תועבה ואלילות בערבוב לבושי האיש והאשה

בדברים (כב, ה) נאמר: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה", ומסוף הפסוק: "כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" למדנו על חומרת ערבוב לבושי האיש והאשה, דהיינו לבישת האיש עדיי הנשים ולבושיהן וכן לבישת האשה עדיי הגברים ולבושיהם. אמנם, נראה שבימינו בעוונותינו לבישת האשה מכנסיים כבר אינו בגדר של "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה", מפני שבימינו המכנסיים למיניהם הפכו להיות גם מלבושיהם של הנשים. כללו של דבר, להבנתי, הלאווין שנלמד להלן אינם עוסקים אלא בדברים אשר מיוחדים באותו הדור אך ורק לנשים או לגברים, רק את אלה אסור לגברים ולנשים ללבוש משום הלאווין שיילָּמדו בהמשך, וכפסק רבנו שאצטט לקמן: "הכל כמנהג המדינה".

הבה נחל אפוא בלאו הראשון והוא ש"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה", וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (לאווין לט):

"והמצוה התשע ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מללכת בעקבות הכופרים [=עובדי האלילים, שהרי האיסורים האמורים הללו הינם ממנהגיהם] במה שהנשים לובשות בגדי הגברים ועודות עדייהם [=ובכלל זה האיסור לנשים ללבוש שריון או כלי זין, וכאמור במצות לא-תעשה מ לקמן], והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה' [דב' כב, ה], וכל אשה שנתקשטה בדבר מתכשיטי הגברים, המפורסם באותו המקום שזה תכשיט מיוחד לגברים – סופגת מלקות".

מדברי רבנו הוספנו ולמדנו שטעם המצוה הוא שלא להתדמות לגויים עובדי האלילים, וזאת מפני שהם היו נוהגים, בטקסיהם הפגאניים שנלמד עליהם מעט לקמן, שהנשים ילבשו בגדי ותכשיטי גברים, והגברים ילבשו בגדי ותכשיטי נשים. נמשיך עתה ברשותכם ללאו השני בעניין זה והוא שלא "יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה", וכֹה דברי רבנו בספר המצוות (לאווין מ):

"והמצוה המשלימה ארבעים, האזהרה שהוזהרו גם הגברים מלעדות עדיי הנשים, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה' [דב' כב, ה], וכל גבר שעדה או לבש דבר שהוא מפורסם באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים – סופג מלקות. ודע, שהמעשה הזה, כלומר שהנשים עודות עדיי הגברים או הגברים עדיי הנשים, יש הוא נעשה לעורר את הטבעים לשחיתות [מינית] כפי שהדבר מפורסם אצל העמים, ויש שנעשה למיני עבודת עבודה-זרה כפי שהוא מפורש בספרים המיוחדים לכך. ופעמים רבות שמתנים [המכשפים] בעשיית מקצת הקמיעות ואומרים: שאם היה המתעסק בכך איש, שילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ומרגליות וכיו"ב, ואם הייתה אשה שתלבש שריון ותחגור כלי זין. וזה מפורסם מאד אצל בעלי העניין הזה".

בדברי רבנו האחרונים למדנו על שני טעמים נוספים לאיסורים הללו: 1) ערבוב לבושי ותכשיטי הגברים והנשים מעורר לזימה; 2) יסודו של הערבוב הזה הינו בהזיות המכשפים עובדי האלילים, הואיל ובהוראותיהם להכנת קמיעות אשר מועילים או מזיקים לפי דמיונם, חייבוּ לעתים קרובות במקצת הקמיעות שהגברים ילבשו עדיי נשים, ושהנשים ילבשו עדיי גברים. ועל שני הטעמים הללו רבנו חוזר במורה בסדר הפוך (ג, לז; ד"ה וכבר ביארנו): "[השני:] והוא גם הטעם [=ההידמות לעובדי האלילים במנהגיהם] באמרוֹ: 'לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה', תמצאהו בספר 'טמטם': מצוה שילבש האיש בגד אשה צבוע בשעה שעומד לכוכב נוגה, ותלבש האשה שריון וכלי נשק בעת שעומדת למאדים. [והראשון:] ויש בזה עוד לדעתי טעם אחר, והוא שהפעולה הזו מעוררת לתאוות וגורמת למיני שחיתויות".

כמו כן, נתחזקה התובנה האמורה לעיל, לפיה האיסורים הללו נוגעים אך ורק לעדיים אשר מפורסמים באותו המקום שהם מיוחדים לנשים או לגברים, שהרי רבנו אומר לעיל: "וכל גבר שעדה או לבש דבר שהוא מפורסם באותו המקום שצורה זו מיוחדת לנשים – סופג מלקות".

***

ועתה, הבה נעבור לפסקי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (יב, י–יב), וכֹה דבריהם:

[י] "לא תעדה אשה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או תלבש שריון וכיוצא בו, או שתגלה ראשה כאיש. ולא יעדה איש עדי אשה, כגון שילבש בגדי צבעונין וַחֲלִי זהב במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משִׂימין אותו הַחֲלִי אלא הנשים, הכל כמנהג המדינה".

[יא] "איש שעדה עדי אשה, ואשה שֶׁעָדַת עדי איש – לוקין. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו, משילקט שערה אחת – לוקה, מפני שעדה עדי אשה. וכן אם צבע שערו שחור, משיצבע שערה לבנה אחת – לוקה".

ונראה שאיסור זה של צביעת שערות וליקוטן הינו אחיד לכל התקופות, כלומר גם אם יש מנהג לצבוע וללקט שערות שחורות, עדיין מדובר באיסור תורה, וזאת מפני שרבנו פסק את האיסור הזה בנפרד, ולא כללוֹ תחת הכלל של "הכל כמנהג המדינה", ויש להחמיר בדאורייתא.

[יב] "טומטום ואנדרגינס אינו עוטף כאשה [בשני כיסויי ראש, מטפחת ורדיד כהלכה לקמן] ולא מגלה ראשו כאיש [שלא יחשוף ראשו לגמרי, ולא ייתכן שמדובר באיסור גילוי הרדיד בלבד, שהרי אם-כך הוא מחויב לעולם ללכת חשוף ראש, אף שיש בו צד נשי] ואם עשה כן – אינו לוקה". וכן נאמר לעיל: "לא תעדה אשה עדי האיש [...] או שתגלה ראשה כאיש", ברם הואיל ובימינו בארץ-ישראל נפרצו כל הפרצות עד שהליכת הנשים ללא כיסוי ראש לחלוטין הפכה למנהג המדינה, להבנתי הנשים חשופות השיער לא ילקו משום הלאווין הללו האמורים.

ואחתום בדרך האמת הקדומה שפסקוהָ חז"ל ורבנו בהלכות אישות (כד, ח–יב):

"מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה, ואין צריך לומר נכסי מלוג. ולא המזנה בלבד, אלא אף העוברת על דת משה או דת יהודית או היוצאה משום שם רע, אין לה כתובה – לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי הכתובה, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדוניתה ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם כלום, לא מה שפחת ולא מה שאבד [...]ואיזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק [...] וראשה פרוע ואין עליה רדיד כשאר הנשים, אף-על-פי ששיערה מכוסה במטפחת".

תועבה ואלילות בערבוב לבושי האיש והאשה.pdf

הורידו את PDF • 135KB