כי קללת אלהים תלוי
שניים המה אשר נצטווינו לתלות אותם על-גבי קורה לאחר שסוקלים אותם על-פי בית-דין: המגדף, ועובד עבודה-זרה, וציווי זה עוּגן במצוַת עשֵׂה. כמו כן, לאחר שתלינו אותם על-גבי קורת-עץ, נצטווינו שלא להלין את גופתם, דהיינו שלא להניח אותם תלויים במשך הלילה. ואף שמדובר בשאלה מפורסמת, ראוי לייחד לה מאמר קצר: מדוע נתחייבנו בתורת משה להתיר את התלוי מיד לעת ערב? ומהי משמעות הטעם להורדת התלוי בפסוק שבו נצטווינו בעניין זה: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דב' כא, כג). מדוע יש בהלנת המגדף או עובד העבודה-הזרה "קללת אלהים", ומה בעצם משמעותה?
נחל אפוא ברשותכם לעיין בעניין זה, ונפתח בהלכות סנהדרין (טו, ח–ט), שם נאמר כך:
[ח] "מצות עשה לתלות את המגדף ועובד עבודה-זרה, שנאמר: 'כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי' [דב' כא, כג] – הרי מגדף אמור, ובעובד עבודה-זרה נאמר: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל; ובספר-המצוות עשין רל, אומר רבנו כך: 'והמצוה השלושים ומאתיים, הציווי שנצטווינו לתלות מקצת הרוגי-בית-דין, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ' (דב' כא, כב)]. והאיש נתלה ואין האשה נתלית, שנאמר: 'וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ' [דב' כא, כב]".
[ט] "כיצד מצוַת הנתלין? אחר שסוקלין אותן [דהיינו לאחר מיתתן] מְשַׁקְּעִין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה, ומקיפין שתי ידיו זו-לזו ותולה אותו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד, ואם לן – עוברין עליו בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ' [דב' כא, כג]. ומצות עשה לקבור את כל הרוגי בית דין ביום ההריגה, שנאמר: 'כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא' [שם]".
ובכן, לאחר שראינו את ההלכות בעניין זה, נעבור לעיין בדברי רבנו בספר-המצוות שם הוא משיב לשאלות שהִצבנו בראש הדברים, וכֹה דבריו במצוַת לא תעשה סו:
"והמצוה השש ושישים, האזהרה שהוזהרנו מלהניח את התלוי ללון על עֵצוֹ, כדי שלא תבוא על-ידי-כך ברכת השם במחשבה כאשר יֵירָאֶה [=שהרי הרואה אותו תלוי מהרהר במחשבתו בעוונו של התלוי, דהיינו על-כך שבירך את השם או עבד עבודה-זרה, ונמצא מהרהר ומתאר לעצמו במחשבתו את ברכת השם יתעלה שמו], לפי שאין נתלה זולת מגדף ועובד עבודה-זרה, שגם בו נאמר: 'אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף' [במ' טו, ל]. ולשון האזהרה הזו הוא אמרוֹ: 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ' [דב' כא, כג]. ולשון ספרֵי: 'לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ' – זו מצות לא תעשה".
למדנו מדברים אלו עד כמה גדול הוא כבוד שמים, עד שנצטווינו בתורת משה להרחיק אפילו ממחשבתנו את ברכת השם, דהיינו אפילו שלא להרהר ולצייר במחשבתנו את אותן הנסיבות שבהן נתחלל שם שמים על-ידי המגדף או עובד עבודה-זרה. עוד למדנו מכך על חשיבות זיכוך וטיהור המחשבה, הוי אומר, עבודת ה' איננה רק במעשה אלא גם במחשבה – ויתרה מזאת, ליודעֵי ה' ולאוהבי שמו, עבודת ה' במחשבה היא עיקר העבודה, עיקר הקִּרבה אליו: "כֹּה אָמַר יְיָ אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ [...] כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי" (יר' כב).
