מאידך, באה לידי ביטוי גם בימינו, וכפי שמתאר קאפח בהקדמתו למשנה-תורה (עמ' כד): "כפי שנפרץ הדבר במשך דורות הגלות, שרבו הגזרות והמנהגים, הפסקים והדינים, ואף גזרות שלא נודע גוזרן בבירור ורק 'שמענו שפלוני גזר', ושומרים עליהם יותר מדיני התורה עצמה, ואף מחילים אותם בכוח ואל על מי שלא שמע שפלוני גזר". ובפרק האחרון של המאמר "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם" הבאתי דוגמאות לכך.


כל זאת בניגוד מוחלט לצדק ולאמת, ובניגוד מוחלט לפסק ההלכה של רבנו בהקדמתו למשנה תורה (הלכה ל): "לפיכך [=בשל העדר שני התנאים ההכרחיים שצוינו לעיל: פסק סנהדרין-אמת והסכמה רחבה בעם-ישראל] אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת".


ג. סמכותו הנצחית של רבנו הרמב"ם


ברם, רבנו הרמב"ם לא כן עמו, רבנו הרמב"ם היה נאמן לכללי ההלכה והמחשבה של חז"ל ולא מש מהם, ולכן הוא כמעט ולא הוסיף פסקים מדעתו – וגם במקומות המעטים שהוא הוסיף הלכות מדעתו, המעיין יראה כי הם דברים אשר קרובים מאד לפסיקות התלמודיות, עד שנראה כאילו חכמי התלמוד בעצמם פסקו את ההלכה הזו והם לא אמרו אותה במפורש מפני שהם סמכו על אדם כרבנו שיבין את רצונם ומגמתם – בבחינת יילמד הסתום מן המפורש.


מכאן גם גדולתו ועוצמתו וסמכותו האדירה של רבנו הרמב"ם, ומכאן גם יובן מדוע כל החולק עליו כחולק על חכמי המשנה והתלמוד – וכל החולק על חכמי המשנה והתלמוד כחולק על התורה-שבעל-פה, וכל הכופר בתורה-שבעל-פה יצא ממסגרת הדת ואין לו חלק לעולם-הבא, אלא נכרת ואובד ברשעו כבהמה, ואף אם יצווח עד לב השמים שהוא מ"בעלי הנפש"...


והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לספרו "משנה תורה" (הלכה לא):


"ודברים הללו בדינים וגזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד. אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים בתלמוד, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם".


זו היא אפוא הסיבה הגדולה שרבנו איננו מחדש דינים משלו, רבנו נאמן לכללי הפסיקה ולכללי ההלכה, משנתו קב ונקי, צמודה ונאמנה לכללים העתיקים של דת משה. הוא נאמן לחז"ל ולבית-הדין-הגדול האחרון שהיה בעם-ישראל, וזו הערובה לאמיתת פסקיו ולזוהר דרכו. משנתו בנויה על כללי ההלכה ועל אדני השכל וההיגיון, ולכן דבריו בנויים בסדר ומשטר מופתיים, כי הוא נאמן לדרך האמת, ללא הזיות ודמיונות, וכל פסיקותיו ודעותיו בנויות כבניין פאר משוכלל ונפלא עומד איתן על תילו, לפי כל כללי האדריכלות ובמיטב חומרי הבנייה והעיצוב.


"לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב" (יש' נה, א).


וכך חותם רבנו הרמב"ם עניין זה בהקדמתו לספרו "משנה תורה" (הלכה לב):


"[מדוע כופין כל עיר ועיר ללכת אחר פסיקת התלמוד?] הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל [לאחר שהדינים נפסקו על-ידי הסנהדרין כאמור]. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום".


הרמב"ם לא מזכיר כאן את בית-הדין הגדול שהזכיר לפני-כן, אך הוא כבר אמר בהלכה כט, ש"בית-הדין-הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד", דהיינו בתקופת המשנה והתלמוד הייתה סנהדרין-אמת בקרב ישראל! ואין ספק שכאשר יש הסכמה רחבה שכזו בקרב חכמי ישראל, ואהבת האמת ורדיפת הצדק מפעמת בקרב מנהיגי הדת – אין ספק שהסנהדרין – בית-הדין-הגדול, עומד על תילו. ובימינו? לא אהבת האמת ולא רדיפת הצדק, כי אם תאוות הבצע ורדיפת השׂררה והתאוות, הם אלה שמנחים את רוב אנשי-השם הנחשבים לחכמים. ודברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף שראינו לעיל מבטאים בלשון עדינה מאד את עומק השבר והמשבר הרוחני שפקד ופוקד את כומרי הדת באלף השנים האחרונות.


והנביאים ע"ה התבטאו באופנים חמורים בהרבה מרבנו, והנה לפניכם כמה דוגמאות:


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד); "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).


ונצרף גם את דברי הנביא מיכה (ג, ט–יא):


"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: "דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין", הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".


והנביא משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף...


ונסיים פרק זה בהערה על הכלל "הלכתא כבתראי" לדעת רבנו, וכך אומר קאפח שם: "כוחו של אותו כלל אינו אלא במחלוקת אמוראים, אבל מאחרי חכמי התלמוד אין הכלל הזה". וכלל זה שימש ומשמש בידי פוסקים רבים באלף השנים האחרונות, לשבש ולעוות את דת משה בצורה חריפה וקשה ביותר, כי אם אנחנו מאמצים את דברי כל איזה כסיל שצץ הציץ וצייץ, וכל הזיה או חומרה חודרת לספר הפסיקה הנצחי של עם-ישראל, אנה אנו באים?!


ד. כוחו של בית-הדין הגדול


לאחר שראינו את אפסות סמכותם של בתי-הדין האורתודוקסים האירופים בפזורות הגלות, וכן בארץ-ישראל אשר נלקחה בשבי המינים הוזי ההזיות האירופים הפרו-נוצרים, אשר חוצבים ממנה בשקיקה בזדון ליבם הערל, נעבור עתה לעיין בכמה הלכות מרכזיות שעוסקות בסמכותו הרחבה והנצחית של בית-הדין-הגדול בירושלים, אשר יקום אך ורק מתוך אהבת האמת.


וכֹה דברי רבנו בהלכות ממרים (ב, א):


"בית-הדין-הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית-דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין, הרי זה סותר ודן כפי מה שיראה בעיניו. שנאמר: 'וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' [דב' יז, ט] – אין אתה חייב ללכת אלא אחרי בית-דין שבדורך [וכמובן שהכוונה בהלכה זו היא לבית-הדין-הגדול שבדורך]".


ויש לשאול, באלו דינים מדובר כאן? האם בדינים מן התורה או מדרבנן? שהרי ידוע כי לדעת רבנו הדינים שנלמדים באחת משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, יש מהם דאורייתא ויש מהם דרבנן (הכלל השני בספר-המצוות). נעיין אפוא בהלכה (א, ג) שם:


"אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה-שבעל-פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות-שהתורה-נדרשת-בהן ונראה בעיניהן שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותן סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה, והם הגזירות והתקנות והמנהגות".


נראה אפוא, שמדובר בעיקר בדיני תורה והלימוד במידות שהתורה נדרשת בהן הוא אסמכתא בלבד, שהרי עיקר דיני דרבנן הם תקנות גזרות ומנהגות. ויתרה מזאת, מן ההכרח לסבור שמדובר בדיני תורה, שהרי מהלך ההיסטוריה והתפתחות האנושות מחייבים חקיקה של דינים בעניינים מחודשים אשר נובעים מדיני התורה. לדוגמה, האיסור לנסוע בשבת ברכב שמוּנע בבנזין או בסולר, שהרי מדובר באיסור תורה ברור ומיידי של מלאכת הבערה. כמו כן, אם בית-הדין-הגדול יקבע שחיבור מעגל חשמלי בשבת הוא מלאכה מן התורה, יכול בית-דין שיבוא אחריו לקבוע שחיבור מעגל חשמלי אינו אסור בשבת, ואינו בכלל הבערה או מלאכה.


נמצא, כי בית-הדין-הגדול יכול לבטל הלכה שפסק בית-דין-גדול שקדם לו, שתוקפה מן התורה ואשר נובעת מן התורה. נמשיך עתה להלכה הבאה בהלכות ממרים (ב, ב), וכֹה דברי רבנו:


"בית-דין שגזרו גזרה, או התקינו תקנה והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית-דין אחֵר וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור את אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין. [...] והיאך יהיו גדולים במניין הואיל וכל בית-דין ובית-דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית-דין הגדול ולא חלקו בו".


