חמקנות מדעי האלהות

במאמרי הקודם "יסודות במדעי האלהות" הצגתי את דברי רבנו אשר מלמד אותנו על תכונתם הייחודית של מושגי האמת, אשר נוצצים במחשבתנו ומאירים את שכלנו בהבזק של דעת, אך מיד לאחר מכן הם נעלמים בשל העיסוק הרב של האדם בשאיפותיו החומריות ובהרגלי תענוגותיו והנאותיו. וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז):


"ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים ["הרגלי תענוגיו והנאותיו של אדם הם גורמים גדולים בהעלמת האור" (מָרי שם)] עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה. והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאד".


לאחר שרבנו מתאר את מעלות האישים השלמים לאור משל זה, כלומר ככל שמושגי האמת נוצצים יותר ומבריקים לעתים תכופות יותר במחשבתו של האדם – כך הוא קרוב יותר לה' יתעלה ומעלתו במציאות גבוהה יותר, לאחר ביאור ופירוט משל זה, רבנו עובר לתאר את "המון עמי הארץ", אשר האמת עשויה לעמוד בכל בהירותה לנגד עיניהם אך בשל סכלותם ובהמיותם היא נעלמת מהם לחלוטין. וכהֹ דבריו שם (עמ' ז):


"אבל אותם שלא ראו אור אף פעם אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על-אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם [איוב לז, כא]: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים', והם המון עמי הארץ – אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".


א. חמקנות מדעי האלהות


בהמשך דבריו שם רבנו מלמד אותנו, שמדעי האלהות חמקניים לא רק כאשר האדם לומד אותם לעצמו, אלא גם כאשר הוא מלמד אותם לזולתו. והמורה לעולם לא יצליח ללמד אותם כמו שהוא מלמד את שאר המדעים, שלימודן מובנה ואחיד, וברור כשמש לכל מי שהבין אותם כראוי. וזכורני כאשר למדתי מתמטיקה שנה א באוניברסיטה, הקורס הקשה ביותר היה: "חשבון אינפיניטסימלי" וכל הסטודנטים יגעו מאד להבין ולו מעט מן הדברים. זכורני כיצד המרצה פרופ' הורביץ היה נוהג לומר לנו "שכל דבר הוא קשה עד שמבינים אותו"... כלומר ברגע שמבינים עניין מדעי מסוים, ואפילו הקשה ביותר, הוא כבר לא קשה, כי כבר השתלטנו והקפנו אותו במחשבתנו.


ברם, אין דין מדעי האלהות כדין שאר המדעים, אלא ישנם עתים שבהם האדם מבין בהם יותר מאשר בעתים אחרים, וכמו שכותב מָרי שם בהערה 37: "ההברקות הרעיוניות וההשראה שאדם מרגיש לעתים בעסקו במושכלות, ומבין בהם יותר מבזמנים אחרים". והסיבה לכך היא שכך הקב"ה ברא את המדעים הללו, שיהיו נוצצים ונעלמים, וכנראה משום 'כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר' (מש' כה, ב) – וכמו שלא ראוי שהאדם יהיה מצוי אצל המלך בכל העתים והרגעים, כך כונן הקב"ה את המדעים הללו באופן כזה, שנזכור תמיד את מקומנו ומעלתנו במציאות, ואת היותנו נפש המחוברת לחומר שפל ואפל. והנה דברי רבנו שם:


"ודע, כי כאשר ירצה אחד השלמים כפי מעלת שלמותו לומר דבר ממה שהבין מן הסודות הללו, בין בפיו בין בקולמוסו, לא יוכל לבאר ואפילו כדי השגתו באור שלם באופן מסודר כדרך שהוא עושה בשאר המדעים אשר לימודן ידוע, אלא יארע לו בְּלַמְּדוֹ לזולתו כפי שיארע לו בְּלָמְדוֹ לעצמו, כלומר שיהא הדבר מופיע וצץ ושוב נעלם, כאילו טבע הדבר הזה ריבויו ומיעוטו כך הוא".


כלומר, החמקנות היא מאפיין מרכזי במדעי האלהות, וקשה מאד לאדם ללמד ולהעביר לזולתו את הרעיונות שהוא מבין בשכלו ומאירים את שבילי מחשבתו, כי על האדם להיאבק כל העת שלא ייעלמו ממחשבתו אותם הרעיונות העמוקים. וכוחות הנפש אשר האדם מקדיש כדי להישאר בפסגת המחשבה הזכה, מצמצמים מאד את יכולתו ללמד ולהסביר את המושכלות הנסתרות באופנים ברורים, וכמו שמלמדים תרגיל מתמטי או תופעת טבע.