מקור ביאורו של רבנו בעניין זה הינו בתרגום אונקלוס בדברים (כא, כג), וכך תרגם: "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" – "אֲרֵי עַל דְּחָב קֳדָם יְיָ אִצְטְלִיב", כלומר הואיל ועל שהתחייב לפני ה' נתלה – הרי שהלנתו היא בגדר חילול הַשֵּׁם בפרסום זכרו ודמותו של אותו מגדף או עובד עבודה-זרה. וגם רס"ג פירש שם בכיוון הזה: "כִּי קִלְלַת – כי נתלה מפני שהתפקר והתפרץ כלפי ה'".
ואם יורשה לי להוסיף ביאור: ובכן, תורת משה מאזנת בין שני היבטים חינוכיים: הצורך לאיים ולהרתיע את בני האדם שלא להרשיע ולמרוד בה' יתברך, ולכן תולים את הרשעים כדי לפרסם את עונשם – למען יראו וייראו; והצורך השני הוא שלא להנציח את דמות הרשעים יתר-על-המידה, כי סוף-סוף הם מרדו בבורא-עולם ובכל מרידה בה' יש מאפיין של חילול השם.
***
ואחרי כל הדברים האלה, הבה נעיין בפירושו הנגעל של רש"י אוכל הצפרדעים, אשר הגשים באופן גס מאד את הבורא יתעלה בפירושו לפסוק הנדון, וז"ל: "כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו". ואפילו אם פירושו היה מוגדר כפירוש אלגורי היה ראוי לקרוע בגדים ולברך דיין האמת בשם ומלכות, שהרי יש גבול למשלים שניתן לייחס לה' יתעלה שמו, כל-שכן פירוש שמצהיר שייעודו לפרש את פשט הפסוקים.
ורש"י-שר"י כבר צלל לתהום ההגשמה בעניין זה בראש פירושו לתורה: בבראשית (א, כז) רש"י מפרש: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא". ופירושו זה הוא פירוש מינות מובהק וברור כשמש במדבר ציה וערבה, ומשני צדדים: א) ה"צלם המתוקן לו" לאדם הוא הדפוס שאותו הכין הקב"ה לברוא בו את האדם, ואם יש לו לאדם דפוס שבו הוא נעשה, ואם הדפוס הזה הוא דפוסו של ה' יתעלה שמו – המסקנה ההכרחית היא שיש לה' גוף וממדים חומריים והם אף דומים בקווי דמותם לקווי דמותו הגופניים של האדם; ב) ובהמשך אומר רש"י: "שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא", ואיך יעלה על הדעת לומר, כל-שכן לכתוב, שהדפוס החומרי שהקב"ה הכין לאדם הוא דפוס-תבנית דיוקן יוצרו?
ובעניין פירושו של רש"י "צלם – דפוס", ראו נא: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (ח"ד)".
וכמנהגו, רש"י נכשל בהגשמה בעניין הדיוקן בשל תפישׂת מדרשי חז"ל ואגדותיהם כפשוטם, והנה המדרש הראשון שהוא נשתבש בו: במסכת מועד קטן (טו ע"א) נאמר: "אָבֵל חייב בכפיית המיטה, דתני בר קפרא: דמות דְּיוּקְנֵי נתתי בהם, ובעוונותיהם הפכתיה – יִכפו מיטתן עליה". ונראה שכוונת חכמים בזה היא לשכל הנקנה אשר נותר לאחר כיליון הגוף והנשמה, ואשר עליו נאמר בתורה: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בר' א, כו), ובעוונות האדם הקב"ה מחריבוֹ ומכריתוֹ מחיי העולם-הבא. וידוע שהפיכה היא מילה נרדפת לחורבן מוחלט: "לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ [...] וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל [...] וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר [...] וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בראשית יט).
