במאמר הקודם בסדרת "מורה הנבוכים" שכותרתו: "תורת שלילת התארים: השם המפורש", למדנו על ייחודיותו של השם המפורש, דהיינו על-כך שהוא מורה על עניין מחשבתי ייחודי ולכן הוא מופלא ופלאי, וכל זאת לאור דברי רבנו במורה (א, סא). עוד מבאר רבנו במורה שם, שכל שמותיו של הבורא אשר נזכרו בכתבי הקודש, כולם נגזרים מפעולות, לדוגמה: השמות "חכם" ו"גיבור" ו"רחום" כולם שמות שמתארים תכונות: חכמה וגבורה ורחמים, ושלוש התכונות הללו מורות על קיומן וביצוען של שלוש פעולות: פעולות מחוכמות, פעולות של גבורה ועוצמה, ופעולות של חמלה. נמצא, שכל שמותיו של הבורא נגזרים מפעולות שֶׁמּוֹרות על תכונות.
ברם, השֵׁם האחד המופלא והפלאי, הוא השם המפורש (יהוה), אינו נגזר משום פעולה שֶׁמּוֹרָה על תכונה, כלומר מדובר בשֵׁם שאין בו שום עניין שמשותף בלשון לבורא-עולם ולבני-האדם. ומכך נובעת קדושתו של השם המפורש, דהיינו מפני שאין בו שום עניין משותף עם בני-האדם. וכמו שקדושת השם המפורש נובעת מייחודו ובלעדיותו לבורא-עולם, כך קדושת האדם נובעת מייחודו של בורא-עולם בהשׂגת השכל. כלומר, ככל שנרחיק את אמיתת הבורא מעולם החומר ומאפייניו, וככל שנשלול ממנו עוד ועוד עניינים שנוגעים לעולם בני-האדם, וככל שנטהר את המחשבה מסיגי השגיאות וההזיות – כך נקדש את נפשנו ונקרבהּ להשׂגת בורא-עולם.
נמצא אפוא, שייחודיותו של השֵּׁם המפורש איננה נוגעת כלל וכלל לכל מיני הזיות ודמיונות של מקובלים משוקצים או אורתודוקסים פגאניים הוזי הזיות נחותות, אשר סבורים שהשֵּׁם המפורש נועד לשמש ללחשי כישופי המכשפים. כמו כן, שוחרי המאגיה הפגאניים מקרב "חכמי ישראל" הגדילו להרשיע בהזיה שיש שֵׁמות מפורשים רבים, וכנגדם אומר רבנו במורה (א, סא): "אין אצלינו שֵׁם בלתי נגזר כי אם זה, והוא: יוֹדּ הֵא וָאו הֵא שהוא שֵׁם המפורש בסתם [ואין שֵׁם מפורש מלבדו], אל תחשוב זולת זה". כלומר, "חכמי ישראל" הללו סברו שניתן לחולל כשפים מופלאים ולשדד את מערכות הטבע באמצעות השם המפורש "יהוה" או באמצעות כל מיני צירופי אותיות חסרי משמעות אשר נקראים בפיהם "שֵׁמות מפורשים". רבנו נחלץ אפוא לעקור את הזיותיהם הפגאניות המשחיתות של קוסמי הקסמים ופועלי הכישופים לפי דמיונם, אשר מדרדרות את עמֵּנו לעבר האלילות והמינות, וממיטות עלינו ייסורי אימים.
עד כאן המבוא בעניין השם המפורש שבו עסק הפרק הקודם במורה (א, סא), ועתה אעבור נא לפרק הבא (א, סב) אשר עוסק אף הוא בשֵּׁם המפורש, וכן בשני שמות קדושים נוספים.
א. ניקודו וביטויו ומשמעותו של השֵּׁם המפורש – כולם נשכחו מאומתנו
במורה בראש פרק סב רבנו מסביר, שניקודו וביטויו ומשמעותו של השֵּׁם המפורש נשכחו מאומתנו במהלך אלפי שנות קיומה של האומה, וכֹה דבריו:
"נצטווינו בברכת כהנים [דהיינו הכהנים נצטוו לברך את העם בברכה] שבה [מופיע] שֵׁם ה' ככתבוֹ, שהוא שֵׁם המפורש. ו[השֵּׁם הזה, דהיינו 'יהוה'] אינו ידוע אצל כל אדם היאך לבטא אותו, [כלומר] באיזו תנועה להניע כל אות מאותותיו או [האם יש] להדגיש מקצת אותותיו, אם הייתה בו אות המודגשת. והיו בעלי החכמה מוסרים הדבר זה לזה, כלומר היאך לבטא אותו, ואינם מלמדים אותו לשום אדם אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע [כלומר פעם בשבע שנים]. ואני סבור כי זה שאמרוּ [חכמים]: 'שֵׁם בן ארבע-אותות חכמים מוסרים אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע' [קידושין עא ע"א], אין זה היאך לבטא אותו בלבד, אלא גם לימוד העניין אשר מחמתו יוחד שֵׁם זה [=הרעיון שהוא מבטא], ויהיה בכך גם סוד אלהי".
