אונקלוס מיישב קושיה עצומה

בספר ויקרא (כ, כ–כא) ישנם שני פסוקים אשר מעוררים קושיה עצומה כנגד היסוד האחד-עשר משלושה-עשר יסודות תורתנו המכוננים אשר עוסק בצדק האלהי, והנה הוא לפניכם:

"והיסוד האחד עשר, שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים את מצוות התורה, ומעניש את מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם-הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בעניין זה מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה הוא אמרוֹ: 'אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ' [שמ' לב, לב], והשיבוֹ יתעלה: 'מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי' [שמ' לב, לג]. ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא, לשלם גמול טוב לזה ולענוש את זה".

ובשתי מלים זהו יסוד השכר והעונש. דהיינו היסוד שלפיו הקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים ולעולם הוא לא ישפוט בעוול. יסוד זה מופיע גם-כן בתורת משה ובדברי הנביאים פעמים רבות, והנה לפניכם מבחר פסוקים אשר מורים על היסוד הזה וחשיבותו העצומה:

"הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בר' יח, כה). "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד). "אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "כִּי אֲנִי יְיָ אֹהֵב מִשְׁפָּט" (יש' סא, ח). "וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ", "וְרִיב לַייָ עִם יְהוּדָה וְלִפְקֹד עַל יַעֲקֹב כִּדְרָכָיו כְּמַעֲלָלָיו יָשִׁיב לוֹ" (הושע ד, ט; יב, ג). "הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק", "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב ח, ג; לד, י–יב), "וַייָ צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֶרְאֶה נִקְמָתְךָ מֵהֶם כִּי אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת רִיבִי" (יר' יא, כ), "אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲו‍ֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תה' קז, יז), ועוד.

ההִתכחשות ליסוד הזה הייתה מן הסיבות המרכזיות לחורבן בית ראשון, ואסביר: עם-ישראל נהג להתלונן לפני הנביא ירמיה שהוא זך ונקי מעוון, ואף-על-פי-כן ה' נוהג בחוסר צדק משווע ומעניש אותם על חטאי אבותיהם. ובמלים אחרות, עם-ישראל בשנים הסמוכות לחורבן, לא ראה במסכת הייסורים שקדמה לחורבן איתותי אזהרה לקראת החורבן הסופי, אלא, ברוב סכלותו ורשעו, תלה העם את ייסוריו בחטאי אבותיו, וזאת כדי להמשיך ולשקוע בעוונותיו.

והנה לפניכם הדברים שמובאים בעניין זה בספר ירמיה (לא, כו–כט):

"הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְיָ וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם יְיָ, בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".

כלומר, באותם הימים שבהם עם-ישראל ישוב לדרך האמת, לא יישָּׁמע עוד בקרבו המשל הזה לפיו "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", דהיינו שהבנים נענשים בעבור חטאי אבותיהם. וכאמור, מטרת המשל הזה בפי התועים הייתה למרוד בה' יתעלה שמו, כלומר: גם להחציף פנים כנגד ה'-אלהים-אמת בטענה שהוא איננו אל צדק ואמת, וגם להסיר מעליהם את עול חובת עריכת חשבון הנפש על ייסוריהם ומדוויהם, וכך להצדיק את המשך שקיעתם ברֶשע.

המשל הזה היה נפוץ מאד באותם הימים, והוא מופיע בהרחבה רבה ביחזקאל פרק יח:

"וַיְהִי דְבַר יְיָ אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה? חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל, הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת!

וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב, וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד, בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ, בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת, צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה, וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה [=את כל צדקות אביו] כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא, עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה, בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה, אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה, וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן [=הבן הרשע הוליד נכד לסבא הצדיק] וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן, עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד, מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא [=הנכד הצדיק] לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו, חָיֹה יִחְיֶה, אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲוֹנוֹ. וַאֲמַרְתֶּם: מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲוֹן הָאָב? וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה, הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה".

יחזקאל מתאר סבא צדיק שהוליד בן רשע שהוליד נכד צדיק, הנביא מבקש ללמד שהבן הרשע לא ימלט מעונש בזכות אביו הצדיק, ושהנכד הצדיק לא ייענש בשל עוונותיו החמורים של אביו הרשע. בהמשך הפרק, מתואר רשע ששב מפשעיו וזוכה להוסיף ולחיות, וכן צדיק ששב מדרכו הטובה, ונענש במיתה. הכלל העולה מכל הפסוקים הללו הוא: שאיש בעוונו ימות, וכל זאת כדי ללמד את עם-ישראל שהייסורים והחורבן אינם באים עליהם בשל עוונות אבותיהם, אלא מפני שהם-הם פנו וסטו מעל ה'-אלהים-אמת, והלכו וזנו אחרי אלהים אחרים לעבדם. כלומר, התכחשותם לפשעיהם החמורים היא מרד בה' יתעלה, ואלה ימיטו עליהם שואה וחורבן:

"וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת, כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה, הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי? כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת, וַאֲמַרְתֶּם: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל: הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ! בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, וּמֵת עֲלֵיהֶם, בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת. וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה, וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁב מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת".

בהמשך הפרק מתוארת שוב הכחשתו ומרידתו של עם-ישראל בייסורים שה' השית עליהם, וכך הם אומרים, וכך ה' יתברך משיב להם:

"וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי! הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן! לָכֵן, אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן, הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם, וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל? כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ".

ואחתום את סקירת היסוד החשוב הזה בדברי רבנו בסוף פירושו למסכת ברכות:

"אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט' וכו' [דב' לב, ד] [והאם אין דַּי בעדותו של ה' יתעלה על צדק מעשיו?!]. ונקודת הצדק בזה אין כוח באדם להשִּׂיגה, כמו שאין בכוח השֵּׂכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה. וכבר הודיענו יתעלה שאין בכוח תבונתנו להשיג חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרו: 'כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם' [יש' נה, ט]. לכן סמוך על העיקר הזה ואל תטריד עצמך לחקור בעניין זה, לפי שכל מי שחקר בעניין זה מאנשי אמונתנו וזולתם לא השיג גדולות, אלא נשאר כמו שאומרים עליהם השלום צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בדברי המדברים בעניין זה איזה דמיון והרצאת דבר-מה שנדמה כראיה, ואינו כן, אלא אם תיטיב להתבונן אז יוסר המסווה ויבואו הקושיות, ויחזור הדבר למה שאמרתי לך, ורק הפסדנו אריכות דברים וחיבור ספרים".

***

ועתה, לאחר שראינו נכוחה שהשקפת תורתנו היא ש"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דב' כד, טז), ואף ראינו שכפירה ביסוד הזה מובילה לכפירה מוחלטת בה' יתעלה, לחורבן הארץ ובית-המקדש, ואף לעונש החומר מכולם והוא הגלות האיומה – היעלה על הדעת שהקב"ה יעניש בנים גדולים אף שאינם בגדר קניינו של האדם, וימית אותם בשל עוונות האב? הייתכן שה'-אלהים-אמת שדינו דין אמת ישפוט בעוול נורא?

ובכן, משני פסוקים בספר ויקרא (כ, כ–כא) עולה לכאורה שה' שופט בעוול וממית אף את הבנים הגדולים בעוונות אבותיהם! והנה הפסוקים לפניכם: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ, וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ" (ויק' כ, כ–כא). כלומר, מפשט הפסוקים עולה לכאורה, שהחוטאים שנזכרו ימותו עריריים בכל מצב, דהיינו אף אם יש להם בנים גדולים אשר לא חטאו, הם ימותו בעוונם! וכאמור, השקפה זו היא-היא ההשקפה שהייתה רווחת בעם-ישראל ערב חורבן בית-ראשון, והיא ההשקפה אשר נלחמו בה הנביאים ירמיה ויחזקאל ע"ה, והיא ההשקפה אשר מובילה לחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, לכפירה, לחורבן הארץ והמקדש, ולגלות עמֵּנו מארצו.

איך אפוא ניתן ליישב את הקושיה הגדולה הזאת? ובכן, מצאתי את התשובה לכך בתרגומו של אונקלוס שהוא כידוע בגדר מסורת תורה-שבעל-פה, וכדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין קכח): "והוא אמרוֹ יתעלה: 'כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ' [שמ' יב, מג] אמר המבאר את הקבלה [=מסורת התורה-שבעל-פה שקיבלנו ממשה, הוא אונקלוס]: 'כָּל בַּר יִשְׂרָאֵל דְּיִשְׁתַּמַּד' [שמ' שם]".

ובכן, הנה לפניכם שוב הפסוקים: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה חֶטְאָם יִשָּׂאוּ עֲרִירִים יָמֻתוּ, וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה עֲרִירִים יִהְיוּ", והנה לפניכם תרגומו של אונקלוס: "עֲרִירִים יָמֻתוּ [...] עֲרִירִים יִהְיוּ" – "דְּלָא וְלַד יְמוּתוּן [...] דְּלָא וְלַד יְהוֹן". ושאלה קמה וניצבה: מדוע אונקלוס נעזר בתרגומו דווקא במילה "וְלַד"? שהרי אם אכן מדובר גם בבנים גדולים היה עליו לתרגם במילה "בְּנִין", שהיא נפוצה מאד בתרגומו (למעלה מ-100 פעמים אונקלוס מתרגם בעזרתה או בעזרת המילים 'בְּנָן' או 'בְּנָת', דהיינו בנות), או במילה "בְּנֵי", שהיא עוד יותר נפוצה בתרגומו והוא נעזר בה בתרגומו כ-600 פעמים!

ברם, אונקלוס ע"ה משום מה, בוחר לתרגם את שני הפסוקים הללו דווקא במילה "וְלַד" אשר מופיעה בסך-הכל עוד שבע פעמים בכל תרגומו של אונקלוס לתורה, ובכל שבע הפעמים הללו משמעותה היא תינוק או קרוב אליו, והנה לפניכם שבעת המקומות הללו בתרגומו הנפלא:

1) "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בר' יא, ל), ושם תרגם אונקלוס: "וָלָד" – "וְלַד", וברור שכוונת הדברים לומר שאפילו תינוק קטן אין לה כעת; 2) "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי יֱיִ מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (בר' טו, ב), ושם תרגם אונקלוס: "עֲרִירִי" – "דְּלָא וְלַד", וגם כאן ברור שאין לו לאברהם אפילו תינוק או ילד קטן שממשיך את דרכו; 3) "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בר' טו, ג), ושם תרגם אונקלוס: "זָרַע" – "וְלַד", כלומר אין לי אפילו תינוק או ילד שממשיך את דרכי, ולכן נאמר דווקא "זָרַע" ולא בן.

4) "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד" (בר' יז, יז), ושם תרגם אונקלוס: "יִוָּלֵד" – "יְהֵא וְלַד", וברור כשמש מן הפסוק הזה שהמילה "וְלַד" בתרגומו של אונקלוס משמעותה תינוק ולכל היותר ילד קטן; 5) "וַתֹּאמֶר רָחֵל נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי גַּם יָכֹלְתִּי וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי" (בר' ל, ח), ושם תרגם אונקלוס: "עִם אֲחֹתִי" – "חַמֵּידִית דִּיהֵי לִי וְלַד כַּאֲחָתִי", וברור שרחל השתוקקה לתינוק, כלומר גם כאן המילה "וְלַד" נועדה לתאר תינוק ולכל היותר ילד קטן, ילד שעשועים; 6) "וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַייָ וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַייָ" (שמ' יג, יב), ושם תרגם אונקלוס: "פֶּטֶר רֶחֶם [...] פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה" – "פָּתַח וַלְדָּא [...] פָּתַח וְלַד בְּעִירָא", וברור שמדובר בתינוקות וכן להבדיל בבהמות שאך זה נולדו; 7) "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג יְיָ כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַייָ כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה" (שמ' יג, טו), ושם תרגם אונקלוס: "פֶּטֶר רֶחֶם" – "פָּתַח וְלַד", ושוב אנחנו רואים שתינוקות שאך זה נולדו נקראים "וְלַד". כללו של דבר, ראינו אפוא שהמילה "וְלַד" בתרגומו של אונקלוס מבטאת תינוק או לכל היותר ילד קטן, והדבר אף הגיוני מאד קרוב למושכל ראשון, שהרי המילה "וְלַד" קרובה מאד למילה "לֵידָה", להורות שמדובר בתינוק.

בנוסף לכל האמור, יש בתרגומו של אונקלוס לפחות עוד 12 פעמים שבהם הוא משתמש במילה "וַלְדָּא" (בנוסף לדוגמה שכבר ראינו לעיל) כדי לבטא תינוק ולכל היותר ילד קטן:

1) "כִּי עָצֹר עָצַר יְיָ בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה" (בר' כ, יח), ושם תרגם אונקלוס: "כָּל רֶחֶם" – "כָּל פָּתַח וַלְדָּא"; 2) "פְּרִי בָטֶן" (בר' ל, ב), ושם תרגם אונקלוס: "וַלְדָּא דִּמְעֵי", והנה אנחנו רואים שייחסו את הולד למעיים, דהיינו מדובר בתינוק שאך זה נולד, והוא גם משמעות מטבע-הלשון האמור בפסוק: "פְּרִי בָטֶן"; 3) "פֶּטֶר כָּל רֶחֶם" (שמ' יג, ב), ושם תרגם אונקלוס: "פָּתַח כָּל וַלְדָּא"; 4) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם" (שמ' לד, יט), ושם תרגם אונקלוס: "כָּל פָּתַח וַלְדָּא"; 5) "פֶּטֶר רֶחֶם" (במ' ג, יב), ושם תרגם אונקלוס: "פָּתַח וַלְדָּא"; 6) "פִּטְרַת כָּל רֶחֶם" (במ' ח, טז), ושם תרגם אונקלוס: "פָּתַח כָּל וַלְדָּא"; 7) "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם" (במ' יח, טו), ושם תרגם אונקלוס: "כָּל פָּתַח וַלְדָּא"; 8) "וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ" (דב' ז, יג), ושם תרגם אונקלוס: "וִיבָרֵיךְ וַלְדָּא דִּמְעָךְ", והואיל וייחסו את הולד למעיים ברור שמדובר בתינוק שאך זה נולד, וכאמור אף קרוב התרגום למשמעותו הפשוטה של מטבע-הלשון שבפסוק: "פְּרִי בִטְנְךָ"; 9) "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ" (דב' כח, ד), ושם תרגם אונקלוס: "בְּרִיךְ וַלְדָּא דִּמְעָךְ", וכאמור; 10) "אָרוּר פְּרִי בִטְנְךָ" (דב' כח, יח), ושם תרגם אונקלוס: "לִיט וַלְדָּא דִּמְעָךְ", ושוב כאמור; 11) "וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ" (דב' כח, נא), ושם תרגם אונקלוס: "וְיֵיכוֹל וַלְדָּא דִּבְעִירָךְ"; 12) "וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ" (שם, נג), ושם תרגם אונקלוס: "וְתֵיכוֹל וַלְדָּא דִּמְעָךְ", וייחוס הולד למעיים מורה בבירור על-כך שמדובר בתינוק.

מכלל המקורות עולה באופן ברור כשמש במדבר ציה וערבה, שתרגומו של אונקלוס לפסוקים הנדונים במאמר זה מספר ויקרא, ואשר אותם הוא תרגם באמצעות המילה "וְלַד" כך: "עֲרִירִים יָמֻתוּ [...] עֲרִירִים יִהְיוּ" – "דְּלָא וְלַד יְמוּתוּן [...] דְּלָא וְלַד יְהוֹן", אין ספק שלפי מסורת התורה-שבעל-פה בביאור הפסוקים מדובר בהם רק בבנים קטנים, הואיל והם נחשבים כקניינו של האדם. כלומר, אותם אשר חטאו בחטאים החמורים שנזכרו בפסוקים הללו, לאחר שחטאו, כל בניהם הקטנים ימותו בשל העוון הזה של אבותיהם, ויהיה הדבר עונש לאבותיהם על עוונם.

אמנם, בגמרא במסכת יבמות (נה ע"א) נאמר שגם בנים עתידיים של החוטאים ימותו בעוונות אבותיהם, אך גם לפי אפשרות זו שהיא מסתברת מאד, עדיין הכלל לפיו הקב"ה אינו מעניש את בניו הגדולים של האדם בעוונות אביהם, נשמר, וכל פעלו של ה' יתעלה שמו בצדק ובאמת. כלומר, אין בדברי הגמרא לערער על היסוד האחד-עשר האמור לעיל, ויש לבארהּ לאור מסורת התורה-שבעל-פה שהייתה בידי אונקלוס ע"ה, ממוסרי התורה-שבעל-פה שקיבלנו ממשה.

כללו של דבר, אונקלוס מבאר שהמילה "ערירים" בפסוקים הנדונים, משמעותה ערירים מבנים קטנים שהיו בעת החטא, וחז"ל הוסיפו שהוא הדין לבנים עתידיים שייוולדו להם לאחר החטא, ולא כמובנה של המילה הזו בעברית של ימינו, דהיינו עריריים מכל בנים לחלוטין.

ואוסיף הערה: במאמר "בחינת אמונת גלגול הנשמות" (בעיקר בפרקים ו–ט) נתבאר הפסוק "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמ' כ, ד) אשר ממנו עולה לכאורה שהקב"ה מעניש את הצאצאים בשל עוונות אבותיהם; וכן נתבארה בפרקים שנזכרו השקפת תורתנו לפיה ייתכן והקב"ה יעניש את האדם במות או בייסורי בניו הקטנים, שהם כקניינו.

אונקלוס מיישב קושיה עצומה.pdf

הורידו את PDF • 202KB