במאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם" למדנו על זיופים שונים לפיהם כל ספרי התורה הקלפים שבימינו הם ספרי תורה פסולים, ובמלים אחרות, למעט בודדים ונדירים, כל ספרי התורה שבימינו פסולים לכתחילה ובדיעבד, ואסור לברך עליהם את ברכות התורה.
הגורם הראשון שנידון במאמר שנזכר הוא שיבוש הקלף והדוכסוסטוס, ולשם הבנת העניין נחזור על חלק מן הדברים שהובאו במאמר שנזכר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם":
הרמב"ם מלמד שיש שלושה סוגי עורות: גוויל, קלף ודוכסוסטוס. הגוויל הוא העור של הבהמה לאחר שהסירו ממנו את השיער (באמצעות סיד) ועיבדו אותו בתהליך עיבוד שנכללים בו שלושה שלבים. הקלף והדוכסוסטוס הם למעשה עור שחולק לשניים בעוביו: החלק שממול השיער של הבהמה נקרא "דוכסוסטוס" והוא החלק הדק, והחלק שממול הבשר של הבהמה נקרא "קלף" והוא החלק העבה ביחס לדוכסוסטוס – ויש לעבדם כמו שיש לעבד את הגוויל.
הלכה למשה מסיני שיש לכתוב ספר-תורה דווקא על הגוויל, ואם כתב ספר-תורה על הקלף – כשר. ברם, הדוכסוסטוס נועד לכתיבת מזוזות בלבד, וספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס הוא ספר-תורה פסול. שלושת השלבים בתהליך העיבוד הכרחיים אף הם לדעת מעתיקי השמועה – חז"ל והרמב"ם, כדי שספר-התורה, התפילין או המזוזה יהיו כשרים. כלומר, בין אם ספר-התורה או התפילין נכתבו על גבי גוויל ובין אם הם נכתבו על גבי קלף, אם הם לא עובדו בתהליך שכולל את שלושת שלבי העיבוד האמורים, הם ספרי-תורה ותפילין פסולים.
וכך פוסק רבנו בהלכות תפילין ומזוזה וספר-תורה (א, הלכה ו ואילך):
"שלושה עורות הן, גוויל וקלף ודוכסוסטוס. כיצד? לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחלה, ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל. ואם לקחו העור אחר שהעבירוּ שערוֹ וחילקו אותו בעביו לשנים [...] עד שייעשה שני עורות: אחד דק – הוא שממול השיער, ואחד עבה – והוא שממול הבשר, ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצא וכיוצא בו – זה החלק שממול השיער נקרא 'דוכסוסטוס', וזה שממול הבשר נקרא 'קלף'. [...] הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל [...] אם כתב ספר-תורה על הקלף כשר, ולא נאמר גוויל אלא למעט הדוכסוסטוס שאם כתב עליו הספר – פסול".
כאמור, דוכסוסטוס וקלף הם עור שלם שחולק לשניים בעוביו ולאחר מכן עובד, הדוכסוסטוס הוא החלק הדק שממול השיער, והקלף הוא החלק העבה יותר שממול הבשר. עוד פוסק רבנו שם (י, א): "נמצאת למד, שעשרים דברים הן שכל אחד מהן פוסל ספר-תורה [...] ואין בו קדושת ספר-תורה, ואין קורין בו ברבים. ואלו הן: [...] ב) שנכתב על עור בהמה טהורה שאינו מעובד ["ככל הקלפים של היום לדעת רבנו" (קאפח)]. [...] ו) שנכתב על דוכסוסטוס".
בדפוסי "משנה תורה" הפכו מגיהי המינות האירופים את היוצרות ושיבשו את הנוסחאות כמנהגם, וזה לשונם שם: "החלק שממול השיער נקרא קלף, וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס". בעקבות שיבושי הדפוסים הלך חשֵׁכים גם קארו הקראי, ופסק בחיבורו כך (או"ח לב, ז): "מהו קלף ומהו דוכסוסטוס? העור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים, וחלק החיצון שהוא לצד השיער נקרא 'קלף', והפנימי הדבוק לבשר נקרא 'דוכסוסטוס'".
נשים לב, שקארו אף מוסיף בהלכה שם: "ומצד הבשר גוררים הרבה עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד". כלומר, קארו הקראי מורה לקלוף את הצד הפנימי הרבה "עד שאין נשאר אלא הקלף בלבד", ובפועל מה שנשאר הוא הדוכסוסטוס בלבד, וכל ספריו וחיבוריו – פסולים.
נמצא אפוא, כי לטעוּתוֹ זו של קארו באמצוֹ את גרסת הדפוסים המשובשים, ישנה השלכה חמורה ביותר! שהרי רוב השוטים בימינו פוסקים לפי קארו הקראי ואיסר-לשלשת הוזה ההזיות שנספח אליו כצרעת ממארת. הפסיקה כמותם גורמת לכך שכל ספרי-התורה שלהם פסולים לדעת חז"ל והרמב"ם, מפני שלדעת רבנו הם כלל אינם כתובים על הקלף אלא על הדוכסוסטוס! וכאמור, ספר-תורה שנכתב על הדוכסוסטוס פסול לכתחילה ובדיעבד. אגב, האמת היא שספריהם לא נכתבים אפילו על הדוכסוסטוס שהרי הם אינם מעבדים את העור כפי דרישת מסורת התורה-שבעל-פה, ולכן ספריהם אינם כתובים אלא על עור סתם.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים" (יר' ח, ח).
תשובת הזייפן המתחזה לרבנו
באחת מן התשובות המזויפות לצרפתֵי לוניל אשר מיוחסות לרבנו (סימן רפט, העתקתיה ממהדורתו של קאפח, מובאת בהלכות תפילין ג, עמ' שלב–שלג), נאמר כך בשאלה:
"יורנו רבנו [...] ואנחנו תלמידיך קיבלנו מרבותינו שקיבלו מהגאונים ורבנו האי בראשם [...] וגם כן קיבלנו מהם, כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי [החלק החיצוני] ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר [החלק הפנימי], וכמדומה לנו שנמצא בספרו היפך זה [והוא כפי מסורת האמת], על-כן משכנו ידינו מהם עד שיבוא דברך כדת מה לעשות".
טרם שנעיין בתשובה, כבר מן השאלה ניתן לזהות שהיא זיוף:
א) האמנם דעת ר' האי הייתה שהקלף הוא החיצוני והדוכסוסטוס הוא הפנימי? והלא רבנו משיב בתשובה כך (סימן קלט, בתרגומו של קאפח, מובאת בהלכות תפילין א, אות יח):
"דעתי בקלף ובדוכסוסטוס כדעת רב האי ז"ל והיא הסברא הנכונה בלי ספק, ומי שאומר בהיפך למד מבעל מלאכה שאינו בקי, כי העור נחלק לשניים: האחד דק והוא דוכסוסטוס והוא הנקרא כאן במצרים 'קנט'; והשני עבה והוא הקלף, והוא ממול בשר והוא שעושין אותו 'רק'. ואותו הדק הוא הדוכסוסטוס והוא שהיה השיער צומח בו. והכתיבה בלי בספק היא בפני הקלף הלבן והוא מקום בשר, ובדוכסוסטוס על גבו והוא מקום שיער, וידוע שאין כותבין בקלף ולא בדוכסוסטוס אלא אחר העיבוד".
רבנו קובע לעיל שדעת ר' האי היא שהקלף הוא החלק הפנימי והדוכסוסטוס הוא החיצוני, וזאת בניגוד מוחלט לדברי השואל הזייפן – ומוסיף וקובע שמדובר בטעות של "בעלי מלאכה שאינם בקיאים", ואם היה מדובר במסורת שהייתה בידי גאונים רבים "ובראשם" ר' האי, וכי יעלה על הדעת שרבנו יאמר שמדובר בטעות של מעבדי-עורות בורים ועמי-ארצות? אגב, כתבתי כאן שמדובר בגאונים "רבים" הואיל ובהמשך תשובתו הזייפן יאמר שמדובר ברבים.
ב) השואל הזייפן קובע שהשיבוש, לפיו הקלף הוא החיצוני והדוכסוסטוס הוא הפנימי, הוא מסורת גאונים רבים "ובראשם" ר' האי. ואיך יעלה על הדעת שבעניין שנמסר לנו בתורה-שבעל-פה איש-מפי-איש מפי משה רבנו ע"ה, איך יעלה על הדעת שתיפול בו מחלוקת? ועוד מחלוקת כל-כך רחבה? דהיינו שתהיה מסורת מפורשת וידועה של גאונים רבים והאי "בראשם", שתפסוק הלכה כנגד המסורת הנאמנה שפוסק רבנו בהלכות תפילין פרק א?
והנה לפניכם דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה (עמ' ב–ג):
"ולפני מותו נתעסק [משה רבנו] בכתיבה, וכתב שלושה-עשר ספרי תורה כולם גווילים מן בית בראשית עד למד ישראל [וברור שכל הלכות הגוויל והקלף ועיבודן כבר נמסרו למשה רבנו בסיני] [...] וכאשר מת ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקיבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת".
קצרו של דבר, הייתכן שמעתיקי השמועה אנשי האמת יחלקו ביניהם במסורת התורה-שבעל-פה?! ועוד במחלוקת כל-כך רחבה עד שתהיה מסורת שלמה שמנוגדת למסורת האמת? והרי רבנו פוסק בעקבות חז"ל בהלכות ממרים (א, ג): "דברי הקבלה אין בהן מחלוקת לעולם!".
אגב, השואל מוסיף שלא רק בעניין חלוקת הגוויל הייתה מחלוקת עצומה, אלא גם בעניין סידור הפרשיות בתפילין! כלומר, שאותם גאונים שנזכרו והאי "בראשם", כולם סברו שיש לסדר את פרשיות התפילין בניגוד למסורת התורה-שבעל-פה! וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? דהיינו שתהיה מסורת נפוצה של גאונים והאי "בראשם" שיחלקו על אנשי האמת בדבר הזה?!