ב. שֵׁם בן שתים-עשרה אותות
בהמשך דבריו במורה, רבנו מסביר שהיה שֵׁם נוסף בן שתים-עשרה אותות, וכֹה דבריו:
"והיה אצלם [אצל חכמי האמת] שֵׁם [נוסף] יש בו שתים-עשרה אותות, והוא למטה בקדושה מזה השֵּׁם בן ארבע-אותות, והקרוב לדעתי שלא היה שֵׁם אחד, אלא שניים-שלושה שֵׁמות סך כל אותותיהם שתים-עשרה, והיו מכנים בו בקריאה כל מקום שבא שֵׁם בן ארבע-אותות [הוא השם 'יהוה'] כמו שאנו מכנים היום [את השם המפורש] באל"ף-דל"ת [=בשם 'אדני']".
כלומר, מדובר בשֵׁם שמורכב משתיים-שלוש מלים שסך אותותיהם שתים-עשרה. כמו כן, כמו שבימינו נוהגים בכל מקום לכנות-לקרוא את השֵּׁם המפורש "יהוה" בשם "אדני", כך נהגו בימי קדם לקרוא את השֵּׁם המפורש בשֵׁם בן שתים-עשרה האותות, אשר קדושתו גדולה מקדושת השם "אדני", ופחוּתה מקדושת השם המפורש בן ארבע-האותות, דהיינו "יהוה". בהמשך דבריו במורה שם (א, סב) רבנו מבאר, שגם השֵּׁם בן שתים-עשרה אותות היה מורה על רעיון נשׂגב ומרומם מסוים שנוגע לסתרי-תורה ולהשׂגת אמיתת ה' יתעלה, וכֹה דבריו:
"וגם שֵׁם זה, שהוא שֵׁם בן שתים-עשרה אותות, אין ספק שהיה מורה על עניין [=רעיון שהוא] מיוחד יותר מהוראת אל"ף-דל"ת [השֵּׁם 'אדני']. ולא היו מונעים ולא מסתירים אותו מאף-אחד מבעלי החכמה, אלא כל מי שביקש ללומדו לימדוהו אותו – ואין כן שֵׁם בן ארבע-אותות, לפי שלא לימד אותו כלל כל מי שיְּדָעוֹ, כי אם לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע [בשבע שנים]".
ברם, גם השֵּׁם בן שתים-עשרה האותות נעלם במהלך הדורות, הואיל ומינים ארורים החלו לשבש בו את הדעות במטרה להשיג את תועבותיהם ותאוותיהם, וכיצד פעלו אותם המינים? ובכן, בדומה לימינו, המינים המכשפים ההֵם טמטמו את ההמונים שיש בכוחו של השֵּׁם הזה לחולל כשפים, ואף להפעיל את בורא-עולם ולהוריד שפע למכשפים ולעובדיהם. כלומר, הואיל ויש בכוחם של המינים לכשף ולהוריד שפע לבני-האדם, ברור שיש להם כוחות להיטיב ולהרע, והמסקנה היא: שחובה להעריץ אותם ולעבוד אותם ולהתיירא מפניהם, ולרומם ולהיטיב ולממן אותם. יתר-על-כן, הואיל ויש בכוחם של כישופי המינים להפעיל את אלהים, כלומר הואיל והם שולטים בבורא-עולם אין צורך לעבדוֹ, אלא יש לעבוד את מי ששולט על בורא-עולם, דהיינו אותם: את המכשפים המתעים את העם אחרי ההבל. קצרו של דבר, המינים יותר חשובים מאלהים, שהרי הם אלה אשר קובעים את מה שאלהים יחליט ויפעל בשמים ובארץ! והמסקנה הברורה אפילו לכסילים היא, שיש לפנות בכל עניין לאותם אלילים במקום לפנות לאלהים!
