דינים ומנהגים לא מעטים יש בעניין כתיבת ספרי תורה, ברם, מה הם הדינים והמנהגים הנאמנים לדרך האמת? ובכן, כמובן שיש ללכת אך ורק אחרי מסורת ההלכה של רבנו הרמב"ם שנפסקה ב"משנה תורה", אך מה ביחס למנהגים שונים אשר לכאורה אינם מנוגדים לדרך ההלכה? כיצד יש לנהוג בהם? לקמן נדון בכמה מנהגים ונבחן מהי דרך האמת בהם, כאשר הכלל המנחה הוא שאין ללכת אחרי מנהגות המינים, כגון מנהגי חכמי-יועצי-אשכנז או מנהגי המינות של הקבלה הפגאנית, אף שמבחינה הלכתית יבשה הם אינם אסורים, אך מבחינה מחשבתית-השקפתית הם אסורים בתכלית האיסור מפני שהם מנציחים את הבלי המינים.
א. כשרות עורות ספרי התורה
ובכן, לעניין הלכתי יסודי זה אשר נוגע לכשרות הגוויל והקלף נתייחדו שני מאמרים: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", "זיוף הקלף והדוכסוסטוס", ולא אחזור על הדברים כאן.
ב. פרשיות פתוחות וסתומות
כמובן שבעניין זה יש ללכת אחרי הלכות התורה-שבעל-פה אשר מובאות בספר "משנה תורה" לפי כתבי-יד, ולא לסטות ממנו ימין ושמאל (הלכות ספר תורה פרק ח).
כמו כן, נשאלתי בעניין ההבדלים שבין "כתר ארם צובא" לבין פסקי רבנו בהלכות ספר-תורה, בעניין הפרשיות הפתוחות והסתומות (יש שלושה הבדלים בעניין זה), וכך השבתי:
רק חלק מהחוקרים סבורים שהספר שהרמב"ם הגיה ממנו הוא "כתר ארם צובא", והואיל ויש הבדלים מהותיים ביניהם נראה ברור שאותם החוקרים שגו בזה, ובאופן כללי אין לסמוך על החוקרים כנגד מסורת התורה-שבעל-פה. כמו כן, לך אחר ריבוי העדויות ואיכותן, כלומר רוב מכריע של כתבי-היד הקדומים והנאמנים (מתימן ומספרד) מורים שלא ככתר ארם צובא, לך אחריהם. ובשאלת עדיפות כת"י מספרד או מתימן יש ללכת אחרי כת"י תימן. יהודי תימן בתימן היו שמרנים מאד, יהדותם היא המקורית והעתיקה ביותר, ולכן חזקה היא שספריהם הם המדויקים ביותר. כמו כן, יהדות ספרד הושפעה רבות מדרכי המינות של יהדות אשכנז הפרו-נוצרית, ואף עלתה עליה בטומאתה, שהרי ספר-האופל הפגאני יצא דווקא מקרבה.
ועתה לארבעת ההבדלים שבין פסקי רבנו הנאמנים לבין המסורת שב"כתר ארם צובא", שלושה מהם פוסלים ספר-תורה אפילו בדיעבד, והרביעי אינו פוסל, והם: 1) בהלכות ספר תורה פרק ח, רבנו פוסק שפרשת "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ" (שמ' לד, א) היא פרשה פתוחה וכך הוא בנוסח תימן, ואילו בכתר ארם צובא היא סתומה; 2) לפי רבנו ונוסח תימן, פרשת "וַיְדַבֵּר [...] דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמַּקְרִיב אֶת זֶבַח" (ויק' ז, כח–כט) כלל אינה פרשה (לא פתוחה ולא סתומה), ואילו לפי הכתר היא פרשה פתוחה; 3) לפי כתר ארם צובא פרשת "אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו" (דב' כז, כ) היא פרשה סתומה, ולפי רבנו ונוסח תימן אין שם פרשה.
וההבדל הרביעי שאינו פוסל הוא שלפי כתר ארם צובא יש להניח רווח בין האות ה"א לאות למ"ד שבמילה "הֲלַיְיָ תִּגְמְלוּ זֹאת" (דב' לב, ו), ובדברי רבנו ונוסח תימן לא נזכר עניין זה.