ושם פירש רש"י: "אדם מת פניו הפוכות ומשתנות" (לפי מהדורת כתבי-יד בעריכת יוסף-יצחק קעלער), כלומר הוא מייחס את הדיוקני לצורתו החיצונית של האדם! ואם כך, הרי שדמות הדיוקני איננה עניין מופשט אלא עניין גופני וחומרי, ומכאן גם עולה הגשמה קמי שמיא.
גם במסכת בבא בתרא (נח ע"א) מצאנו מדרש בעניין זה, ושם סוּפר על ר' בנאה שהיה מציין את מערות הקבורה, קרוב לוודאי כדי שלא ייכשלו בני אדם ויטָּמאו בהם. כאשר הגיע למערת הקבורה של אברהם, פגש את אליעזר עבד אברהם שעומד בשער המערה. אמר לו: מה עושה אברהם כעת? השיב לו: שוכב בחיקה של שרה והיא בודקת לו את ראשו (ואולי הכוונה שהיא מלטפת את ראשו). אמר לו: בנאה עומד בפתח המערה. השיב לו: כנס, ידוע הוא שאין ייצר הרע בעולם-הבא (כלומר, וכנראה משום כך אין צורך להעניק לאברהם ושרה פרטיות). נכנס, עיין במידות המערה, ויצא. כאשר הגיע למערת הקבורה של אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: "נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמה אל תסתכל". ר' בנאה משיב לה: אבל אני צריך לציין את גבולות מערת הקבורה! והיא משיבה לו: "כמידת החיצונה כך מידת הפנימית", כלומר אינך צריך להיכנס. ולמי שסבור שמערות הקבורה של אברהם ואדם הראשון היו זו מעל זו, היא השיבה לו: "כמידת העליונה כך מידת התחתונה", דהיינו ולכן אינך צריך להיכנס.
רש"י כידוע לא כתב פירוש למסכת בבא בתרא אחרי דף כט, ומי יודע מה היה משרבט בזה... ועל-כל-פנים, ברור כשמש שאין להבין מדרש זה כפשוטו, ולהבנתי מטרתו ללמד שני עניינים בלבד, וכל שאר הדברים המובאים בו הינם בגדר פטומי מילי בעלמא, דהיינו תפאורה נבובה שאין בה מאומה, ואף אסור לנסות ולהבין ולייחס לה חשיבות כלשהי. העניין הראשון הוא: שהעולם-הבא הינו עולם רוחני מופשט והעונג בו הוא עונג רוחני-נצחי, ולכן נאמר במדרש שאין ייצר הרע בעולם-הבא – ואימתי נִכְרת כליל ייצר הרע? רק במקום שאין בו חומר וגוף. והעניין השני הוא: שמותר לו לאדם להתבונן ולהעמיק בפעולותיו של הקב"ה במטרה לידע את בורא-עולם, והמשל לזה הוא ההתבוננות באברהם אבינו (דמות דיוקני), אך אסור באיסור חמור להתבונן באמיתת עצמותו של הקב"ה דהיינו להתפרץ ולשלוח את המחשבה להרהר באמיתת עצמותו של בורא-עולם (אלא על דרך השלילה כידוע), כי לא יראני האדם וחי.
נמצא, ש"דמות דיוקני" היא משל לידיעת בורא-עולם באמצעות פעולותיו, אך "דיוקני עצמה" היא משל לידיעת אמיתת עצמותו של בורא-עולם, אשר לא ניתן ואף אסור להתפרץ בעניינים הללו, אלא באופנים מאד-מאד ייחודיים וזהירים, ורק לאחר לימוד והכנעה רבה קמי שמיא. ומדוע בחרו חכמים במשלים הללו? ובכן, נאמר על אדם הראשון שהוא נברא "בצלם אלהים", ואף שברור שגם אברהם אבינו וכל אדם עלי-אדמות נברא "בצלם אלהים", מטבע הדברים אדם הראשון הוא הראשון שנאמר עליו משל נשׂגב זה. ולכן, הואיל ונזכר בבריאת אדם הראשון שֵׁם "אלהים" על דרך המשל, בחרו חכמים להמשיל בו את השׂגת ה' הנעלה ביותר – השׂגת אמיתתו יתעלה, אשר אפשרית כאמור רק באופנים מאד מצומצמים ורחוקים, וכל סטייה מן האופנים הללו היא בגדר התפרצות קמי שמיא, ולכן נאמר: "בדיוקני עצמה אל תסתכל".