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה שם (א, סב), בשתי הפְּסקות לקמן:
"וכאשר היו בני אדם פרוצים לומדים את זה השֵּׁם בן שתים-עשרה אותות ומשבשים בכך את הדעות [כלומר, אותם כומרים פגאניים שכונו 'חכמי ישראל', שיבשו כמנהגם גם את השֵּׁם בן שתים-עשרה אותות, והפכוהו לשֵׁם מאגי-פגאני אשר נועד לחולל 'גדולות ונצורות', להשיג בו תאוות ותועבות בעולם-הזה, ולטמטם ולתעתע בו את ההמונים כדי להשיג גדולה בעיניהם ולנצלם], כפי שיארע למי שאינו שלם אם יָדַע שאין הדבר כפי שהיה מְדַמֶּה לעצמו מקודם [כלומר הם דימו בתחילה ששמותיו של הקב"ה נועדו לכישופי המכשפים, וכאשר ראו שהאמת בעניין השֵּׁמות חושפת את שחיתותם וכסילותם ומינותם, עיוותו וזייפו גם את השֵּׁם בן שתים-עשרה האותות, ותעתעו בהמונים שגם השֵּׁם הזה נועד לכישופי המכשפים, לשידוד מערכות הטבע, ו'לפעול ישועות', וכדומה לזה מהבלי הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל].
לפיכך [בשל שחיתות המינים המתחזים ל'חכמי ישראל'] העלימו [חכמי האמת] גם שֵׁם זה [גם את השֵּׁם בן שתים-עשרה האותות], ולא היו מלמדים אותו אלא לצנועים שבכהונה לברך בו את בני האדם במקדש – לפי שכבר פסקו מלהזכיר את השֵׁם המפורש אף במקדש מחמת שחיתות בני האדם, אמרוּ: 'משמת שמעון הצדיק ביטלו אחיו הכהנים מלברך בשֵּׁם [המפורש]' [יומא לט ע"ב] – אבל היו מברכים בזה השֵׁם בן שתים-עשרה האותות [עד שכאמור העלימו חכמי האמת ע"ה גם את השֵּׁם הזה], אמרו: 'בראשונה שֵׁם בן שתים-עשרה אותו היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה היו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכהנים, אמר ר' טרפון: פעם אחת עליתי אחר אבי-אמא לדוכן והטיתי אזני אצל כהן ושמעתי שהבליעוֹ בנעימות אחיו הכהנים' [קידושין עא ע"א]".
בעניין הפרוצים-הפריצים אומר קאפח במורה שם בהערה 7, וזה לשונו:
"תרגמתי 'פריצים' כלשון התלמוד שהובא לעיל, ואלה הם רוב החכמים בעיניהם [=גדולי האסלה ותלמידיהם], המשחילים את דמיונותיהם הכוזבים והזיותיהם הנַּחְלות על כל דבר שאינו ניתן להבנת ההמונים. ושים לב לדברי רבנו שכתב 'משבשים בו את הדעות', שלא כדעת המהבילים המאמינים שכל היודעוֹ יכול לחולל בו נפלאות ולעשות מופתים, כפי שמספרים על אותו האיש, כאילו חלילה עזב ה' את הארץ, וכאילו חלילה כפוף הוא מלכו-של-עולם לאיזה מין לחש שיש בכוחו לפעול בעולם, ולשנות את טבע המציאות שלא כרצונו וכרצון יראיו".
כמנהג הכומרים השכירים, גם בדבריו אלה קאפח פוסח על שתי הסעיפים, שהרי הוא מתחיל לרמוז על "רוב החכמים בעיניהם", דהיינו רוב גדולי האסלה האורתודוקסים הכסילים בימינו, אך בהמשך דבריו הוא מסיט את המחשבה כלפי "אותו האיש" דהיינו ישוע – וכל זאת כדי לטשטש את הביקורת על חבר-מרעיו המינים. יתר-על-כן, ביקורתו זו נאמרה טרם הסתאבותו המוחלטת בבית-הדין הרבני הגדול לערעורים, ברם בהמשך דרכו, דהיינו בפירושו למשנה-תורה, קאפח פחות ופחות פוסח על שתי הסעיפים, אלא עובר בשתי רגליו לסעיפי המינים.
"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).
ג. שֵׁם בן שתיים-וארבעים אותות
והנה המשך דברי רבנו במורה (א, סב) בשתי הפְּסקות לקמן:
"והיה אצלם עוד שֵׁם בן שתיים-וארבעים אותות, וידוע אצל כל בן-דעת שלא ייתכן בשום אופן שיהיו ארבעים-ושתיים אותות מילה אחת, אלא היו אלה מספר מלים סך כל אותותיהם שתיים-וארבעים, ואין ספק כי אותן המלים מורות על עניינים בהכרח, אותם העניינים קרובים לאמיתת השׂכלת עצמותו יתעלה כפי האופן שאמרנו [דהיינו על דרך שלילת התארים ושאר המאפיינים שיש להם זיקה לחומר, שהרי רק בדרך זו ניתן להשׂכיל את אמיתת עצמותו יתעלה], ונקראו המלים הללו מרוּבוֹת האותות: 'שֵׁם', מפני שהן מורות על עניין אחד בלבד [על השׂכלת אמיתת הבורא] כשאר השֵּׁמות המיוחדים [שם בן ארבע-אותות ושם בן שתים-עשרה אותות], ולא רַבּוּ אותן המלים כי אם להבנת העניין, לפי שהעניין האחד יש הוא מובן במלים רבות, והבן זה.
