"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמ' כ, יב). ביום העצמאות תשפ"ב פגשתי מכר אחד שבנו חלה לפני כמה שנים במחלה קשה וב"ה החלים ממנה, שאלתי אותו לשלום בנו שעבר עם משפחתו לגור באזור הצפון. אביו השיב לי ששלום בנו טוב ב"ה, אך משום מה ראיתי עצב על פניו, והתשובה לכך לא איחרה לבוא. הואיל ונקבתי בשמו של בנו כאשר שאלתי לשלומו, האב העיר לי שהבן כבר אינו עונה יותר לשם שניתן לו. האב הוסיף והסביר לי שבנו הלך לקנייבסק

אחד התכסיסים הידועים אשר משמשים את המינים כדי להשתיק ולהשתלט על אנשי האמת הוא נפנוף בכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת". המינים וצאצאיהם מתמרנים את ההמונים הנבערים ומתעים אותם ללכת בדרכי ההבל. לאחר שהם דרדרו את רוב העולם-הדתי לעברי פי-פחת ולסטות אחרי ההזיות והדמיונות, הם מנפנפים בעובדה שהם הרוב כדי להשליט בכוח את השקפותיהם הרעות על כלל עם-ישראל שומרי תורה ומצוות. כלומר, כדי לאנוס את המיעוט אשר מבקש ללכת בדרכי מישרים ולהכניע אותו להזיותיהם הכעורות, הם מצטטים כמו מנט

"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב [...] וַיְדַבֵּר יְיָ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל [...] וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מ

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 2]. הכלכלה בישראל נעשית פגיעה יותר ויותר במשך השנים האחרונות. החלפת ארבעה שרי אוצר במשך תקופה של שש שנים לא הועילה ולא תועיל. הבעיות אינן ניתנות לפתרון על-ידי שר אוצר זה או אחֵר ולא על-ידי צוות מנכ"לים ויועצים. הבעיות הן מבניות. המבנה הכלכלי של ישראל רקוב מיסודו. הריקבון במבנה קיים בשני מישורים עיקריים: במישור הפנימי – חלוקת העבודה העדתית-המעמדית עוצרת את הצמיחה הכלכלית של ישראל ומרכזת את ההון בידי קבוצות מונופוליסטיות וחסרות

דוגמה שמז בבראשית (נ, ב) נאמר כך: "וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י: "לַחֲנֹט אֶת אָבִיו – עניין מרקחת בשמים הוא". כלומר, לפי רש"י החניטה שעשו המצרים הקדמונים הייתה מריחת הגוף בקרם לחות ובמשחות מבושמות... ועל זה נאמר: אם אינך יודע – תשתוק! ורק סכל וגס רוח יתיימר לפרש עניינים שהוא אינו מבין בהם מאומה. וברור שהחניטה הקדומה לא הייתה מריחת מרחקת בשמים, אלא תהליך מורכב ומתמשך שבו הצליחו הקדמונים לש

דוגמה שלד בבראשית (מז, כט) נאמר: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". ושם פירש רש"י: "אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי), ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה-זרה". מהו צער גלגול המחילות שרש"י מזכיר בדבריו? ובכן, ראו נא את דבר

דוגמה שמ בבראשית (מט, יג) נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן", ושם פירש רש"י: "שהיה זבולון עוסק בפרגמטיא, וממציאים מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, והוא שאמר משה: 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ' [דברים לג, יח], ויששכר עוסק בתורה באהלים" (נוסח הפירוש הזה הוא לפי כת"י לייפציג אשר נחשב לכתב-היד המדויק והמרכזי לפירוש רש"י). ובכן, הראינו לדעת כי רש"י-שר"י התיר ליהנות מכבוד תורה, וחזקה על מי שמתיר ליהנות מ

המצוה האחרונה שבהלכות עבודה-זרה היא מצות לא תעשה שלא לתלוש שׂער הראש על המתים. לפי מצוה זו, כל אדם, כהן או ישראל, אשר תלש שׂיער מראשו ועשה לעצמו "קרחה", דהיינו חשׂף בראשו שטח כשטח ריבוע שצלעו 1.7 ס"מ (שהוא כ'גריס') – לוקה מן התורה אם הייתה שם התראה, וחייב על כל קרחה וקרחה כאשר הִתרו בו על כל אחת ואחת. אין הרבה מה להוסיף לכן נעבור ברשותכם להגדרת המצוה שבספר המצוות (לאווין קעא): "והמצוה האחת ושבעים ומאה, האזהרה שהוזהרנו מלמרוט [=לתלוש] שׂער הראש על המתים כדרך שעושים הסכלים, והו

במאמר זה הנני ממשיך בעריכת הסקירה שעשיתי בעבר למבואו של קאפח למורה-הנבוכים, וכבר הסברתי בחלקים הקודמים בסדרה זו מדוע כתבתיהָ ומדוע הנני עתה חוזר ועורך את הסקירה הזו, שהיא חלק מסדרת המאמרים המקיפה על הספר הכביר "מורה הנבוכים". ובכן, בהמשך מבואו למורה מהדורתו, קאפח מקדיש פרק לשאלה: מתי נכתב המורה? בתשובתו, הוא משחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבת ספריו, וכך הוא כותב בפתיחת דבריו (עמ' 20): "אשר לקביעת זמן כתיבתו של הספר 'מורה הנבוכים', חייב אני לשחזר את ימי חיי רבנו וסדר כתיבתו". נע