מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית

עודכן ב: 6 פבר 2019

אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית. מן המפורסמות שהרמב"ם כמעט ולא חידש דינים מדעתו, אלא רובה המכריע והמוחלט של פסיקתו הוא למעשה פסיקה תלמודית, וכבר הארכתי בעניינים חשובים אלה בשני מאמרים: "כתיבת חידושי הלכה לפי הרמב"ם" ו"פסיקת הלכה למעשה לפי משנה-תורה להרמב"ם".

במאמר זה אנו מבקשים לדון ביסוד זה מנקודת מבט מעט שונה, ולאור תוקפו וסמכותו של בית-הדין הגדול בירושלים. אין כוונתי לבית-הדין הגדול שיושב היום בירושלים, מפני שהוא רחוק מלהיות הסנהדרין שאליה התכוון רבנו הרמב"ם, לא במהותו ההלכתית המחשבתית והמדעית, לא בהרכבו וסמכותו המצומצמים ביותר, אך בעיקר מפני שהוא רחוק מלהיות מוסכם על כלל עם-ישראל. ויתרה מזאת, דומני שאין כמעט הלכה אחת בימינו, שאין עליה מחלוקת ודעות לכאן ולכאן. כלומר, אנחנו עדיין רחוקים מאד מכינון הסנהדרין היא בית-הדין הגדול בירושלים.

כאמור, כמעט כל הלכותיו של הרמב"ם במשנה-תורה הן הלכות שנפסקו בתלמוד לפי כללי הפסיקה התלמודיים. וחשוב להבין מדוע הרמב"ם לא חידש דינים משלו? התשובה פשוטה, אך עם פשטותה היא כל כך נזנחה בעולם הדתי באלף השנים האחרונות, והעדרה יצר תהו ובהו הלכתי ומחשבתי, זה אומר בכה וזה אומר בכה, עד שהמתבונן החיצוני על דת האמת סובר שהיא לא ניתנה ממקור אלהי.

התשובה לשאלתנו במלה אחת היא – הסנהדרין. כוח הפסיקה של התלמוד הבבלי שמחייב אותנו לדורי-דורות נובע משני גורמים: א) במשך כל תקופת המשנה והתלמוד הייתה סנהדרין בעם-ישראל שאישרה את הפסיקות שהתחדשו במהלך הדורות; ב) הייתה הסכמה רחבה בקרב עם-ישראל על הדינים שיצאו מהסנהדרין, והם פשטו ונתקבלו בקרב כל עם-ישראל. ללא שני התנאים הללו, שום דין, הלכה, תקנה, גזרה או מנהג, אינם יכולים לקבוע אחיזה לדורות בעם-ישראל.

כוונתי בדבריי אלה רק לפסיקות הנכונות שנקבעו בבתי-הדין השונים בגלויות לאחר ביטול הסנהדרין בתום תקופת התלמוד, ואפילו הן אין להן תוקף לדורות. ברם, רובן המכריע של ההלכות והחומרות שנפסקו והונהגו באלף השנים האחרונות אינן בכלל דבריי, מפני שמוצאן בשיבושים על-גבי שיבושים. אם בשיבושים מחשבתיים ואם בשיבושים הלכתיים קשים ביותר, עד שרבים מהפסיקות והמנהגים שנקבעו במהלך הגלות, עוסקים בעבודה-זרה ממש, או בשורש עבודה-זרה, או בחומרות שווא, או בסתם הבלים שאין בהם צורך. קצרו של דבר, ההלכה בימינו מנותקת כמעט לחלוטין ממקור מים חיים, ושואבת את מימיה מבורות המיסטיקה והסגולות הנשברים או מבורות הפלפול וההזיות המחמירות.

ברם, רבנו הרמב"ם לא כן עמו, רבנו הרמב"ם היה נאמן לכללי ההלכה והמחשבה של חז"ל ולא מש מהם, ולכן הוא כמעט ולא הוסיף פסקים מדעתו. גם במקומות המעטים שהוא הוסיף הלכות מדעתו, המעיין יראה כי הם דברים קרובים מאד לפסיקות התלמודיות, עד שנראה כאילו חכמי התלמוד בעצמם פסקו את ההלכה הזו, ולא אמרו אותה במפורש כי סמכו על אדם כרבנו שיבין את רצונם ומגמתם.

מכאן גם גדולתו ועוצמתו האדירה של רבנו הרמב"ם, שכל החולק עליו כחולק על חכמי המשנה והתלמוד, וכל החולק על חכמי המשנה והתלמוד כחולק על התורה שבעל-פה, וכל הכופר בתורה שבעל-פה יצא ממסגרת הדת ואין לו חלק לעולם הבא, אלא נכרת ואובד ברשעו כבהמה, ואף אם יצווח עד לב השמים שהוא מבעלי-הנפש...

נעיין עתה באחת ההלכות החשובות ביותר במשנה-תורה להרמב"ם, הלכה אשר מופיעה בהקדמתו של רבנו לספרו הגדול (הלכה כט): "וכל בית-דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראל, מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים. והיות בית-דין של אותה מדינה יחידים, ובית-הדין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד".

כלומר, יש שני תנאים הכרחיים כדי שפסיקה מסוימת תחייב את כל עם-ישראל לדורות: א) "שהיא תתקבל בקרב כל עם-ישראל; ב) שהיא תצא מבית-הדין הגדול בירושלים, ולא כמו בתי-הדין הגלותיים שנזכרו בהלכה לעיל: "והיות בית-דין של אותה מדינה יחידים". אך כאמור, בסמוך לחתימת התלמוד הבבלי בטלה הסנהדרין, ולכן הרמב"ם כמעט ואינו מוסיף על פסיקתם. אולם, באלף השנים האחרונות חלה רעה גדולה מאד בעם-ישראל, מפני שלא רק שאומצו ונכפו על כלל עם-ישראל פסקי-דינים של בתי-דינים יחידים בפזורת הגלות, אפילו גזרות הזויות של יחידים ואפילו יחידים שלא יודעים מיהם בדיוק, החילו על כלל עם-ישראל וכפו עלינו כאמתה של תורה.

שיטתם זו, לכפות בכוחנות ובעריצות את שיטותיהם הפרו-נוצריות מחד, ולדרוס ולרמוס את המתנגדים להם מאידך, באה לידי ביטוי גם בימינו, וכפי שאומר מָרי יוסף קאפח בהקדמתו למשנה-תורה (עמ' כד): "כפי שנפרץ הדבר במשך דורות הגלות, שרבו הגזרות והמנהגים, הפסקים והדינים, ואף גזרות שלא נודע גוזרן בבירור ורק 'שמענו שפלוני גזר', ושומרים עליהם יותר מדיני התורה עצמה, ואף מחילים אותם בכוח ואל על מי שלא שמע שפלוני גזר". ובפרק האחרון של מאמרי "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם" הבאתי דוגמאות לכך.

כל זאת בניגוד מוחלט לצדק ולאמת, ורבנו אומר זאת מפורשות בהקדמתו שם (הלכה ל): "לפיכך [=בשל העדר שני התנאים ההכרחיים שצוינו לעיל] אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת". ויתרה מזאת, אפילו פסיקה שפסק בית-דין בגלות אשר עוסקת בהבנת ההלכה התלמודית – ניתנת לשינוי (אך חלילה כאמור מלשנות את פסיקתם אלא על-ידי בית-הדין הגדול והסכמת כלל ישראל). כלומר, אם בית-דין מסוים הבין שההלכה התלמודית כך היא, ובא בית-דין אחריו וסובר שהראשון טעה וההלכה התלמודית איננה כן, אין שומעים לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, וזה לשון רבנו שם:

"וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד, אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו בין ראשון ובין אחרון".

ובקָראי הלכה זו איני יודע אם לצחוק או לבכות, שהרי בימינו לא רק שפסיקת ההלכה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהפסיקה התלמודית, מי בכלל בימינו פוסק הלכה לפי הכרע הדעת? הכל נקבע לפי סטטיסטיקה קרה וזרה או לפי גדולתו הפוליטית והדמיונית של הפוסק בעיני עצמו או בעיני אחרים, ואף שיהביל הבלים מהובלים למכביר עדיין יראו בהזיותיו-פסיקותיו תורה מסיני. ולצערנו הצליחו לטשטש את חוש הדעת וההבחנה בקרב שלומי-אמוני-ישראל, עד שנדמה להם העקוב למישור והמישור למהמור.

מכל מקום, מהלכה זו עולה נקודה חשובה ביותר, ההיתר לסתור דברי בית-דין אחֵר לאחַר התלמוד נוגע לאופן הבנת הפסיקה התלמודית! כלומר, בדינים המחודשים שהמציאו הוזי ההזיות המחמירים למיניהם אין בכלל מה לדבר, ואין צורך לומר שדבריהם שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין. כי לא רק שדבריהם לא אושרו על-ידי הסנהדרין ולא הוסכמו על-ידי כלל ישראל, דיניהם עוסקים בדברים המחודשים וכל אחד בכל הדורות כאשר יאזור אומץ להוכיח את טעותם או סכלותם, מבטל את דבריהם כעפרא דארעא. וכן כותב מָרי שם: "לעולם כל מורה הוראה הראוי להוראה, רשאי לפסוק כפי שייראה לו וכמי שהדעת נוטה לדבריו". וכפסיקת רבנו לעיל:

"וכל בית-דין שעמד אחר התלמוד [...] וגזר או התקין או הנהיג [...] לא פשטו מעשיו בכל ישראל, [...] ובית-הדין הגדול של שבעים ואחד בטל [...] לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת".

הרמב"ם ממשיך ומלמדנו שם (הלכה לא): "ודברים הללו בדינים וגזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד, אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים בתלמוד, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם".

וזו הסיבה שרבנו איננו מחדש דינים משלו, רבנו נאמן לכללי הפסיקה ולכללי ההלכה, משנתו קב ונקי, צמודה ונאמנה לכללים העתיקים של דת משה. הוא נאמן לחז"ל ולבית-הדין הגדול האחרון שהיה בעם-ישראל, וזו הערובה לאמיתת פסיקתו ולזוהר דרכו, הכל בנוי על כללים ועל אדני השכל וההיגיון. ולכן דבריו בנויים בסדר ומשטר מופתיים, כי מוחו חד זך וצלול, ללא הזיות ודמיונות, וכל פסיקותיו ודעותיו בנויות כבניין פאר משוכלל ונפלא עומד איתן על תילו, לפי כל כללי האדריכלות ובמיטב חומרי הבנייה והעיצוב.

וכך חותם רבנו הרמב"ם עניין זה שם (הלכה לב): "[מדוע כופין כל עיר ועיר ללכת אחר פסיקת התלמוד?] הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא הם כל חכמי ישראל או רובן, והן ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבנו עליו השלום".

הרמב"ם לא מזכיר כאן את בית-הדין הגדול שהזכיר לפני כן, אך ברור מאליו שאם יש הסכמה כזו רחבה בקרב חכמי ישראל, ואהבת האמת ורדיפת הצדק מפעמת בקרב מנהיגי הדת – אין ספק שבית-הדין הגדול עומד על תילו. ובימינו? לא אהבת האמת ורדיפת הצדק, כי אם תאוות הבצע ורדיפת הכבוד והשררה הם אלה שמנחים את רוב אנשי השם הנחשבים לחכמים. ודברי הרמב"ם לקמן מבטאים בלשון עדינה מאד את עומק השבר הרוחני שפקד ופוקד את נושאי הדת באלף השנים האחרונות, וזה לשונו באיגרתו לר' יוסף (עמ' קלא):

"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים מִמֶּנּוֹ ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה נעלמת יראת שמים".

ונסיים פרק זה בהערה על הכלל "הלכתא כבתראי" לדעת רבנו, וכמו שאומר מָרי: "כוחו של אותו כלל אינו אלא במחלוקת אמוראים, אבל מאחרי חכמי התלמוד אין הכלל הזה". וכלל זה שימש ומשמש בידי פוסקים באלף השנים האחרונות, לשבש את דת משה בצורה חריפה וקשה ביותר, כי אם אנחנו מאמצים את דברי כל אחרון שצץ הציץ וצייץ, וכל הזיה או חומרה חודרת לספר הפסיקה הנצחי של עם-ישראל, אנה אנו באים?!

סמכותו של בית-הדין הגדול

לאחר שראינו את קלישות סמכותם של בתי-הדין בפזורות הגלות, וכן בארץ-ישראל בהעדר הסנהדרין, נעבור עתה לעיין בכמה הלכות מרכזיות שעוסקות בסמכותו הרחבה והנצחית של בית-הדין הגדול בירושלים. הרמב"ם פוסק בהלכתו ממרים (ב, א), וזה לשונו:

"בית-הדין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית-דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין, הרי זה סותר ודן כפי מה שיראה בעיניו. שנאמר: 'וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם' [דברים יז, ט] – אין אתה חייב ללכת אלא אחרי בית-דין שבדורך".

ויש לשאול, באלו דינים מדובר כאן? האם בדינים מן התורה או מדרבנן? שהרי ידוע כי לדעת רבנו הדינים שנלמדים באחת משלוש-עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, יש מהם דאורייתא ויש מהם דרבנן (הכלל השני בספר-המצוות). כדי להבין במה מדובר נצרף הלכה נוספת שם (א, ג), וזה לשון רבנו:

"אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל-פה, ואחד דברים שלמדו אותן מפי דעתן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהן שהדין בדבר זה כך הוא". ומעיר שם מָרי יוסף קאפח (באות יג): "כלומר, [אחד דברים] שקיבל משה מסיני בפירוש מקראות שבתורה, והם בכלל 'וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם' [שמות כד, יב], ואחד דברים שלא שמעו מן השליח אבל דנו בהם והסמיכום לאחת המידות, בין שהיו בהסכמה אחת בין שנחלקו והחליטו אחר הרוב, הכל נקרא דין תורה והם דבר תורה ממש וסוקלין עליהן והוא הדין שאר העונשין. ואין המידה שלמדו בה עיקר אלא אסמכתא בלבד".

נמצא, כי בית-דין גדול יכול לבטל הלכה מן התורה שפסק בית-דין גדול שקדם לו. לדוגמה, אם בית-דין גדול יקבע שחיבור מעגל חשמלי בשבת הוא מלאכה מן התורה, יכול בית-דין שיבוא אחריו לקבוע שחיבור מעגל חשמלי איננו אסור בשבת, ואינו בכלל הבערה או מלאכה.

נמשיך עתה להלכה הבאה (ב, ב): "בית-דין שגזרו גזרה, או התקינו תקנה, והנהיגו מנהג, ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית-דין אחר וביקש לבטל דברי הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. [...] והיאך יהיו גדולים במנין הואיל וכל בית-דין ובית דין של שבעים ואחד הוא? זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקיבלו הדבר שאמרו בית-דין הגדול ולא חלקו בו".

נמצא, כי כל תקנה שתיקן בית-הדין הגדול בלתי-ניתנת לביטול, אלא אם יהיה בית-הדין השני גדול בחכמה [חכמי אותה הסנהדרין יהיו גדולים יותר מחכמי הסנהדרין הקודמת], ובמניין, כלומר שיצטרפו לחכמי הסנהדרין חכמים נוספים מעם-ישראל לאשר ולתמוך בביטול דברי בית-הדין הראשון.

ברם, אם התקנה שתיקן בית-הדין הגדול הראשון נועדה לעשות סייג לדיני התורה, לא ניתן לבטלה לעולם! וזה לשון רבנו שם (ב, ד): "במה דברים אמורים? בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג אלא בשאר דיני תורה. אבל דברים שראו בית-דין לגזור או לאסור אותו לעשות סייג, אם פשט איסורן בכל ישראל אין בית-דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים".

ראינו אפוא את שלושת הכללים המרכזיים בדיני תקנות בית-הדין הגדול ואופני ביטולן: א) בית-דין גדול יכול לבטל דברי קודמו בדינים מן התורה שנלמדו באחת משלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן; ב) בית-דין גדול יכול לבטל את תקנות קודמו אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין; ג) בית-דין גדול אינו יכול לבטל את תקנות קודמו אם הן נתקנו כגדר וסייג לדיני התורה ומצוותיה.

"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת"

בספר שמות (כג, ב) נאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת", ויש להבין את משמעות הוראת הפסוק, האם הוראתו שיש ללכת אחר הרוב בכל דבר ועניין? ואם כן, צדק הרב גורן בכפייתו סידור אחיד אשכנזי לחיילי צה"ל. ואם לא, במה דברים אמורים? נעיין אפוא בלשון הרמב"ם בהלכות ממרים (א, ה): "ודברים שלומדין מן הדין אם הסכימו עליהן בית-דין הגדול כולם הרי הסכימו. ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחד לרבים".

ובהלכות סנהדרין (ח, א) רבנו פוסק כך: "בית-דין שנחלקו, מקצתן אומרים זכאי ומקצתן אומרים חייב – הולכין אחר הרוב, וזו מצות עשה של תורה: שנאמר: 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' [שמות שם]". נמצא, כי כל הדין הזה אינו עוסק אלא בהכרעות בתי-הדין, אבל כאשר יש מחלוקת בעם-ישראל מהי דרכה של תורה, יש ללכת אחרי מי שדרכו היא דרך האמת.

וכבר ראינו לעיל, שהכרעת הדעת מאד חשובה ויש לה תפקיד מכריע בבחירת הפסיקה הנכונה, וגם כאן, לא נכון לומר כפי שחינכו אותנו שעלינו להקטין את עצמנו, לגלגל עינינו לשמים ולומר: מי אנחנו שנכריע מהי דרך האמת? השקפה זו מובילה להנצחת השקר והבערות, אלא על כל אדם ואדם להכיר בכך שהוא נברא בצלם אלוה ממעל, והקב"ה חנן אותו בהשגה שכלית, ואם רק יזכך אותה מן ההזיות והדמיונות הוא יוכל לזהות על נקלה את דרך האמת, גם בסבך נתיבי השקר הפתלתלים של ימינו.

בתמונת שער הרשומה: כינוס הסנהדרין, איור משנת 1883.

צילום מאת: User:Wrongkind707


#הלכה #דיינים #תקומה #לימודתורה

21 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!