אלא ברור, שהשואל מסגיר את מטרת זיופו כבר בשאלתו, והיא, להראות שיש כביכול מסורת קדומה שתואמת את הזיות חכמי-יועצי-אשכנז, אשר סילפו ועיוותו והחריבו את דתנו.
"הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ט).
ועתה לתשובת הזייפן המתחזה לרבנו:
"זה שעלה בדעתכם [...] ובקלף, שהוא החלק שהשיער דבוק בו, כך היה דעתי מקודם ככם". האמנם? וכי יעלה על הדעת שרבנו יחזור בו בעניינים יסודיים כאלה? לא בעניין סדר הפרשיות שנזכר בתשובה, ולא בעניין הקלף והדוכסוסטוס, מפני שמדובר בעניינים שהם יסודות מוסדים שקיבלנו ממשה בסיני, ובדברים הללו רבנו קובע בשני מקומות שלא נופלת מחלוקת.
בהמשך התשובה מוסיף הזייפן ואומר כך:
"וכן לעניין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה טעה כל האומר כמו שעלה על דעתכם".
אם דעת רבנו הייתה כדברי השואל, דהיינו אם אכן הייתה קבלת גאונים "ובראשם" ר' האי, שהמסורת בעניין הקלף והדוכסוסטוס היא כדברי השואל, מדוע מדובר ב"טעות גדולה"? ואם דעת רבנו הייתה שמדובר במסורת מסולפת ושקרית, וכי יעלה על הדעת שהוא יניח את שואליו על טעותם החמורה במסורת התורה-שבעל-פה ולא יעוררם שמסורת שגויה בידיהם?
בהמשך התשובה מוסיף הזייפן ואומר כך:
"שהדבר ידוע שאנו מצריכים להיות הכתיבה תמה נאה ביותר. ובפירוש אמרו חכמים: שהכותב על הדוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה על הקלף תהיה במקום בשר".
ומה זו ההזיה הזו? וכי ההלכה שיש לכתוב על הדוכסוסטוס במקום שיער ובקלף במקום בשר היא בגלל שהכתיבה תהיה תמה ונאה ביותר? או בגלל שכך היא מסורת התורה-שבעל-פה? ואם בדור מן הדורות יפתחו שיטה לכתוב כתיבה "תמה נאה ביותר" על הדוכסוסטוס במקום בשר ועל הקלף במקום שיער, וכי יעלה על הדעת שכתיבה כזו תהיה מותרת וכשרה?
וראינו לעיל את דברי קארו הקראי לעיל שֶׁמּוֹרֶה לקלף את העור הרבה מצד הבשר עד שיישאר רק הקלף לפי דמיונו, כך שבפועל נשאר הדוכסוסטוס בלבד, ונמצא שכל הנשמעים לקארו הקראי כותבים על הדוכסוסטוס במקום בשר, ובכל זאת הכתיבה נאה מאד אין בזה ספק. והנה לפניכם פסקו של הקראי (גו"ח לב, ז): "ולפי זה כי אמרינן כותבין על הקלף במקום בשר, היינו במקום היותר קרוב לבשר, דהיינו במקום חיבורו כשהוא דבוק לדוכסוסטוס".
גם מהמשך תשובת הזייפן שנראה לקמן עולה, שהעיקר בעניין דין הכתיבה על הדוכסוסטוס במקום שיער ועל הקלף במקום בשר, הוא שהכתיבה תהיה נאה ומעולה, ואין זה העיקר כלל, אלא העיקר הוא שמדובר במסורת של התורה-שבעל-פה. ומאד מוזר ש"רבנו" מדגיש עניין שהוא כל-כך שולי, ואת העיקר: מסורת תורה-שבעל-פה הוא לא מזכיר כמעט כלל!
בהמשך התשובה מוסיף הזייפן ואומר כך:
"ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים [רק מקצת גאונים סברו נכונה? וכדלקמן], שהקלף הוא החלק העבה מן העור שעל הבשר, שקורין הערביים 'רק' ועושים אותו בסיד, ועושים לו שני פנים: האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו, ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק, והכתיבה בו אינה נאה אלא מפוזרת ומדובללת, והוא מקום השיער; והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור, שקורין אותו הערביים 'קשט', ויש לו שני פנים: האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער, והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל, אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות – נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה [מקצת הגאונים], תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם".