נמצא, שכל מנהג ותקנה שתיקן בית-הדין-הגדול בלתי-ניתנים לביטול, אלא-אם-כן יהיה בית-הדין-הגדול השני גדול בחכמה מבית-הדין שקדם לו שפסק את ההלכה הנדונה (חכמי אותה הסנהדרין יהיו גדולים בחכמה מחכמי הסנהדרין הקודמת), ובמניין, כלומר שיצטרפו לחכמי הסנהדרין חכמים נוספים מעם-ישראל לאשר ולתמוך בביטול דברי בית-הדין הראשון.


ברם, אם התקנה שתיקן בית-הדין-הגדול הראשון נועדה לעשות סייג לדיני התורה, לא ניתן לבטלה לעולם! והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות ממרים (ב, ד):


"במה דברים אמורים? בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה. אבל דברים שראו בית-דין לגזור או לאסור אותו לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית-דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים".


ראינו אפוא את שלושת הכללים המרכזיים בדיני תקנות בית-הדין-הגדול ואופני ביטולן:


א) בית-הדין-הגדול יכול לבטל דברי קודמו בדינים מחודשים שנובעים ותקפים מן התורה; ב) בית-הדין-הגדול יכול לבטל את תקנות קודמו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין; ג) בית-הדין-הגדול אינו יכול לבטל את תקנות קודמו אם הן נתקנו כגדר וסייג לדיני התורה ומצוותיה.


ה. "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"


בספר שמות (כג, ב) נאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ויש להבין את משמעות הוראת הפסוק: האם הוראתו שיש ללכת אחר הרוב בכל דבר ועניין? ואם כן, צדק השכיר האורתודוקסי שלמה גורען בכפייתו סידור אשכנזי אחיד לחיילי צה"ל. ואם לא, במה אפוא דברים אמורים? לשם כך נעיין בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות ממרים (א, ה): "ודברים שלומדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית-דין-הגדול כולם הרי הסכימו. ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחד לרבים".


ובהלכות סנהדרין (ח, א) פוסק רבנו כך: "בית-דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה, שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת'". נמצא, כי כל הדין הזה אינו עוסק אלא בהכרעות בתי-הדין, אבל כאשר יש מחלוקת בעם-ישראל מהי דרכה של תורה ומהי דרך האמת, יש ללכת אחרי מי שדרכו היא דרך האמת.


ובמלים אחרות, כאשר מדובר בדיני ממונות או נפשות אשר לא הוכרעו והדיינים חלוקים בהם, בזה יש ללכת אחר הרוב. ברם, כאשר מדובר בענייני עבודה-זרה ושיבושי הלכה ברורים, האם ניתן לומר בהם "אחרי רבים להטות"? וכי ניתן להחליט כנגד ה' יתעלה? וכי ניתן להחליט כנגד התורה? ואפילו אם כל עם-ישראל וכל חכמיו יעבדו לבעל, כמו שאירע בתקופת אליהו הנביא שרק שבעת אלפים לא כרעו לבעל ולא השתחוו לו, האם ניתן לטעון "אחרי רבים להטות"?


וכבר ראינו לעיל שהכרע הדעת חשוב מאד ויש לו תפקיד מכריע בהכרעת הפסיקה, ולא רק בהכרעת הפסיקה, יש לו תפקיד חשוב אף יותר בחתירה לדרך האמת. ולא כפי שמטיפים לנו כומרי השקר אשר מטַמטמים אותנו בהשקפה שעלינו לבטל ולהאפיס לחלוטין את צלם האלוה שבקרבנו, ומורים לנו לזעוק בהתחסדות: מי אנחנו שנכריע מהי דרך האמת? מפני שהשקפה רעה זו מובילה להנצחת השקר הבערות המינות והאלילות, ומרחיקה את עמֵּנו ממילוי חובת ייעודנו: כינון ממלכת כהנים וגוי קדוש. אלא, על כל אדם להבין שניתנה לו השגה שכלית והוא מחויב להיעזר בה ולחתור ככל יכולתו להשיג את דרך האמת בדעתו! ואם הוא רק יזכך את השגתו השכלית העשוקה מן ההזיות והדמיונות, וירפא אותה מן הסכלות הטמטום והבערות, הוא יוכל לזהות על נקלה את דרך האמת, גם בסבך נתיבי השקר הפתלתלים של ימינו.


"הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב ["אֻלְפָן דְּטָב מֵחֲמַר וּמֵחֲלַב" (יונתן)], לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה? [למה לכם ללמוד הזיות מייגעות?] שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם, הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים [...] הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ" (יש' נה).

בתמונת שער הרשומה: כינוס הסנהדרין, איור משנת 1883.

צילום מאת: User:Wrongkind707 - נוצר על ידי מעלה היצירה. רישיון תמונה: CC BY-SA 3.0.

מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית
.pdf
Download PDF • 220KB

517 צפיות12 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

12 commentaires


שלום

רציתי לשאול על דבריך שהרי ציטטת את דברי הרמב"ם שכתב שהסנהדרין פסקה כמה שנים קודם התלמוד ואם כן אינו מובן מדוע מחויבים אנו לדברים שהסנהדרין לא הסכימו עליהן

ואי אפשר לומר שהדברים כפשוטם שכל ישראל הסכימו עליהן שהרי היו יהודים שמזמן גלות בבל לא חזרו למושבותיהם וחלקם עדין אין אנו יודעים היכן הם וחלקם אנו יודעים שאינם מודעים לאיסור מוקצה כמו כמה מיהודי הודו מאתיופיה וכדומה

J'aime
En réponse à

זה שיש לאחר תקופת התלמוד כל מיני תועים שביטלו את פסיקות התלמוד, או אפילו חלק מהגאונים ששגו ותעו, אין הדבר מעלה ולא מוריד, ואסביר: ברגע שבזמן נתון כל חכמי ישראל או רובן הסכימו על סנהדרין שתוציא הוראה אחת לכל ישראל, הדבר מחייב את כל ישראל, ורק סנהדרין חדשה שתקום יכולה לשנות את פסיקות הסנהדרין שקדמה לה. יש כללי פסיקה ברורים בענייני הסנהדרין וסמכותה בהלכות ממרים.

J'aime

טל סררו
טל סררו
08 sept. 2022

שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים

J'aime
En réponse à

ברוך תהיה, ועליך תבוא ברכת טוב.

J'aime

דביר
דביר
07 oct. 2020

שלום וברכה! מה היחס בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, אלו חכמים שונים במקומות שונים. גם הרמב"ם לפעמים פוסק לפי התלמוד הירושלמי כשחולק על הבבלי. היאך נפרצה לכאורה סמכותו של הבבלי? האם כשהרמב"ם אומר שהסמכות הבלעדית לפסיקת הלכה ניתנה לתלמוד הבבלי הוא הכליל בזה גם את הירושלמי? לא מובן לי...

תודה רבה!

J'aime
En réponse à

הפסיקה שבתלמוד הבבלי היא הקובעת והאחרונה מפני שהסנהדרין האחרונה של עם-ישראל הייתה בבבל. יש מקרים נדירים שבהם רבנו פוסק כפי שנאמר בתלמוד הירושלמי נגד הבבלי, ויש לעיין בכל מקרה לגופו, כי למיטב הבנתי אין תשובה אחת, אלא בכל אחד מן המקרים הנדירים הללו הצטברו גורמים נסיבתיים לחרוג מן הכלל.


וכידוע, הפורמליסטיקה לעולם אינה שלמה ומושלמת, ונדרשים תיקונים לא מעטים גם במקום שמערכת המשפט משוכללת מאד, ויודע זאת כל מי שלמד ולוּ מעט משפטים.

J'aime

איתמר שלו
איתמר שלו
21 juil. 2020

האם אני אמור להישמע לגזרות וסייגים של בית דין הגדול שקיים היום?

J'aime
En réponse à

חד משמעית, לא.


א) הם לא בגדר בית-הדין-הגדול שהוסכם על-ידי כלל עם-ישראל.


ב) הם אינם הולכים בדרך ה' בדברים ברורים ומפורשים שנוגעים לעבודה-זרה ולחילול ה'.

J'aime
bottom of page