חמקנות מדעי האלהות

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

במאמרי הקודם "יסודות במדעי האלהות" הצגתי את דברי רבנו אשר מלמד אותנו על תכונתם הייחודית של מושגי האמת, אשר נוצצים במחשבתנו ומאירים את שכלנו בהבזק של דעת, אך מיד לאחר מכן הם נעלמים בשל העיסוק הרב של האדם בשאיפותיו החומריות ובהרגלי תענוגותיו והנאותיו. וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למורה (עמ' ז):


"ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים ["הרגלי תענוגיו והנאותיו של אדם הם גורמים גדולים בהעלמת האור" (מָרי שם)] עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה. והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאד".


לאחר שרבנו מתאר את מעלות האישים השלמים לאור משל זה, כלומר ככל שמושגי האמת נוצצים יותר ומבריקים לעתים תכופות יותר במחשבתו של האדם – כך הוא קרוב יותר לה' יתעלה ומעלתו במציאות גבוהה יותר, לאחר ביאור ופירוט משל זה, רבנו עובר לתאר את "המון עמי הארץ", אשר האמת עשויה לעמוד בכל בהירותה לנגד עיניהם אך בשל סכלותם ובהמיותם היא נעלמת מהם לחלוטין. וכהֹ דבריו שם (עמ' ז):


"אבל אותם שלא ראו אור אף פעם אלא הם מגששים באפלתם, והם אשר נאמר בהם: 'לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ' [תה' פב, ה], ונעלם מהם האמת לגמרי על-אף עוצם בהירותו, כמו שאמר בהם [איוב לז, כא]: 'וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים', והם המון עמי הארץ – אין מקום להזכירם כאן במאמר זה".


א. חמקנות מדעי האלהות


בהמשך דבריו שם רבנו מלמד אותנו, שמדעי האלהות חמקניים לא רק כאשר האדם לומד אותם לעצמו, אלא גם כאשר הוא מלמד אותם לזולתו. והמורה לעולם לא יצליח ללמד אותם כמו שהוא מלמד את שאר המדעים, שלימודן מובנה ואחיד, וברור כשמש לכל מי שהבין אותם כראוי. וזכורני כאשר למדתי מתמטיקה שנה א באוניברסיטה, הקורס הקשה ביותר היה: "חשבון אינפיניטסימלי" וכל הסטודנטים יגעו מאד להבין ולו מעט מן הדברים. זכורני כיצד המרצה פרופ' הורביץ היה נוהג לומר לנו "שכל דבר הוא קשה עד שמבינים אותו"... כלומר ברגע שמבינים עניין מדעי מסוים, ואפילו הקשה ביותר, הוא כבר לא קשה, כי כבר השתלטנו והקפנו אותו במחשבתנו.


ברם, אין דין מדעי האלהות כדין שאר המדעים, אלא ישנם עתים שבהם האדם מבין בהם יותר מאשר בעתים אחרים, וכמו שכותב מָרי שם בהערה 37: "ההברקות הרעיוניות וההשראה שאדם מרגיש לעתים בעסקו במושכלות, ומבין בהם יותר מבזמנים אחרים". והסיבה לכך היא שכך הקב"ה ברא את המדעים הללו, שיהיו נוצצים ונעלמים, וכנראה משום 'כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר' (מש' כה, ב) – וכמו שלא ראוי שהאדם יהיה מצוי אצל המלך בכל העתים והרגעים, כך כונן הקב"ה את המדעים הללו באופן כזה, שנזכור תמיד את מקומנו ומעלתנו במציאות, ואת היותנו נפש המחוברת לחומר שפל ואפל. והנה דברי רבנו שם:


"ודע, כי כאשר ירצה אחד השלמים כפי מעלת שלמותו לומר דבר ממה שהבין מן הסודות הללו, בין בפיו בין בקולמוסו, לא יוכל לבאר ואפילו כדי השגתו באור שלם באופן מסודר כדרך שהוא עושה בשאר המדעים אשר לימודן ידוע, אלא יארע לו בְּלַמְּדוֹ לזולתו כפי שיארע לו בְּלָמְדוֹ לעצמו, כלומר שיהא הדבר מופיע וצץ ושוב נעלם, כאילו טבע הדבר הזה ריבויו ומיעוטו כך הוא".


כלומר, החמקנות היא מאפיין מרכזי במדעי האלהות, וקשה מאד לאדם ללמד ולהעביר לזולתו את הרעיונות שהוא מבין בשכלו ומאירים את שבילי מחשבתו, כי על האדם להיאבק כל העת שלא ייעלמו ממחשבתו אותם הרעיונות העמוקים. וכוחות הנפש אשר האדם מקדיש כדי להישאר בפסגת המחשבה הזכה, מצמצמים מאד את יכולתו ללמד ולהסביר את המושכלות הנסתרות באופנים ברורים, וכמו שמלמדים תרגיל מתמטי או תופעת טבע.


רבנו הרמב"ם מוסיף ומבאר שם, כי מדעי האלהות כל כך חמקניים ונעלמים, עד שגם אם האדם הנבון ישתדל בכל מאודו ללמדם ללא משלים וחידות – הוא ייכשל במשימתו זו, כי גם אם לא יעטוף את דבריו במשלים וחידות, הוא יגלה שדבריו עמוקים וקצרים באופן כזה שהם למעשה דומים למשל וחידה, כי אין דרך אחרת לבטא את העניינים העמוקים הללו, והנה דברי רבנו שם:


"עד שאפילו מי שרוצה לְלַמֵּד בלי משל ולא חידה יהיה בדבריו מן העמקות והקיצור עד כדי שיהא כמו המשל והחידה, כאילו המלומדים והחכמים מונהגים אל העניין הזה על-ידי הרצון האלהי כדרך שהם מונהגים על-ידי מצביהם הטבעיים".


בסוף דבריו כאן רבנו חוזר על הכלל שאמר לעיל, שמאפיין החמקנות השזור במדעי האלהות הוא למעשה מאפיין שֶׁטָבַע יוצר הכל, וכמו שהוא ברא את עולם הטבע כפוף לכללים והנהגות אחידות וקבועות, כך ברא את טבעם של מדעי האלהות עד שאפילו האדם החכם ביותר יגלה, שאין לו מנוס אלא ללמד אותם בדרך של משל וחידה. והנה ביאורו של מָרי שם, להשוואה שרבנו עורך כאן בין חוקיות מדעי הטבע לחוקיות מדעי האלהות:


"כמו שהטבע מושך את האדם ומכריחו לעשות פעולות אף שבמחשבתו אינו רוצה אותם, כגון אדם מוכרח לישון על-אף שהוא מעדיף לעיין בדברי חכמה – כך האדם מוכרח לדבר במשל אם כי היה מעדיף לבטא את מחשבותיו ביתר בהירות, אילו היו בנמצא מלים התואמות את המשתרטט במוח והנארג בלב".


ב. משלי חכמים וחידותם


בשל חמקנות מדעי האלהות, חכמים נאלצו לדבר בעניינים אלה במשלים וחידות: "ולפיכך כאשר רוצה כל חכם אלהי [=שעוסק במדעי האלהות] משיג האמת, לְלַמֵּד דבר מן הסוג הזה אינו מדבר בו כי אם במשלים וחידות, והִרבו המשלים ועשאום שונים במין ואף בסוג". את חמש המלים האחרונות מסביר שם מָרי כך: "לא רק במין המשלים כאשר שניהם ממבט פעולה אחת אלא אף בסוג וממבטים שונים, וכפי שפירש האפודי, שהאחד דימה את החומר הראשון לאשה זונה בשל קבלו הצורות, והשני בלבנת הספיר בשל היותו חסר צורה".


