מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית

אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא מקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית. מן המפורסמות שרבנו הרמב"ם כמעט ולא חידש דינים מדעתו, אלא רובה המכריע והמוחלט של פסיקתו היא למעשה פסיקה תלמודית, וכבר הרחבתי בעניינים חשובים אלה בשני מאמרים: "כתיבת חידושי הלכה לפי הרמב"ם" ו"פסיקת הלכה למעשה לפי משנה-תורה להרמב"ם", מאמרים אלה פורסמו ובעז"ה יפורסמו בעתיד בעריכה חדשה.


במאמר זה אנכי מבקש לדון במקור תוקפה הנצחי של הפסיקה התלמודית, אשר נובע בראש ובראשונה מכוח תוקפה וסמכותה של הסנהדרין הוא בית-הדין-הגדול בירושלים. אין כוונתי לבית-הדין-הגדול שיושב היום בירושלים, מפני שהוא רחוק מלהיות הסנהדרין שאליה התכוונו התורה או חז"ל או רבנו הרמב"ם – גם בשל הרכבו וסמכותו המצומצמים ביותר, גם מפני שהוא רחוק מלהיות מוסכם על כלל עם-ישראל, אך בעיקר בשל תעייתו ההלכתית המוסרית והמחשבתית. זאת ועוד, דומני שאין כמעט הלכה אחת בימינו, שאין עליה מחלוקת ודעות לכאן ולכאן. כלומר, אנחנו עדיין רחוקים מאד מכינון הסנהדרין: בית-הדין-הגדול בירושלים.


וכידוע, במקום שהשורש פורה ראש ולענה השקר יתרחב בו מאד, וכמו שמלמד רבנו בפירושו למשנה (עבודה-זרה ג, ג), וכֹה דבריו: "וכך מייחסים לכל המזלות והכוכבים צורות רבות [דמויות מיתיות דמיוניות שבהן הכוכבים מתגלמים], והן חלוקין באותן הצורות מחלוקת גדולה, מפני שהם דברי שקר, והשקר על איזה דבר שיהיה מתרבה ומתרחב בלי ספק".


נחזור לרבנו, כאמור, כל הלכותיו של רבנו הן הלכות שנפסקו בתלמוד ולאור כללי הפסיקה של חכמי התלמוד. ויש לשאול: מדוע רבנו לא חידש דינים משלו? התשובה לכך פשוטה, אך עם פשטותה היא כל-כך נזנחה בעולם האורתודוקסי באלף השנים האחרונות, עד שהעדרה יצר תהו ובהו הלכתי מחשבתי ומוסרי, זה אומר בכֹה וזה אומר בכֹה, עד שהמתבונן החיצוני על הלכותיה והשקפותיה העקומות של הדת שלפנינו משוכנע שהיא לא נבעה ממקור אלהי.


התשובה לשאלה מדוע רבנו כמעט ולא חידש דינים משלו טמונה במלה אחת: הסנהדרין. כוח הפסיקה של חכמי המשנה והתלמוד הבבלי שמחייבים אותנו לדורי-דורות נובע מכוח תוקפה וסמכותה של הסנהדרין הוא בית-הדין-הגדול, והחובה ללכת אחר בית-הדין-הגדול מעוגנת בשתי מצוות מהתורה: עשה ולא תעשה. נחל אפוא בהלכות ממרים (א, א–ב), אשר מתארות את כוחו וסמכותו העצומים של בית-הדין-הגדול, והנה הן לפניכם בשתי הפְּסקות הבאות:


"בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דב' יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן.


כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין: שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [דב' יז, יב]".


כוחו של התלמוד הבבלי נובע אפוא מכוח הסנהדרין אשר חדלה לפעול כמה שנים סמוך מאד לחתימת התלמוד הבבלי, וכדברי רבנו בהקדמתו לספרו "משנה תורה" (הלכה כט):


"וכל בית-דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה, וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות, לא פשטו מעשיו בכל ישראל – מפני רוחק מושבותיהם ושיבוש הדרכים, והיות בית-דין של אותה מדינה יחידים, ובית-הדין-הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד".