ודע, כי הדבר הזה ש[חכמים] היו מלמדים הוא לימוד העניינים שֶׁמּוֹרִים עליהם אותם השֵּׁמות [הקדושים], לא פשט ביטוי האותות המעורטל מכל הבנה [משמע מדברי רבנו שֶׁמִּילּוֹת השֵּׁמות הללו לא היו מוכרות לנו]. וכלל לא נאמר על זה השֵׁם בן שתים-עשרה אותות ולא על השֵׁם בן ארבעים-ושתיים אותות הביטוי 'שֵׁם המפורש', אלא שֵׁם המפורש [יהוה] הוא השֵׁם המיוחד לו כמו שביארנו [ונתבאר עניין זה היטב במאמר הקודם בסדרה זו, וכן סיכמתי את העניין במבוא לעיל]. אבל שני האלו האחרונים [שֵׁם בן שתים-עשרה אותות ושֵׁם בן שתיים-וארבעים אותות] היו מוסיפים ידיעה מסוימת באלהות בהחלט, והראיה ש[הם] היו מוסיפים ידיעה [הוא] אמרם [=הוא מה שאמרו חכמים] על-כך: 'שֵׁם בן ארבעים-ושתיים אותות קדוש ומקודש, ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משׁתכר, ואינו מעמיד על מידותיו [דהיינו מי שנוהג בסלחנות ובוותרנות כלפי זולתו], ודיבורו בנחת עם הבריות. וכל היודעוֹ וזהיר בו ומשמרוֹ בטהרה, אהוב למעלה ונחמד למטה, ואֵימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים: העולם-הזה והעולם-הבא', זהו לשון התלמוד [קידושין עא ע"א]".
כלומר, לדעת רבנו יש ראיה מדברי חז"ל הללו במסכת קידושין לכך שהשֵּׁם בן ארבעים-ושתיים אותות נועד להוסיף ידיעה בעניינים העמוקים, דהיינו בידיעת אמיתת אלהותו יתעלה – ומטרת רבנו בזה היא לעקור את הזיית מחוסרי-הדעת לפיה השֵּׁמות הקדושים נועדו לשמש ככישופי המכשפים, דהיינו להורדת שפע ולהשׂגת תועלת ממלמולם כלחש פגאני. וכיצד למד רבנו שהשֵּׁם בן ארבעים-ושתיים אותות נועד להוסיף ידיעה באמיתת הבורא? ובכן, נראה לי שרבנו למד זאת מכך שחכמים ע"ה הזהירו שלא למסור את השם בן ארבעים-ושתיים אותות אלא למי שהוא צנוע וכו'. כלומר, הם חייבו שמסירת השֵּׁם בן ארבעים-ושתיים האותות תהיה אך ורק למי ששכלל מאד את מידותיו הנפשיות. ברם, אין בור ירא חטא ולא עם-הארץ חסיד, כלומר אדם שיש בו את מכלול המידות הנעלות הללו שחכמים מתארים בתלמוד, צריך להיות בהכרח גם אדם שהכשיר את עצמו במוסרֵי תורת-האמת ובלימוד המדעים המכשירים והמובילים – והואיל והשֵּׁמות הללו נמסרים אך ורק לבעלי דעה, רבנו הסיק שהם מוסיפים ידיעה, שהרי אין מוסרים לבעלי דעה דברי הבל וריק, אלא דברי טעם שיתאימו לתשוקת נפשם ולמעלתה.
בהמשך דברי רבנו במורה שם (א, סב) הוא מוסיף ומבאר עניין זה:
"וכמה רחוק מה שמבינים [המינים המכוּנים בפי ההמון 'חכמי ישראל'] מלשון זה מכוונת אומרוֹ [מכוונת חז"ל], לפי שהרוב [כלומר, רוב 'חכמי ישראל' בימי רבנו היו תועים וכסילים ומינים] מבינים, שהן מלים שמבטאים אותן ולא יותר ואין להבין להן עניין, וזוכים בהן לדברים הגדולים הללו [דהיינו למה שנאמר בתלמוד לעיל: 'אהוב למעלה ונחמד למטה, ואימתו מוטלת על הבריות, ותלמודו מתקיים בידו, ונוחל שני עולמים: העולם-הזה והעולם-הבא'] – ודרושות להן כל ההכנות המידותיות הללו וההתכוננות המרובה שהזכיר [כלומר, סברתם של הוזי ההזיות שמדובר בלחשי כישופים שמורידים שפע ומביאים לתועלת באופני כישוף מאגיים, מנוגדת לעצם דברי חז"ל בעניין זה, שהרי חכמים מזהירים שלימוד השֵּׁמות הללו דורש הכנות מידותיות ו'התכוננות מרובה', דהיינו הכשרה מדעית ותורנית רחבה]. ופשוט הוא שכל זה [כל רעיון השֵּׁמות הקדושים הללו] אינו אלא ידיעת עניינים אלהיים מכלל העניינים שהם סתרי-תורה כמו שבארנו [דהיינו מדובר בידיעת מעשה מרכבה שהוא המדע שעוסק באמיתת הבורא יתעלה שמו]. וכבר נתבאר בספרים שנתחברו במדעי האלהות כי המדע הזה [האלהי] אי-אפשר לשכוח אותו כלומר השׂגת השכל הפועל, והוא עניין אמרוֹ: 'ותלמודו מתקיים בידו'".
