חמקנות מדעי האלהות
במאמר הקודם בסדרה זו שכותרתו: "יסודות במדעי האלהות" הצגתי את דברי רבנו במורה המלמדים על תכונתם הייחודית של מושגי האמת: הם נוצצים במחשבתנו ומאירים את שכלנו בהבזק מענג של דעת, אך מיד לאחר מכן הם נעלמים בשל העיסוק הרב של האדם בשאיפותיו החומריות ובהרגלי תענוגותיו והנאותיו הגופניות, וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז):
"ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבֵהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים [=הנאות האדם והרגליו החומריים גורמים לו להעלמת ניצוץ האור] עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה. והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם-אחר-פעם והוא בלילה אפל מאד".
לאחר שרבנו מתאר את מעלות האישים השלמים לאור משל זה, כלומר ככל שמושגי האמת נוצצים ומבריקים לעתים תכופות יותר במחשבתו של האדם, כך הוא קרוב יותר לה' יתעלה ומעלתו במציאות גבוהה יותר – לאחר ביאור ופירוט משל זה, רבנו עובר לתאר את "המון עמי הארץ", אשר האמת עשויה לעמוד בכל בהירותה לנגד עיניהם אך בשל סכלותם ובהמיותם היא נעלמת מהם לחלוטין. וכהֹ דבריו שם (עמ' ז): "אבל אותם שלא ראו אור אף פעם אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], נעלם מהם האמת לגמרי על-אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם [איוב לז, כא]: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים', והם המון עמי הארץ – אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".
א. חמקנות מדעי האלהות
בהמשך דבריו שם רבנו מלמד, שמדעי האלהות חמקניים לא רק כשהאדם לומד אותם לעצמו, אלא גם כשהוא מלמדם לזולתו – והמורה לעולם לא יצליח ללמדם כמו שהוא מלמד את שאר המדעים, שלימודם מובנה ואחיד וברורים כשמש לכל מי שהבין אותם כראוי. וזכורני כאשר למדתי מתמטיקה שנה א באוניברסיטה, הקורס הקשה ביותר היה: "חשבון אינפיניטסימלי" וכל הסטודנטים יגעו מאד להבין ולוּ מעט מן הדברים. זכורני כיצד המרצה פרופ' הורביץ היה נוהג לומר לנו "שכל דבר הוא קשה עד שמבינים אותו"... כלומר ברגע שמבינים עניין מדעי מסוים, ואפילו הקשה ביותר, הוא כבר לא קשה, כי כבר השתלטנו והִקפנו אותו במחשבתנו.
ברם, אין דין מדעי האלהות כדין שאר המדעים, אלא, ישנם עתים שבהם האדם מבין יותר מאשר בעתים אחרים, וכמו שכותב קאפח שם: "ההברקות הרעיוניות וההשראה שאדם מרגיש לעתים בעסקו במושׂכלות, ומבין בהם יותר מבזמנים אחרים". והסיבה לכך היא שכך הקב"ה ברא את המדעים הללו, שיהיו נוצצים ונעלמים, וזאת קרוב לוודאי משום "כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר" (מש' כה, ב) – דהיינו, כמו שלא ראוי שהאדם יהיה מצוי אצל המלך בכל העיתים והרגעים, כך כונן הקב"ה את מדעי האלהות באופן כזה, שנזכור תמיד את מקומנו ומעלתנו במציאות, ואת היותנו נפש המחוברת לחומר שפל ואפל, והנה דברי רבנו בזה, שם: "ודע, כי כאשר ירצה אחד השלמים כפי מעלת שלמותו, לומר דבר ממה שהבין מן הסודות הללו, בין בפיו בין בקולמוסו, לא יוכל לבאר ואפילו כדי השׂגתו ביאור שלם באופן מסודר כדרך שהוא עושה בשאר המדעים שלימודן ידוע, אלא יארע לו בְּלַמְּדוֹ לזולתו כפי שיארע לו בְּלָמְדוֹ לעצמו, כלומר שיהא הדבר מופיע וצץ ושוב נעלם, כאילו טֶבע הדבר הזה, ריבויו ומיעוטו, כך הוא".