ואברהם אבינו, הואיל ולא נאמר בו באופן ישיר "בצלם אלהים", דהיינו הוא לא יוחס לה' יתעלה באופן ישיר על דרך המשל, חכמים לא המשילוהו לידיעת אמיתת ה' יתעלה, אלא לידיעת ה' על-ידי פעולותיו (ובלשון חז"ל: שמתוך כך אתה למד להכיר את מי שאמר והיה העולם). ידיעה אשר מומלצת תמיד ופתוחה ונגישה לכל אדם שמסוגל ללמוד מדעים. ואכן, אברהם אבינו מתואר במדרשים כמי שהתבונן ביקום המופלא הסובב אותנו ובאמצעותו הכיר את בוראו.
ובעניין שני אופני ידיעת ה' ראו נא: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו"; ובעניין השכל הנקנה ראו נא: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים", ו"נשמה, נפש הוגה והשכל הנקנה"; ובעניין התהליך שעבר אברהם עד שהכיר את בוראו, ראו נא: "אברהם אבינו – עמודו של עולם".
ויש מדרש נוסף אשר עוסק בעניין הדיוקן, אך הוא עוסק בדיוקנו הרוחני של יעקב אבינו, וכך נאמר בחולין (חולין צא ע"ב):
"'וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה' [בר' כח, יב], תנא: כמה רחבו של סולם? שמונת אלפים פרסאות, דכתיב: 'וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ' [בר' שם], עולים – שניים, ויורדים – שניים, וכי פגעו בהדי הדדי – הוו להו ארבעה, וכתיב ביה במלאך 'וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ' [דנ' י, ו], וגמירי דתרשיש תרי אלפי פרסי הוו. תנא: עולין ומסתכלין בדיוקנו [של יעקב] של מעלה, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו [של יעקב] של מטה. בעו לְסַכַּוְנֵיהּ, מיד – 'וְהִנֵּה יְיָ נִצָּב עָלָיו' [בר' כח, יג], אמר רבי שמעון בן לקיש: אלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרוֹ – כאדם שמניף על בנו".
וברור שמטרת המדרש לרומם את מעלתו של יעקב אבינו, עד שהמלאכים התבוננו כביכול בדיוקנו של מעלה, דהיינו בשכר המזומן לו לחיי העולם-הבא; ובדיוקנו של מטה, דהיינו בכוח המחשבה הרוחני שעמל בו כל ימי חייו, בזיכוך ובטיהור מחשבתו לאפיקי הדעת והקדושה. וכל-כך התפעלו עד שכאילו קינאו בו וביקשו לסכנו, וה' הצילו מידם כאמור לפי הפשט. הוי אומר, דיוקנו של מעלה הוא השכל הנקנה, ואילו דיוקנו של מטה הוא כוח המחשבה. ובשני אלה כבר הרחבתי במאמרים שציינתי לעיל, והדברים המה דברי מחשבה עמוקים מאד.
***
אולם, רש"י הצרפתי לא הבין מאומה מכל מה שכתבתי לעיל, ולכן פירש את עניין הדיוקן קמי שמיא כפשוטו, וארכז לפניכם את שלושת המקומות שבהם ייחס דיוקן קמי שמיא, שניים מהם בפירושו לתורה שעליו הצהיר שהוא פירוש פשטני, והשלישי בפירושו לסנהדרין מו ע"ב:
א) בראש פירושו לתורה: בבראשית (א, כז) רש"י מפרש: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו צלם דיוקן יוצרו הוא". ולאחר שפירש שצלם הוא דפוס (שטאנץ), ברור כשמש שכוונתו במילה דיוקן היא לצורה ולתואר, דהיינו למראה חיצוני של גוף וחומר.
