סקירת הפירוש העקוש לספר יצירה (חי"א)
פרק ד הלכה חמישית
וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "יצר מתהו ממש, ועשה את אינו ישנו, וחצב עמודים גדולים מאוויר שאינו נתפס". וכך אומר שם מחבר הפירוש על ההזיה הזו שנקראת משום מה "הלכה":
"ואמשיל בקירוב, כמי שעומד בתוך רחבה שלו ומשרטט מידה על מידה לחצר פלונית [...] ואחר-כך מעמיד את הבנאי ואז יבנה כפי ששרטט ורשם [...] כך [...] שרטט הבורא באוויר כדור-הארץ כעשרים אלף מיל בקירוב [=כלומר הקב"ה מראש 'שרטט' את כדור-הארץ שלם ומושלם, דהיינו לא מדובר בתהליכים טבעיים-התפתחותיים ארוכים, והוא הדין לכל שאר הכוכבים שייזכרו לקמן ודילגתי על שיעוריהם שמובאים שם] ושרטט לכל אחד מן הכוכבים [...] ושרטט לירח [...] ושרטט לנוגה [...] ושרטט למאדים [...] ושרטט לכוכבים [...] ולשבתאי [...] ולצדק [...] שרטט את הקווים האלו ובנאם והלבישם ושכללם יותר מהר מהרף עין".
כלומר, לפי השרבטן, הקב"ה ברא את היקום משוכלל "יותר מהר מהרף עין", ותפישׂה זו מנוגדת לנאמר בתורה בפרשת בראשית, אשר ממנה ניתן ללמוד באופן ברור שתהליך הבריאה היה מדורג, ושלבי שכלול הבריאה אף נמשלו בשישה ימים. הוי אומר, דברי משרבט הפירוש מנוגדים לחלוטין לאמור בתורה בפרשת בראשית. כמו כן, דברי הזייפן-השרבטן כמובן גם מנוגדים לתפישׂתם של חז"ל ורבנו הרמב"ם, וכפי שהיא באה לידי ביטוי במורה (ב, ל):
"וממה שאתה צריך לדעת, כי תיבת 'אֵת' האמורה בפסוק: 'אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ' [בר' א, א], כבר פירשו חכמים בכמה מקומות שהיא בעניין 'עִם', כוונתם בכך שהוא ברא עִם השמים כל מה שבשמים, ועִם הארץ כל מה שבארץ. וכבר ידעת מה שפירשו [חכמים ע"ה] כי השמים והארץ נבראו יחד, לפי שנאמר: 'קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו' [יש' מח, יג], ונמצא שהכל נברא יחד, ונבדלו [לפי כת"י אחרים: ונתגלו] כל הדברים ראשון-ראשון. עד שהם [=החכמים ע"ה] המשילו את זה לאיכר שזרע זירעונים שונים באדמה ברגע אחד, ונבטו מקצתן לאחר יום ומקצתן אחר יומיים ומקצתן אחר שלושה, והזריעה כולה הייתה בשעה אחת – ועל פי השקפה זו הנכונה בלי ספק [...]. [זאת ועוד,] ובפירוש בדברי חכמים ז"ל בבראשית רבה, אמרו על האוֹר האמור בתורה, שהוא נברא ביום ראשון, אמרו בלשון זה: 'הן-הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי', הרי בפירוש נאמר עניין זה [=השקפה זו בדבריהם]".
