האם חובה לקרוע בימינו בהגיענו לכותל?

נשאלתי כך: ביחס להלכה שמחייבת קריעה בכותל, האם היא חובה או מנהג? תשובה:

בהלכות תעניות (ה, טז–יח) חז"ל ורבנו פוסקים כך: [טז] "מי שראה ערי יהודה בחורבנן, אומר: 'עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר' [יש' סד, ט], וקורע. ראה ירושלים בחורבנה, אומר: 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ [אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה]' [שם, י], וקורע. ומהיכן חייב לקרוע? מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחֵר, ואם פגע במקדש תחילה כשיבוא מדרך המדבר, קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים"; [יז] "כל הקרעים האלו כולם – בידו ומעומד, וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את ליבו, ואינו מאחה קרעים אלו לעולם, אבל רשאי הוא לשוללן למוללן ללקטן ולתופרן, כמין סולמות"; [יח] "היה הולך ובא לירושלים, הולך ובא: אם תוך שלושים יום – אינו קורע קרע אחר, ואם לאחר שלושים יום – חוזר וקורע".

ובכן, יש ארבע ראיות מן ההלכות הללו לכך שהן נתקנו מעיקרא דווקא על חורבן כל המקומות הללו כולן, ובפרט על חורבן ירושלים והמקדש, הוי אומר: בימינו שירושלים בנויה לתפארה והולכת ומשתכללת מיום ליום, להבנתי אין עוד מקום לקרוע, לא על ירושלים ולא על המקדש, מפני שתקנת הקריעה על המקדש נתקנה שלובה יחדיו עם תקנת הקריעה על ירושלים, ובבניין ירושלים נשללת לדעתי גם חובת הקריעה על המקדש. והנה הן ארבע ראיותיי לכך:

הראשונה היא מסוף הלכה טז: "וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר, ואם פגע במקדש תחילה כשיבוא מדרך המדבר, קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים". כלומר, ההלכות הללו נתקנו מעיקרא דווקא לתקופת הגלות הקשה שבה גם ירושלים וגם בית-המקדש חרֵבים ושוממים.

והשנייה היא מהלכה יח: "היה הולך ובא לירושלים" וכו', כלומר ההנחה הבסיסית לפיה נתקנו ההלכות הללו היא שגם ירושלים וגם בית-המקדש חרֵבים ושוממים, והואיל וירושלים בימינו בנויה כמו שלא הייתה בנויה מעולם, ואף הולכת ונבנית ומשתכללת באופנים בלתי נתפשׂים – הרי שניתן בהחלט לפסוק שהתקנה הזו נשללה מיסודה, הואיל וחכמים לא תיקנוהָ מעיקרא אלא לנסיבות שהיו באותם הימים, שגם ערי יהודה, וגם ירושלים וגם המקדש שוממים.

והשלישית גם מהלכה יח: "היה הולך ובא לירושלים" וכו', ושאלה קמה וניצבה: מה עם אדם שמגיע לירושלים מדי חודש בחודשו אך אינו מגיע למקום המקדש מדי חודש בחודשו? האם בהגיעוֹ למקום המקדש הוא צריך לקרוע או שאינו צריך לקרוע? ובכן, מנוסח ההלכה שמציין אך ורק את ירושלים עולה, שאדם שמגיע לירושלים מדי חודש בחודשו, גם אם הוא מגיע למקום המקדש פעם בעשר שנים – אינו צריך לקרוע על המקדש. הוי אומר, הקריעה על בית-המקדש תלויה בירושלים, וכאשר אין קריעה על ירושלים אין עוד קריעה על בית-המקדש.

והרביעית, נשים לב שרבנו אינו מביא ראיה מפסוק לחובת הקריעה על המקדש, אלא, הפסוק על חובת הקריעה על ירושלים והמקדש – אחד הוא, ללמדנו שתקנה אחת כוללתן, דהיינו: בבניין ירושלים בטלה חובת הקריעה על ירושלים החרֵבה, ועמהּ גם הקריעה על המקדש.