דומני שרצוי להסביר שני עניינים בדברי חז"ל ורבנו, הראשון הוא בעניין אמרם: "ואימתו מוטלת על הבריות". ובכן, נראה לי שכוונתם לרמוז לכך שמי שמתרומם למעלת אדם, דהיינו מי שפועל את פעולותיו לפי הוראות שכלו ולא הוראות בהמיותו, זוכה ליראת כבוד בקרב בני-האדם, וזאת בניגוד למי שנתפרסמה שקיעתו בבהמיותו אשר סופג קיתונות של חרפה ובוז כידוע וכמפורסם (וראו נא במורה ג, מט בעניין דברי יהודה לרעהו העדֻלמי: 'פֶּן נִהְיֶה לָבוּז'). יסוד הרעיון הזה כבר מצוי במדרש (שבת קנא ע"ב), שם נאמר: "אין חיה שולטת באדם עד שנדמית לו כבהמה". כלומר, חכמים רמזו בזה לשליטת הרשעים בבני-האדם הבהמיים, וייתכן גם שהם ביקשו לרמוז שהקב"ה משלם לאדם מידה-כנגד-מידה: על-כך ששקע בבהמיותו ייענש מדי בהמה, בין אם מדובר בבהמה ממש או מידי אדם בהמי ומרושע שישלוט בו (כגון הלווים מהעולם התחתון, או המכורים לסמים ולזנות, או הנכנסים למאורות הפריצים וכו'). קצרו של דבר, אדם שמתבוסס בטומאה ובזוהמה סופו להיענש מדי הרשעים המצויים בה.
"וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם" וכו' (בר' ט, ב).
והעניין השני שראוי לבארו הוא בעניין אמרם: "ותלמודו מתקיים בידו", ורבנו הוסיף: "וכבר נתבאר בספרים שנתחברו במדעי האלהות כי המדע הזה [האלהי] אי-אפשר לשכוח אותו כלומר השׂגת השכל הפועֵל, והוא עניין אמרוֹ: 'ותלמודו מתקיים בידו'". ובכן, השכל הפועֵל לדעת רבנו הוא השכל העשירי שבעשרת השכלים הנבדלים שרבנו מתאר במורה (ב, ד), והוא לפי רבנו מקור החכמה ששופעת על האדם, ומקור הקיום לכל הבריאה החומרית. ברם, קשה מאד לקבל את התיאוריות הללו בעניין עשרת השכלים הנבדלים והשכל הפועֵל (שהוא השכל העשירי), בעיקר מפני שמדובר בתיאוריה שמבוססת על תפישה מדעית שגויה לחלוטין של היקום, והנה מעט דברים שכתבתי בעניין זה במאמר: "טענות קשות כנגד אור הרמב"ם":
וכבר הרחבתי בתשובה לכל המלינים על שגיאותיו של רבנו בענייני מדע, במאמר: "הרמב"ם ידע שהנחות המדע הקדום אינן בהכרח אמת". כמו כן, בעניין שגיאתו של רבנו ביחס לגלגלים שהם בעלי נפש, וכן בעניין עשרת השכלים הנבדלים, ובכן, שתי ההשערות הללו אכן נראות כשגיאה, אף שאין לנו יכולת להוכיח מעל לכל צל של ספק שהן שגיאה. כלומר, אנחנו רק יכולים לשער שרבנו טעה, מפני שיש לנו יכולת מדעית להבין הרבה יותר טוב את מערכות השמים שסביבנו, וקשה מאד להעלות על הדעת שיש לגרמי השמים מוּדעות ונפש.
שגיאתו של רבנו בעניין ייחוס נפש לגלגלים, נובעת משגיאתם של הפילוסופים הקדמונים אשר לא הבינו כיצד ייתכן שגרמי השמים נעים סביב כדור הארץ? באיזה כוח הם נעים? הם לא ידעו הרבה על כוחות בטבע כמו כוח המשיכה, ולכן הם נאלצו לשער שיש לגלגלים ולכוכבים דעה, אשר מנחה ומעוררת אותם לנוע ואף לשאוף להתרומם במעלות השגת ה'. אגב, לדעת קאפח, רבנו חזר בו מהשקפה זו, ראה דבריו בהלכות יסודי התורה ג, אות כא.
