האמנם ראש השנה הוא יום דין?
- אדיר דחוח-הלוי
- 26 באוג׳
- זמן קריאה 5 דקות
נשאלתי כך: ראש השנה הוא יום-הדין בו כל באי עולם נכתבים לחיים או למוות חלילה. אם כן, מדוע לא תיקנו חכמים את מצות הווידוי והתשובה לפני יום ראש-השנה? כמו כן, מהי ההכנה הראויה לקראתו? תשובה: אחל את תשובתי בפסק רבנו בהלכות תשובה (ב, ח):
"אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל בציבור, כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין, שנאמר: 'כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' [דב' ד, ז]".
הזמן שחכמים קבעו לשוב בתשובה, דהיינו בעשרת-הימים שבין ראש-השנה ויום-הכיפורים, הוא זמן תשובה ליחיד, אך לציבור, בכל עת ובכל שעה תשובתם רצויה ויפה. וביתר ביאור: חכמים קבעו זמן ליחיד שבו הוא יכול להתמקד בכניעתו ובשיבתו לפני ה' יתעלה, כי אם לא היה זמן מיוחד ליחיד, לא היה מעוֹרֵר שיעוררוֹ לשוב בתשובה, וגם המעטים ששבים בתשובה באמת ובתמים ובלבב שלם לא היו עושים זאת, אלא שוקעים בהבלים ובשׁגרת החטאים. קצרו של דבר, עשרת ימי התשובה שקבעו לנו חכמים, נועדו לעודד את היחיד והציבור לתשובה.
וביתר ביאור: חז"ל קבעו לנו את יום ראש-השנה יחד עם עשרת-ימי-התשובה כדי לשוב לה' יתעלה, וזאת כדי לעודד מבחינה נפשית ופסיכולוגית לשוב לה'. אך לפי האמת האדם נדון בכל יום ויום, ובכל שעה ושעה, ודינו מותאם לפי התנהגותו ומחשבותיו בכל עת ובכל שעה. נמצא אפוא, שדינו של האדם אינו תלוי ועומד בראש-השנה דווקא, והאדם אשר ישוב לה' יתעלה באמת ובלבב שלם בכל עת ובכל שעה – תשובתו תתקבל לפני הבורא, ודינו וקרבתו לה'-אלהים-אמת נבחנת ומותאמת בכל רגע-ורגע מחייו לפי מידת יראת השמים שבליבו.
והנה לפניך דברי חכמים ע"ה במסכת ראש השנה (טז ע"א), וכֹה דבריהם:
"תניא: הכל נידונים בראש השנה וגזר-דין שלהם נחתם ביום-הכפורים, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: הכל נידונין בראש השנה וגזר-דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נידון בראש-השנה וגזר-דין שלו נחתם ביום-הכפורים. רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר: 'וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים'. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר: '[וַתִּפְקְדֶנּוּ לִבְקָרִים] לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ' [איוב ז, יח]".
נמצא, שדעת רבי יוסי ובעיקר רבי נתן, היא ההכרה הדתית העמוקה ביותר. בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע האדם עומד לדין. משמעות הדברים היא, שאדם בעל הכרה דתית עמוקה, לעולם ה'-אלהים-אמת יהיה בדעתו, ולעולם יראתו ומחשבתו ושכלו ינהיגו את מעשיו.
ולדברים הללו הרמב"ם רומז בסוף פירושו למשנה במסכת ראש השנה (א, ב), אחל במשנה ולאחריה פירוש רבנו: "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר: 'הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם' [תה' לג, טו]". ועתה כאמור לפירוש רבנו שם, וכֹה דבריו:
"בני מרון – הצאן. ותרגום כבשים – אמריא. כלומר שמחשבים עם בני אדם ודנין אותם לבריאות ומחלה ומוות וחיים וזולת זה משאר מצבי האדם. ופשט לשון זה ברור כמו שאתה רואה, אבל סודו ועניינו אין ספק שהוא קשה מאד".
כללו של דבר, ראש-השנה הוא יום "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויק' כג), יום שנועד להזכיר לנו שאנו עומדים לדין בכל עת ובכל שעה. כלומר, אין לְפַנּוֹת את ה' מדעתנו בכל עיתותי ורגעי חיינו ככל יכולתנו ולהיות חדורי יראת שמים ודבקות בה' יתעלה בכל עת ובכל שעה, וכדברי רבנו במורה (ג, נא): "ולפיכך היו החסידים מקפידים על הזמנים שהם מעסיקים אותם שלא בו [בהקב"ה], והזהירו על-כך [חכמים] ואמרוּ: 'אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם', ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תה' טז, ח], אומר: אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו, וכאלו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף-עין בגלל מהירות תנועתה, ולפיכך לא אֶמּוֹט, כלומר: לא אפול".
וביחס לדרשת חז"ל שנזכרה בדברי רבנו במורה ראו את דברי חכמים במסכת שבת קמט ע"א, וכן ראו את דברי רבנו בספר המצוות (לאווין י) שמצטט את הגמרא שם, והנה הדברים: "ובפרק שואל אדם מחברו [מסכת שבת שם] [נאמר:] כְּתָב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת, ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: 'אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם' [ויק' יט, ד]. מאי תלמודיהּ? אמר רבי יוחנן: אל תְּפַנּוּ אל מדעתכם".