ותפישׂה זו שמובאת בדברי השרבטן גם מנוגדת לדברי רס"ג עצמו, אשר סבר אף הוא שהעולם השתכלל בתהליכים טבעיים ארוכים ומורכבים, והנה דעת רס"ג כפי שהוא מתארהּ בשיטת החידוש התשיעית בראש פירושו הארוך לתורה אשר אבד עם השנים, ונותרו שרידים ממנו בכתבי פרשנים שונים כמו מבשר הבבלי. מבשר העתיק את הקדמתו של רס"ג לפירושו הארוך, ושם רס"ג פורשׂ את תשע השיטות בבריאת העולם – וכך אומר רס"ג שם (דבריו הובאו בדברי מבשר הבבלי, ודברי מבשר הובאו בראש פירוש רס"ג לתורה, מהד' קאפח, עמ' טו):
"והדעה התשיעית היא האמיתית, והוא דבר התורה האמור בתחילת בראשית שהאש והמים והעפר וכל אשר הורכב ונתחבר מהם בראוֹ החכם בבת-אחת, שנאמר: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', [ורס"ג מביא לדעה התשיעית דוגמות] מבעלי החיים: כשם שמתהווה העובר ומתפתח בשרו ועצמיו וגידיו ועורו וכל פרטיו לא זה לפני זה ולא זה לפני זה, אלא הכל מתהווה יחד ונמצא יחד; ומן הצומח: כמו שמתהווה הפרי, גופו וגרעינו וקליפתו ותרמילו הכל גדל ביחד; ומן החומרים: כשם שמבעירים את האש מתגלה עצמיותה ואדמומיותה ואורה ובעירתה הכל בבת אחת לא אחד לפני השני – כך אנו אומרים שהאש והאוויר והמים והעפר וכל תואר וצורה ותבנית והרכבה, יצרם הבורא יתרומם ברוממותו בבת אחת ובעת אחת".
פרק ד הלכה שישית
וכך נאמר ב"הלכה" הזו:
"שלוש, מים מרוח, חקק וחצב בה תהו ובהו רפש וטיט, עשאן כמין ערוגה, חצבן כמין חומה, סיככן כמין מעזיבה, ויצק מים עליהם ונעשה עפר, שנאמר: 'כִּי לַשֶּׁלֶג יֹאמַר הֱוֵא אָרֶץ' [איוב לז, ו]. תהו זה קו ירוק שמקיף את כל העולם כולו. בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמביניהם יוצאין מים, שנאמר: 'וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ' [יש' לד, יא]".
לפי משרבט הפירוש, ההזיה ההזויה והעילגת הזו היא בגדר "סוד מסודות התורה", ובה לפי דמיונו מוסבר כיצד הקב"ה ברא את המים והעפר, והואיל ודבריו אינם ברורים וממילא מדובר בהבל מהובל, איני רואה לנכון לחזור על הסבריו שם, אשר מנותקים לחלוטין מאחיזה מדעית. כלומר, ללא שום הכרח, בעל ספר-יצירה דמיין לעצמו דמיונות כיצד הבורא יצר את המים והעפר, ובא משרבט ספר יצירה והרחיב את דבריו ואמרם במלים אחרות, ועדיין תהו המה.
ואולי ראוי לציין דבר אחד, התיאורים הללו של בעל ספר יצירה וכן מחבר הפירוש מבוססים על התיאוריה המדעית השגויה לפיה כל העולם כולו נברא מארבעה יסודות, וכך אומר השרבטן:
"כי אלה סודות הספר [...] ואמר סוד גדול מכוסה מופלא ומפואר שממנו יוצאין אש רוח ומים [...] אלה הם סודות בריאת היסודות הללו מן הכ"ב אותיות והמספרים, מה שנצטייר באוויר תבנית [...] ונעשה מים, ונצטיירה תבנית [...] ונהיה העפר, ושהאוויר אשר הוצאו ממנו לחיותיו נעשה אש [...] ושאר האוויר שלא נסחט הרי הוא קיים [...] וייתכן שהוא סוד מכוסה רומז בו אל העפר [...] וסוד מופלא רומז בו אל המים [...] וסוד מפואר רומז בו אל האש".
ובכן, לאחר שהוּכח במדע האמפירי שתורת ארבעת היסודות שהחזיקו בה הקדמונים הינה הבל מהובל, כל דבריהם לעיל ראויים למחזורית הקרובה, שהרי כולם מבוססים על אותה תורה מדעית מהובלת. ומדוע הם ראויים למחזורית והלא גם רבנו שׁגה בַּתפישות המדעיות הללו? ובכן, כמו שכבר הוּסבר במאמר זה, בידי רבנו היו המדעים הקדמונים והוא ביקש ללמדנו שלימוד המדעים מעורר לאהבת ה' יתעלה, והוא-הוא קיום מצות ידיעת ה'. ועדיין דבריו שרירים וברירים וקיימים שהרי עדיין ניתן ללמוד מהם מהי מצות ידיעת ה'! לעומת זאת, ספר יצירה מתיימר ומתרברב לטעון שהבלי ארבעת היסודות ניתנו לנביא, דהיינו לאברהם אבינו ע"ה, כלומר אברהם קיבל אישור לתורת ההבל הזאת במראה הנבואה, וכפי שנאמר בסוף ספר יצירה: "וכשהבין אברהם [...] נגלה עלה הקב"ה [...] ועשאו אוהבו, וכרת לו ברית" וכו'.
ואם מדובר בעניין נבואי שנסתר מיניה וביה על-ידי המדע האמפירי שבימינו, הרי שנבואתו של אברהם הינה שקר וכזב! והוא הדין למשה רבנו אשר גם הוא לפי מחבר הפירוש קיבל את הדברים הללו בנבואה (עמ' מב) – ואם אכן כך, הרי שכל תורתנו נפלה לבירא, שהרי אם נפל פגם ולוּ הקטן ביותר בנבואת הנביאים, וכל שכן הגדולים שבהם – כל תורתנו שקר ופלסתר.
כללו של דבר, הואיל והזיית ארבעת היסודות נשללה, הרי שלא יעלה על הדעת שמקורו של הספר הוא מקור אלהי כמו שטוען בעל ספר-יצירה... אלא, ספר זה הינו שרבוטי כסילים אשר מדמים שהם גאונים עצומים שכל רז לא אניס להו, ואינם אלא שחצנים המתרברבים שהגיעו עד חקר "מעשה בראשית" בעוד שהם מינים ארורים וכסילים נבערים – ולכן ראוי להשליך למחזורית את ספר-היצירה המטופש, אשר מבקש לערער את יסודותיה של תורת משה.
וביתר קיצור: כל תורת פטפוטי רצפי האותיות של המינים נפלה לבירא, שהרי כבר הוּכח שאין שחר לארבעת היסודות הללו במדע האמיתי שנתגלה בימינו, והתאמֶּת במחקרים רבים.
ומשום מה שוב ושוב נשאלתי בעניין שלילת הזיית ארבעת היסודות: "לא הבנתי [...] האם אתה טוען שהחלוקה הזאת לא נכונה וכי גם הרמב"ם טעה כשכתב את זה במשנה תורה?", והנני שב ומשיב לשואלים: יש הבדל עצום בין טעות מדעית שמובאת בספר-יצירה, לבין טעות מדעית שמובאת בספר-המדע, ואסביר: ספר יצירה מיוחס לאברהם אבינו ע"ה, דהיינו מדובר בספר שכביכול נכתב בחזון אלהי. לפיכך, כל טעות מדעית שנמצאת בספר הזה מעידה על היותו שקר וכזב, כי לא יעלה על הדעת שתהיה טעות בדברים שנמסרו מאת ה' יתעלה. לעומת זאת, ספר-המדע לא נכתב בחזון אלהי, אלא בהתאם למדעים שהיו מקובלים, ולכן כל שגיאה מדעית שנמצאת בספר-המדע, איננה מורידה ואיננה מעלה מאומה ביחס לאמיתת תורתנו.
פרק ד הלכה שביעית
וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "ארבע, אש ממים חקק, וחצב בה כיסא כבוד וכל צבא מרום, שכך כתוב: 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תה' קד, ד]". תחילה יש להבין כי בדברים הללו של משרבט ספר-יצירה יש מינות מסתתרת – שהרי לפי ה"הלכה" הזו, הקב"ה "חצב" את כיסא-הכבוד וכל צבא-מרום מן האש, דהיינו מיסוד חומרי, ואם העליונים, כיסא הכבוד וכל צבא המלאכים עשויים מחומר, הרי שגם הבורא יתעלה שמו עשוי קרוב לוודאי מחומר וגוף.
ועתה לדברי משרבט הפירוש אשר כותב כך בתרגומו ל"הלכה" הזו: "אש מן המים חקק, ושרטט בה הכיסא הנכבד וכל מלאכי השמים, וכמו שאמר הכתוב" וכו'. הוי אומר, לא רק שמשרבט הפירוש חוזר על ההגשמה שב"הלכה" אלא שהוא מעצים אותה מאד! שהרי הביטוי "כיסא הכבוד" מבטא הרחקה מפורשת מן ההגשמה (וכבר הוּסבר עניין זה בהרחבה, ראו נא במאמר: 'שלילת ההגשמה של חז"ל'), ומה עשה משרבט הפירוש? הוא הפך את הביטוי אשר מבטא הרחקה נעלה מן ההגשמה, והפכוֹ לביטוי של מינות מובהקת! הואיל והכיסא לפי פרשנותו אינו מיועד ל"כבוד" דהיינו לאור נברא, אלא הכיסא הוא "נכבד", וסתם כיסא נכבד עם שיוך לה' יתעלה מיועד לעצמותו של הבורא יתברך! ואם יש לו כיסא "נכבד" הרי שיש לו תנוחת ישיבה וגוף אשר נח ויושב על כיסא (וגם עניין זה הוּסבר בהרחבה במאמרים: 'כתר או נקדישך?', 'הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי – וכי הקב''ה יושב על כיסא?'), יתעלה ויתרומם מהבלי השרבטן.
בהמשך שרבוטיו, הפרשן הזייפן מאריך להסביר את ההזיה האמורה ב"הלכה", לפיה "כיסא הכבוד" וכל צבא השמים, דהיינו המלאכים, עשויים מאש מיוחדת, דהיינו מחומר! וז"ל:
"ורצה באמרוֹ: 'כיסא כבוד וכל צבא מרום', שבעת מראות האש אשר ראה אותם יחזקאל, ראשיתן: 'עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת' [יח' א, ד] [...] ואחר-כך נתערב בה מראה סגול, כמו שאמר: 'וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ' [שם], וגוף ארבע החיות אש אדומה, כמו שאמר: 'וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ' [יח' א, יג], ומקיף אותן שביב אש צהובה, כמו שאמר: 'וְנֹגַהּ לָאֵשׁ וּמִן הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק' [שם], ובכל גופן אש כחולה כאילו הן עיניים, כמו שאמר: 'וְכָל בְּשָׂרָם וְגַבֵּהֶם וִידֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם וְהָאוֹפַנִּים מְלֵאִים עֵינַיִם' [יח' י, יב], ועל ראשיהם מושב של אש לבנה, כמו שאמר: 'וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא' [יח' א, כב], ומעליו כיסא של אש מתוכן לבנוניתו פחותה מן הרקיע כדי שייראה בו, כמו שאמר: 'וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא' [יח' א, כו], וכל זה יָצַר [לפי דמיונו של הזייפן, ה' יתברך ויתעלה שמו] באוויר נטול הלחוּת וצייר במספרים ובאותיות, ויצא ממנו מיזוג סוגי האש הללו".
ומדבריו של משרבט הפירוש עולה באופן ברור שהוא הבין את כל משלי נבואת יחזקאל ע"ה כפשוטם, ואם יש להבין את כל הנבואה הנשׂגבה הזו כפשוטה אין צל של ספק שגם את המשך הפסוק האחרון שהוא מצטט יש להבין כפשוטו: "דְּמוּת כִּסֵּא, וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה", הוי אומר: יש להבין את הנבואה כפשוטה, דהיינו יש לה' דמות אדם.
זאת ועוד, לפי הזייפן-השרבטן, כל ענייני הנבואה הטמירים שנזכרו בנבואת יחזקאל אינם משלים לעניינים עמוקים כמו השגחתו והנהגתו של הבורא יתעלה את עולמו – אלא, כל ציורי הנבואה מתארים עניינים פשטניים שנבראו במעשה בראשית! כלומר, לפי דמיונו, הקב"ה ברא את כל האמור בנבואה הזו – כיסא הכבוד וכל המלאכים כולם – מחומרֵי היקום הגשמי! ואם יש לה' יתעלה שמו כיסא חומרי, ויש לו דמות אדם במובן הפשטני – הרי שהוא גוף!
כללו של דבר, אופני הפרשנות של משרבט הפירוש מעידים על העדר ידיעה מוחלט של יסוד שלילת ההגשמה (=עד שבתרגומו ל'הלכה' הוא מוחק את שלילתה ובמקומה אף מעז להחדיר את ההגשמה), וכן על העדר הידיעה הבסיסי שאין להבין את משלי הנביאים כפשוטם – היעלה על הדעת שרס"ג ינהג בגסות שכזו ביסוד שלילת ההגשמה? הייתכן שהוא יפרש את משלי יחזקאל כפשוטם וידרדר להגשמה? הייתכן שהוא יסבור שמלאכי השרת עשויים מחומר?
ועתה לדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ודעות" (פרק ב, י), בעניין זה: "ואם יהרוס הורס ויֹאמר: והיאך אפשר לבאר [בנבואת יחזקאל] ביאורים הללו לביטוים גשמיים אלו?". כלומר, אם יבוא אדם ויהרוס את יסודות תורתנו ויטען שיש להבין את נבואת יחזקאל כפשוטה, ויגיע מהבנתו הפשטנית המשובשת להגשמה, מה נשיב לו? וכך ממשיך ואומר רס"ג: "אנו עונים, כי הדמות הזו ברואה, וכן הכיסא, והמושב הנישא, ונושאיו, כולם נבראים, בראם הבורא מזוהר, כדי שיתאמֶּת לנביאוֹ שהוא אשר ניבא אותו בדבריו, כמו שנבאר במאמר השלישי [ג, ה]".
כלומר, לפי רס"ג כל המחזה שראה יחזקאל אינו מבטא את מהות המלאכים, וכפי שמתואר בספר-יצירה ובפירוש השרבטן-הזייפן שם, אלא מדובר בבריאה של אורות אשר נועדו להעביר מסר לנביא שהמראה שהוא רואה הוא מראה נבואה. הוי אומר, המחזה כלל לא נועד לתאר מציאות מסוימת בעולמות העליונים וכפי שמדמים הוזי ההזיות: בעל ספר-יצירה והשרבטן, אלא מדובר במראה של אור נברא, אשר נברא למקומו ולעיתו כדי לשרת מטרות נבואיות.
והנה דברי רס"ג במאמר השלישי שנזכר: "ונתברר לי כי השליח היה מתברר אצלו, שהדברים שהוא שומע הם מאת ה' לפני שייחסם אל ה' לפני העם. והוא, שהיה נראה לו סימן מסוים, שמתחיל עם התחלת הדבור ומסתיים בהסתיימו. והוא או עמוד אש, או עמוד ענן, או אור בהיר, שלא ממיני האורות הידועים. וכאשר יראה אותם הנביא כך, יתאמת לו שהדברים מאת ה'".
ובספרו (ב, יב) הוסיף רס"ג ואמר בעניין זה: "יש לה' זוהר שהוא בורא אותו ומגלהו לנביאים, כדי שיהא להם הוכחה כי דברי הנבואה אשר ישמעו מאת ה'. וכאשר רואה אותו אחד מהם, אומר: ראיתי כבוד ה'. ויש שאף אומר: ראיתי את [כבוד] ה', כמשפט המלים הנסתרות".
כללו של דבר, לפי השרבטן, נבואת יחזקאל נועדה ללמד על אופן יצירת המלאכים במעשה בראשית, ועל מהות עצמותם החומרית לפי דמיונו! אולם, לפי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות", המחזה שראה יחזקאל הינו בריאה ייחודית של אורות אשר אינם "ממיני האורות הידועים" כדברי רס"ג (וכל-שכן שהאורות הללו אינם אש חומרית וכהזיות השרבטן); בריאה שנעשתה זמן רב לאחר שנשלם מעשה בראשית; מעין הולוגרמה שנועדה להעביר מסר לנביא שמדובר במראה נבואה, ולא נועדה ללמד מאומה על מהות המלאכים ואמיתת עצמותם!
פרק ד הלכה שמינית
וכך נאמר ב"הלכה" הזו: "ברר שלוש פשוטות [=האותיות י'ה'ו'] וקבען בשמו הגדול [=יהוה], וחתם בהן שש קצוות [=ארבע רוחות העולם ומעלה ומטה]. חתם רום פנה למעלה וחתמו ב-י'ה'ו'. שש חתם תחת פינה למטה וחתמו ב-י'ה'ו'. שבע חתם מזרח פנה לפניו וחתמו ב-י'ה'ו'. שמונה חתם מערב פנה לאחריו וחתמו ב-י'ה'ו'. תשע חתם דרום פנה לימינו וחתמו ב-י'ה'ו'. עשר חתם צפון פנה לשמאלו וחתמו ב-י'ה'ו'. אלו עשר ספירות בלימה: אחת רוח אלהים חיים, שתיים רוח מרוח, שלוש מים מרוח, ארבע אש ממים, רום ותחת מזרח ומערב צפון ודרום [ולפי ההזיה הזו עשר הספירות הן: ארבע רוחות השמים, וצדדי מעלה ומטה, וארבעת היסודות]".
לפי משרבט הפירוש, בעל ספר-יצירה החליט לבודד את האותיות יהו מהשם המפורש, כי ניתן משלוש אותיות להגיע לששה צירופי מילים אשר מורים על ארבע רוחות העולם ומעלה ומטה. וכל רוח מרוחות העולם הקב"ה חתם באותיות יהו – וכל זה לפי דמיונו של בעל ספר-יצירה.
ועל הדברים הללו מוסיף ואומר השרבטן מחבר הפירוש: "ומכאן [=מעניינֵי שש רוחות העולם אשר נלמדות לפי דמיונו מאותיות 'יהו'] למדו מקצת בני אדם להחזיק בקמיעין ומהשפעות האותיות באוויר". וכמו שהשפעות האותיות באוויר הן דבר אמיתי לפי משרבט הפירוש, אין צל של ספק שגם הקמיעין שהוא מזכיר הם דברים אמיתיים לפי דמיונו. וגם בשרבוטיו לפרק הבא בפירושו שם הוא אומר דברים דומים אשר מורים על אמונתו שיש אמת בקמיעות, ושיש בכוחם לשדד את מערכות הטבע, וז"ל: "ובעלי הקמיעין הראשונים אומרים, שאם לא נכתבו בתגיהם אינם מועילים, וכמו שאמר בעל ספר-יצירה, שלא ייתכן שיתפעל באות [=שהאות תפעל את פעולתה ותשדד את מערכות הטבע, כמעשי המכשפים הארורים למיניהם] מה שהמטרה בה [=את הכישוף שמבקשים להשיג באמצעותה, או שיש בכוחה לפעול, לפי דמיונם] – משולש ומרובע וכפוף ומשולשל ומקומר [=כל מיני קווים ושרטוטים שיוצרים נבראים, וכאמור בספר-יצירה בפרקים לעיל] אלא עם תגו [=כלומר יש כוח לאות 'לפעול' אך ורק עם התג שעליה]".
אולם, הואיל ולא יעלה על הדעת שרס"ג יאמץ אמונה פגאנית כאמונת הקמיעות, קאפח מנסה לתעתע ולטעון שמחבר הפירוש (שהוא רס"ג לפי טענתו), לא התכוון במילים הללו לומר שיש אמת בהזיית הקמיעות – ועל דברי הזייפן: "ומכאן למדו מקצת בני אדם להחזיק בקמיעין", אומר קאפח שם: "כלומר, שנתפסו בפשטי המלים כאן, ונדמה להם כי השמות וחלקי השמות מכשיר בידי כל אדם לפעול בהם מה שירצה". האמנם? וכי באמת כל כוונתו של מחבר הפירוש היא לומר שרק "נדמה להם" לבעלי הקמיעות ש"השמות וחלקי השמות [הינם] מכשיר" לפעול ולשדד את מערכות הטבע? אלא, ברור כשמש לכל נבון שקאפח מכזֵּב ומתעתע הואיל ומדברי השרבטן עולה מפורשות שהוא האמין בהזיית הקמיעות הפגאנית, והראיה: הוא כורך אותה עם האמונה ב"השפעות האותיות באוויר", ועם דברי ספר-יצירה לפיו יש בכוח האותיות לפעול ולשדד את מערכות הטבע – ואין ספק שספר-יצירה לדעת השרבטן הינו ספר אלהי נשׂגב... וכדבריו לעיל: "כי אלה סודות הספר [...] סוד גדול מכוסה מופלא ומפואר [...] סודות בריאת היסודות [...] סוד מכוסה [...] וסוד מופלא [...] וסוד מפואר". כללו של דבר, קאפח הבין שאם הוא לא יכזֵּב ויתעתע תקום ראיה חזקה כנגד ההזיה לפיה מחבר הפירוש הוא רס"ג.
והנה לפניכם קטע שמלמד על יחסוֹ של רס"ג למאגיה, והואיל ולדעת רס"ג אין בכוחם של המכשפים הפגאניים לשדד את מערכות הטבע ואפילו בדבר קטן, ברור כשמש במדבר ציה וערבה שהוא לא האמין בהזיות הפגאניות של ספר-יצירה, ולכן לא ייתכן שהוא-זה אשר חיבר את הפירוש לספר-יצירה, והנה דברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קכח):
"ואם ישאל השואל, והיאך עשו המכשפים כמו משה באותותיו? נֹאמר [...] ולא הזכירה התורה שהם עשו כמותו כי אם בשלוש [במטה, בדם ובצפרדע], ואף השלוש לא אמרה התורה שעשו כמוהו [כדי] להשוות בינו לבינם, אלא הזכירה את זאת כדי להראות את השוני שבין פעולתו ופעולתם. והוא, שהיא אמרה בפירוש שמשה רבנו עשה דברים גלויים כאשר ציווה ה', וְאֵלּוּ [החרטומים] עשו דברים נעלמים ונסתרים, שכאשר חוקרים אחריו מתגלֵּית התחבולה כאמרוֹ בשלוש [אלה]: 'וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם' [שמ' ח, ג;יד], ומילה זו בלשון [העברי מבטאת] בהחלט [את] הדבר הנעלם הנסתר והמכוסה [...] וכיוון שביארה התורה באמרה: 'בְּלָטֵיהֶם', נתברר הדבר שהוא כדי לדחות את מעשיהם, לא כדי לְאַמְּתוֹ [=כלומר, מטרת התורה בתוספת המלה: 'בְּלָטֵיהֶם' היא להורות לנו שאין מעשיהם אמיתיים אלא נעשו בתחבולת כזבים].
[...] ואחר שהִנחתי יסוד זה אסתפק בכך, ולא ארשום פרטים היאך אפשר לעשות תחבולה במקומות המים המועטים ולשנותו על-ידי צבע, והיאך מניחים במקצת המימות דבר מסוים ויברחו ממנו הצפרדעים, אלא שכל אלה פרטים שלא ייתכן כמותם בדברים הגדולים. אבל מה שעשה משה הרי הפך את מי הנילוס בכללותו [...] וכן העלאת הצפרדעים מכולו, מה שלא תיתכן בו תחבולה ולא ערמה, אלא הוא מעשה [...] 'לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' [תה' קלו, ד; ולכן גם אמרו חכמים ע"ה במדרשיהם שאין השד-המכשף שולט על בריה פחותה משעורה, כדי לרמוז לנו על מוגבלויות תחבולות הכזבנים והשרלטנים למיניהם]".
***
וראוי לצרף למאמר זה את תוכחתו של רבנו במורה (א, סב), בעניין "השֵּׁמות הקדושים":
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שֵׁמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, סא) בעניין הקמיעות הפגאניים, וכֹה דבריו:
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
וראוי לחתום מאמר זה ביחסה של התורה למאגיה הפגאנית הסרטנית המתועבת:
"לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [=ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים]" (דב' יח).
תגובות