לפי הזייפן, רק "מקצת הגאונים" סברו שהקלף הוא החלק הפנימי והדוכסוסטוס הוא החלק החיצוני! ובמלים אחרות, אם רבנו כתב את התשובה הזו הוא היה סכל גמור! שהרי לפי הרוב הגדול של הגאונים "ובראשם" ר' האי, הקלף הוא החלק החיצוני והדוכסוסטוס הוא החלק הפנימי, אז מדוע רבנו פוסק בסופו-של-דבר היפך דברי רוב הגאונים? רק בגלל שנדמה לו שהכתיבה יפה יותר או בשל סברה דמיונית שנראה אותה לקמן? ומדוע הוא אומר רק כמה שורות לפני-כן שמדובר ב"טעות גדולה"? והזייפן הזה לא זכר מה שכתב בסמוך לעיל.
זאת ועוד, כאשר הזייפן מתאר את הקלף הוא מזכיר ש"עושים אותו בסיד", דהיינו, לפי הזייפן הזה שמתחזה לרבנו מעבדים את הקלף בסיד! אך לרבנו הסיד כלל אינו חלק מתהליך העיבוד, אלא הוא נועד להשיר את השערות ותו לא. ויתרה מזאת, איך יעלה על הדעת שרבנו יציין "שעושים אותו בסיד" ולא יציין את תהליכי העיבוד החשובים שבלעדיהם העור הינו פסול?
והנה לפניכם דברי רבנו בתשובה (סימן קנג, בתרגומו של קאפח בהלכות תפילין א, אות יח):
"אם לקח את העור כמות שהוא ועיבדו עיבוד גמור, כלומר מליח וקמיח ועפיץ – הרי זה נקרא אז גוויל [...] ואם לקח את העור וחילק את עביו כדרך שעושין עושי הקלפים, והבדיל ממנו החלק הדק שלצד מקום שיער הבהמה ועיבדו עיבוד גמור מליח וקמיח ועפיץ – זהו הנקרא דוכסוסטוס. והחלק השני שבו, והוא היותר עבה, והוא שעושין ממנו 'רק', הוא אשר אם נתעבד עיבוד גמור מליח וקמיח ועפיץ נקרא קלף [שימו לב! רק לאחר העיבוד בשלושת השלבים האמורים בתורה-שבעל-פה, שלושת סוגי העורות נקראים גוויל קלף ודוכסוסטוס!].
והקלף הזה אין כותבין בו שום דבר הנכתב עליו אלא במקום בשר, והוא הצד הדבק בבשר הבהמה. ואין מותר לכתוב בדוכסוסטוס אלא המזוזה דווקא, ומקום הכתיבה בו במקום שיער והוא הצד שבו צומח שער הבהמה או צמרה, לא הצד השני שהיה דבוק בגב הקלף. ואותם הקלפים 'רק' המצויים בימינו שצורתם ידועה, אסור לכתוב בהם שום דבר, לא ספר תורה ולא תפילין ולא מזוזה לפי שהוא עור שאינו מעובד עיבוד גמור לפי שאינו עפוץ. ואם נתעבד בדבר המכווץ כגון העפצים וה'קרט' וכיוצא בהם, אז נקרא קלף ומותר לכתוב בו ספר תורה ותפילין ומזוזות, וכל אלה במקום בשר כמו שאמרנו, והוא הצד הלבן של הקלף, ודווקא אחר העיבוד".
ברור אפוא שהזייפן ניסה לתפוס שתי ציפורים בבת אחת: גם להחדיר את ההזיה ששיבושם של חכמי-יועצי-אשכנז בעניין הקלף והדוכסוסטוס יסודו במסורת של רוב הגאונים "ובראשם" ר' האי; וגם להחדיר את הזיוף האשכנזי שעיבוד של קלף נעשה באמצעות סיד, וכמנהגם של חכמי-יועצי-אשכנז בימינו כבימיהם, "לעבד" את הקלף אך ורק בסיד, ואינו קלף כלל!
ואולי יתרה מכולן! בקטע האחרון הזייפן מתאר את רבנו מניח הנחה לפני השואלים: "ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים, שהקלף הוא החלק העבה מן העור שעל הבשר [דהיינו החלק הפנימי הצמוד לבשר] [...] והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור" וכו', דהיינו אם תאמרו כ"מקצת הגאונים" שהקלף הוא החלק הפנימי והדוכסוסטוס הוא החלק החיצוני, וכפי שאכן רבנו פוסק בהלכות תפילין שראינו לעיל, ובכן, מה יקרה אם תאמרו כך?
שימו לב! אם תאמרו כך, דהיינו כפי ההלכה וכפי שפוסק רבנו ב"משנה תורה", אז "נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה [דהיינו לפי מקצת הגאונים שפסקו כדין וכהלכה], תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם". כלומר, רבנו סותר את עצמו מיניה וביה באותה התשובה, ואף סותר את פסק ההלכה במשנה-תורה!
ואוסיף ואסביר: בתחילת התשובה הזייפן אומר בשם רבנו כך:
"וכן לעניין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה טעה כל האומר כמו שעלה על דעתכם, שהדבר ידוע שאנו מצריכים להיות הכתיבה תמה נאה ביותר. ובפירוש אמרו חכמים: שהכותב על הדוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה על הקלף תהיה במקום בשר".