גם שגיאתו של רבנו בעניין עשרת השכלים נובעת לדעתי הצנועה מנתונים מדעיים שגויים, שהרי הקדמונים חילקו את היקום לעשרה מדורים אשר סובבים את כדור הארץ באופן מעגלי, כלומר, כדור הארץ בטבור העולם, ותשעה גלגלים מקיפים אותו, סך-הכל עשרה מדורים. למיטב הבנתי בשלב זה של לימודיי, התפישה המדעית הזו היא שדחפה את הקדמונים לשגות שהקב"ה פועל בעולמו באמצעות עשרה שכלים, אשר שופעים מזה-על-זה עד אשר השפע האלהי מגיע לעולם השפל התחתון. כמו כן, היו מהם שהחליטו משום מה, שלא יעלה על הדעת שהקב"ה המרומם והנשגב, יפעל באופן ישיר ללא ישויות שכליות מתווכות, לכן הם סברו שפעולתו של ה' יתעלה עוברת סדרת שלבים עד להופעתה בעולם החומרי השפל.
כל ההשערות הללו שנראות בעינינו כהזיות גמורות, היו מקובלות בקרב חכמי קדם ואף בקרב חז"ל, אשר אימצו את ההשקפות הללו, ודיברו עליהן ברמזים ומשלים בחלק מאגדותיהם. כמו כן, עלינו להבין, כי העדר כלים מדעיים אמפיריים, גרם לחכמי קדם לערבב בין המדע האלהי למדע הטבעי. כלומר, מכיוון שלא היו להם כלי מחקר אמפיריים מוחשיים הם נאלצו לשער השערות פילוסופיות כדי למלא את החלל המדעי העצום שהיה מעבר להישג ידם. אגב, מסיבה זו חז"ל ורבנו מרחיקים מלימוד מעשה בראשית, כי העניינים הללו היו קשורים בימי קדם בקשר ישיר והדוק עם עולם הפילוסופיה וההשערה הפילוסופית, שאינם מתאימים לכל אדם.
ובעניינים אלה ראו: "יסודות במדעי האלהות", "לימודי המדעים במשנת הרמב"ם", "חמקנות מדעי האלהות", "ראש הדרדעים מטשטש את חשיבות מדעי הטבע", ועוד.
עד כאן מתוך המאמר "טענות קשות" וכו'. יתר-על-כן, למיטב הבנתי אין שום הכרח להסביר שהקב"ה פועל בעולם באמצעות מתווכים, וכן אין שום דרך להבין כיצד הקב"ה פועל בעולם למעט בגילוי נבואי ייחודי, וכמו התגלות ה' למשה רבנו בבקשוֹ מה' "הראני נא את כבודך" (ובעניין זה, דהיינו בעניין שתי בקשותיו של משה רבנו, ראו: 'ידיעת פעולותיו היא ידיעתו'). לפיכך, כל התיאוריות הללו בעניין עשרת השכלים הנבדלים שהקב"ה פועל באמצעותם, וכן בעניין השכל הפועֵל ששופע על האדם ובאמצעותו הקב"ה פועל בבריאה – בסימן שאלה.
לאור האמור, אבקש להסביר את דברי חכמים לעיל בעניין "ותלמודו מתקיים בידו" באופן שונה מדברי רבנו כאן, ובהתאם לדברי רבנו במקום אחר אשר יותר נראים לי כנכונים. לשם כך, אצרף לפניכם קטע מדברי רבנו במורה (ב, כט) שם הוא מבאר את הפסוק מישעיה (סו, כב): "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֲדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְיָ כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם", ואגב דבריו אנו למדים כי מי שזכה להכיר באור האמת, לא ישכח אותה לעולם!
וכֹה דברי רבנו מעוררי ההשראה:
"אותם מצבי האמונה והשמחה בו [=השמחה באותו מצב של אמונה נכונה בה' יתעלה] [...] [אומר הקב"ה לעם-ישראל:] הבטחתיך שאני אבראֵם כפי שהם יציבים תמיד [מצבים נכספים אלה יעמדו לנצח ברוממותם. ואם תתמהו: ומדוע מצבי האמונה והשמחה הנשגבים הללו יעמדו לנצח ברוממותם?] כי האמונה בה' והשמחה באותה האמונה: שני מצבים לא ייתכן שיסורו ולא ישתנו לעולם מכל מי שהושגו לו [כלומר, מי שהושגה לו דרך האמת היא לעולם לא תִשָּׁכַח ממנו], לפיכך אמר: כשם שאותו מצב האמונה והשמחה בו [=במצב האמונה בה'], שהבטחתי [בהם] שהם יציפו את הארץ, [יהיו] תמידיים וקיימים, כך יעמוד זרעכם ושמכם".