את ארבעת ההבדלים הללו תוכלו לראות בצילומי נוסח "כתר ארם צובא" המצורפים לקמן:
אגב, נשאלתי מדוע עלינו להעדיף את פסקי רבנו ב"משנה תורה" על-פני נוסח "כתר ארם צובא"? ובכן, ספר פסיקותיו של רבנו הוא בגדר מסורת תורה-שבעל-פה שאנחנו מחויבים ללכת לפיה הואיל ורבנו הוא ממעתיקי השמועה, דהיינו ממוסרי התורה-שבעל-פה הנאמנים איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה בסיני – ולכן אנחנו מצֻווים לשמוע דווקא לו, ולא לנוסח כתב-יד של סופר, יהיה חשוב ומדויק ככל שיהיה. כל-שכן שמסורת יהודי תימן תומכת במסורתו.
ג. מסורת תימן בכתיבת ספר תורה
כאמור, לפי דעתי יש לדבוק במסורת תימן, לא מפני שהנני תימני, אלא מפני שהשכל הישר מורה על-כך שדרך האמת נשמרה באופן המיטבי ביהדות זו, וכידוע כתבי-היד של יהודי תימן הם המעולים והמדויקים ביותר, ומסורת דרך האמת שבידם היא מסורת עתיקה ומהימנה.
להלן 23 הבדלים בין מסורת תימן הקדומה לשאר הנוסחים בכתיבת ספר תורה, מתוך תאג' "כתר שלום": 1) בראשית (ד, יג) עוני מנשא – חסר ו; 2) שם (ז, יא) נבקעו כל מעינת – חסר ו; 3) שם (ט, כט) ויהיו כל ימי נח – ויהיו, מלא; 4) שם (מא, מו) כל פוטיפרע תיבה אחת; 5) שמות (כה, לא) תעשה המנורה – תעשה, חסר; 6) שם (כח, כו) אל עבר האפד – חסר ו; 7) ויקרא (ז, כג) פרשת כל חלב פתוחה; 8) שם (ז, כח) פרשת המקריב אינה פרשה; 9) במדבר (א, יז) אשר נקבו בשמת – חסר ו; 10) שם (י, י) ובראשי חדשיכם – מלא י; 11) שם (כב, ה) בלעם בן בער – חסר ו; 12) שם (כה, יב) את בריתי שלום – ו כשאר ווין; 13) דברים (כג, ב) פצוע דכא – דכא באלף; [ועתה לחילוקים באותיות קטנות וגדולות ועוד:] 1) בראשית (ח, א) זה ספר – ס רבתי; 2) שמות (לד, ז) נצר – נון כשאר אותיות; 3) במדבר (כה, י) י דפינחס כשאר אותיות; 4) דברים (יא, כא) הארץ – צ רבתי; 5) שם (כג, ז) קן ציפור – ק רבתי; 6) שם (לג, כט) אשריך – א רבתי; 7) שירת הים נכתבת בל' שיטין, ושיטה חלק לפניה ושיטה חלק לאחריה; 8) בסוף שירת הים אין הפסק חלק [דהיינו הפסק שבו הדף ריק וחלק] בין תיבת "בתוך" ובין תיבת "הים"; 9) שירת האזינו סז שיטין (ושיטה חלק לפניה וחלק לאחריה); 10) בשירת האזינו יש שורות בולטות ויוצאות לאמצע ומפסיקות את רציפות החלל הריק.
ביחס לנקודות 7–8 הראשונות, כך גם רבנו פוסק להלכה בהלכות ספר תורה (פרק ח):
"[...] 'וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם' [ויק' ז, א], 'וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח' [שם, יא], 'וַיְדַבֵּר... דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [לֵאמֹר כָּל חֵלֶב]' [שם, כב–כג] [רבנו מדלג עתה על פרשת המקריב שמובאת שם בפסוק כח ואילך, ואינו מציינה כפרשה פתוחה], 'וַיְדַבֵּר... קַח אֶת אַהֲרֹן' [ויק' ח, א–ב] – כולן פתוחות".
ביחס לנקודה 8 השנייה, כך גם פוסק רבנו בהלכות ספר תורה פרק ח, שהרי בציור של שירת הים שם אין הפסק בין תיבת "בתוך" לבין תיבת "הים" שמובאות בסוף שירת הים.
ביחס לנקודה 9 השנייה, כך גם פוסק רבנו בהלכות ספר תורה פרק ח: "צורת שירת האזינו [...] וכותבין אותה בשבע וששים שיטות".
ביחס לנקודה 10 השנייה, נראה שרבנו פוסק כמנהג תימן "צורת שירת האזינו, כל שיטה ושיטה יש באמצעה רווח אחד כצורת הפרשה הסתומה, ונמצאת כל שיטה חלוקה לשתיים".