כלומר, בתחילת התשובה הזייפן אומר בשם רבנו שצרפתֵי לוניל טעו טעות גדולה, והקלף הוא החלק הפנימי והדוכסוסטוס הוא החלק החיצוני, "שהדבר ידוע שאנו מצריכין שתהא הכתיבה תמה נאה ביותר". אולם, בהמשך התשובה הזייפן אומר, שאם נניח כ"מקצת הגאונים" שהקלף הוא החלק הפנימי והדוכסוסטוס הוא החלק החיצוני אז "תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם". הייתכן היפוך כזה?!
זאת ועוד, לפי הזייפן, מי שכותב על הקלף במקום בשר ועל הדוכסוסטוס במקום שיער, וכפי הדין וההלכה ומסורת התורה-שבעל-פה, הוא כותב "במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם". ובכן, לא רק שהזייפן מוציא לעז על התורה-שבעל-פה שכביכול קבעה לכתוב ספרי תורה ותפילין ומזוזות "במקום ריעות ופחיתות", אלא שהוא גם משקר! שהרי ראיתי קלפים מעובדים בעפצים אשר נכתב עליהם במקום בשר, והכתיבה עליהם נאה ומשובחת. והוא הדין לספרי תורה גווילים מעובדים כהלכה שכתובים במקום שיער, שגם בהם הכתיבה נאה מאד-מאד, והמינים האירופים אינם בקיאים ברזי הכתיבה על הגוויל: "אנן לא בקיאינן".
על-כל-פנים, מדברי עיקר תשובת הזייפן עולה, שהקלף הוא החלק החיצוני והדוכסוסטוס הוא החלק הפנימי! שהרי הזייפן קבע בהרחבה במרכז תשובתו שאם נניח כאותם "מקצת גאונים" שסברו שהקלף הוא הפנימי והדוכסוסטוס הוא החיצוני הכתיבה תהיה מטושטשת. ובמלים אחרות, הקלף הוא החיצוני והדוכסוסטוס הוא הפנימי, כי רק כך הכתיבה תהיה נאה.
בהמשך התשובה שם, הזייפן המתחזה לרבנו מוסיף ואומר כך:
"והראיה השנית שהכרעתי בה כדברי האומר, כדבריי שכתבתי בחיבורי".
הזייפן אומר כאן דברים מאד מטושטשים, שהרי לפיו רבנו הכריע בחיבורו "משנה תורה" כפי "דברי האומר", דהיינו כדברי צרפתֵי לוניל, אשר קיבלו "מרבותיהם ומן הגאונים והאי בראשם", שהקלף הוא החיצוני והדוכסוסטוס הוא הפנימי. כלומר, ממשפט זה עולה שרבנו הכריע בחיבורו כמו שאומרים צרפתֵי לוניל, וזה ההיפך הגמור מדברי רבנו בהלכה כאמור.
ומה היא הראיה השנייה של הזייפן שמתחזה לרבנו? ובכן, הנה המשך דבריו בתשובה:
"הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה, וכך היא ההלכה למשה מסיני, שיהיה עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו: ספר תורה הוא עור שלם, ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה, ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק. נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת, וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה".
בקטע האחרון הזייפן כלל לא עוסק בעיקר השאלה שהוא נשאל, דהיינו במיקומם של הקלף והדוכסוסטוס. ובמלים אחרות, הוא מותיר את ההבנה האחרונה על כנה, לפיה הקלף הוא החלק החיצוני והדוכסוסטוס הוא החלק הפנימי, כך שהוא למעשה מנציח את השיבוש.
ולעצם הדברים שנאמרו:
מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! וכי יעלה על הדעת שרבנו יפסוק הלכה בעניין כל-כך יסודי מסברה?! שהרי מדברי הזייפן עולה, שרבנו פוסק בעניין הקלף והדוכסוסטוס מסברה! דהיינו לפי הזייפן, רבנו הִפנה עורף לדברי הרוב הגדול של הגאונים "ובראשם" האי, והעדיף לפסוק את ההלכה לפי סברה הזויה! דהיינו, לפי הזייפן, רבנו החליט לפסוק שכותבים ספר תורה על הגוויל, ותפילין על הקלף, ומזוזות על הדוכסוסטוס לפי עובי העורות! ספר תורה נכתב על הגוויל מפני שמדובר ב"עור שלם", תפילין נכתבים על הקלף מפני שמדובר ב"חצי העור העבה", ומזוזות נכתבות על הדוכסוסטוס מפני שמדובר ב"החצי האחר הדק" – וכאמור, איך יעלה על הדעת שרבנו יַפנה עורף למסורת רוב הגאונים, ויפסוק הלכה לפי סברה שאין לה שום בסיס?!
