ארבעת גדרי התשובה הם מן המפורסמות, ברם, למרות שההלכה שעוסקת בהם די פשוטה, יש בה עניין מסוים שיש להבהירו, נעיין אפוא בהלכות תשובה (ב, ג), ונסביר את ההלכה: "ומה היא התשובה? הוא [א] שיעזוב החוטא חטאו ויסירנו ממחשבתו [ב] ויגמור בליבו שלא יעשֵׂהו עוד, שנאמר: 'יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו' [יש' נה, ז]. [ג] וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: 'כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ' [יר' לא, יח], ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה

נשאלתי כך: ראש השנה הוא יום-הדין בו כל באי עולם נכתבים לחיים או למוות חלילה. אם כן, מדוע לא תיקנו חכמים את מצות הווידוי והתשובה לפני יום ראש-השנה? כמו כן, מהי ההכנה הראויה לקראתו? תשובה: אחל את תשובתי בפסק רבנו בהלכות תשובה (ב, ח): "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל בציבור, כל זמן שעושין תשובה וצוע

דוגמה תכב בשמות (יב, ט) נאמר כך: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ", ושם פירש רש"י: "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו – צולהו כולו כאחד עם ראשו ועם כרעיו ועם קרבו, בני מעיו נותן לתוכו אחר הדחתן". ודברי רש"י הם נגד הכלל התלמודי: "הלכה כר' עקיבא מחברו", וחכמי-יועצי-אשכנז לא ידעו ולא יבינו, ושמתי לב שבמקרים רבים הם פוסקים משום מה כנגד כללי הפסיקה או כדעת יחיד, כאילו הם מתעקשים לשבש את ההלכה בכוח, רק כדי ליצור

בראש המורה מובאת אגרת שכתב הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף ב"ר יהודה. תלמיד זה היה חביב מאד בעיני הרמב"ם, ובהמשך רבנו כתב לו גם את האיגרת המפורסמת: "אגרת הרמב"ם לתלמידו ר' יוסף", אשר פורסמה בקובץ "אגרות הרמב"ם" במהדורתו ובתרגומו של קאפח. וכך אומר הרמב"ם לר' יוסף בראש ספרו מורה-הנבוכים: "בהיות שאתה התלמיד היקר ר' יוסף ש"צ [=שמרו צורו] ב"ר יהודה נ"ע [=נוחו עדן], כאשר עמדת לפניי ובאת מקצווי הארץ ללמוד אצלי, גדלה מעלתך בעיניי לעוצם להיטותך ללימודים". רבנו מספר שתלמיד זה ביקר אותו במצרים (

מהיותי נער צעיר זכורני כי בכל שנה כשהיה מגיע חודש אלול העולם היה נכנס לעין מתכונת אחרת. "ימי הרחמים והסליחות" – כך מכריזים בכל מקום. פרשת ראה – ראשי תיבות של "ראה אלול הגיע". תמיד החדירו לנו כי היו מ"גדולי ישראל" שבימים אלו לא יכלו להוציא הגה מיותר מהפה והיו כאלה שאף "התעלפו" מאימת הדין... אולם, כאשר פקח ה' את עיניי והתחלתי ללמוד ולחקור אחר מנהגי ישראל ומקורותיהם, גיליתי את התמונה האמיתית: חז"ל לא הכירו כלל במעלתם של ימי אלול ולכן לא התייחסו אליהם באופן מיוחד. וכן בדורות הגאו

אפתח את המאמר בעיון בפירושו של רס"ג לפסוק: "חָכָם יָרֵא וְסָר מֵרָע וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" (מש' יד, טז), כי את המלים "וּכְסִיל מִתְעַבֵּר וּבוֹטֵחַ" פירש רס"ג גם בעניין הסליחות: "ראשון הכסילים הוא הסומך על ההקלה [דהיינו שבני האדם שסביבו מקילים בעיניו את מעשיו הרעים, והוא משלה את עצמו שאין בידו עוון]; ויותר סכל ממנו הוא הסומך על מקצת צדקותיו [ונדמה לו שצדקותיו יכפרו ויכסו על עוונותיו]; ויותר סכל משניהם מי שסומך על רחמי ה' [דהיינו עושה את פשעיו תוך שהוא מתחנן ומתפלל לה'

בקריאתו ההיסטורית המהדהדת הזו של אברהם אבינו (בר' כא, לג) פותח הרמב"ם את כל ספריו. בקריאה זו רבנו מלמד, שמגמתו בכל כתביו היא להמשיך בעוז את קריאתו של אברהם אבינו לפרסום מציאותו וייחודו של בורא-עולם. הרמב"ם ראה אפוא את עצמו כממשיך דרכו של אברהם, ממשיך דרכו המחשבתית והפילוסופית, ממשיך דרכו בקריאה לכל באי-עולם למציאות ה' ולייחודו, וממשיך דרכו בעמידה איתנה ונחושה כנגד עבודה-זרה והזיות מינות – וזו גם הסיבה שרבנו פותח את ספרוֹ משנה-תורה בספר-המדע: בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של הא

הגעתי לכנס של אמנון יצחק בטבריה בתאריך ט"ז בשבט תשפ"ב. ברצוני היה לשאול אותו האם לדעתו הלל הזקן היה אוכל מן התורה? כך הבנתי מדבריו בכנס באור יהודה שנערך בתמוז תשע"ו, ראו כאן (דקה 59 ואילך): "הלל היה חוטב עצים עד שקיבל משרה, אבל אחרי זה הוא כבר לא עבד [...] אם אתה יכול להסתדר בלי [עבודה] אז וודאי שהאדם צריך להתמסר לתורה, שהעסק שלו יהיה בתורה, זה העסק שלו, פתח עסק זה העסק". ואם אמנון חקר אחר הלל, האין הוא מכיר את מה שהיה שגור בפיו? שכל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם? ובשיא

נשאלתי כך: ביחס להלכה שמחייבת קריעה בכותל, האם היא חובה או מנהג? תשובה: בהלכות תעניות (ה, טז–יח) חז"ל ורבנו פוסקים כך: [טז] "מי שראה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר' [יש' סד, ט], וקורע. ראה ירושלים בחורבנה, אומר: 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ [אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה]' [שם, י], וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחֵר, ואם פגע במקדש תחילה כשיבוא מדרך המדבר, קור