רבנו הרמב"ם מוסיף ומבאר שם, כי מדעי האלהות כל כך חמקניים ונעלמים, עד שגם אם האדם הנבון ישתדל בכל מאודו ללמדם ללא משלים וחידות – הוא ייכשל במשימתו זו, כי גם אם לא יעטוף את דבריו במשלים וחידות, הוא יגלה שדבריו עמוקים וקצרים באופן כזה שהם למעשה דומים למשל וחידה, כי אין דרך אחרת לבטא את העניינים העמוקים הללו, והנה דברי רבנו שם:


"עד שאפילו מי שרוצה לְלַמֵּד בלי משל ולא חידה יהיה בדבריו מן העמקות והקיצור עד כדי שיהא כמו המשל והחידה, כאילו המלומדים והחכמים מונהגים אל העניין הזה על-ידי הרצון האלהי כדרך שהם מונהגים על-ידי מצביהם הטבעיים".


בסוף דבריו כאן רבנו חוזר על הכלל שאמר לעיל, שמאפיין החמקנות השזור במדעי האלהות הוא למעשה מאפיין שֶׁטָבַע יוצר הכל, וכמו שהוא ברא את עולם הטבע כפוף לכללים והנהגות אחידות וקבועות, כך ברא את טבעם של מדעי האלהות עד שאפילו האדם החכם ביותר יגלה, שאין לו מנוס אלא ללמד אותם בדרך של משל וחידה. והנה ביאורו של מָרי שם, להשוואה שרבנו עורך כאן בין חוקיות מדעי הטבע לחוקיות מדעי האלהות:


"כמו שהטבע מושך את האדם ומכריחו לעשות פעולות אף שבמחשבתו אינו רוצה אותם, כגון אדם מוכרח לישון על-אף שהוא מעדיף לעיין בדברי חכמה – כך האדם מוכרח לדבר במשל אם כי היה מעדיף לבטא את מחשבותיו ביתר בהירות, אילו היו בנמצא מלים התואמות את המשתרטט במוח והנארג בלב".


ב. משלי חכמים וחידותם


בשל חמקנות מדעי האלהות, חכמים נאלצו לדבר בעניינים אלה במשלים וחידות: "ולפיכך כאשר רוצה כל חכם אלהי [=שעוסק במדעי האלהות] משיג האמת, לְלַמֵּד דבר מן הסוג הזה אינו מדבר בו כי אם במשלים וחידות, והִרבו המשלים ועשאום שונים במין ואף בסוג". את חמש המלים האחרונות מסביר שם מָרי כך: "לא רק במין המשלים כאשר שניהם ממבט פעולה אחת אלא אף בסוג וממבטים שונים, וכפי שפירש האפודי, שהאחד דימה את החומר הראשון לאשה זונה בשל קבלו הצורות, והשני בלבנת הספיר בשל היותו חסר צורה".


החומר הראשון הוא החומר הקדמון שהיה בראשית הבריאה וקיבל את הצורות-המהויות השונות שדיברנו עליהן במאמר הקודם בסדרה זו ("יסודות במדעי האלהות"), וכך התממשו והתגלמו החומרים השונים שאנו רואים בטבע לפי תפישות אלה. וחכמים דימו את החומר הראשון בשני משלים השונים זה מזה גם בסוג וגם במבט: בסוג – שהרי האחד דימה את החומר לאשת איש זונה, והאחר דימה את החומר ללבנת הספיר שהיא סוג של אבן טובה ושקופה – והנה משל אחד מתאר בעל חיים והאחר אבן טובה; ובמבט – החכם שדימה את החומר לאשת איש זונה מתבונן על מאפיין מסוים בחומר הראשון והוא קבלת הצורות, וביאורו הוא מטרת משלו; ואילו החכם שדימה את החומר ללבנת הספיר מתבונן על מאפיין אחר של החומר הראשון והוא שהוא חסר צורה (כלומר לא קיים בטבע לבדו ללא צורה-מהות אשר רוקמת ומגלמת אותו לחומר מצוי), וביאור מאפיין זה הוא מטרת משלו.


בהמשך דברי רבנו שם הוא מפרט את אופני בניית המשלים ושזירת הנמשלים בהם:


"וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו, והניחו את העניין שרצו לְלַמְּדוֹ למי שמוכשר לדעת אותו, ואף-על-פי שהוא עניין אחד מסוים מפוזר במשלים רבים מרוחקים. ויותר עמוק מזה, שיהא המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר, ויש שהוא כולו משל לשני עניינים קרובים מאותו סוג מדע".


נמצא שיש שלושה-ארבעה אופנים שבהם בנו חכמים את משליהם:


א) ברובם הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שמָרי אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי" (מָרי שם). להבנת נקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!


ב) יש ואותם הפרטים המפוזרים במשלים אינם עומדים בפני עצמם, וכדי להבין את כללות הנמשל יש צורך לתאם את אותם הפרטים הבודדים עם פרטים בודדים במשלים אחרים, כדי לקבל תמונה שלמה כוללת ומקיפה של הנמשל. וכדברי מָרי שם: "שפעמים לא ריכזו את כל הנמשל במשל אחד אלא מפוזר במשלים שונים".


