המאבד עצמו לדעת – הלכה ומחשבה

נשאלתי את השאלה הבאה: מדוע חכמים אסרו להתאבל ולהספיד וכו' את מי שמאבד עצמו לדעת, ויחד עם זאת הם לא אסרו להתאבל ולהספיד את מי שרוצח את חברו במזיד?

תשובה: טרם שנבחן את השאלה הזו הבה נבחן את ההלכה בעניין המאבד עצמו לדעת ונסיק ממנה כמה מסקנות: ובכן, בסוף הלכות אבל פרק א (ח–ט), חז"ל ורבנו פוסקים כך:

[ח] "המאבד עצמו לדעת – אין מתעסקין עמו לכל דבר ולא מתאבלין עליו ולא מספידין אותו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים. ואי זה הוא המאבד עצמו לדעת? לא שעלה לראש הגג ונפל ומת, אלא האומר: 'הריני עולה לראש הגג', וראה אותו שעלה מיד דרך כעס או שהיה מֵצֵר [=מצטער, דהיינו בדיכאון עמוק מאד] ונפל ומת – הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת. [ט] אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן או הרוג ומושלך על גב סיפו – הרי זה בחזקת כל המתים, ומתעסקין עמו ואין מונעין ממנו דבר".

מהלכה ט אנחנו למדים שכל שמצאנו את האדם מת מבלי שהייתה לנו ידיעה כלשהי לגבי מצבו הנפשי, אפילו שברור לכאורה שהוא איבד את עצמו לדעת – הרי שיש להתאבל עליו ולהספידו וכו'. כלומר, התרחיש שרבנו מביא לעיל בהלכה ח: "האומר: הריני עולה" וכו' הוא רק דוגמה לידיעת מצבו הנפשי של ההרוג ואינו בגדר תרחיש בלעדי לפיו בכל תרחיש זולתו יש להתאבל ולהספיד את ההרוג. הוי אומר, אם רבנו לא היה פוסק את הלכה ט, היה ניתן לומר שאך ורק לפי התרחיש המצומצם שמובא בהלכה ח, אך ורק לפיו אין להתאבל וכו' על ההרוג. ברם, הואיל ורבנו הוסיף את הלכה ט, אשר ממנה ניתן ללמוד שאך ורק כאשר אין לנו כל ידיעה ביחס למצבו הנפשי של המאבד עצמו לדעת, רק אז יש להתאבל ולהספיד אותו – מתוספת הלכה ט אנו למדים שהלכה ח שלפניה איננה תרחיש בלעדי אלא דוגמה לַחֲזָקָה.

לפיכך, כל מאבד עצמו לדעת אשר יש לנו ידיעה ברורה ביחס למצבו הנפשי ולשאיפותיו האובדניות – הרי שהוא בגדר "מאבד עצמו לדעת" ואין להתאבל עליו ולא להספידו וכו'. ויש להורות ולפסוק כפי שאמרתי, גם מפני שיש להחמיר בעניינים הללו – שהרי הם נוגעים בענייני נפשות החמורים, וההקלה בהלכה זו עלולה לדרדר לאיבוד נפשות מישראל וכאמור לקמן.

ועתה לשאלה שבראש הדברים: חכמים לא אסרו להתאבל ולהספיד את הרוצחים, מפני שהיה ברור להם ע"ה שאין שום צורך בכך – שהרי נאמר במפורש בתורה "לא תרצח", ואף החברה מבינה היטב את חומרת העוון הזה, ולכן אין שום חשש שהחברה תעודד את מעשה הרצח בהוקרת זכרו של הרוצח המתועב על-ידי שהיא תתאבל עליו או תספידו ותנציחו וכיו"ב.