ואצרף שניים מפסקי רבנו בהלכות ספר תורה (ז, ח–ט) גם כהקדמה לפרק הבא:
[ח] "ויזהר באותיות הגדולות ובאותיות הקטנות ובאותיות הַנְּקוּדּוֹת ובאותיות שצורתן משונות, כגון הפ"יין הלפופות והאותיות העקומות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש. וייזהר בתגין ובמניינן, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זי"ן הן, דקין כחוט השערה".
[ט] "כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ואם שינה בתיקון זה או שלא דקדק בתגין וכתב האותיות כולן כתקנן, או שקרב את השיטין או הרחיקן, או האריך בהן או קיצרן – הואיל ולא הדביק אות לאות, ולא חיסר ולא הותיר, ולא הפסיד צורת אות אחת, ולא שינה בפתוחות וסתומות – הרי זה ספר כשר".
ד. תיוג אותיות ספר התורה
ובכן, ראינו לעיל שתיוג אינו מעכב. כמו כן, רבנו אינו מציין בהלכות כיצד לתייג את אותיות ספר התורה, והואיל ואין לנו מסורת ידועה בעניין זה, שהרי כל ספרי התורה העתיקים שבידינו (מלפני 600 שנה ומעלה) אינם מתויגים (למעט בודדים אשר מתויגים באופנים מוזרים), לפיכך, לפי דעתי אין לתייג ספרי תורה בימינו כלל, עד שתקום הסנהדרין ותברר עניין זה.
בעניין זה ראוי להזכיר גם ספר שנקרא "תאגי", וכך נשאלתי בעניינו:
יש ספר שנקרא "תאגי". בספר זה נאמר לפרטי פרטים איפה ואיך צריך לתייג כל אות בתורה, וכדברי רבנו יש אות שיש בה תג אחד ויש אות שיש בה שבע. הבעיה היחידה, הספר מבית מדרשו של רש"י, להבנתי ויטרי. קראתי על-כך בספר של הלכות סת"ם שכתב שלמה מועלם (עוסק בסת"ם מוכר בעולם האורתודוקסי, מדי פעם יש בו דברי אמת כמו למשל הכתב הספרדי הקדום, הוא מסכים שהייתה חי"ת רגילה, קו"ף דבוקה וכו'). האם יש להתייחס לספר זה ברצינות? אגב מבחינת האותיות הלפופות שבו ראיתי התאמה מופלאה עם מסורת תימן.
תשובה: שלום וברכה, הואיל ואין לספר זה מסורת מהימנה, כל-שכן שהוא מיוחס לרש"י-שר"י או לבית-מדרשו – אין להתייחס אליו. המשך השאלה:
ומדוע שלא נקבל בזה את האמת ממי שאמרו אפילו מכומר שכיר? שהרי בכל מקום שנאמר בספר שיש פ"ה לפופה, כך גם נאמר במסורת תימן (אמנם, עדיין עלי לאמת עניין זה לחלוטין, מקווה שעד תחילת השבוע הבא אספיק לבדוק) – אז אולי מדובר בספר אמת? תשובה:
ובכן, עצם העובדה שיש בספר זה דבר נכון אין בזה כדי לאמֶּת את מהימנותו. כדי שספר יהיה מהימן צריכה להיות בו מסורה של אנשי אמת, ולא רק שרבנו לא הזכירוֹ בשום מקום, אלא שהוא מיוחס לרש"י שהוא לא סתם כומר שכיר, אלא מין שהשחית את דת משה לחלוטין.
"כִּי יְחַנֵּן קוֹלוֹ אַל תַּאֲמֶן בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֵבוֹת בְּלִבּוֹ" (מש' כו, כה).
