לאחר שהמאמר: "מיטה יהודית – חובה או חומרה?" פורסם במהדורתו הראשונה, נשלח אלי מכתב מכובד ובו רשימת השׂגות מפורטת. ההשׂגות לא היו נכונות, אך הייתה בהן נקודת אמת חשובה: ההשׂגות עוררו אותי להבין שמהדורתו הראשונה של המאמר איננה משובחת. ולכן, לאור רשימת ההשׂגות של אותו כותב, ואשר לפי דבריו נכתבו תוך התייעצות עם אנשים "גדולים בתורה", כתבתי את המאמר מחדש לחלוטין, וחיזקתי ואיששתי מאד את מסקנותיי. לאחר שפרסמתי את המאמר מחדש, שלחתי אותו למשיג, והוספתי: "ממתין להשגותיך". לאחר כעשרה ימים

נשאלתי בעניין מדרש שנקרא "משנת ר' אליעזר", אך טרם שנעיין בקטע שנשאלתי בעניינו, נֹאמר מעט בעניין רעיעות מהימנותו של המדרש הלז. ובכן, מדרש זה יצא לאור בניו-יורק בשנת 1934 והוא מורכב למעשה משני חיבורים: האחד נקרא "ברייתא דל"ב מידות" והשני נקרא "מדרש אגור". שתי הפרשיות הראשונות במדרש הינן "ברייתא דל"ב מידות", ושמונה-עשר הפרשיות האחרונות הינן "מדרש אגור". הקטע שנשאלתי בעניינו הוא מפרשה ה. לפי משה צוקר, הברייתא דל"ב מידות "לא נכתבה לפני שלהי המאה ה-10, ולדעתו היא עיבוד של מ"ט מידות

"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט), "הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵייָ לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ" (יש' כט, טו). מאמר זה הוא המשך למאמר: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם", ובו נדון בשלוש תשובות שהשיב רצון ערוסי מבקעת אונו בעניין כשרות ספרי-התורה. ברם, כדי להבין את תשובותיו המקוממות של ערוסי שיידונו לקמן, רצוי מאד לקרוא לכל הפחות את חלקו הראשון של המאמר האמו

מאמר זה הוא למעשה מאמר-המשך למאמר: "האם הצדיקים מכפרים במיתתם?" ואשר בו עסקנו בהשקפה הזרה שהחדירו המינים לתורת האמת לפיה הקב"ה עלול להעניש בחומרה בני אדם מסוימים לא כעונש וייסורים להם, אלא כעונש וייסורים לאומה בכללותה. הוי אומר, לפי השקפת חכמי-יועצי-אדום הארורים שראינו במאמר שנזכר, הקב"ה מייסר את הצדיקים כדי שיכַפרו בייסוריהם על עוונות העם כולו ובכך הם למעשה מצילים את העם מכליה... במאמר הראשון התמקדנו בעיקר בשאלה: האם הצדיקים מכפרים במיתתם על עם-ישראל? ובמאמר הזה נתמקד בבחינת

בעקבות המאמר: "כתר או נקדישך" נשאלתי שאלה חשובה, וכך שאל השואל: מדוע רבנו הרמב"ם לא מציין שמות של רבני דורו או אלה שהיו לפניו כאשר הוא קובע שהם טועים בענייני כפירה? לדוגמא, במורה (א, נט), לגבי הפיוטים שמוסיפים לתפילה, שיש מהם רבים לדעת רבנו שהם בגדר כפירה – מדוע הוא לא מציין את שמות מחברי הפיוטים ואת הפיוטים עצמם? אם רבנו היה מפרט ייתכן שהיו מוציאים אותם מסדר התפילה ומהזמירונים לשבת וכיו"ב – שהרי אם לדעת רבנו יש לפנינו ענייני כפירה, ברור לדעתו ולדעת חז"ל שמִן הראוי ואף חובה ג

בעולם האורתודוקסי בימינו פשט המנהג להפריד את המיטות בימי הנידה ושבעת ימי הנקיים. עד-כדי-כך פשט וחדר מנהג זה, עד שצאצאי המינים החליטו שכל מי שלא נוהג בו הוא "לא יהודי", שהרי הם החליטו שרק מיטה זוגית שניתן להפרידהּ היא בגדר "מיטה יהודית", משמע, שכל מיטה שלא ניתן להפרידהּ ולהתאימהּ לחומרתם היא "מיטת גויים". מגמה זו, להפוך לגויים ולבועלי נידות את כל מי שלא אוחז בחומרותיהם הפרו-נוצריות היא מגמה עתיקת יומין, וכבר תיארתיה במאמר שעוסק בכתיבת חידושי הלכה, בעניין חומרת "פולטת שכבת זרע"

מבוא במורה (א, עא) רבנו מלמד, שהתורה-שבעל-פה הייתה נלמדת בימי קדם אך ורק בעל-פה מפני שהיה אסור לכתבה, והסיבה לאיסור כתיבתה הייתה כדי שלא יתרבו הסברות והשיטות, וכדי שלא תהפוך התורה לשישים תורות – שהרי כאשר התורה-שבעל-פה נלמדת אך ורק בעל-פה, יש להשקיע מאמץ גדול כדי לזכרהּ ולשננהּ, והמאמץ המחשבתי בזכירתה חוסם את האפשרות להרחיבהּ ולעוותהּ. אולם, כאשר התורה-שבעל-פה כתובה, ומחשבת הפוסקים השוטים חופשיה להוסיף, לנפח ולעוות, הרי שהתוצר הסופי יהיה שהתורה תהפוך לשישים תורות, וכפי שאכן א

רבים מצאצאי המינים מקפידים לקיים סעודה רביעית, ומכריחים את עצמם לאכול ולשתות במוצאי-שבת כדי להשיג הזיות וסגולות... נחל אפוא בפסק רבנו בהלכות שבת (ל, ה): "מסדר אדם שולחנו בערב השבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף-על-פי שאינו צריך אלא לכזית – כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו". פשט ההלכה עוסק באדם שמבקש לאכול דבר-מה בערב-שבת או במוצאי-שבת. כמו כן, כמובן שביחס לערב-שבת לא מדובר בסעודה גדולה, שהרי הדבר אינו מכבוד השבת, וכפי שפוסק רבנו בהלכה ד שם: "אסור ל

יאשיהו פינטו הוא הבעלים של מוסדות המינות "שובה ישראל", אשר יותר נכון לקרוא להם "נשובה מצרימה" מפני שפינטו הוא שיא הגלותיות והאלילות. אף שבגילו הוא אינו ילד קטן – הוא מספר צ'יזבטים כאילו היה יושב במקלט עם החבר'ה בשעות הקטנות של הלילה. וכך פינטו מספר לחבר'ה (כאן): "אנחנו ראינו ש"ד, שד, במרוקו. לפני שנים היינו בקבר של רבי חיים פינטו עם שמעון בר-ששת [...] מחוץ לקבר של רבי חיים פינטו ראינו ש"ד רץ [לאן הוא רץ?], הדברים האלה יש בהם ממש, זה דברים שקיימים, אסור להגיד את זה בחוץ-לארץ.