ג) "ויותר עמוק מזה, שיהיה המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר, ויש שהוא כולו משל לשני עניינים קרובים מאותו סוג מדע". כלומר, לעתים תחילת המשל מהסוג הזה עוסק במשל אחד וסופו במשל אחר, ולעתים כולו משל אחד לשני נמשלים קרובים מאותו הסוג.


ג. מדוע תורת משה פותחת במעשה בראשית?


בהמשך דבריו שם, רבנו משיב לשאלה מדוע התורה פותחת במעשה בראשית, ואינה פותחת מיד בלימוד המצוות המעשיות? וכמו שאנו רואים לדוגמה בספרי הפסיקה "ארבעה טורים" ו"שולחן ערוך" וכל שאר "ספרי הפסיקה" שבאו בעקבותיהם – כולם פותחים את ספריהם מיד במצוות מעשיות. אולם, תורת משה אינה כן, מעטות מאד הן המצוות שיש בספר בראשית, ורק לאחר הקדמות מרובות, התורה מתחילה לבאר אט-אט את המצוות המעשיות.


התשובה לשאלה זו לדעת רבנו היא, שמצוות התורה אינן יכולות למלא את ייעודן בשלמות אלא לאחר שיגובשו לאדם מושגים מושׂכלים בסיסיים על מהותן ותכליתן, וידיעת רוממות הַמְּצַוֶּה שציווה אותנו בהן. הוי אומר, כדי שהמצוות ימלאו את ייעודן בשלמות, על האדם להכיר במציאותו של ה' יתעלה ולהשיגו כפי יכולתו, ורק לאחר מכן יהיה ערך לקיום המצוות. זאת ועוד, לפי הרמב"ם לא ניתן להכיר ולהשיג את ה' יתעלה, לפני שלומדים הקדמה נוספת והיא לימוד מדעי הטבע, כי מתוך התבוננות ולימוד במדעי הטבע, האדם לומד להכיר במציאותו של בורא-עולם ופותח את שערי הדעת להשיגו, וכמו שאמרו חז"ל: "שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".


לכן התורה פותחת בבריאת העולם, כלומר בלימוד מדעי הטבע (=מעשה בראשית) כדי שמתוכם נלמד להכיר תחילה במציאותו של בורא עולם. ורק לאחר שלמדנו שה' יתעלה מצוי ולמדנו על חובתנו להשיגו ככל יכולת האדם, רק אז התורה ממשיכה ומלמדת אותנו בכל ספר בראשית השקפות ודעות נכונות: אם בתחום המוסר ודרך ארץ, ואם בתחום ידיעת השם והבנת דרכיו ואופני הנהגתו, ורק לאחר כל זאת התורה פונה ללמד אותנו את המצוות המעשיות היום-יומיות.


בואו ונעיין עתה בדברי רבנו הנפלאים (עמ' ח) אשר עליהם ביססנו את הדברים לעיל: "הלא תראה כי ה' יתעלה זכרוֹ, כאשר רצה להביאנו לידי שלמות ותקינות מצבי חֶבְרָתֵנוּ במצוותיו המעשיות, אשר לא ייתכן זה אלא לאחר מושגים מושכלים". כלומר, המצוות המעשיות נועדו להביאנו לידי תקינות ושלמות מצבי החברה, אך לא ניתן להשיגן וליישמן טרם קניית מושגים מושכלים, וכדי להבין מהם אפוא אותם "מושגים מושכלים", נעיין בהמשך דברי רבנו שם:


"תחילתן [=מושכל ראשון הוא] השגתו יתעלה כפי יכולתנו [לדעת להכיר ולהשיג את המצַוֶוה ושהוא מצוי כדי שנשמור את מצוותיו], אשר לא ייתכן דבר זה כי אם במדע האלהי, ולא יושג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד כפי שנתבאר למי שעיין בכך [ראו: מו"נ א, לד], ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו [=ספר התורה] במעשה בראשית שהוא מדע הטבע כמו שבארנו".


מושכל ראשון הוא לידע שה' יתעלה אחד, כלומר מושכל ראשון הוא לידע את אמיתת עצמותו של ה' יתעלה ככל יכולת האדם (וכמובן שהדרך היחידה לעשות כן היא על דרך שלילת התארים וכל הכלים והמאפיינים הגשמיים שאנו מכירים). ברם, לא ניתן להשיג את אמיתת עצמותו של ה' יתעלה ואחדותו המוחלטת, אלא לאחר לימוד מדעי הטבע – מפני שקודם כל על האדם לידע שה' יתעלה מצוי, ולהכיר את דרכיו פעולותיו ואופני הנהגתו. רק לאחר לימוד מדעי הטבע והכרת ה' יתעלה באמצעות פעולותיו, ניתן לעבור ללימוד מדעי האלהות – ללימוד ישיר על אמיתת עצמותו של ה' יתעלה באמצעות דרכי השלילה שהזכרנו.