ה. תשובת "רבנו" בעניין תיוג אותיות ספר התורה
ישנה תשובה (בסימן קנד), שבה רבנו אומר שהוא "נוטה לסבור" שיש לתייג את ספרי התורה, הבה נבחן את התשובה הזו יחדיו (לפי תרגומו של קאפח בפירושו להל' ספר תורה ז, כג):
"נשאל רבנו כמה שאלות ביחס לתגין. והשיב, צורת התגין היא קווים דקים ורֹאשן עבה כעין זי"ן, ויהיו על אותיות מסוימות בכל התורה, יש אותיות שיש עליהן תג אחד, ויש אותיות שיש עליהן שני תגין, ויש שלושה ויותר עד שבעה תגין, ואינו ידוע לכך טעם, ואי-אפשר לסכמן בכללים, והם שקוראין אותן חכמים כתרי אותיות, ועליהן אמרוּ: 'קושר כתרים לאותיות' (שבת פט א, מנחות כט ב), וכך נמצאו בספרי-תורות שכתבם משה רבנו ע"ה. ובמשך הזמן רבתה המחלוקת במספרם ובאותיות שיהו עליהן, במקצת המסורות שמנו אותן תמצא על אות שני תגין, ומסורת אחרת עושה עליו שלושה או אחד, ומקצת אותיות ימצאו בתגין במסורת אחת ולא ימצא עליהם כלום במסורת אחרת. וכיוון שרבתה המחלוקת בכך, והואיל ובעיקר הדין אין בהשמטתן קלקול ולא פסול, לפי שכל כתיבתן אינה אלא נהייה בעקבות הספרים שכתבן משה רבנו ע"ה, לפיכך ראו מקצת אנשי הארץ להשמיטם ולא לעשותם בספרים כלל מחמת המחלוקת שיש בהם, שנמצא שאין בכתיבתם נהייה אחרי הספר האמור (ספר שכתב משה). ומקצת החכמים סוברים שסברא זו טעות, ואין המחלוקת שאירעה במניינן מחייבת עזיבתן. שהרי גם הפרשיות יש מחלוקת במניינן ובסתום ובפתוח שבהן וזה לא הביא להשמטתן. ולפיכך קבעום כפי הידוע, וזה יותר נכון, ואל הסברא הזו אני נוטה. ומצוה מן המובחר לקבוע אותן התגין בתפילין ובמזוזה וספרי תורות כפי המפורסם. ומי שהתעלם מזה ולא קבען לא הפסיד ולא פסל, אלא שאין זה מן המובחר. וכל הספרים במערב קובעים בהם את התגים".
האמנם כתב רבנו את התשובה הזו? ובכן, תמיהות לא מעטות עולות כנגד הדברים שמובאים בתשובה זו (ובנוסף להן יש צרימות שונות שדילגתי עליהן מפני שאינן מוכחות דיין):
1) בהלכותיו לעיל רבנו פוסק כך: "יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה, וכל התגין כצורת זי"ן הן, דקין כחוט השערה". לעומת זאת, לעיל בתשובה נאמר: "יש אותיות שיש עליהן תג אחד, ויש אותיות שיש עליהן שני תגין, ויש שלושה ויותר עד שבעה תגין".
2) בתשובה נאמר: "ואי-אפשר לסכמן בכללים", כלומר אין אחידות במספר התגין על אותיות מסוימות כגון שעטנ"ז ג"ץ, כלומר, גם אם נקבל את התשובה הזאת כמקורית ואמיתית, הרי שהמסורת שנזכרה בתשובה זו שונה לחלוטין ממסורת התיוג שאנחנו מכירים בימינו.
3) מדוע כותב התשובה מכנה את הסוברים שאין לתייג: "מקצת אנשי הארץ", ואילו את הסוברים שכן יש לתייג "מקצת החכמים"? וכי מתאים לו לרבנו להקטין את החולקים? וכי זו היא דרכם של בית-הלל אשר שנו את דברי בית-שמאי לפני דבריהם? וכי זו היא דרך ענווה?
4) איך ייתכן שרבנו יאמר: "שהרי גם הפרשיות יש מחלוקת במניינן ובסתום ובפתוח שבהן וזה לא הביא להשמטתן". וכי יש מה להשוות בין התגין לבין פרשיות פתוחות וסתומות? וכי לדעת רבנו יש באמת מחלוקת ואי-ידיעה בעניין הפרשיות, אשר שגיאה בו פוסלת את ספר התורה ואפילו בדיעבד? וכי לא ברור שלרבנו הייתה מסורת תורה-שבעל-פה ברורה וחד-משמעית בעניין הפרשיות ואשר אותה הוא פוסק להלכה בספרו? וכי ייתכן שלדעת רבנו שגיאה בפרשיות פתוחות וסתומות איננה פוסלת ספר-תורה כמו העדר או מציאות התגין?
5) איך בכלל ניתן להעלות על הדעת להשמיט פרשיות פתוחות וסתומות? וכי יש אדם אחד בעולם שסבור שספר-התורה צריך להיות פסקה אחת מראשו ועד סופו? כלומר, איך אפשר להביא ראיה מכך שלא השמיטו פרשיות פתוחות וסתומות לכך שאין להשמיט את התיוג?!