כלומר, החמקנות היא מאפיין מרכזי במדעי האלהות, וקשה מאד לאדם ללמד ולהעביר לזולתו את הרעיונות שהוא מבין בשכלו ומאירים את שבילי מחשבתו, כי על האדם להיאבק כל העת כדי שאותם הרעיונות העמוקים לא ייעלמו ממחשבתו. כמו כן, כוחות הנפש אשר האדם מקדיש כדי להישאר בפסגת המחשבה הזכה, מצמצמים מאד את יכולתו ללמֵּד ולהסביר את המושׂכלות הנסתרים באופנים ברורים, וכמו שמלמדים תרגיל מתמטי או תופעת טבע.
רבנו הרמב"ם מוסיף ומבאר כי מדעי האלהות כֹּה חמקניים ונעלמים, עד שגם אם האדם הנבון ישתדל בכל מאודו לְלַמְּדָם ללא משלים וחידות – הוא ייכשל במשימתו זו, כי גם אם לא יעטוף את דבריו במשלים וחידות, הוא יגלה שדבריו עמוקים וקצרים באופן כזה שהם למעשה דומים למשל וחידה, כי אין דרך אחרת לבטא את העניינים העמוקים הללו, והנה דברי רבנו שם:
"עד שאפילו מי שרוצה לְלַמֵּד בלי משל ולא חידה יהיה בדבריו מן העַמקוּת והקיצור עד כדי שיהא כמו המשל והחידה, כאילו המלומדים והחכמים מונהגים אל העניין הזה [=ללמד בדרכי משל וחידה] על-ידי הרצון האלהי, כדרך שהם מונהגים על-ידי מצביהם הטבעיים".
בסוף דבריו כאן רבנו חוזר על הכלל אשר אמרוֹ לעיל, לפיו מאפיין החמקנות השזור במדעי האלהות הוא למעשה מאפיין שֶׁטָּבַע בו יוצר הכל: וכמו שהוא ברא את עולם הטבע כפוף לכללים והנהגות אחידות וקבועות, כך ברא הוא את טבעם של מדעי האלהות, עד שאפילו האדם החכם ביותר יגלה, שאין לו מנוס אלא ללמד אותם בדרך של משל וחידה. והנה ביאורו של קאפח שם, להשוואה שרבנו עורך כאן בין חוקיות מדעי הטבע לחוקיות מדעי האלהות:
"כמו שהטבע מושך את האדם ומכריחו לעשות פעולות אף שבמחשבתו אינו רוצה אותן, כגון אדם מוכרח לישון על-אף שהוא מעדיף לעיין בדברי חכמה [=וביקש לרמוז שהוא שקוע תמיד בחכמה, ואם היה שקוע תמיד בחכמה כמו שהוא רומז על עצמו, הוא לא היה אוכל וזולל על שולחנם של המינים] – כך האדם מוכרח לדבר במשל, אם כי היה מעדיף לבטא את מחשבותיו ביתר בהירות, אילו היו בנמצא מלים התואמות את המשתרטט במוח והנארג בלב".
ב. משלי חכמים וחידותם
בשל חמקנות מדעי האלהות, חכמים נאלצו לדבר בעניינים אלה במשלים וחידות, וכֹדִּ רבנו: "ולפיכך כאשר רוצה כל חכם אלהי [שעוסק במדעי האלהות] משיג האמת, לְלַמֵּד דבר מן הסוג הזה אינו מדבר בו כי אם במשלים וחידות, והִרבו המשלים ועשאום שונים במין ואף בסוג". על המילים המודגשות אומרים קאפח והאפודי: "לא רק במין המשלים כאשר שניהם ממבט פעולה אחת אלא אף בסוג וממבטים שונים, וכפי שפירש האפודי, שהאחד דימה את החומר הראשון לאשה זונה בשל קבלו הצורות, והשני בלבנת הספיר בשל היותו חסר צורה".
וביתר ביאור: החומר הראשון הוא החומר הקדמון שהיה בראשית הבריאה וקיבל את הצורות-המהויות השונות שהוסברו במאמר הקודם בסדרה זו ('יסודות במדעי האלהות'), וכך התממשו והתגלמו החומרים השונים שאנו רואים בטבע לפי תפישות אלה. וחכמים ע"ה דימו את החומר הראשון הזה בשני משלים השונים זה מזה, גם בסוג וגם במבט: בסוג – שהרי האחד דימה את החומר לאשת איש זונה, והאחֵר דימה את החומר ללבנת הספיר שהיא סוג של אבן טובה ושקופה – והנה משל אחד מתאר בעל חיים והאחֵר מתאר אבן טובה; ובמבט – החכם שדימה את החומר לאשת איש זונה מתבונן על מאפיין מסוים בחומר הראשון והוא קבלת הצורות, וביאורו הוא מטרת משלוֹ; ואילו החכם שדימה את החומר ללבנת הספיר מתבונן על מאפיין אחֵר של החומר הראשון והוא שהוא חסר צורה (כלומר, הוא לא קיים בטבע לבדו ללא צורה-מהות אשר רוקמת ומגלמת אותו לחומר מצוי), וביאור מאפיין זה הוא מטרת משלוֹ.
בהמשך דברי רבנו שם הוא מפרט את אופני בניית המשלים ושזירת הנמשלים בהם:
"וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכֻוון מתחילתו ועד סופו, והניחו את העניין שרצו לְלַמְּדוֹ למי שמוכשר לדעת אותו, ואף-על-פי שהוא עניין אחד מסוים מפוזר במשלים רבים מרוחקים. ויותר עמוק מזה, שיהא המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר, ויש שהוא כולו משל לשני עניינים קרובים מאותו סוג מדע".
נמצא שיש שלושה-ארבעה אופנים שבהם חכמים ע"ה בנו את משליהם:
א) ברובם הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שקאפח השׂכיר אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי". להבנת נקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב הפרטים במשלי ואגדות חז"ל אין להם שום משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!
ב) יש ואותם הפרטים המפוזרים במשלים אינם עומדים בפני עצמם, וכדי להבין את כללות הנמשל יש צורך לתאם את אותם הפרטים הבודדים עם פרטים בודדים במשלים אחרים, כדי לקבל תמונה שלמה כוללת ומקיפה של הנמשל. הוי אומר, לעתים כדברי רבנו במורה לעיל, חכמים ע"ה לא ריכזו את כל הנמשל במשל אחד, אלא חילקוהו ופיזרוהו במשלים שונים.
ג) והאופן האחרון, שהוא להבנתי נדיר מאד: "ויותר עמוק מזה, שיהיה המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר; ויש שהוא כולו משל לשני עניינים קרובים מאותו סוג מדע". כלומר, לעתים תחילת המשל מהסוג הזה עוסק במשל אחד וסופו במשל אחר, ולעתים כולו משל אחד לשני נמשלים קרובים מאותו הסוג.
ג. מדוע תורת-משה פותחת במעשה בראשית?
בהמשך הקדמתו למורה, רבנו משיב לשאלה: מדוע התורה פותחת במעשה בראשית ואינה פותחת בלימוד המצוות המעשיות? כלומר, ספרי הפסיקה האורתודוקסים: "ארבעה טורים", "שולחן ערוך" וכל יתר "ספרי הפסיקה" שבאו בעקבותיהם, כולם פותחים בתיאור המצוות המעשיות. אולם, דרכה של תורת משה שונה מאד מדרכם, שהרי מעטות מאד הן המצוות שיש בספר בראשית, ורק לאחר הקדמות מרובות, התורה מתחילה לבאר אט-אט את המצוות המעשיות. ולאחר שחידדנו מעט את השאלה, נחל לעיין בתשובתו של רבנו במורה (עמ' ח):
"הלא תראה, כי ה' יתעלה זִכְרוֹ, כאשר רצה להביאנו לידי שלמות ותקינות מצבי חֶבְרָתֵנוּ במצוותיו המעשיות, אשר לא ייתכן זה אלא לאחר מושׂגים מושׂכלים" וכו'.