ב) בדברים (כא, כג) נאמר: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", ושם פירש: "כי קללת אלהים תלוי – זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו", וברור שהזלזול של הקב"ה נובע מן הדמיון החיצוני בינו לאדם. שהרי אם אין שום השקה השוואה ודמיון בין ה' לאדם, מדוע שיהיה בתליית האדם זלזול כלפיו?
ג) בסנהדרין (מו ע"ב) נאמר: "היה רבי מאיר אומר: משלו משל למה הדבר דומה? לשני אחים דומים זה לזה בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא לליסטיות. ציווה המלך ותלאוהו. כל הרואה אותו אומר: המלך תלוי! ציווה המלך והורידוהו". ולאחר שאמר ר' מאיר "משלו משל למה הדבר דומה?", ברור שמדובר במשל, והנמשל הוא ששֵׁם שמים מתחלל בתלייה ממושכת של המגדף והעובד עבודה-זרה, וכאמור לעיל בדברי אונקלוס ורס"ג ורבנו בספר-המצוות.
ואיך רש"י בחר לפרש שם? ובכן, הנה דבריו: "לשני אחים תאומים וכו' – אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום". כלומר רש"י למעשה "מסביר" לנו את הנמשל, ומהו הנמשל? ובכן, כמו ששני האחים דומים זה לזה מבחינה חיצונית גופנית, "אף אדם עשוי בדיוקנו של מקום", דהיינו גם האדם דומה לבוראו בצורתו ובדמותו – הואיל והוא עשוי בדמותו ובצורתו של בורא-עולם...
תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא השער למינות!
ומה גרם לו לרש"י להיכשל בפירושים מגשימים כל-כך גסים ונגעלים? ובכן, כמו שנאמר לעיל סכלותו ובהמיותו בתפישׂת מדרשי חז"ל ואגדותיהם כפשוטם – הן-הן שגרמו לו להתדרדר למינות מבאישה אשר החריבה את תורתנו, והרסה לחלוטין את כל יסודות תורתנו, והנה ראיה לדברינו אלה: ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עא) רבנו אומר שהמינים המגשימים (אלה שהחליטו שה' הוא גוף) והמסופקים (אלה שטרם החליטו האם ה' הוא גוף כמו הפוחז שסבר שרבותיו המגשימים הם 'גדולים וטובים'), הבינו את כל מדרשי ואגדות חז"ל כפשוטם:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם, ושהוא [נחשב בעיני רבים שהוא] מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור שרבנו מתכוון לפוחז מפוסקיירא, וכמו שקאפח רומז שם: 'ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה ג, טו'] אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהן".
מדברי רבנו עולה אפוא, כי תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, כי לא רק שהיא גוררת לסכלות חמורה, לאימוץ הנמנעות, לקבלת המאגיה, ובסופו-של-דבר היא גם מדרדרת למינות ולעבודה-זרה – אלא שהיא אף מכשירה את הלבבות ומחדירה את השקפות המינים בהגשמת הבורא יתעלה! ולא לחינם רבנו תוקף בחריפות את הדרשנים והפרשנים הכסילים אשר תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלו). והדברים עתיקים.
בהמשך דבריו ב"מאמר תחיית המתים" שם, אומר רבנו כך:
"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם 'חכמי ישראל' [=ואינם אלא גדולי אסלה], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי ונחוץ לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".
"וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין [=אדם שאינו 'לן' ומתמיד ומתעמק ביקר שכלו, אלא מפנה עורף לנפשו ופונה לבהמיותו] נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ, זֶה דַרְכָּם [של המינים] כֵּסֶל לָמוֹ [...] כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם [...] עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר, אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תה' מט).
תגובות