6) ועוד בעניין הפרשיות, בתשובה נאמר: "שהרי גם הפרשיות יש מחלוקת במניינן [...] וזה לא הביא להשמטתן", ואיך ייתכן לומר שהמחלוקת בעניינן תביא לעזיבתן? והלא עזיבת פרשיות פתוחות וסתומות, ואפילו אחת ויחידה, פוסלת את הספר-תורה אפילו בדיעבד!
7) איך ייתכן שרבנו יאמר: "ולפיכך קבעום כפי הידוע", בעוד שספרי התורה העתיקים מלפני 600 שנה ויותר אין בהם תיוג כלל, דהיינו אין בהם שום מסורת ידועה? יתר-על-כן, איך ייתכן שרבנו יאמר: "וכל הספרים במערב קובעים בהם את התגים", בעוד שלא נמצאו תגין בשום ספר מספרי-התורה העתיקים שקרובים לתקופת רבנו? והתמיהות נערמות עוד ועוד.
8) מדוע רבנו אומר: "מצוה מן המובחר לקבוע אותן התגין בתפילין ובמזוזה ובספרי-תורות כפי המפורסם"? והלא בעניין התפילין והמזוזה כלל לא מדובר בעניין "מפורסם", אלא בהלכות מפורשות שרבנו פוסק בספרו משנה-תורה, מדוע אפוא רבנו כורך יחדיו את התפילין והמזוזות יחד עם ספרי-התורה, כאילו בכולם מדובר בעניין מפורסם שאין בו הלכה חדה ומבוררת?
9) כותב התשובה סותר את עצמו, שהרי בתחילה הוא אומר שיש מסורות רבות: "ובמשך הזמן רבתה המחלוקת במספרם ובאותיות שיהו עליהן, במקצת המסורות שמנו אותן תמצא על אות שני תגין, ומסורת אחרת עושה עליו שלושה או אחד, ומקצת אותיות ימצאו בתגין במסורת אחת ולא ימצא עליהם כלום במסורת אחרת. וכיוון שרבתה המחלוקת בכך", דהיינו אין מסורת אחת ברורה ואם תרצו לומר אין מסורת מפורסמת אחת ידועה, אלא בליל של מסורות. ברם, לקראת סוף התשובה, כותב התשובה אומר כך: "ולפיכך קבעום כפי הידוע [...] לקבוע אותן התגין בתפילין ובמזוזה וספרי תורות כפי המפורסם". האמנם יש מסורת מפורסמת אחת?
10) לפי כותב התשובה יש מסורת ידועה לתיוג ספרי תורה: "כפי הידוע [...] כפי המפורסם", ואם תשובה זו נכתבה על-ידי רבנו, מדוע הוא איננו מציין את המסורת הזו בהלכותיו או לכל הפחות בתשובה? והואיל ויש בזה מחלוקת גדולה, היה ראוי לציין את המסורת הידועה.
11) בסוף התשובה ישנה סתירה נוספת: "ומי שהתעלם מזה ולא קבען לא הפסיד ולא פסל, אלא שאין זה מן המובחר" – ואם מצוה מן המובחר לעשות את התגין, הייתכן לומר על מי ש"שהתעלם מזה ולא קבען" שהוא "לא הפסיד"? והלא הוא הפסיד מצוה מן המובחר! והנה לפניכם לשון רבנו בהלכה שראינו לעיל: "כל הדברים האלו לא נאמרו אלא למצוה מן המובחר, ואם שינה [...] הרי זה ספר כשר". רק כשר, וברור שהפסיד שהרי אין בידו מצוה מן המובחר.
12) שלוש פעמים בתשובה נאמר שמשה רבנו ע"ה תייג את ספרי-התורה שכתב: "וכך נמצאו בספרי-תורות שכתבם משה רבנו ע"ה [...] לפי שכל כתיבתן אינה אלא נהייה בעקבות הספרים שכתבן משה רבנו ע"ה [...] שנמצא שאין בכתיבתם נהייה אחרי הספר האמור (ספר שכתב משה)". ובכן, תמוה מאד היאך ניתן לקבוע עניין זה בוודאות כל-כך מוחלטת, שהרי אין בידינו מסורת בעניין זה למעט בפשט האגדה שנזכרה לעיל: "קושר כתרים לאותיות", וכך נאמר במסכת שבת ובמסכת מנחות שנזכרו בתשובה: "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש-ברוך-הוא שהיה קושר כתרים לאותיות" וכו', כלומר, באגדה נאמר שהקב"ה הוא זה שקשר כתרים לאותיות. כמו כן, איך ייתכן לקבוע מסמרות על-סמך פשט של אגדה?! וכי רבנו היה משוחרי פשטי האגדות? אגב, ביחס לנאמר בתשובה: "והם שקוראין אותן חכמים כתרי אותיות", אין לנו שום מקור מהימן בספרות חז"ל שבו חכמים קראו לתגין "כתרי אותיות".
אוסיף שבגמרא ווילנא מסכת מנחות שם הוסיפו: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות", ונראה שהמילה "שיושב" היא תוספת המינים האירופים.
13) תמוה שרבנו קובע ששתי הסברות הן נכונות, והוא רק "נוטה" כלפי המתייגים באמרוֹ: "וזה יותר נכון, ואל הסברא הזו אני נוטה", ומיד בהמשך המשפט שם הוא אומר: "ומצוה מן המובחר לקבוע אותן התגין [...] אלא שאין זה מן המובחר". כלומר, יש כאן צרימה ברורה, שהרי אם מדובר בשתי סברות נכונות ויש רק "נטייה" כלפי אחת מהן, מדוע רבנו קובע פתאום באופן חד-משמעי שיש ללכת בעקבות סברת המתייגים ושהיא מצוה מן המובחר? כלומר, כותב התשובה עובר באופן-חד מהיסוס והתחבטות לקביעה מפורשת וחד-משמעית.
14) ולסיום, בהלכותיו שראינו לעיל רבנו פוסק כך: "וייזהר בתגין ובמניינן, יש אות שיש עליה תג אחד, ויש אות שיש עליה שבעה" וכו'. כלומר, מדברי רבנו בהלכה עולות שתי תובנות: האחת, הייתה לרבנו מסורת ברורה ומפורשת בעניין התגין; והשנייה, אין לסור מן המסורת הזו ימין ושמאל! לעומת זאת, מן התשובה עולות שתי תובנות הפוכות: אין לרבנו מסורת בעניין התגין והוא מהסס ומתחבט בעניין זה; וכן שהוא אינו סבור שיש לדבוק במסורת ברורה, אלא באחת מן המסורות הידועות, תהא אשר תהא, כלומר אין הקפדה בעניין התגין כלל ועיקר!
קצרו של דבר, תשובה זו תמוהה ומתומהה מצדדים לא מעטים, ולכן לדעתי אין ללמוד ממנה מאומה ביחס לדעת רבנו בעניין התגין. יתר-על-כן, בכל מקום שנוגע למסורת תורה-שבעל-פה: אם המסורת איננה מבוררת דיה, שב ואל תעשה עד שתתברר המסורת הנאמנה. שהרי ברגע שאדם בוחר לעשות דבר-מה שקשור למסורת התורה-שבעל-פה מבלעדי שיש בידו את המסורת הנאמנה, הוא למעשה מקלקל מסורת עתיקת יומין וסופח לדתנו עניינים זרים.
ובמלים אחרות, יש לעניין זה גם חשיבות מחשבתית נעלה ביותר, כלומר, התובנה שאין לקבוע מסמרות בעניין מסורת תורה-שבעל-פה כל עוד היא איננה מבוררת כשמש המאיר, יש בה תריס בפני הפורענות, דהיינו מגן וצינה מפני המינים הזייפנים שמשחיתים את דתנו בהזיות. ולכן, אי-תיוג ספרי תורה בימינו הוא-הוא המצוה מן המובחר, מפני שהוא מבטא בעוז את האמירה הזו, דהיינו את רוממות יסודות דתנו, ואת האיסור לשנות ולהוסיף ולגרוע מתורתנו.
וזו הסיבה לפי דעתי שיהודי-תימן לא תייגו את ספרי-התורות שלהם, ועד-כדי-כך הם ביקשו להיות נאמנים למסורת הקדומה בעניין זה, עד שהפליגו שלא לתייג גם תפילין ומזוזות.