וההכנה הראויה לראש-השנה ולכל עת ולכל שעה, היא השיבה והניסה לה' יתעלה: להיכנע לפניו, לקבל את מלכותו ואלהותו בענווה ובהכנעה אין-קץ, לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה, זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה". "קָרוֹב יְיָ לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת" (תה' נא, יח–יט; קמה, יח). "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דב' ד, כט).
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ל, יא–יד).
"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), כלומר, הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופני ניהול מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניך.
נספח: שאלות ותשובות
נשאלתי כך: מה כוונת הרמב"ם באמרוֹ בסוף פירושו למשנה במסכת ראש השנה (א, ב): "אבל סודו ועניינו אין ספק שהוא קשה מאד"? אני מבין מהמאמר שאתה מקשר זאת לדברי רבי יוסי ורבי נתן על כך שהאדם נידון כל יום וכל שעה. השאלה שלי כיצד ניתן באמת להבין שדברי הרמב"ם מכוונים לכך? מדוע רבנו אומר: "סודו קשה מאד"? תשובה:
למיטב הבנתי כוונת רבנו במשפט שציינת היא לסוד ההשגחה וליסוד השכר והעונש, דהיינו לאופני העונש והגמול מאת ה' לבני-האדם, וראה נא את דברי רבנו בסוף פירושו לברכות:
"אבל מי שמניח הכתוב כמו שהוא ומבארו ואומר: 'עֵת לַעֲשׂוֹת לַייָ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ' [תה' קיט], יֹאמר, שכשנגזרת עת עונש ונקמה יבואו סיבות לבני-האדם שיפרו תורה כדי שתחול עליהם הגזירה כשהם חייבים, ועניין זה ארוך ורחוק עמוק-עמוק מי ימצאנו, כי נצא מזה לשאלת השכר והעונש. ואל תבקש ממני בעניין שאנחנו עכשיו בו זולתי ביאור הדברים בלבד, כלומר ביאור פשטי הדברים, לפי שיש סתירות הרבה במקראות בעניין זה, וכן במאמרי חכמים.
אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט' וכו' [דב' לב, ד]. ונקודת הצדק בזה אין כוח באדם להשׂיגהּ, כמו שאין בכוח השכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה. וכבר הודיענו יתעלה שאין בכוח תבונתנו להשיג חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרוֹ: 'כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם' [יש' נה, ט].
לכן סמוך על העיקר הזה ואל תטריד עצמך לחקור בעניין זה, לפי שכל מי שחקר בעניין זה מאנשי אמונתנו וזולתם, לא השיג גדולות אלא נשאר כמו שאומרים [החכמים] ע"ה: 'צלל במים אדירים והעלה חרס בידו'. [...] אבל דברי הפילוסופים [...] בעניין זה הוא דבר [...] עמוק [...] שצריך להקדמות רבות ולהכשרה בלמודים, ואיש משׂכיל יוכל להבין אותם הדברים ויתאים דבריהם עם אמרוֹ יתעלה ויתרומם: 'רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב' וכו' [דב' ל] אות באות, ויסיק מדבריהם קרוב למה שאמרתי לך ביסוד זה או משהו יותר עמוק ודק העיון.
ועוד נדבר על משהו מעניין זה במסכת אבות, ונַראה לך מקצת התאמת דברי גדולי הפילוסופים לדברי החכמים בכל העניינים, ואין מקום זה מתאים לדבר בו על העניין הזה [עניין ההשגחה ואופני העונש והגמול מאת ה'], אלא שדרכי תמיד בכל מקום שיש איזה רמז בענייני אמונה אבאר משהו, כי חשוב אצלי להסביר יסוד מהיסודות יותר מכל דבר אחר שאני מלמד".
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו", "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז;לב). "הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט? וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק?", "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב ח;לד).
***
עוד נשאלתי: מה כוונת הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, ו): "כשם ששוקלין עוונות אדם וזכויותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה: מי שנמצא צדיק נחתם לחיים; ומי שנמצא רשע נחתם למיתה; והבינוני תולין לו עד יום הכיפורים: אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה" – משמע שיש דין מיוחד בראש השנה בשונה משאר ימי השנה, וכדעת ר' מאיר בברייתא דלעיל.
תשובה: הואיל וזכויות אדם ועוונותיו נשקלים ונבחנים בכל רגע ורגע וכפי שהוסבר במאמר לעיל, ברור שמכלל הרגעים הללו גם שעת מיתתו וגם יום-טוב של ראש-השנה – והסיבה שחכמים ע"ה הדגישו את שעת המיתה היא כדי שהאדם ישוב מחטאיו וימות בתשובה ואולי יזכה להימלט מן הכרת, ובראש השנה הדגישו זאת מן הטעמים שהוּסברו במאמר לעיל.
חזק ואמץ
שאלתי: לפי"ז מה כוונת הרמב"ם בפ"ג מתשובה ה"ג "וכשם ששוקלין זכיות אדם ועונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה". משמע שיש דין מיוחד ביום טוב של ר"ה בשונה משאר הימים בשנה. וכדעת ר' מאיר בברייתא שהובאה לעיל.
ישר כח.
תשובה יפה חזק וברוך!
שלום
רציתי להבין מה בדיוק כוונת הרמבם ב"אבל סודו ועניינו אין ספק שהוא קשה מאד". אני מבין מהמאמר שאתה מקשר זאת לדבריהם של רבי יוסי ורבי נתן על כך שהאדם נידון כל יום וכל שעה. השאלה שלי כיצד ניתן באמת להבין שדברי הרמבם מכוונים לכך?
מדוע לרשום סודו קשה מאוד?
חזק וברוך תהיה!