וכי זו דרכו של רבנו לפסוק הלכות מסברות?! ואם אכן היה מדובר ברבנו, הוא היה מציין בהלכות תפילין שהוא פסק את ההלכה לפי סברה, והיה אומר "נראה לי" או "ייראה לי" וכיו"ב, כדרכו בכל ספרו "משנה תורה". ויתרה מזאת, איך יעלה על הדעת שרבנו יפסול ספרי תורה שנכתבו על הדוכסוסטוס באופן חד ומוחלט, בגלל סברת עצמו?! כל-שכן אם אכן לפי הזייפן עמדה כנגד סברתו מסורת רוב הגאונים "ובראשם" האי! וזו סכלות שלא תעלה על הדעת.
אגב, הזייפן לא שם לב למגרעת חמורה שיש בסברתו הדמיונית, שהרי לפי ההלכה גם ספרי תורה נכתבים על קלף, וכי ספרי תורה שנכתבים על קלף פחותים בקדושתם מספרי תורה שנכתבים על גוויל? וכי כשרותם פחותה במשהו? ויש לנהוג בשניהם באותה הקדושה הראויה לספרי תורה כשרים! כך שאין שום יסוד ובסיס לסברה הדמיונית הזו של הזייפן הטיפש.
גם קאפח השכיר עמד על זיופה של תשובה זו, והוא כותב בספר אהבה כך (עמ' שלג):
"והטעם שכל שקדושתו יתרה צריך להיות חזק יותר דברים מופלאים הם [=מלים עדינות על גבול ההתעיה, וכך דרכם של השכירים], וכבר העירותי לעיל פרק א הערה יח, שמשמע הגמרא להיפך, שמזוזה שהיא נתונה בכותל שהוא מקום לחות וטחב צריכה להיות חזקה".
ואחתום את הדיון בעניין זה בשתי תשובות נוספות של רבנו, הראשונה בסימן קסב:
"ספר תורה שנכתב על 'רק' מצה הוא ופסול, והרי הוא כשאר כתבי הקודש העשויים בכריכה או כחומש מן החומשין, שבהם אמרו אין קוראין בחומשין. והוא מה שאמרנו: כיוון שהוא קלף 'רק' אין הבדל אם יתפרוהו במשי או בגידים אינו ספר תורה אלא כחומש כמו שבארנו בחיבור".
והתשובה השנייה היא בסימן קנט (שתיהן בתרגומו של קאפח שם): "הקלפים 'רק' הללו המצויים בידי בני אדם, דינן כדין עור שאינו מעובד, וכאשר יתעבדו לשמן כשרין".
ומשתי תשובות אלה הוספנו ולמדנו על נחיצותם ההכרחית של שלושת שלבי העיבוד.
הזיותיו של קארו הקראי
בהלכות תפילין (א, ז) קארו מעיר על הִלכת רבנו בעניין הקלף והדוכסוסטוס, וזה לשונו:
"יש גרסאות מחולפות בלשון רבינו, יש גורסין: 'זה החלק שממול השיער נקרא קלף וזה שממול הבשר נקרא דוכסוסטוס', ופירוש זה כתב בעל הערוך בשם רבינו האי ז"ל. ויש גורסין בלשון רבינו בהיפך זה: 'החלק שממול השיער נקרא דוכסוסטוס וזה שממול הבשר נקרא קלף'. וכתב הר"ן ז"ל בשבת פרק המוציא, שזה דעת רבינו. והוא גם כן דעת הרמב"ן ז"ל, וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק, כמבואר בתשובתו לחכמי לוניל שאכתוב בפ"ג בע"ה, וכך היא גרסת ה"ר מנוח, ואפשר שאח"כ חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים".
להלן שתי נקודות בעניין דבריו הללו של קארו הקראי:
א) קארו טוען שבעל הערוך בשם ר' האי כתב, שהקלף הוא החלק החיצוני והדוכסוסטוס הוא החלק הפנימי, ובכן, עיינתי במילונו של בעל הערוך בערך "דוכסֶסטוס", ושם נאמר כך: "פירש רב האי [...] וקאי קלף לחודיה [...] דהוא אפא דמגלתא מכלפי בשר [...] וכותב פרשיות במקום בשר. וההוא גיסא אחרינא דאקליף מיניה הוא נקרא דוכסוסטוס". נמצא, שלפי הערוך שנמצא בידינו, האיֵ הנזכר סובר שהקלף הוא החלק הפנימי והדוכסוסטוס הוא החלק החיצוני.
ב) קארו קובע מפורשות, שגרסת רבנו היא שהקלף הוא הפנימי והדוכסוסטוס הוא החיצוני: "וזו היא נוסחת רבינו מאין ספק". אולם, מיד בסמוך הוא אומר: "ואפשר שאחר-כך חזר בו וכתב כמו שכתוב בספרים שלנו שהוא כדעת רוב הפוסקים". ועל-סמך מה קארו הקראי קובע שרבנו חזר בו? על סמך זיופי ראיות קלושות? אלא, בתוך דבריו נמצאת סיבת סילופו: "שהוא כדעת רוב הפוסקים". דהיינו, קארו ניסה לכפוף את רבנו כדי שיתאים לדעת רוב הפוסקים, כדרך הכומרים השכירים אשר שואפים שכל פסיקותיהם יתואמו לדרכי הפוליטיקה והתככים – שהרי אם פסיקותיהם יהיו כפי דרך האמת והמישרים, תיחסם בפניהם הדרך להתפרסם ולהתקבל בקרב המון הכומרים האורתודוקסים הנבערים, וכן בקרב המון עמי-הארצות – ואם חלילה דבר זה יקרה, מה הועילו לעצמם? הרי כל שאיפתם היא לאכול ולחצוב מן התורה.
וכאמור, בספרו "שולחן ערוך" פסק קארו כחכמי-יועצי-אשכנז, ותעה ולעה במינותם.
בהמשך דברי קארו הקראי שם, הוא אומר כך:
"ודע, שדעת רבינו, דאף-על-גב דמשמע בגמרא דכל דלא עפיץ, עור מיקרי ולא גוויל ולא קלף, ואינו כשר לספר תורה ולא לתפילין ומזוזות – לאו דווקא עפיץ, דעיבוד סיד שלנו כעיבוד עפצים, וכמו שכתבו התוספות בשם רבנו תם [המינים והאפיקורוסים הארורים הם רבותיו]. וזה שאמר אחר-כך [רבנו הרמב"ם]: 'בעפצא וכיוצא בו מדברים שמכווצים את העור ומחזקים אותו'".
קארו הקראי מודה, שלפי פשט הגמרא כל עור שלא עובד בעפצים אינו בגדר גוויל או קלף או דוכסוסטוס. אך משום מה הוא שוב מזהם את דברי חז"ל הנאמנים בהזיות אדוניו ופטרוניו חכמי-יועצי-אשכנז, שהרי הוא מחליט באופן שרירותי ש"לאו דווקא עפיץ", דהיינו שדברי חז"ל בגמרא אינם מחייבים בהכרח עיבוד בעפצים, אלא די ב"עיבוד" הסיד של בעלי תוספות המינות, כדי להכשיר ספר תורה לקריאה ולברכה בציבור, וכך הוא פוסק בשולחנו הטמא (גו"ח לב, ח): "צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד". קארו גם מסלף לעיל את דברי רבנו, שהרי הוא טוען שזו גם דעתו באמרוֹ בהלכות תפילין (א, ו): "ואחר כך בעפצא וכיוצא בו מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו", כאילו רבנו הרמב"ם בעצמו סבר שדי ב"עיבוד" הסיד.
וכבר הרחבנו בעניין הסיד במאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם" ושם ראינו שהסיד אינו מכווץ ומקבץ את העור, והוא כלל לא בגדר העפצים אשר נזכרו בהִלכת חז"ל ורבנו שקארו הקראי מצטט ומסלף, אלא, כל פעולתו ומטרתו של הסיד היא השרת השיער בלבד.
והנה לפניכם דברי קאפח שם בעניין זה, אשר מטפל בדברי רבו הקראי בכפפות של משי:
"ודבריו [של קארו] לכאורה תמוהים [למה רק לכאורה? והוא שכיר, הוא שכיר, וכו']. חדא, דכל תשובותיו [של רבנו שראינו לעיל] ועדות הרשב"א כנוסחת כתבי היד העתיקים, ועוד, שכבר הוכחתי שכל אותן התשובות המיוחסות מרבנו לחכמי לוניל, כולן מזויפות עד לאחת, ואין אף אחת מהן לרבנו כלל. ובפרק ג אכתוב על אותה תשובה. [...] ומה שכתב [קארו] דעיבוד סיד הוי בכלל 'וכיוצא בו' שכתב רבנו, תימה גדול הוא, דבכל עיבוד עור שמסירין שערותיו עושין סיד תחילה, ובלעדיו לא יושרו השערות, ואף-על-פי-כן כתב רבנו דצריך מלח וקמח ועפצא, והרי כבר קדם הסיד מכל מקום [ומה צורך יש במלח וכו']. אלא ברור, כי לדעת רבנו אין עיבוד הסיד עיבוד כלל, ואינו מעבד כלל, אלא משיר את השיער ומאכֵּל את השומן ולא יותר".
חלקה הנוסף של התשובה הנדונה
עד כֹּה כמעט ולא הזכרתי את החלק האחֵר של תשובת הזייפן שבה הוא שואל בעניין סדר פרשיות התפילין, ומשיב לעצמו תשובת הבלים, ברם, הבה נעיין גם בה, וכך נאמר בה:
"יורנו רבנו מה שכתב בפרק ג כיצד סידור הפרשיות וכו', ואנחנו תלמידיך קיבלנו מרבותינו שקיבלו מהגאונים ורבנו האי בראשם דבעינן הויות באמצע, וכן פירשו בסנהדרין אהא דאמר [רב יהודה אמר] רב: כל בית החיצון שאינו רואה את האוויר פסול, כגון קדש ושמע.