כלומר, המצוות המעשיות נועדו להביאנו לידי תקינות ושלמות מצבי החברה, ברם, לא ניתן ליישׂם את המצוות המעשיות ולכונן חברה מתוקנת טרם קניית מושׂגים מושׂכלים. ומדוע לדעת רבנו לא ניתן ליישׂם את המצוות המעשיות טרם רכישת מושׂגים מושׂכלים? וכי לא ניתן לקיים את המצוות באופן חיצוני כמו חטיבת עצים ביער או חפירת גומה בקרקע? ובכן, לקמן נלמד כי אין ערך לקיום המצוות ללא ידיעת אותם "מושׂגים מושׂכלים", מפני שאין ערך לקיום המצוות ללא ידיעת רוממות המצַווה וללא הבנת ערך המצוות, מהותן ותכליתן: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ל, ט).
כדי להבין מה הם אפוא אותם "מושׂגים מושׂכלים" הכרחיים, נמשיך לעיין בדברי רבנו שם: "תחילתן [=מושׂכל ראשון הוא] השׂגתו יתעלה כפי יכולתנו, אשר לא ייתכן דבר זה כי אם במדע האלהי, ולא יוּשׂג אותו המדע האלהי אלא לאחר מדעי הטבע, כי מדע הטבע תוחם את המדע האלהי וקודם לו בזמן הלימוד כפי שנתבאר למי שעיין בכך [מורה א, לד], ולפיכך עשה יתעלה פתיחת ספרו [=ספר התורה] במעשה בראשית שהוא מדע הטבע כמו שביארנו".
למדנו מדבריו, כי מושׂכל ראשון הוא הבנת חובתנו להשיג את ה' יתעלה ככל יכולתנו. ברם, לא ניתן להשיג את ה'-אלהים-אמת אם אין אנו יודעים שהוא מצוי, ולכן חובה ללמוד תחילה את מדעי הטבע: להכיר באמצעותם את מי-שאמר-והיה-העולם ולהבין דרכם מעט על דרכי הנהגתו ואופני פעולותיו בעולם. רק לאחר מכן ניתן להשׂכיל ולהשיג את ה' יתעלה. ובמלים אחרות, רק לאחר לימוד פעולותיו של הקב"ה ניתן להכירו וללמוד על אמיתת עצמותו. כללו של דבר, רק לאחר הכרה במציאותו והשׂגת אמיתתו ברמה בסיסית מסוימת יש ערך למצוות המעשיות ויהיה ניתן לכונן באמצעותן חברה בריאה ומתוקנת, שהרי רק עתה האדם מכיר במציאות המצַווה וברוממותו, ואף עשוי להתרומם ולהבין בהמשך את ערך המצוות ותכליתן – וזו הסיבה שהתורה פותחת במעשה בראשית, כדי ללמד על מציאותו של בורא-עולם וכדי לטפח בקרבנו את התשוקה להשׂגתו, שהרי אין ערך לקיום המצוות ללא ידיעת המצַווה.
