מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית

אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית. מן המפורסמות שרבנו הרמב"ם כמעט ולא חידש דינים מדעתו, אלא רובה המכריע והמוחלט של פסיקתו הוא למעשה פסיקה תלמודית, וכבר הרחבתי בעניינים חשובים אלה בשני מאמרים: "כתיבת חידושי הלכה לפי הרמב"ם" ו"פסיקת הלכה למעשה לפי משנה-תורה להרמב"ם", מאמרים אלה פורסמו בספרי "אפיקים להרמב"ם".


במאמר זה אנו מבקשים לדון במקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית מנקודת מבט מעט שונה ומתוך התמקדות בתוקפו וסמכותו של בית-הדין-הגדול בירושלים. אין כוונתי לבית-הדין-הגדול שיושב היום בירושלים, מפני שהוא רחוק מלהיות הסנהדרין שאליה התכוונו התורה או חז"ל או רבנו הרמב"ם – גם בשל הרכבו וסמכותו המצומצמים ביותר, גם מפני שהוא רחוק מלהיות מוסכם על כלל עם-ישראל, ובעיקר בשל תעייתו ההלכתית המוסרית והמחשבתית. ויתרה מזאת, דומני שאין כמעט הלכה אחת בימינו, שאין עליה מחלוקת ודעות לכאן ולכאן. כלומר, אנחנו עדיין רחוקים מאד מכינון הסנהדרין: בית-הדין-הגדול בירושלים.


כאמור, כמעט כל הלכותיו של רבנו הן הלכות שנפסקו בתלמוד ולאור כללי הפסיקה של חכמי התלמוד. ויש לשאול: מדוע רבנו לא חידש דינים משלו? התשובה לכך פשוטה, אך עם פשטותה היא כל-כך נזנחה בעולם הדתי האורתודוקסי באלף השנים האחרונות, עד שהעדרה יצר תהו ובהו הלכתי ומחשבתי, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, עד שהמתבונן החיצוני על הלכותיה והשקפותיה העקומות של הדת שלפנינו משוכנע שהיא לא נבעה ממקור אלהי.


התשובה לשאלה מדוע רבנו כמעט ולא חידש דינים משלו טמונה במלה אחת: הסנהדרין. כוח הפסיקה של התלמוד הבבלי שמחייב אותנו לדורי-דורות נובע משני תנאים נסיבתיים הכרחיים: א) במשך כל תקופת המשנה והתלמוד הייתה סנהדרין בעם-ישראל שאישרה את הפסיקות שהתחדשו במהלך הדורות; ב) הייתה הסכמה רחבה בקרב עם-ישראל על הדינים שיצאו מהסנהדרין, והם פשטו ונתקבלו בקרב כל עם-ישראל. ללא שני התנאים הללו, שום דין, הלכה, תקנה, גזרה או מנהג, אינם יכולים לקבוע אחיזה לדורי-דורות בעם-ישראל.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהקדמתו למשנה תורה (הלכה כט):


"וכל בית-דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות, לא פשטו מעשיו בכל ישראל – מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית-דין של אותה מדינה יחידים, ובית-הדין-הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד".


נמצא, שרבנו היה מחויב לפסקי חכמי המשנה והתלמוד, ולכן הוא נזהר מאד ללכת בנתיביהם ההלכתיים של חכמי התלמוד, ואף לא סטה מאורחותיהם, ובהמשך נרחיב בעניין זה.


שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו!


מאז חתימת התלמוד, פסיקה של חכם או בית-דין חלה על אנשי מקומו בלבד, ואפילו על מדינה כולה, ברם, יש בכוחו של כל חכם ואפילו יחידי לחלוק אפילו על פסק של בית-דין ולהטות את כף ההלכה לזכותו, וזאת באמצעות הבאת ראיות הלכתיות ומחשבתיות אמיתיות.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהקדמתו למשנה תורה:


"וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין-אחֵר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון".


וברור שאין כוונת רבנו לבית-דין דווקא, כלומר, אפילו חכם יחידי יכול לחלוק על חכם מתקופת הגאונים, שהרי רבנו בעצמו חלק לבדו על רבים מהגאונים ובעניינים רבים ועצומים מאד. אלא, שרבנו נקט בלשון "בית-דין" מפני שרוב חכמי האמת עומדים בראש בית-מדרש. כמו כן, רבנו אומר: "שומעין [...] למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון", דהיינו אין זה משנה אם החכם הוא יחידי ("אחד מן הגאונים" אשר נזכר בהלכה) או חכם שעומד בראש בית-דין.


נשים לב לנקודה חשובה נוספת: לפי ההלכה האמורה, מותר לחלוק אפילו על פסיקה אשר עוסקת בהבנת ההלכה שנפסקה בתלמוד, וכדברי רבנו בהלכה: "וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד" וכו'. כלומר, אם מאן-דהו הבין שההלכה התלמודית כך היא, ובא מאן-דהו אחריו והוכיח שהראשון טעה וההלכה התלמודית אינה-כן, אין שומעים לראשון אלא למי שהדעת נוטה לדבריו. ובמלים אחרות, ההיתר לבטל פסק הלכה נוגע לאופן הבנת הפסיקה התלמודית! ומזאת עולה, שכל-שכן וקל-וחומר הוא שמותר לחלוק על הפסקים בדינים המחודשים!