תשובה: זה שעלה בדעתכם בסידור הפרשיות [...] כך היה דעתי מקודם ככם, ותפילין שהיו לי במערב כך היו. וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפלין שמו ר' משה בר מיימון מקורטובא, ואותו החיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי המערב מלפני. וגם ר' יצחק כוותיה סבירא ליה בתשובה. וגם חכם אחד יש שמו ר' יעקב דרעי ככה עשה. והרבה גאונים חלקו על דבר זה. ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפלין של רב האיי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחיבורי. ור' משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל הייתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם, וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם, השליך תפליו ועשה על הסדר.
והראיה הברורה בדבר זה, מה שאמרו בהקומץ רבה: 'והקורא קורא כסדרן', כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיות כסדר התורה. ונוסח זה לא היה בספרים שלנו, אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהן בכולן. ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש. ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה, ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שווה, שהרי לדברי ר' יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו, שמע מינה סדר אחד לשתיהן".
לא ארחיב בסתירת חלק זה של תשובת הזייפן, כי עיקר מעייני בהוכחת דרך האמת בעניין הקלף והדוכסוסטוס, ברם, אצרף לפניכם מעט מדברי קאפח בעניינה (אהבה, עמ' שלג):
"והנה ברור, כי רבנו, אם כתב תשובות לחכמי לוניל, בוודאי שכתבן בעברית, כי חכמי לוניל לא ידעו ערבית, וכאשר נניח כפי שרצה הזייפן שנניח, שתשובה זו נכתבה על-ידי רבנו, היאך ייתכן שרבנו יכתוב 'השליך תפליו'? וכי משליכין תפילין? אף אם פסולות הן – יגנזו. וגדולה מזו, דלפי הפשט כיוון שנכתבו כסדרן אפשר להחליף סדרן [...]. ואף גם זאת, גם הראב"ד [הפוחז הנפחז] וכל הראשונים מעידים בשם רב האי גאון דדעתו הויות באמצע, ולדברי הבעל תשובה הזה עשה רב האי היפך הוראתו, שהרי תפלין שלו כרש"י ורמב"ם. ואיני רוצה לעסוק כאן בר' משה דרעי ואישיותו ונזכר באגדת פלאים בסוף אגרת תימן, ראה שם מהדורתי".
וסוף איגרת תימן הזו שמזכיר קאפח זויפה אף היא על-ידי המינים הסכלים, וכמו ששם נזכר משה דרעי כחכם חשוב ומדובר שם בזיוף, כך גם התשובה הזו שנזכר בה משה דרעי כחכם חשוב, גם תשובה זו זיוף. ואוכיח את זיוף סוף האיגרת באופן פשוט מאד, באגרת תימן עמ' נו ואילך, מסופר על משה דרעי הזה, והתברר בסוף הסיפור שהוא נביא שקר, וכך נאמר שם:
"אמר להם כי המשיח יבוא בשנה זו בליל הפסח, וציווה לבני אדם למכור את נכסיהם, ושיקחו בחוב מן הגויים כל השווה דינר בעשרה ושיקיימו מצוות התורה בחג הפסח, כי הם לא יראו אותם עוד [את הגויים], ועשו כך. וכאשר הגיע הפסח ולא אירע מאומה סבלו מאד בני אדם, כי רובם בזבזו נכסיהם בדבר מועט, והחובות רובצים על בני אדם" וכו'.
ומה אומרת התורה על נביאי שקר? "וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יג, ו). ודינם של נביאי השקר במיתת חנק.
ומה אומר הזייפן בסוף איגרת תימן על נביא השקר הזה, דהיינו על משה דרעי הלז?
"בא אדם חסיד, בעל מידות נעלות, חכם מחכמי ישראל, ידוע בשם מר משה דרעי [...] ונתקבצו בני אדם אליו בגלל חסידותו ומידותיו וחכמתו [...] והרוב וכמעט הכל נהו אחרי ר' משה נוחו עדן [...] וזה היה מופת שלו אשר האמינו בו כל בני אדם שהוא נביא בלי ספק, ואין זה נמנע בתורה כפי שהודעתיכם על הנבואה [...] ויצא לארץ-ישראל ומת שם זכרונו לברכה".
וכי יעלה על הדעת שרבנו יתאר את נביא השקר המתועב הזה בתיאורים כל-כך נעלים?
ובהמשך פסוקי התורה שם נאמר על המסית, דהיינו על המסית יחידים, כך:
"לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו, כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה, וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ" (דב' יג, ט–יב).
ואם המסית יחידים דינו כך, מה דינו של נביא השקר המדיח את הרבים אחרי התהו?
אך קאפח התעקש משום מה לקרוא לבהמה מוסא דרעי הלז בשם "רבי"...
ונחתום בפרשת נביא השקר: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת, וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (דב' יג, ב–ה).
בתמונת שער הרשומה: ספר תורה מתימן כתוב על גוויל.
התמונה מאת: EhavEliyahu מוויקיפדיה האנגלית; רישיון: CC BY-SA 3.0.