בנוסף לכך, בסיפורי האבות וגדולי האומה התורה מרחיבה מאד בענייני מוסר יושר צדק ואמת, וכל הדברים הללו מתוארים ומוגשים לפנינו הרבה לפני שהתורה מתחילה ללמד על המצוות המעשיות. מזאת ניתן להוסיף וללמוד שלא די בהכרה במציאותו ובהשׂגת רוממותו, אלא, טרם שמתחילים ללמוד על המצוות המעשיות יש ללמוד גם יסודות בענייני מידות ומוסר, וכפי שנוהג רבנו בספרו "משנה תורה", בהקדמת ענייני מחשבה ומידות למצוות המעשיות. ברם, מחמת עמקות מעשה בראשית ובריאת היקום, נאמרו מדעי הטבע בתורה במשלים וחידות ודברים סתומים, כדי שההמון יבין מהם על מציאותו ורוממותו של בורא-עולם באופנים הבסיסיים ההכרחיים לקיום המצוות, ואילו הנבונים הראויים לבוא בהיכל הדעת יצליחו להבינם לעומקם ולהתענג על ערֵבותם, והנה המשך דברי רבנו במורה שם (עמ' ח):
"ומחמת גודל הדבר [=מעשה בראשית] ומחמת חוסר יכולתנו להשיג את הדברים הגדולים כפי שהם [=וגם בימינו, ימי המדע הזוהרים, מתחבטים החוקרים בשאלה כיצד נברא העולם, ורוב דבריהם הם בגדר השערות] נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלהית להודיענו אותם [כאמור, היה הכרח לפתוח במעשה בראשית, כלומר במדעי הטבע, אחרת לא נדע שהוא מצוי ולא נשׂכיל להבין את רוממות המצַווה – ואי ידיעתנו זו תגרע מהבנת המצוות המעשיות וקיומן כראוי] במשלים וחידות ודברים סתומים מאד, כמו שאמרו חז"ל: 'להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר', לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו' [...] וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]".
כלומר, היה הכרח ללמֵּד תחילה לעם-ישראל את מעשה בראשית, כדי שמתוך לימוד זה נשׂכיל להכיר במציאותו של בורא-עולם – וזהו כאמור היסוד להשׂגתו ולידיעת רוממותו, וגם היסוד להבנת ערך המצוות: מהותן, תכליתן ומטרתן. ברם, מכיוון שמדובר בדברים עמוקים ונעלמים מאד, הם נאמרו במשלים וחידות, וכמו שאומר רבנו בהמשך דבריו במורה שם (עמ' ח):
"ועשה את הדיבור בכל זה [=במעשה בראשית] בשמות המשותפים כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינֵם האדם השלם שכבר למד באופן אחר [=שכבר למד מדעים והשקפות מחשבה ישרות והתרומם להבין את עומק משלי התורה וחידותיה]".
ד. 'משנה תורה' בעקבות 'חמשה-חומשי-תורה'
אמנם, לפני שהתורה מתחילה ללמֵּד באופן שיטתי על המצוות המעשיות – מפרשת משפטים ואילך (כי לפני-כן המצוות המעשיות המעטות שהתורה מלמדת אותנו מובאות רק אגב סיפור ההתרחשויות והאירועים) – היא עושה דבר נוסף שרבנו לא מזכיר במורה שם: התורה מלמדת אותנו השקפות מחשבתיות ודרכי מוסר והנהגה, ואף שרבנו אינו מזכיר זאת במורה שם, כך הוא נוהג הלכה למעשה: כי לפני שרבנו מתחיל לבאר את המצוות המעשיות, הוא פותח בספר המדע – ספר אשר מוקדש: לידיעת ה' ולהבנת אחדותו באופנים הבסיסיים שכל אחד מסוגל ומחויב לידע, להשקפות מוסריות ומחשבתיות, להרחקה מעבודה-זרה, ללימוד תורה לשמה, לשיבה מחשבתית ומוסרית לפני ה' יתעלה, ולכלל היסודות המחשבתיים של תורת משה.
