בעבר קיבלתי תגובת נאצה שכותרתה: "מחאה קשה ונוראה על דברי הבלע", וזה לשונה: קראתי את המאמר המזעזע והנורא שכתבת בחציפותך על קדושי ישראל האריז"ל והמהרח"ו. טענותיך לא רק כלפי הרבנים הנזכרים, אלא גם כלפי כל חכמי הדורות שבאו אחריהם, והעריכו והעריצו את חכמתם ודבריהם ונהגו והנהיגו על פיהם קהל עדה וישראל למאות אלפים מאות שנים, ואומרים אחריהם "מקודש, מקודש". ובעומק יותר, טענותיך לא רק כלפי חכמי הדורות (שלטענתך הלכו בעיוורון אחריהם) אלא בעצם כלפי בורא-עולם שהפקיר עולמו בידיהם של... במיל

והנה המשך דברי ארבל בשיעורו (33:20, 35:13): "אתה חי בזכותם, אתה נושם בזכותם, אתה קיים בזכותם, המכונית שבחניה שלך זה בגללם [=בזכות יושבי הישיבות למיניהם] [...] הם מקיימים את כל העולם, בזכותם אתה חי, אתה קיים, אתה נושם, אתה נמצא [...] [צועק:] כל מי שכופר בדברים האלו שאני אומר עתה הוא כופר בכל התורה! [...] רבנן שומרים לכם את העולם, בזכות רבנן אתה חי וקיים, זה חייב כל יהודי להאמין, זו הנחת היסוד וזו ההשקפה האמיתית, וכל הכופר וקצת-קצת נוטה מהדבר הזה, הוא כופר בתורה שאין לו חלק לעו

לדעת רבנו, מטרתה הראשונה של התפילה היא להפנות את המחשבה לבורא-עולם, ולהרגיל אותה להיות קשורה בו עד שהקשר המחשבתי של האדם עם בורא-עולם יהיה איתן וקבוע. והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין מטרת מצות התפילה ומטרת שאר המצוות: "ודע, כי כל מעשה העבודות הללו, כקריאת התורה והתפילה ועשיית שאר המצוות, אין תכליתן אלא שתוכשר בהתעסקות במצוותיו יתעלה מלעסוק בענייני העולם, כאילו התעסקת בו לא בזולתו [כלומר, תכלית התפילה ותכלית כל המצוות שציוונו בהן ה' יתברך היא שנרוקן את שכלנו ומחשבתנ

נתבקשתי על-ידי אחד מחבריי להתייחס לשיעורו של ארבל בעניין חוק הגיוס. ובכן, שמעתי את כל השיעור מתחילתו ועד סופו פעמיים, וטרם שאחל אציין שמדי כמה דקות צצה לה פרסומת, ואחת מן הפרסומות הייתה לא פחות מפרסומת למיסיון! פתאום ראיתי לנגד עיניי בחורה יהודייה אשר מספרת על תהליך גילויה את הנצרות, וכיצד היא התנצרה – ולא לחינם ראיתי זאת, כי יש בזה רמז לדרכו הפרו-נוצרית של ארבל הפרזיט, שמתעתע במילותיו. משיעורו עולה באופן ברור שארבל הוא כומר אורתודוקסי ככל הכומרים האורתודוקסים אשר הפכו את תור

בעבר, ביום כ בניסן תשפ"ד (28.4.24) פורסמה כתבה ב-Ynet שכותרתה: "הרב הראשי על המתקפה האיראנית: ניצלנו בזכות הרמטכ"ל? בזכות בני הישיבות". מדובר בכתבה קצרה ותמציתית מאד, אך היא מטיבה לבטא את שחצנותו ומינותו של ישמעאל אִבְּן עבדאללה. וכך נאמר בכותרות הכתבה: "הרב יצחק יוסף התייחס בשיעור השבועי שערך למתקפת הטילים של איראן על ישראל ולמלחמה בדרום ובצפון, ואמר כי לימוד התורה של תלמידי הישיבות הציל אותנו ולא הרמטכ"ל. [וכך אמר בשיעור:] 'ניצלנו בכל המלחמה הזאת כשאויבנו קמו עלינו בדרום וב

ביום ראשון כח באדר ב תשפ"ד, פרסמו כומריה של ש"ס פאשקוויל אשר מורה שלא להתגייס בשום פנים לצבא-ההגנה-לישראל. בפאשקוויל המינות של הספרדים הנרצעים, מובאות השקפות אירופיות אשכנזיות מובהקות, ובראשן השקפת המינות: "תורה מגנא ומצלא". ברם, דומני שמכל השקפותיהם הבזויות חשיבותו הגדולה של הפאשקוויל הלז נובעת מכך שהוא חושף את השקפתם האמיתית לפיה גם לבחורים שלא לומדים בכולל אסור להתגייס. במשך שנים רבות תעתעו בנו כומרי הספרדים הנרצעים ובראשם עבדאללה אִבְּן ג'ורג'יה, כי "מי שאיננו לומד תורה צ

הבה ונמשיך לעיין בשיעורו של ארבל ונבחן יחדיו את טענותיו ותעתועיו, יש טענות אשר כבר התייחסתי אליהן במאמר "ארבל מתעב ולועג לחיילי צה"ל", כגון בעניין: "מאי אהנו לן רבנן?", וכן בעניין שומרי העיר, ולא אחזור עתה לדון בדברי חז"ל בזה. בדקה 11:18 אומר ארבל: "הזכרתי בשיעור אחֵר תחת הכותרת 'החרדים משתמטים', שכל הטענות הללו של הגיוס שהם טוענים נגד הרפורמה [המשפטית], שהם טענו אותן אנשי המחאה שעוצרים את הכבישים [...] כל אותם אנשי המחאה שצידדו בהשתמטות כיוון שהצבא איננו ערכי – אז גם לטענתנו

"יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ" (משלי א, ז), ופירש שם רס"ג: "אבל אמרוֹ 'יִרְאַת יְיָ רֵאשִׁית דָּעַת', וכן מאמר דוד: 'רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ' [תה' קיא, י], אין כוונתם בכך שתהא יראת ה' קודמת את הידיעה, כי מן המוכחש הוא שתהא יראת ה' בלי ידיעה [וכדברי חז"ל: 'אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב, ה)]. אלא כוונתם בכך כפי שקבענו, כי ראשית מה שהידיעה מחייבת והחשוב והיותר נכבד היא יראת ה' יתרומם שבחו, וכאשר תוּשָּׂג לאדם הידיעה [=ידיעת ה']

[מאמר זה פורסם ב'אפיקים' גיליון פב, טבת תשמ"ד, עמ' 35]. אין בפי מילים, אני נבוך ומבולבל, עדיין קשה לי לעכל את האסון שירד על משפחתו ועלינו. אומרים: גזירה על המת שישתכח מן הלב. זה בהחלט נכון. המת אולי משתכח, אבל משקעי הכאב נשארים בלב. מנסה אני לבנות מתאר. הייתי קורא לזה מתאר רוחני סביב דמותו של הרב ר' שלום עמוס זצ"ל. חייו ומותו של האיש הזה הם עניינים חידתיים, שעד היום איני יכול לפתור אותם. ראשית, חייו של רבי שלום עמוס, היו חידה. הוא היה טוב מדי בשביל עולמנו הטרוף והמטורף; הוא ה