לעומת זאת, החברה בהחלט עלולה לרחם על מי שמאבד עצמו לדעת, ואף להוקיר את זכרו ולהספידו ולהנציחו וכיו"ב, שהרי לכאורה אותו רוצח לא פגע בזולתו אלא אך ורק בעצמו, ולכן, הואיל ואין לפנינו את משפחת הנרצח שתגנה את הרוצח, והחברה אף עלולה לרחם עליו ולהביע כלפיו אמפתיה – חכמים הזהירו שלא להתאבל עליו ולהספידו וכו', ובכך חינכו גם את האדם ששוקל לאבד את עצמו לדעת, וגם את החברה בכללותה: א) האדם ששוקל לאבד עצמו לדעת יחשוב היטב לפני שהוא יפגע בנפש שהעניק לו בוראו שהרי הוא יֵדע שהוא יִזָּכֵר לדיראון עולם וייקבר קבורת חמור כרשעי ישראל הארורים ביותר, ואין לי צל של ספק, שכל אדם, גם מי שמאבד את עצמו לדעת וכבר כלו כל הקיצין מבחינתו – עדיין חשוב לו איך הוא ייזכר לאחר מותו, ואין ספק שרובם אף חשוב להם שבני משפחתם לא יוכתמו בכתם נורא שכזה (ואפילו מחבלים ארורים מקרב אזרחי ישראל יחשבו פעמיים לפני שיבצעו פיגועי התאבדות, אם הם רק יידעו שיגרשו את משפחותיהם לסודן וכיו"ב וישללו מהן את כל זכויותיהם האזרחיות).

ב) וגם החברה בכללותה תלמד מכך לקח חשוב: היא גם תשׂכיל להוקיע את המעשה הזה ולהזהיר את כל מי שיודעים עליו שיש לו מחשבות אובדניות, ובכך תצמצם ותטפל ביתר-שאת בתופעה ותציל בני אדם ממוות; גם תִלמד שלא ללכת בעקבות הגויים "הנאורים" המושחתים אשר מרחמים על מי שמאבד את עצמו לדעת ומעודדים בכך את התופעה החמורה הזו; וגם תתרומם להבין הלכה חשובה מאד לפיה הנפש איננה ברשות האדם וכמו שהחברה המודרנית סבורה בשחץ ליבה, דהיינו שהאדם הוא אדון לעצמו ועל נפשו ומזכויותיו לאבד את נפשו. אלא, כולם יכירו בכך שמי שנתן את הנפש הזו הוא ה' יתעלה שמו, והיא לא ברשותנו לאבדהּ – אלא היא פקדון בידינו מאת בורא-עולם, מלך מלכי המלכים, ועלינו לשמור עליה ולהבין שיש לכבדהּ בהליכה בדרכי הדעת והמחשבה, הצדק והאמת אשר ראויים לה והיא משתוקקת אליהם.

ואוסיף, שיש בני נוער אשר מתאבדים מפני שהם מרגישים דחויים בחברה, כלומר כל-כך חשוב להם להיות נאהבים עד שהם מאבדים את עצמם לדעת, ולוּ רק כדי שירחמו עליהם ויֹאהבו אותם לאחר מותם, עד כדי כך! ברם, הלכה זו תְּלמד אותם שהם לא ישׂיגו חמלה ואהבה בדרך רעה זו, אלא להיפך, ולימוד זה עשוי לרוממם להבין שעליהם ללכת בדרכים טובות כדי למצוא את מקומם בחברה, ולקבל אהבה וחמלה והוקרה מקרב האנשים שסובבים אותם.

ואין צורך לומר שבני נוער אשר שקעו בחיי התועבה והשׁממה הרוחנית של התרבות המערבית המתירנית, או בחיים הסגורים הקשוחים והאכזריים של החברה החרדית הקיצונית – אין ספק שהם יהיו בסכנה גדולה של נטיות אובדניות, וכדי לצמצם ואף להכחיד את התופעה הזו כמעט לחלוטין, חובה על החברה בכללותה לרפֵּא את עצמה וללכת בדרכים שהורה לנו ה' יתברך. הליכה בדרכי הצדק והאמת תרומם את כלל החברה לחיים תקינים ובריאים נפשית וגופנית, ותרומם את הפרט לחיי אושר שלווה ומשמעות. הליכה בדרכי הצדק והחמלה האמיתיים של תורת משה אף תעורר את בני הנוער לכבד איש את רעהו ולחמול איש על רעהו, ולא כפי שאנחנו רואים בימינו בחברה החילונית המתירנית אשר רבים המה שמתעללים בזולתם.

ואחתום בהלכות רוצח ושמירת הנפש (ב, ב–ג): "וכן ההורג את עצמו [...] שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים [כלומר אם הצליח בזממו נפשו נכרתת מחי העולם-הבא] [...] ומניין שכן הוא הדין? שהרי הוא אומר: [...] 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ' [בר' ט, ה] – זה ההורג את עצמו; ובפירוש נאמר בשלושתן לשון 'דרישה' – הרי דינם מסור לשמים".

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם" (יהושע כג, יא).

המאבד עצמו לדעת – הלכה ומחשבה.pdf

הורידו את PDF • 136KB