נמצא, שהשמים והארץ החדשים הינם משל למצבי אמונה ושמחה תמידיים וקיימים, ונמשלו המצבים הללו לשמים ולארץ מפני שהשמים והארץ נתפשׂים כעניינים שהם קיימים ויציבים מאד במציאות. ומדוע מצבי האמונה והשמחה הללו יהיו קיימים לנצח-נצחים? ובכן, לאחר שהאמת הושגה לאדם או לאומה היא לעולם לא תִשָּׁכַח מהם – והואיל ודרך האמת לא תִשָּׁכַח עוד מן הפרט ומן האומה, לכן ממילא גם מצבי השמחה והרוממות יתמידו לנצח. ועל כל זאת הנביא מוסיף, שכמו שכל אלה יהיו נצחיים כך לעולם יעמוד שמו וזרעו של עם-ישראל.
קצרו של דבר, כל מי שזכה להכיר באור האמת, ברב או במעט, לא ישכח אותו לעולם!
ד. הרשעים הַבְּערים הנבערים
מדברי רבנו לעיל עולה, שרוב "חכמי ישראל" בימיו היו תועים וכסילים ומינים, לוחשי לחשים והוזי הזיות אשר מדמים להשיג תועלת במלמול צירופי אותיות, והנה דבריו לעיל: "וכמה רחוק מה שמבינים [המינים המכונים בפי ההמון 'חכמי ישראל'] מלשון זה מכוונת אומרוֹ [מכוונת חז"ל], לפי שהרוב [כלומר, רוב 'חכמי ישראל' בימי רבנו היו תועים וכסילים ומינים] מבינים, שהן מלים שמבטאים אותן ולא יותר ואין להבין להן עניין, וזוכים בהן לדברים הגדולים הללו".
ובהמשך דבריו במורה (א, סב) רבנו מרחיב בעניין המינים הבהמיים הללו, וכֹה דבריו:
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר-כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
שימו לב עד כמה מטומטמים ופרימיטיביים הוזי ההזיות הללו, שהרי רבנו אומר: "וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". אגב, קאפח מוסיף שם בהערה בעניין הפתאים, וזה לשונו: "בני אדם הספקנים החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש, ומפני הכבוד לא אציין ספרים". ודבריו הבל המה מעשה תעתועים, שהרי בני-האדם אשר חיברו ספרים בעניינים הללו והתעו את הרבים אחרי ההבל כבר אינם בגדר ה"פתאים" שרבנו מציין בדבריו לעיל, אלא הם-הם הרשעים הנבערים אשר מתעים את העם אחרי ההבל! קצרו של דבר, דבריו של קאפח הינם עזות פנים קמי שמיא, שהרי קאפח השכיר העדיף את כבוד המינים הכסילים אשר חיברו ספרים ומתעים את העם אחרי הבלי עבודה-זרה, על-פני כבוד מלכו-של-עולם. וסיבת עזות מצחו ברורה: שותפותו בממסד המינות האורתודוקסי טמטמה את מוחו וכבלה אותו לכבֵּד את המינים.
ואצרף גם את דברי רבנו שבפרק הקודם במורה (א, סא), בעניין המינים הארורים הללו:
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
רבנו חותם את פרק סב בדברים הבאים: "ואחזור לענייני, כבר העירותי שכל שמותיו יתעלה נגזרים [הוסבר במבוא], פרט לשֵׁם המפורש, וראוי שנדבר בשֵׁם הזה והוא 'אהיה אשר אהיה' בפרק מיוחד בגלל מה שיש בכך מדקות העניין שאנחנו בו, כלומר שלילת התארים".
סוף דבר
בספרו "הליכות תימן", בפרק שכותרתו: "רפואות, סגולות ואמונות תפלות" (עמ' 267–280), קאפח השכיר מרחיב מעט בעניין ההזיות שפשטו בתימן והממו את מוחם של יהודי תימן. מי שיתבונן בדברים שם, ואשר עליהם קאפח מציין שהם רק "מעט מהרבה" (שם, עמ' 270), לא יכול שלא להשתומם על הכסילות והטמטום שאחזו ביהודי-תימן, והנה מעט מדבריו:
"ארבעים השֵׁמות הקדושים – לכל דבר דרושים: א) אלשכמיתא – מי שיש לו כאב בעיניו כגון 'רַמד' וכיוצא בזה, יכתוב במי-ורדים וכרכום ויכחול עיניו שלושה ימים; ב) שמוטיתא; ג) מלכיתא – מי שמרגיש מועקה ולחץ בחזהו או בליבו, או שלא יכול לאכול, יכתבם על כלי במים ומלח, או במי-ורדים, וִימַחֶה וישתה ואז יבריא בעז"ה; ד) מרעושון – מי שאירע לו פחד בשינה, או בדרך, או במסע, יכתבנו במי-ורד וכרכום, וימחה במי-גשמים שהונחו גלויים לכוכבים, מהערב עד הבוקר, וישתה. והנשאר מן המים ירחץ בו גופו ואז יבריא ויתחזק ליבו; ה) כשינוד; ו) צאהשוש – מי שמפחד לצאת לדרך יכתבם במי-ורד וכרכום ויתלם בצווארו, [ואז] יפחדו אחרים ממנו ודבריו יהיו מתקבלים בעז"ה; ז) טהפשוש – למקשה לילד יכתוב בדיו ויתלנו על ירכה והיא תלד מיד. וכן מי שנשכו נחש, או עקרב, או איזה בלע-חיים ימחה ויזלף על העקיצה והוא יבריא; ח) מרתקב; ט) כיטרכוי; י) היגן; יא) כפכף – לשיגעון, או למי שסיכנה אותו 'אֻם אַלְצֻביַאן' [אֵם השדים], יחרוט את השמות האלו על אבן ירוקה, או על ברזל, ויניח על מצח החולה והוא יבריא; יב) מסתטיע – לסערת הים, או אם פרצה שריפה, יכתוב במור וכרכום ויזרקנו לתוך גלי הים והוא ינוח או יזרקנו על האש והיא תכבה; יג) ללכשפף – מי שכעס על אשתו, או שצר לו ואינו יודע את הסיבה, יכתבנו על כפו השמאלית ויכה בו על חזהו ויבריא; יד) עיטרוג – כתבהו על ביצת תרנגולת שחורה, בעת הטלתה, ויהיה ברביעי לחודש, ותניחנה תחת ראשך בליל חמישי לחודש, ותחשוב בליבך כל אשר תרצה [לדעת] ואז תראה בחלומך מי שיבוא ויגיד לך אותם; טו) סנברניא – למי שחולם הרבה ומפחד, יכתבהו בכפו הימנית ויבריא; טז) דניונא; יז) צנון; יח) כמונע – ליוצא לדרך, או שרוצה לבקש מאחרים איזה דבר – אם יקרא שמות אלו, אחר עלות השחר עשר פעמים, ישיג מטרתו; יט) פטיליג; כ) ענאכפי; כא) בראגשי – לנערה שלא בא לה חתן, או מכושפת, כתבם במור וכרכום ותושג המטרה; כב) צלבינוג; כג) נצרונאחי – למי ששופעת דם נידה הרבה, יכתבם על קלף של עור צבי, במי ורד וכרכום, ויתלה עליה ותחזור לאיתנה; כד) שפשף; כה) עיטרוג [כבר הובא לעיל]; כו) שבריתא; כז) שטחיתת; כח) עדמיולי – מי שרוצה לדעת היכן מונח הכישוף שנעשה לפלוני, יכתבם במי-גשמים ששהו תחת הכוכבים כל הלילה, ומור וכרכום ומי-ורדים, ויתלה על תרנגול שסוע הכרבולת, ואז יעוף למקום הכישוף ויחפרנו ברגלו; כט) עיטזאת; ל) ואה – מי שיש בבטנו רעל, שכבר נלאו הרופאים ולא הצליחו להוציאו – כתבם באודם וכרכום על קלף ומחה במי-ורדים ותשקנו שבעה ימים, כל יום שבע פעמים, ויסור הרעל ממנו; לא) יומנון – הרוצה לשלוח שליח לאדם גדול שישיאנו אשה, כתוב בשמן-זית ומשח בו פני השליח ותושג מטרתו; לב) טאטאות; לג) טאנות; לד) עפפגאן – הרוצה לנסוע ולא ייעף ולא ייגע יכתבם על קלף של צבי ויתלנו על שוקו הימני; לה) מפתטר – הרוצה דבר-מה יכתוב במשחת כספית על ראי וימרח פניו ותושג מטרתו; לו) אזלי – הרוצה לבנות בית יכתוב במי-גשמים ויזלף על היסוד ויבנה – לא ייהרס לעולם; לז) עצאצוא; לח) שורארו; לט) גורזה; מ) קדוס קדוס רב אלמלאיכה – הרוצה שיהא לו חן בעיני המלכים יכתוב [צירופי אותיות] אלו בלוח כסף ואז יהא לו חן עצום" (עמ' 273–274).
וכל החיזיון המבחיל הזה הינו רק מעט מן המעט. "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא). "כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח). "הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים? וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל!" (יר' ב, יא).