דרכו של ה' יתעלה בחיבור ובסידור ספר התורה המרומַם וענייניו, מלמדת אותנו על האופן שבו אנו צריכים ללמוד גם את התורה-שבעל-פה, וכך כאמור פעל רבנו: הוא הלך בעקבות דרכיו והנהגותיו של ה' יתברך, ואף הוא פתח את ספרו "משנה תורה" במדעי הטבע ובמדעי האלהות. כמו כן, רק לאחר חיבור ספר שלם שעוסק בהקניית השקפות ודעות נכונות – "ספר המדע" (=ספר הדעת) – רק לאחר מכן הרמב"ם פונה לבאר את שאר המצוות המעשיות. רבנו הבין, כי רק בדרך זו ניתן לקיים את מצוות ה' בשלמות, ורק בדרך זו ניתן לכונן לאורן חברה מתוקנת מושלמת ומאושרת, חברה אשר תמלא את ייעודהּ בכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, חברה אשר תהיה ראויה שייאמר עליה: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
מה רחוק הוא רבנו הרמב"ם בתפישׂת עולמו ממחברֵי "ספרי הפסיקה" למיניהם, רבנו הבין היטב שקיום מצוות טכני ללא גיבוש השקפות נכונות וללא הבנת יסודות התורה, אינו בגדר קיום מצוות אלא "כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער". אדם שמבקש להגיע לשלמות דרכיו ומצביו, וחֶברה שרוצה להגיע לשלמות תקינותה החברתית, חייבים לשם כך להכיר ולידע את ה' יתעלה. דרכו של רבנו הרמב"ם היא אפוא דרך האמת, הדרך היחידה שבה נצליח למלא את ציווי השם ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, אור ליהודה ואור לגויים.
ריחוקו של רבנו מ"ספרי הפסיקה" למיניהם נכון ומדויק לאור ההנחה ש"ספרי הפסיקה" הללו מכילים בתוכם רק פסקי אמת והלכות ישרות ונאמנות. אולם, רבנו לא רק רחוק מהם שנות אור, יותר נכון לומר שמדובר בשני מישורי מציאות שונים לחלוטין כגון הרוחני והחומרי. כי האמת היא, ש"ספרי הפסיקה" הללו לא רק שאינם הולכים בדרכה של תורה ואינם מלמדים השקפות טהורות וישרות: הם מלאים וגדושים בהזיות ודמיונות מבחילים, בהלכות שווא תפל ומדוחים, במנהגי מינות נגעלים, בטמטום ספרותי, בעילגות לשונית ותחבירית, ובשיבושים מחשבתיים והלכתיים על כל צעד ושעל – כשחין פורח אבעבועות במחשבת עם-ישראל, בני בכורי ישראל, אשר בגללם נכשל ונחבל באפֵלת אלילות סמיכה שניתן למששהּ בידיים.
ואין להתפלא על-כך, כי זוהי התוצאה של ביטול "המושׂגים המושׂכלים" שנזכרו לעיל. כלומר, מי שמבטל את מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה', מי שמבטל את מחויבותנו להשיג את בורא-עולם ככל יכולתנו, מי שאינו מכיר את המצַווה ואינו יודע את רוממותו, מי שמבטל את חשיבות לימוד מדעי הטבע והבנת טעמי המצוות מהותן ותכליתן, ואף רואה ביסודות הדת הללו וברוב יסודי הדת ענייני כפירה ואפיקורסות – אין פלא שהשקפותיו יהיו השקפות מינות, והלכותיו הִלכות סכלות, ומנהגיו מנהגי אלילות והולֵלות, וכל מעשיו יהיו לשם הכסף, הכבוד וטובות-ההנאה – וסכלותם היא ההוכחה הגדולה ביותר לצִדקת דרכה של התורה ולצדקת דרכו של רבנו.
באותם הימים שבהם תרבה הדעת כמים לים מכסים, כולם יכירו באמיתת דרכו של רבנו משה, ובזכות זאת ישׂכילו להכיר באמיתתה של תורת משה, ויבינו את איזוניהָ העדינים והמופלאים, את יושרתה, טהרתה, צִדקתה ואהבתה לאמת – או אז יסורו מרע באמרם: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט), ואף יעשו טוב בקָראם לעבוד את בורא-עולם שכם אחד: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְיָ לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפ' ג, ט).
סוף דבר
ואחתום בחשיבות העצומה של הבנת טעמי המצוות, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, נא):
"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפני הפסוק הזה הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבויָם והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר ליבם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה". ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעותם המחרידה של הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
תגובות