ו. עיון במאמר במסכת מנחות
במסכת מנחות כט ע"ב נאמר כך במהדורת ווילנא: "אמר רבא: שבעה אותיות צריכין שלושה זיונין ואלו הן שעטנז גץ", ונשאלת השאלה: מדוע רבנו הרמב"ם אינו פוסק את המאמר הזה להלכה? דהיינו מדוע הוא אינו פוסק בהלכות ספר-תורה שיש לתייג כל אחת מן האותיות שעטנז גץ שמופיעות בספר-התורה בשלושה תגין? ובכן, התשובה הברורה לכך היא, שרבנו היה סבור שהמאמר הזה נוגע אך ורק לדין המזוזה ולא לדין ספרי התורה. עוד ייתכן שהיה לרבנו נוסח אחר לתלמוד במסכת מנחות שם, ונמצאה לכך ראיה בכתב-יד מינכן 95 (מן המאה הי"ד) שבו נאמר שם כך: "אמר רבא: שלשה אותיות צריכין שלשה זיונין שעטנז גץ".
לאור האמור, ייתכן מאד שנוסח רבנו שם היה כך: "אמר רבא: שלושה-[עשר] אותות צריכין שלושה זיונין שעטנז גץ", ואם כך, הרי שכל המאמר הזה נוגע אך ורק לתיוג המזוזה, שבה פוסק רבנו שיש לתייג בשלושה תגין שלושה-עשר אותות, וכך נאמר בהלכות מזוזה (ה, ד):
"פרשה ראשונה יש בה שבע אותיות על כל אות ואות מהן שלושה זינין, ואלו הן: שין ועין של 'שמע', ונון ד'נפשך', ושני זינין של 'מזזות', ושני טיתין של 'טטפת'. ופרשה שנייה יש בה שש אותיות על כל אחת מהן שלושה זינין, ואלו הן: גימל של 'דגנך', ושני זינין של 'מזוזות', ושני טיתין של 'טוטפת', וצדי של 'הארץ' [והאותיות הן: שענזזטט-גזזטטץ, דהיינו שעטנז-גץ]".
ז. צורת האותיות
נשאלתי כך: האם מותר להשתמש בגופני הכתב שנזכרו במקורות המינות למיניהם? ובכן, באופן כללי כל סגנונות כתיבת האותיות כשרים, אלא שיש ארבע אותיות שאין לכתבן כמנהג המינים, וכמו שספר-תורה שכתבוֹ מין – פסול, כך ספר-תורה שנכתב באופן בולט ובוטה כמנהגות המינים – פסול, וזאת מפני שהנצחת מנהגי המינים מנציחה הלכה למעשה את זכרם ומחדירה את השקפותיהם הטמאות, וכדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח):
"מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבוֹ [את שם ה'] אלא והוא מעלה בדעתו שזה [=הקב"ה] כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ או אבן או בהמה או חיה או אדם או בעל מאפיינים גופניים כאדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שם למינים ולא למעשיהם".
להלן שתי אותיות שיש להקפיד בהן לדעתי לכתחילה ובדיעבד:
1) האות חי"ת – ידוע ומפורסם שלפי המין הצרפתי יש לכתוב שתי זי"ן ולחברן באמצעות גג מחודד, ולפי ספר האופל יש לכתוב וא"ו וזי"ן ולחברן באמצעות גג מחודד – שני האופנים הללו פוסלים לדעתי את ספר-התורה לכתחילה ובדיעבד, כמו שכתיבת מין פוסלת ספר-תורה.
2) אות ה"א הראשונה בשם הויה – לפי ספר-האופל חובה להוסיף רגל לרגלה הקטנה של האות ה"א הזו (ומי שאינו עושה כן נידון לייסורים שונים), הזיה זו נקראת: "פסיעה לבר":
וברור כשמש במדבר צייה ושממה שאסור באיסור חמור להחדיר לשמו המפורש, ואף המקודש ביותר של ה' יתעלה ויתרומם שבחו, את הזייתו הכעורה של ספר-האופל.
להלן שתי אותיות שיש להקפיד בהן לדעתי רק לכתחילה:
1) האות יו"ד – צאצאי המינים נוהגים לתקוע לה קוץ בתחתיתה, ולפי דעתי יש להימנע מכך לכתחילה מכיוון שהמין הצרפתי חִיֵּיב לעשותה ושמו נקרא עליה. אמנם, לעתים נוצר קוץ מעין זה במרוצת הכתיבה מבלי משים, ועל כגון זה אין להקפיד, כי לא נעשה לשם מינות ומדוחים. ובכל ספרי התורה העתיקים והנאמנים לא מופיעים הברקנים הללו: "וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל סִלּוֹן מַמְאִיר וְקוֹץ מַכְאִב מִכֹּל סְבִיבֹתָם הַשָּׁאטִים אוֹתָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְיִ" (יח' כח, כד).
