אחד הצרפתים אשר מוחזק בשגגה כחכם אמיתי הינו מנחם המאירי (פרובנס, המאה הי"ג). די היה לי לעיין מעט בלשונו העקושה, בסגנונו הירוד, בתכניו הקלושים, וכן בהעדר ביקורת על רבותיו המינים הצרפתים הארורים – כדי להבין שמדובר בעוד הוזה הזיות אורתודוקסי מבתי המדרשות של האירופים למיניהם. עצם העובדה שהוא בחר לפרש את הש"ס, מוכיחה כאלף עדים על-כך שמדובר בפרשן צרפתי אורתודוקסי מחוסר דעת אשר נצמד פה ושם לדברי רבנו, וגם זאת אך ורק למחצה לשליש ולרביע – שהרי רבנו הרמב"ם הרחיק מלימוד התלמוד בהקדמתו ל

דוגמה רפח בהמשך ספר-האופל (מו ע"א) שורבט כך: "וישראל שדבקים בקדוש-ברוך-הוא [...] הם דבקים בו ומעלים אותו למעלה, שכתוב: 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם' וגו' [דב' ד, ד]". אחת ההזיות הרווחות בספר-האופל היא הזייתם של מכשפי האופל שהם מֵטיבים עם הקב"ה. בקטע לעיל אנחנו רואים ביטוי נוסף להזיה זו שהרי לפיה עם-ישראל "מעלים אותו למעלה". הוי אומר, הנבראים מרוממים את בוראם לשלמות! ואיך יעלה על הדעת ששוכני-בתי-חומר מרוממים את בוראם "למעלה"? והנה פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, א)

לפי דת האמת ימי ספירת העומר הם ימי שמחה והודיה וקרבה לה' יתעלה. תחילתם בהבאת קורבן העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, ומאותה העת הננו סופרים את הימים כדי לבטא את האהבה לתורת-האמת שציפינו לקבלתה מיום צאתנו ממצרים מבית עבדים ועד לנתינתה בסיני. יהדות המינות האירופית החליטה שיש להתאבל בימי השמחה הללו בשל פרעות שחלו בהם בשנת תתנ"ו (1096, וזאת בעקבות ריחוקם מדרך ה' והליכתם בדרכי השקר והמינות). ברם, כדי לכפות על עם-ישראל את אבילותם הם מכזבים שהם מתאבלים בגלל שמתו 24,000 תלמידיו של רב

דוגמה שנט בשמות (לב, כג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", ושם תרגם אונקלוס: " אֱלֹהִים" – "דַּחְלָן", דהיינו "יִרְאָה", ולא כבכל מקום "יְיָ", כדי להורות שמדובר בעבודה-זרה ולא חלילה באלהי אמת. דוגמה שס בשמות (לב, כו) נאמר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִי לַ

אחד היסודות החשובים ביותר בתורת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם ולצאת לדרך חדשה, טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות, אשר מדרדרות את האדם והאומה לחטאים ולפשעים ולתועבות קשות. ירמיה הנביא זועק על סִכלות העם, שממשיך במריוֹ למרות הייסורים הקשים שקדמוּ לחורבן הבית: הרעב הנורא ששׂרר בעיר, החולאים והמגיפות, כל אלה גררו עמם מראות ומעשים מזעזעים, ולמרות כל זאת העם הִקש

מאמר זה משלים את המאמר: "חשבון נפש בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?" . הפרקים הראשונים להלן לקוחים מתוך המאמר ההוא, ובהמשכם תועלה הנקודה שבה מתמקד מאמר זה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר" (יר' ה, ג). אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם ולצאת לדרך חדשה, טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות, אשר מדרד

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו. והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות: "וכן מ

סיפור מותו של שמעון הצדיק תואר בספרות חז"ל בארבעה מקומות: בתוספתא, בתלמוד יומא ומנחות, ובירושלמי. יש שהביאו את סיפור מותו של שמעון הצדיק כראיה לכך שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף, ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להיכשל בהגשמה ובמינות. אחל בשלושת המקורות הראשונים שנזכרו לעיל, מפני שהם דומים מאד זה לזה: בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יג, הלכה ח, נאמר כך: "שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה

ראוי להחֵל את התשובה על השאלה שבכותר, בעיון באיסור החמור לדרוש אל המתים: "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּ