אחת המצוות שנמחקו מספר התורה באלף השנים האחרונות היא מצות התוכחה. מי לא מכיר את הוראות הכומרים השׂכירים בימינו שאין להוכיח הלכה למעשה, וכן שלא קיים מישהו שמסוגל להוכיח וכו'. ולי הדברים נראים ברורים ופשוטים: מצוַת "הוכח תוכיח את עמיתך" נמחקה במכֻוון מתורת משה! כי למצוה זו ישנה חשיבות עליונה בשיבה של עם-ישראל לדרך האמת, והיא למעשה האיום הגדול ביותר על הדת החדשה הפרו-נוצרית שקמה עלינו לכלותנו. ובמלים אחרות, הדת האורתודוקסית מרחיקה את עם-ישראל ממצות התוכחה, כדי לשׁמֵּר את שקריה

ביום שני כח בתשרי תשפ"ו, פורסם ביוטיוב סרטון שבו אבן עבדאללה מלהֵג. בדברי הבלע שלו הוא מחזק את השתמטותם של החרדים מגיוס לצה"ל ואפילו בשעת מלחמה קשה ועקובה מדם, והנה דברי הספרדעי הנרצע (youtube.com/watch?v=PongXNErO3c): "ראש עיר אחד [...] קצין בצבא, כשנכנסתי אליו ישר הוא התחיל: 'למה אתם לא מתגייסים לצבא? למה אתם לא מתגייסים?' [...] השתקתי את כולם ואמרתי לו: [...] יהודי אחד מארה"ב תרם בר-מצוה גדולה [...] להרבה ילדים יתומים של המלחמה. [...] הוא [...] עשה להם הנחת תפילין בכותל, ק

במאמר "מהי השותפות של יששכר וזבולון?" הוּכח שאין שחר להסכם שמנפנפים בו צאצאי המינים כדי להצדיק את העובדה שהם לא מקיימים את חובתם האנושית הבסיסית, והיא הבאת פרנסה לביתם – חובה שחכמים ע"ה עיגנו מפורשות בכתובה שהחתן מוסר לכלתו. איני מתכוון אפוא לפתוח את הנושא, אלא אך ורק לעמוד על נקודה אחת מעניינת שעלתה במחשבתי לאחר שיחה עם "אברך" כויילל תימני כבן ארבעים, בעל משפחה וילדים לא מעטים ב"ה. בשיחה עמו ניסיתי לשווא לעוררוֹ ברמזים לדרך האמת, ושאלתי אותו האם הוא לא מרגיש מתוסכל מבחינה כ

נשאלתי את השאלה הבאה: מדוע חכמים אסרו להתאבל ולהספיד וכו' את מי שמאבד עצמו לדעת, ויחד עם זאת הם לא אסרו להתאבל ולהספיד את מי שרוצח את חברו במזיד? תשובה: טרם שנבחן את השאלה הזו הבה נבחן את ההלכה בעניין המאבד עצמו לדעת ונסיק ממנה כמה מסקנות: ובכן, בסוף הלכות אבל פרק א (ח–ט), חז"ל ורבנו פוסקים כך: [ח] "המאבד עצמו לדעת – אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים. ואי זה הוא המאבד עצמו לדעת? ל

אחל בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם אחד מאנשי השֵּׁם, מגדולי הדרדעים השׂכירים. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והר"ב ישב לפניי במושב הקדמי לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הר"ב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והר"ב החלקלק ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת. לאחר שהר"ב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס לחכמי אשכנז בכפפות של משי? מדוע הוא מתאמץ

מאמר זה נכתב במקורו בשנות עלומיי בהיותי תלמיד ומעריץ של קאפח הנוכל. הלכתי אחריו בעיניים עיוורות, אם בשל העובדה שטרם עמדתי על דעתי, ואם בשל ההערצה הרבה כלפי קאפח אשר הקיפתני מכל עבר וכבלה אותי אליה בעבותות עבים, מטמטמים ומעיקים. באותם ימים כלל לא הבנתי את חומרת ההנאה מדברי תורה, ומכיוון שהתבוננתי על קאפח בעיניים מעריצות נתעוורתי לחלוטין מלהבין את שלל שגיאותיו וכל-שכן את נכלוליו ומעלליו. והנה עתה, לאחר שעמדתי על דעתי וכבר חשׂפתי רבות משגיאותיו ותעלוליו של רב-הנוכלים הלז, ולאחר

בדברים (כב, ה) נאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה", ומסוף הפסוק: "כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" למדנו על חומרת ערבוב לבושי האיש והאשה, דהיינו לבישת האיש עדיי הנשים ולבושיהן וכן לבישת האשה עדיי הגברים ולבושיהם. אמנם, נראה שבימינו בעוונותינו לבישת האשה מכנסיים כבר אינו בגדר של "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה", מפני שבימינו המכנסיים למיניהם הפכו להיות גם מלבושי

בספר ויקרא (כ, כ–כא) ישנם שני פסוקים אשר מעוררים קושיה עצומה כנגד היסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות תורתנו המכוננים אשר עוסק בצדק האלהי, והנה הוא לפניכם: "והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה הוא אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָט

טרם שאחל אצרף תשובה שכותרתה: "דיון על ספר-האופל והקבלה הפגאנית", ובכן, היה אחד שפנה אלי ושאל: האם תהיה מוכן לדון עם מישהו בפומבי על הזוהר ותורת הקבלה? וכך השבתי לו: אסור באיסור חמור להתדיין עם המינים, וכפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ט): "ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל". ומי שמוכן להתדיין בפרהסיה כנגד תורת ה' ולהצדיק את ספר-האופל הוא מין גמור, שדינו מורידין ולא מעלין. ומי שדוחף לקיים דיון כזה חשוד על המינות (ובזה רמזתי לאותו שואל נוכל אשר מנסה להסית אותי לפעול