לכל האמור ניתן להוסיף ראיה חמישית: גם מהלכות אבל עולה, שהתקנה לקרוע על ערי יהודה וירושלים והמקדש – תקנה אחת היא, ולכן, בבניין ירושלים המעטירה, כל-שכן בימינו שהיא עצומה בגודלה, איתנה ויפהפייה, ועוד היד נטויה לשכללה ולפארה – כל שכן שאין לקרוע על ירושלים, וכאמור, בהתבטל הקריעה על ירושלים בטלה הקריעה על המקדש.

והנה לפניכם פסקי חז"ל ורבנו בהלכות אבל (ט, ב;ט), וכֹה דבריהם: [ב] "כדרך שקורע אדם על אביו ועל אימו – כך הוא חייב לקרוע על רִבו שלימדו תורה, ועל הנשיא ועל אב-בית-דין ועל רוב הציבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשׂרף, ועל ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש"; [ח] "ומניין שקורעין על ערי יהודה ועל ירושלים ועל המקדש שחרבו? שנאמר: 'וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים' [יר' מא, ה]".

ולכל האמור ניתן להוסיף ראיה שישית, והיא הכלל: ספק דרבנן לקולא, כלומר גם אם אדם לא ישתכנע מראיותיי, נשיבוֹ: ספק דרבנן לקולא, ולכן אין לחייב בני אדם לקרוע על המקדש.

ואחתום בראיה שביעית לצדקת דרכי, מן המאמר: "עליה להר הבית בזמן הזה":

להבנתי, גם אם לא היה מקום לשלול את תקנת הקריעה על המקדש מעיקרא, הרי שהיה ראוי להורות לבני האדם שלא לקרוע בבואם לכותל או להר-הבית – וזאת מפני שאנחנו במצב של מאבק ומלחמה על השליטה בהר-הבית. ומכיוון שכך, כל תקנותיהם של חז"ל אינן רלבנטיות, ואין להקשות על בני האדם בשעת מלחמה על השליטה בירושלים ובבית-המקדש. ולכן, חובה לעודד את בני האדם להגיע לכותל ולעלות להר-הבית, ולהורות להם שאין צורך לקרוע, כדי לזרז את הגעת בני האדם, ולהסיר כל מניעה ועיכוב מלהגיע ולעלות לירושלים ולהר-הבית – ואדרבה, עלינו לפעול בכל כוחנו להשיב את הר-הבית לשלטון ישראל, וכל אדם שעולה להר-הבית או אפילו לכותל ולעיר העתיקה, פועל את פעולתו ומחזק את עמידתנו כנגד אויבינו הערבים! ובדיוק על זאת נאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", וכמו שרבנו פוסק בתשובה (סימן רנו): "ואנחנו אומרים באיסורי תורה: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט, קכו]".

כללו של דבר, מצוה גדולה ורבה היא להורות לבני האדם שלא לקרוע, כדי שלא יתרשלו או יהססו או יחששו מלבוא לכותל או לעלות להר-הבית! וכל זאת מפני שכל מי שעולה להר-הבית בימינו מקיים מצוה גדולה של קירוב עמֵּנו לצור מחצבתו – שהרי כל יהודי שעולה להר מחזק את אחיזתנו במקדש ומחליש את אחיזתם של המוסלמים הטמאים בהר קדשנו ותפארתנו.

"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְיָ בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם, וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְיָ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְיָ מִירוּשָׁלִָם".

"כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְיִ: לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם [...] וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר [...] לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ, יִוָּדַע לָכֶם, בּוֹשׁוּ וְהִכָּלְמוּ מִדַּרְכֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יח' לו).

האם חובה לקרוע בימינו בהגיענו לכותל.pdf

הורידו את PDF • 268KB