מדברי רבנו האחרונים עולה, כי בנוסף לסנהדרין, כוחו של התלמוד הבבלי נובע מהסכמה רחבה שהייתה בקרב עם-ישראל לדינים שנפסקו בתלמוד הבבלי. קצרו של דבר, לאור החובה התורנית ללכת אחרי בית-הדין-הגדול אשר מעוגנת בשתי מצוות מן התורה, ישנם אפוא שני תנאים נסיבתיים שלפיהם כוח הפסיקה של התלמוד הבבלי מחייב אותנו לדורי-דורות:


א) במשך כל תקופת המשנה והתלמוד הייתה סנהדרין בעם-ישראל שאישרה את הפסיקות שהתחדשו במהלך הדורות; ב) הייתה הסכמה רחבה בקרב עם-ישראל על הדינים שיצאו מהסנהדרין, והם פשטו ונתקבלו בקרב כל עם-ישראל. ללא שני התנאים הללו, שום דין, הלכה, תקנה, גזרה או מנהג, אינם יכולים לקבוע אחיזה לדורי-דורות בעם-ישראל.


נמצא, שרבנו היה מחויב לפסקי חכמי המשנה והתלמוד, ולכן הוא נזהר מאד ללכת בנתיביהם ההלכתיים של חכמי התלמוד, ואף לא סטה מאורחותיהם, ובהמשך נרחיב בעניין זה.


א. שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו!


מאז חתימת התלמוד, פסיקה של חכם או בית-דין חלה על אנשי מקומו בלבד, ואפילו על מדינה כולה, ברם, יש בכוחו של כל חכם ואפילו יחידי לחלוק אפילו על פסק של בית-דין ולהטות את כף ההלכה לזכותו, וזאת באמצעות הבאת ראיות הלכתיות ומחשבתיות אמיתיות.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה מתוך הקדמתו לספרו "משנה תורה" (הלכה ל):


"וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית-דין-אחֵר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד – אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון".


וברור שאין כוונת רבנו לבית-דין דווקא, כלומר, אפילו חכם יחידי יכול לחלוק על חכם מתקופת הגאונים, שהרי רבנו בעצמו חלק לבדו על רבים מהגאונים ובעניינים רבים ועצומים מאד. אלא, שרבנו נקט בלשון "בית-דין" מפני שרבים מחכמי-קדם עמדו בראש בית-מדרש. כמו כן, רבנו אומר: "שומעין [...] למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון בין אחרון", דהיינו אין זה משנה אם החכם הוא יחידי ("אחד מן הגאונים" אשר נזכר בהלכה) או חכם שעומד בראש בית-דין.


מאחורי הלכה זו ניצב כלל חשוב מאד, והוא: קבל האמת ממי שאמרו! דהיינו, רבנו פוסק את ההלכה הזו לחכמים ולבתי דינים אשר שאיפתם הטהורה היא בירור האמת לאמיתה. וכך, כאשר בית-דין או חכם מסוים פוסקים הלכה, הם מכינים את עצמם מראש לעובדה, שעשוי לבוא חכם אשר יוכיח שדבריהם אינם נכונים – ובמקרה כזה הם יהיו מוכנים ומזומנים לבטל את דבריהם מפני האמת שבדברי אותו חכם אשר הוכיח את צדקת השקפתו והכרעתו.


ברם, הוזי ההזיות האורתודוקסים בימינו, רודפי הבצע השׂררה השלמונים והתאוות, אינם פוסקים הלכה מתוך שאיפה לבירור האמת ההלכתית והמחשבתית, אלא פסיקתם נובעת משאיפות מינות זרות מאד לדרך האמת – ולכן הם לעולם לא יודו על שגיאותיהם ולעולם לא יודו שהם טועים, ואפילו שיוכיחו להם שהם שוגים באותות ובמופתים חדים וברורים. לפיכך, אין שום סמכות להוזי ההזיות הללו, ודבריהם אינם מחייבים שום אדם ואפילו לא את קהילתם, שהרי פסיקתם אינה נובעת מדרישת האמת, אלא מהליכה בדרכי חתחתים ומוקשים.


קצרו של דבר, ההלכה הזו, אשר מעניקה כוח לחכמים ולבתי דינים לפסוק הלכות שיחייבו את קהילותיהם ואנשי ארצם, עוסקת אך ורק באנשי אמת טהורי לבב, אשר "שומעין למי שהדעת נוטה לדבריו", דהיינו רק באישים ששיקולי אהבת האמת ורדיפת הצדק מנחים אותם.


והנה לפניכם מעט מדברי רבנו באיגרתו על הכומרים האורתודוקסים בתקופתו (עמ' קלא):