וכוונתי בזה לאינסוף הדינים המחודשים שהמציאו הוזי ההזיות המחמירים הנבערים למיניהם, עליהם אין בכלל מה לדבר, ואין צורך לומר שדבריהם שביתין ושביקין לא שרירין ולא קיימין. כי לא רק שדבריהם לא אושרו על-ידי הסנהדרין ולא הוסכמו על-ידי כלל ישראל, דיניהם עוסקים בדברים המחודשים, וכל אחד ואחד בכל דור ודור אשר יאזור אומץ להוכיח את טעותם או את סכלותם, יש בכוחו לבטל את דבריהם כעפרא דארעא. וכן כותב קאפח שם: "לעולם כל מורה הוראה הראוי להוראה, רשאי לפסוק כפי שייראה לו וכמי שהדעת נוטה לדבריו".


ולא רק שדיניהם עוסקים בדברים המחודשים, דבריהם מנותקים לחלוטין מתורת חיים!


ואסביר את דבריי: אימתי יש ערך לפסיקת חכם או בית-דין? רק כאשר היא נכונה ואמיתית ומבוססת על יסודות הדת ההלכתיים והמחשבתיים, ואפילו לאלה אין תוקף לדורי-דורות. אולם, רובן המכריע של ההלכות והחומרות שנפסקו והונהגו באלף השנים האחרונות אין להן שום תוקף ושום סמכות, מפני שמוצאן בשיבושים על-גבי שיבושים: מחשבתיים או הלכתיים, עד שרבים מהמנהגים והפסיקות שנקבעו והונהגו במהלך הגלות, נוגעים בעבודה-זרה ממש, או בשורשי עבודה-זרה, או בחומרות שווא מייגעות, או בסתם הבלים מטמטמים. קצרו של דבר, ההלכה בימינו מנותקת כמעט לחלוטין ממקור מים חיים, ושואבת את מימיה הרעים מבורותיהן הנשברים של המאגיה והסגולות או מבורות פלפולי ההבל וההזיות המחמירות.


אגב, בקָראי את ההלכה שהובאה בכותר איני יודע אם לצחוק או לבכות, שהרי בימינו לא רק שפסיקת ההלכה רחוקה כרחוק-מזרח-ממערב מהפסיקה התלמודית, יתרה מזאת: מי בכלל בימינו פוסק הלכה לפי הכרע הדעת? הכל נקבע לפי סטטיסטיקה קרה וזרה או לפי גדולתו הפוליטית והדמיונית של הפוסק בעיני עצמו או בעיני אחרים, ואף שיהביל הבלים מהובלים למכביר עדיין יִרְאוּ בהזיותיו-פסיקותיו תורה מסיני. ולצערנו הצליחו לטשטש את כוח הדעת וההבחנה בקרב המוני עם-ישראל, עד שנדמה להם העקוב למישור והמישור למהמור.


עריצותם של הכומרים האורתודוקסים


כאמור, בסמוך לחתימת התלמוד הבבלי בטלה הסנהדרין, ולכן הרמב"ם כמעט ואינו מוסיף על פסיקתם הנצחית. אולם, באלף השנים האחרונות חלה רעה גדולה מאד בעם-ישראל, מפני שלא רק שאומצו ונכפו על כלל עם-ישראל פסקי-דינים של בתי-דינים יחידים בפזורת הגלות החשוכה, אלא אפילו גזרות הזויות של יחידים, ואפילו יחידים שלא יודעים מי הם בדיוק, החילו על כלל עם-ישראל וכפו עלינו כאמיתה של תורה – ואלה הן רובן הגדול של הגזרות!


שיטתם זו, לכפות בכוחנות ובעריצות את שיטותיהם הפרו-נוצריות מחד, ולדרוס ולרמוס את המתנגדים להם מאידך, באה לידי ביטוי גם בימינו, וכפי שמתאר קאפח בהקדמתו למשנה-תורה (עמ' כד): "כפי שנפרץ הדבר במשך דורות הגלות, שרבו הגזרות והמנהגים, הפסקים והדינים, ואף גזרות שלא נודע גוזרן בבירור ורק 'שמענו שפלוני גזר', ושומרים עליהם יותר מדיני התורה עצמה, ואף מחילים אותם בכוח ואל על מי שלא שמע שפלוני גזר". ובפרק האחרון של מאמרי "כתיבת חידושי הלכה במשנת הרמב"ם" הבאתי דוגמאות לכך.


כל זאת בניגוד מוחלט לצדק ולאמת, ובניגוד מוחלט לפסק ההלכה של רבנו בהקדמתו למשנה תורה (הלכה ל): "לפיכך [=בשל העדר שני התנאים ההכרחיים שצוינו לעיל] אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת".


סמכותו הנצחית של רבנו הרמב"ם


ברם, רבנו הרמב"ם לא כן עמו, רבנו הרמב"ם היה נאמן לכללי ההלכה והמחשבה של חז"ל ולא מש מהם, ולכן הוא כמעט ולא הוסיף פסקים מדעתו – וגם במקומות המעטים שהוא הוסיף הלכות מדעתו, המעיין יראה כי הם דברים אשר קרובים מאד לפסיקות התלמודיות, עד שנראה כאילו חכמי התלמוד בעצמם פסקו את ההלכה הזו, והם לא אמרו אותה במפורש מפני שהם סמכו על אדם כרבנו שיבין את רצונם ומגמתם – בבחינת יילמד הסתום מן המפורש.


מכאן גם גדולתו ועוצמתו וסמכותו האדירה של רבנו הרמב"ם, ומכאן גם יובן מדוע כל החולק עליו כחולק על חכמי המשנה והתלמוד, וכל החולק על חכמי המשנה והתלמוד כחולק על התורה-שבעל-פה, וכל הכופר בתורה-שבעל-פה יצא ממסגרת הדת ואין לו חלק לעולם-הבא, אלא נכרת ואובד ברשעו כבהמה, ואף אם יצווח עד לב השמים שהוא מבעלי הנפש...


והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו למשנה תורה (הלכה לא):


"ודברים הללו בדינים וגזרות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד, אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים בתלמוד, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם".