'שותפות' יששכר וזבולון – נקודה למחשבה
- אדיר דחוח-הלוי
- לפני יום 1
- זמן קריאה 6 דקות
במאמר "מהי השותפות של יששכר וזבולון?" הוּכח שאין שחר להסכם שמנפנפים בו צאצאי המינים כדי להצדיק את העובדה שהם לא מקיימים את חובתם האנושית הבסיסית, והיא הבאת פרנסה לביתם – חובה שחכמים ע"ה עיגנו מפורשות בכתובה שהחתן מוסר לכלתו.
איני מתכוון אפוא לפתוח את הנושא, אלא אך ורק לעמוד על נקודה אחת מעניינת שעלתה במחשבתי לאחר שיחה עם "אברך" כויילל תימני כבן ארבעים, בעל משפחה וילדים לא מעטים ב"ה. בשיחה עמו ניסיתי לשווא לעוררוֹ ברמזים לדרך האמת, ושאלתי אותו האם הוא לא מרגיש מתוסכל מבחינה כלכלית כשהוא נאלץ בגילו לחיות בקרוואן ובשכירות אשר מסובסדת על-ידי הישיבה שבה הוא לומד? רמזתי לו גם על האושר שחֹווה האדם אשר נהנה מיגיע כפיו, וכפי שאומר דוד המלך ע"ה: "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח, ב), וכפי שדרשו חכמים את הפסוק הזה כדי להורות וללמד על חשיבות המלאכה ויגיעת האדם בפרנסתו.
והנה פסק חז"ל ורבנו בהלכות תלמוד תורה (ג, יא) ובהם גם מובא המדרש שהזכרתי:
"מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא [=חכמי המשנה והתלמוד], ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם-הזה ולעולם-הבא, שנאמר: 'יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ' [תה' קכח, ב] – 'אַשְׁרֶיךָ' בעולם-הזה, 'וְטוֹב לָךְ' לעולם-הבא שכולו טוב [המלאכה והפרנסה היא מן המעלות המובילות לאושר ולשמחה ולחיי העולם-הבא!]".
על-כל-פנים העליתי את התסכול הזה אשר וודאי חֹווה כל "אברך", בין במודע ובין בתת-המודע (וכל שכן ה'אברכים' התימניים שבאו ממשפחות עובדות ואביהם היה דוגמה ומופת לאיש עמל חרוץ אשר נהנה מיגיע כפיו, ואף נזהר כמו מאש שלא לקחת מזולתו מאומה). ובכן, אותו "אברך" דחה את התסכול הזה והראה בפניי שהוא מאושר בדרכו, תירוצו היה ששבט יששכר לא הרגיש שום תסכול כאשר הוא היה לוקח כסף משבט זבולון (לפי הבנתם את המדרש).
לא המשכתי את הוויכוח, אף שהייתי יכול להסביר לו שרבותיו שוגים בהבנת המדרש, גם מפני שנתבקשתי וקראוני לעזוב וללכת למקום אחר, וגם מפני שהרגשתי שהנני נתקל בקיר אטום אשר עלול להזיק לראשי אם אמשיך להיתקל בו... אולם, תירוצו המתעתע של ה"אברך" הלז לא הִרפה ממחשבתי עד שמצאתי תשובה ראויה לכל המנפנפים בתירוץ הזה כדי להשקיט את עליבותם החברתית וחרפתם האנושית באכלם מן התורה, ובחללם שם שמים ביד רמה.
ובכן, לאחר בקשת המחילה מה' יתעלה שמו, הבה נניח לרגע ששותפות יששכר וזבולון הינה עניין אמיתי שאין בו חילול השם ואין בו עליבות חברתית ואנושית. ובכן, אם נבחן את העניין נראה שהוא אף לא משתלם מבחינה עסקית גרידא, ואסביר: אם לפי דמיונם של השוטים, הגבירים אשר מממנים את ה"אברכים" זוכים למחצית מעולמם הרוחני, הרי שהם למעשה לומדים שלושה ימים בשבוע (מתוך ששת ימי המעשה והמלאכה), בעבור עולמו הרוחני של אותו גביר מפוטם שמממן אותם, וזורק לכיסם המחורר והמרוקן פרוטות עלובות ומשפילות.
נמצא אפוא, שהם זוכים לחיי העולם-הבא לפי שיטתם אך ורק בעבור לימודם בשלושה ימים בשבוע! מדובר אפוא בהסכם גרוע – שהרי במקום שהאדם ישפיל עצמו ויחלל שם שמים באותם שלושה ימים שהוא לומד בעבור הגביר, שילך לעבוד לפרנסתו באותם שלושה ימים (וכפי שאנכי נוהג בעצמי) – כך אותם "אברכים" יזכו לאותו השכר בדיוק בעבור לימוד התורה, ואף יזכו לִשְׂכר המצוה הגדולה של הבאת פרנסה והִשתתפות בחיי העמל והמעשה! ואין צורך לומר שכל ההוכחה הזו לא נועדה אלא לשיטתם של יושבי הישיבות, אשר אינם מסוגלים, בשל עיוורונם האורתודוקסי והערצתם לגדוילים מרושעים, להבין שכל השותפות הזו הבל וריק, וכל-שכן שאינם מסוגלים להבין שהפיכת תורת משה לקורדום חוצבים משחיתה אותה כליל.
יתר-על-כן, ראו נא פסוקים מפורשים אשר מורים על-כך שהעיסוק במלאכה הינו חובה תורנית נעלה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמ' כג, יב), "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַייָ כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" (שמ' לה, ב), "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַייָ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ויק' כג, ג), ויש עוד פסוקים רבים אשר נזכרה בהם המלאכה כעניין מרכזי מאד בתורת משה. וכמובן, ראו נא את האמור בעשרת הדיברות כאשר נזכרה בהם חובת שמירת השבת:
"[פרשת יתרו:] זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְיָ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ, ח–יא). [פרשת ואתחנן:] "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ, שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַייָ אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה, יב–יד).
ואפילו ה' יתעלה שמו מתואר בפשט פסוקי התורה בעשרת הדיברות כמי שפועל ועושה: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְיָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", ועלינו ללמוד מזאת מוסר-השׂכל אדיר על חשיבותה העצומה של המלאכה בחיינו התורניים.
***
ואצרף לפניכם את הפסקים שבסוף הלכות מתנות עניים (י, טז–יט), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
[טז] "לעולם ידחוק אדם עצמו [=יחיה בדוחק] ויתגלגל בצער [=עד כדי כך!] ואל יצטרך לבריות, ואל ישליך אדם עצמו על הציבור. וכן ציוו חכמים ואמרו: 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות' [פסחים קיג ע"א]. ואפילו היה חכם ומכובד וְהֶעֱנִי יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנֻוולת, ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עורות הנבלות בשוק ולא יֹאמר לעם: 'חכם אני' ו'גדול אני' ו'כהן אני' – 'פרנסוני', ובכך ציוו חכמים".
[יז] "גדולי החכמים – היו מהן חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לַגַּנּוֹת, ועושין הברזל והפחמין, ולא שאלוּ [=ביקשו] מן הציבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".
[יח] "כל מי שאינו צריך ליטול [דהיינו מי שיש לו כוח לעבוד ולהתפרנס והוא מתעצל לעבוד, או שיש לו ממון ועינו צרה בממונו להוציאוֹ לצרכיו, ובמלים אחרות, כל מי שאינו עני זקן ערירי וחלש או חולה ומיוסר] ומרמה את העם ונוטל – אינו מת מן הזקנה [אלא] עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל 'אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם' [יר' יז, ה]. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא-אם-כן נוטל, כגון זקן או חולה או בעלי-ייסורין [כלומר רק לעניים כאלה מותר ליטול], ומגיס דעתו ואינו נוטל – הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו, ואין לו בצערו אלא עוונות וחטאות".
[יט] "וכל מי שצריך ליטול וציער עצמו, ודחק את השעה, וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הציבור – אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל-כיוצא-בו נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּייָ וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ' [יר' יז, ז]".
וכן פוסקים חכמים ורבנו ע"ה בסוף הלכות זכייה ומתנה: "הצדיקים הגמורים ואנשי מעשה [=ראו נא כמה חשובה העשייה והמלאכה!] לא יקבלו מתנה מאדם [אפילו מתנה חד פעמית!], אלא בוטחים בה' ברוך שמו, לא בנדיבים, והרי נאמר: 'וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה' [משלי טו, כז]".
***
והואיל ופסקי חז"ל ורבנו לעיל הם פסקי הסנהדרין, ראוי לצרף את האמור בהלכות ממרים (א, א–ב), שם מתוארים כוחם העצום של פסקיהם והעונש החמור לעוברים עליהם ביד רמה:
[א] "בית-דין-הגדול שבירושלים הם עיקר תורה-שבעל-פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהם הבטיחה תורה, שנאמר: 'עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה' [דברים יז, יא] – זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת אליהם, ולהישען עליהן. [ב] כל מי שאינו עושה בהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל' [דברים שם]. ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת-בית-דין: שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק, שנאמר: 'וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ' [דברים יז, יב]".
ועל ההולכים בדרכי האשכנזים האורתודוקסים אמרו חכמים ע"ה ביומא (עב ע"ב): "רבי יוחנן רמי: כתיב 'זר' וקרינן 'זֵר' [ונאמר בתורה בשמונה מקומות 'זֵר זָהָב'], זכה – נעשית לו זֵר [=כתר], לא זכה – זרה הימנו. [...] אמר רבא: כל תלמיד חכמים שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכמים. אביי ואיתימא רבה בר עולא אמר: נקרא נתעב, שנאמר: 'אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה' [איוב טו, טז]. [...] אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה' [דב' ד, מד], לַמַּימִינִים בה – סמא דחיי, לַמַשְׂמְאִילִים בה – סמא דמותא [וזוהי הגרסה המדויקת, וכדלקמן]. והיינו דאמר רבא: דאומן לה – סמא דחיי, דלא אומן לה – סמא דמותא [והוא סמא דמינותא]. אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן רמי: כתיב 'פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב' [תה' יט, ט] וכתיב 'אִמְרַת יְיָ צְרוּפָה' [תה' יח], זכה – משמחתו, לא זכה – צורפתו. ריש לקיש אמר: מגופיה דקרא נפקא, זכה – צורפתו לחיים, לא זכה – צורפתו למיתה".
וכאמור, סם המוות הוא סם המינות, ולא לחינם קראו חכמים למינות בשם זה, לרמוז על המוות הרוחני שממיטה על נושאיה, וכן על המוות הסופי והמוחלט בהכרתתם מחיי העולם-הבא.
תודה רבה הרב אדיר יצ"ו על בהירות זיקוק טהרת מחשבתך בנדון!