2) האות נו"ן סופית – בימינו צאצאי המינים נוהגים לעשותה כאות זי"ן ארוכה, ויש להימנע מכך ולכתבה כפי המנהג הקדום, דהיינו שֶׁגַּגָּה של האות הזו לא יהיה עקום אלא ישר.
תודה לידידי איש המדע שלום חושן יצ"ו, אשר סייע לי בכתיבת מאמר זה ועיין בספרי התורה הכשרים העתיקים והנאמנים מכל עדות ישראל, ומצא שאין בהם לא תיוג ולא קוצים וסילונים צרפתים ממאירים ביו"דין, והנה צילום ממגילה שכתב, דוגמה לצורת אותיות ראויה:
ח. "ניקוד" ספר תורה
ראוי להזכיר במאמר זה גם את הניקוד התימני, מדובר במעין שקעים זעירים, כמעט בלתי נראים אשר מוסיפים לדעתי הרבה מאד לספר התורה.
ונשאלתי בעניין זה כדלהלן:
הניקוד שהזכרת לא עלול לגרום לבני האדם לזלזל בהכנה של קריאת התורה? שהרי אם יש כמו ניקוד אז זה כמו לקרוא מהחומש, לא? אני שואל כי אין לי שמץ באמת איך זה נראה, מה זה מסמן וכו'. אני בגיל די קטן הייתי לומד עם סבא שלי והוא היה מכריח אותי לקרוא כל עליה איזה עשרים פעם לידו, וככה אני זוכר היום כמעט את כל התורה עם הטעמים בלי צורך בכלום. הייתי שמח שילדיי גם יהיו ככה ושלא יהיה להם משהו שמקל עליהם. אני טועה?
תשובה:
מדובר רק בסימנים היסודיים, כגון אתנחתא וסוף פסוק וזרקא. ואדרבה, הניקוד העדין הזה מעודד אנשים לעלות לתורה, כי גם אדם שהתכונן היטב עלול לשגות, וכך סר הלחץ מבני האדם אשר חוששים מלטעות בציבור. כמו כן, הקריאה למי שהתכונן היטב הופכת לחוויה.
סוף דבר
אחתום בשתי שאלות שנשאלתי בענייני מאמר זה, וזה לשון השואל הראשון: "אני כרגע כותב ס"ת בכתב 'בית יוסף' [...] על-פי אלו הלכות ראוי לפסוק? למדתי במכון 'יד רפאל' על-פי הספר 'יריעות שלמה', הרב שלימד אותי ממש הלך עם פסקי הרמב"ם תמיד בכל מחלוקת".
תשובה: לפי דעתי אל לך ללמוד משום ספר אלא מתוך "משנה תורה" לבדו. כלומר, אל נא תלמד את הלכות רבנו באמצעות מתווכים אורתודוקסים מפוקפקים שלא ידעו את ה'.
אגב, בהמשך לעניין האותיות שיש לפסול לכתחילה או בדיעבד, לפי דעתי אין לפסול כתב מסוים (כגון ח'רבת יוסוף), ואפילו שנקרא עליו שם המינים, מפני שדבר זה איננו עניין שבולט לעין, ורק יודעי-דבר יזהו את סוג הכתב, ודי בהימנעות מכתיבת האותיות שהזכרתי לעיל. ועל-כל-פנים ראוי ורצוי ומשובח להתרחק מכל סממני המינים ומחללי-שם-שמים למיניהם.
ועוד נשאלתי:
מה גרם ברבות השנים לשינויים האלה בספרי התורה בין הספרדי לתימני? אני יכול להבין מדוע עשו שינויים בכתבי ההלכה, אבל בנוסח התורה לא מדובר בשינויים שהופכים מותר לאסור וכו'. אז איך יכול להיות ששינו בזה? יש כ-23 שינויים. איך הם נוצרו, ולמה?
תשובה:
הסיבה לשינויים היא סכלות חכמי ישראל בגלות, סכלות שנבעה מהפניית עורף לה'-אלהים-אמת ומתעייה אחרי ההבל והמינות. ולכן, לא מן הנמנע שאיזו טעות שעשה איזה סופר התקבעה לה במהלך הדורות, כי האורתודוקסים לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (יש' כט). "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד).
תמונת שער הרשומה מאת: Davidbena, רישיון: CC BY-SA 4.0.