מדוע נהגו הנביאים בחיבוט ערבה?
בבית-המקדש הייתה מצוה להוסיף עוד בד אחד של ערבה לארבעת המינים, וכל יום ויום (חוץ מיום שבת) היו זוקפין ערבות על צדדי המזבח והעם היו נוטלין את הערבה היתרה הזו משם, ומצרפים אותה לארבעת המינים שבידיהם, וכך פוסקים בעניין זה חז"ל ורבנו (לולב פ"ז):
"הלכה למשה מסיני, שמביאין במקדש ערבה אחרת חוץ מערבה שבלולב, ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב, ושֵׁעוּרה: אפילו עלה אחד בבד אחד. כיצד הייתה מצוותה? בכל יום ויום משבעת הימים היו מביאין מורביות של ערבה וזוקפין אותן על צדדי המזבח, וראשיהן כפופין על גבי המזבח [...] ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום".
לאחר הדברים האלה רבנו הרמב"ם עובר להסביר את הדין בימינו כשבית-מקדשנו חרֵב:
"וערבה זו [...] אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש – אלא, ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה, שדבר זה מנהג נביאים הוא".
נמצא, שבימינו נוטלין אותה ביום השביעי בלבד ובתום נטילתה חובט בה על הקרקע וכו'.
ונשאלתי מדוע הנהיגו הנביאים ע"ה לחבוט את הערבה הזו על-גבי הקרקע? ובכן, לפי הבנתי חיבוט הערבה על-גבי הקרקע הינו ביטוי של צער ועוגמת נפש על חורבן בית-המקדש, ועל-כך שאין בידינו את האפשרות לזקוף את הערבה על צדדי המזבח – ודומה מעט הדבר לשבירת הלוחות הראשונים על-ידי משה רבנו ע"ה כאשר ראה את העגל ומחולות... הוי אומר, חיבוט הערבה נועד להזכיר לאדם את ריחוקו של עם-ישראל מדרך האמת, ואת סטיית עמֵּנו אחרי התהו וההבל: ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל – והתוצאה הכואבת של המצב הקשה הזה היא: ייסורי הגלות המחרידים והמזוויעים (אשר ב"ה רובם מאחורינו), וייסורי חורבן בית-מקדשנו אשר עומד שומם ובמקומו ניצבים מצבות הטומאה של הישמעאלים, אשר מתעללים בנו בכל פעם שאנחנו מתרחקים מלמלא את ייעודנו, כדי להשיב אותנו לה'-אלהים-אמת.
ולא לחינם דווקא הנביאים ע"ה הם אלה שהנהיגו את המנהג הזה, מפני שהם אלה אשר יותר מכל סבלו וחוו את מוראות החורבן ותוצאותיו, הם אלה אשר זעקו השכם והערב על ריחוקו של עם-ישראל מדרך האמת וסטייתו אחרי ההזיות הפגאניות, הם אלה אשר ידעו וראו את זוועות החורבן הקרֵבות – ואף שהנביאים ע"ה ידעו היטב את האמת הכואבת והמייסרת, העם בחר ללכת בשרירות ליבו, לעג להם ובז לדבריהם, וביטל בזלזול ובגסות-רוח את נבואות הזעם והשואה הקרֵבה. הנביאים הם אלה אשר סבלו יותר מכל את הבדידות בידיעת האמת הנוראה: הם ידעו שהחורבן הנורא מתקרב, בעוד שכל העם שונאם שנאת מוות ומבקש את רעתם.
ואיני יוכל לתאר לעצמי את תחושתם והרגשתם ותסכולם של הנביאים ע"ה, את הכאב הנפשי שהם חוו, את ההשפלות והביזיונות שהם ספגו, את המכות וההתעללויות שהיו מנת-חלקם, ואת הצער העצום על עיוורון עמם – והמנהג האמור נועד לבטא במשהו את כאבם האדיר.
תגובות