לפיכך פתח ה' יתעלה את ספר התורה בספר בראשית אשר עוסק בתחילתו בבריאת-העולם, ורובו עוסק כאמור בלימוד דעות והשקפות נכונות, שהרי מדעי הטבע ויישור מידות האדם הם-הם השערים המכשירים את האדם ללימוד מדעי האלהות – ולהשיג את בורא עולם.


ברם, מחמת עמקות וסודיות ענייני מעשה בראשית ובריאת העולם, נאמרו הדברים האלה בתורה במשלים וחידות ודברים סתומים מאד, כדי שרק הנבונים הראויים לבוא בהיכל הדעת – בהיכל מלך-מלכי-המלכים – יצליחו להבין ולהתענג על ערֵבותם, והנה דברי רבנו שם:


"ומחמת גודל הדבר [=מעשה בראשית] ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם [ואפילו בימינו נחלקים החוקרים בשאלה כיצד נברא העולם, ורוב דבריהם הם בגדר השערות], נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלהית להודיענו אותם [=היה הכרח לפתוח במעשה בראשית כלומר במדעי הטבע אחרת לא נדע שהוא מצוי, ואי ידיעתנו זו תגרע מהבנת המצוות המעשיות וקיומן בשלמות] במשלים וחידות ודברים סתומים מאד, כמו שאמרו ז"ל: 'להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר', לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו', [...] וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]".


כלומר, היה הכרח ללמד את עם-ישראל קודם כל את מעשה בראשית, כדי שמתוך כך נלמד להכיר במציאותו של בורא-עולם. ברם, מכיוון שמדובר בדברים עמוקים ונעלמים מאד, הם נאמרו במשלים וחידות, וכמו שאומר רבנו שם: "ועשה את הדיבור בכל זה [=במעשה בראשית] בשמות המשותפים כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם האדם השלם שכבר למד באופן אחר [=שכבר התרומם להבין את משלי התורה וחידותיה]".


עתה, לאחר שהאדם למד מושגים כלליים במעשה בראשית, והוא כבר למד בזאת להכיר במציאותו של בורא עולם, הוא יכול להתקדם וללמוד גם על פעולותיו ודרכי הנהגתו. ולאחר שלמד כל זאת – הוא מסוגל להתרומם ללימוד מדעי האלהות ולהשיג את בורא-עולם לא רק באופן עקיף דרך התבוננות בפעולותיו ובריאתו, אלא גם באופן ישיר דרך השגת אמיתת עצמותו ואחדותו ככל יכולת האדם. עתה, רק לאחר כל זאת, יכול האדם לקיים את מצוות ה' יתעלה באופן שלם, ולכונן לאורן חברה מתוקנת מושלמת ומאושרת.


ד. "משנה תורה" בעקבות חמשה חומשי תורה


דרכו של ה' יתעלה בחיבור ובסידור ספר התורה וענייניה, מלמדנו על האופן שבו אנו צריכים ללמוד גם את התורה-שבעל-פה, וכך אכן פעל רבנו, הוא הלך בעקבות דרכיו והנהגותיו של ה' יתברך, ואף הוא פתח את ספרו המופלא "משנה תורה" במדעי הטבע ומדעי האלהות. ורק לאחר חיבור ספר שלם שעוסק בהקניית השקפות ודעות נכונות הוא "ספר המדע" [=ספר הדעת], רק לאחר מכן הרמב"ם פונה לבאר את שאר המצוות המעשיות.


מה רחוק הוא הרמב"ם בתפישׂת עולמו ממחברי "ספרי הפסיקה" למיניהם, רבנו הבין היטב שקיום מצוות עיוור ללא גיבוש השקפות נכונות וללא הבנת יסודות התורה, אינו בגדר קיום מצוות אלא "כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". אדם שמבקש להגיע לשלמות דרכיו ומצביו, וחברה שרוצה להגיע לשלמות תקינותה החברתית, כולם חייבים להכיר ולידע את ה' יתעלה. דרכו של הרמב"ם היא אפוא דרך השלמות, והדרך היחידה שבה נצליח למלא את ציווי השם ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לגויים.


באותם הימים שבהם תרבה הדעת כמים לים מכסים, כולם יכירו באמיתת דרכו של רבנו הטהור, ובזכות זאת ישכילו להבין באמת את דת משה, את איזוניה העדינים המופלאים, ואת יושרתה ואהבתה לאמת – או אז יסורו מרע באמרם: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), ואף יעשו טוב באמרם על אנשי האמת ההולכים בדרכי מישרים: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).



אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!