החומר הראשון הוא החומר הקדמון שהיה בראשית הבריאה וקיבל את הצורות-המהויות השונות שדיברנו עליהן במאמר הקודם בסדרה זו ("יסודות במדעי האלהות"), וכך התממשו והתגלמו החומרים השונים שאנו רואים בטבע לפי תפישות אלה. וחכמים דימו את החומר הראשון בשני משלים השונים זה מזה גם בסוג וגם במבט: בסוג – שהרי האחד דימה את החומר לאשת איש זונה, והאחר דימה את החומר ללבנת הספיר שהיא סוג של אבן טובה ושקופה – והנה משל אחד מתאר בעל חיים והאחר אבן טובה; ובמבט – החכם שדימה את החומר לאשת איש זונה מתבונן על מאפיין מסוים בחומר הראשון והוא קבלת הצורות, וביאורו הוא מטרת משלו; ואילו החכם שדימה את החומר ללבנת הספיר מתבונן על מאפיין אחר של החומר הראשון והוא שהוא חסר צורה (כלומר לא קיים בטבע לבדו ללא צורה-מהות אשר רוקמת ומגלמת אותו לחומר מצוי), וביאור מאפיין זה הוא מטרת משלו.


בהמשך דברי רבנו שם הוא מפרט את אופני בניית המשלים ושזירת הנמשלים בהם:


"וברובם עשו שיהא העניין שהמטרה הבנתו בתחילת המשל או באמצעו או בסופו, אם לא יִמָּצֵא משל התואם את העניין המכוון מתחילתו ועד סופו, והניחו את העניין שרצו לְלַמְּדוֹ למי שמוכשר לדעת אותו, ואף-על-פי שהוא עניין אחד מסוים מפוזר במשלים רבים מרוחקים. ויותר עמוק מזה, שיהא המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר, ויש שהוא כולו משל לשני עניינים קרובים מאותו סוג מדע".


נמצא שיש שלושה-ארבעה אופנים שבהם בנו חכמים את משליהם:


א) ברובם הנמשל נמצא רק בחלק קטן מכללות המשל, וכל שאר הפרטים שמופיעים במשל אין להם שום משמעות, ואין ללמוד מהם מאומה, וכמו שמָרי אומר שם: "כלומר, שברובם הנמשל הוא רק בחלק של המשל והשאר פטומי מילי" (מָרי שם). להבנת נקודה זו יש חשיבות עצומה, מפני שהיא למעשה מלמדת אותנו, שרוב פרטי משלי חז"ל אין להם כל משמעות, יש להתעלם מהם לחלוטין, אין להתייחס אליהם ואין ללמוד מהם מאומה!


ב) יש ואותם הפרטים המפוזרים במשלים אינם עומדים בפני עצמם, וכדי להבין את כללות הנמשל יש צורך לתאם את אותם הפרטים הבודדים עם פרטים בודדים במשלים אחרים, כדי לקבל תמונה שלמה כוללת ומקיפה של הנמשל. וכדברי מָרי שם: "שפעמים לא ריכזו את כל הנמשל במשל אחד אלא מפוזר במשלים שונים".


ג) "ויותר עמוק מזה, שיהיה המשל האחד עצמו משל לכמה עניינים, מתאים תחילת המשל לעניין ומתאים סופו לעניין אחר, ויש שהוא כולו משל לשני עניינים קרובים מאותו סוג מדע". כלומר, לעתים תחילת המשל מהסוג הזה עוסק במשל אחד וסופו במשל אחר, ולעתים כולו משל אחד לשני נמשלים קרובים מאותו הסוג.


ג. מדוע תורת-משה פותחת במעשה בראשית?


בהקדמתו למורה, רבנו משיב לשאלה: מדוע התורה פותחת במעשה בראשית ואינה פותחת בלימוד המצוות המעשיות? כלומר, ספרי הפסיקה "ארבעה טורים" ו"שולחן ערוך" וכל יתר "ספרי הפסיקה" שבאו בעקבותיהם, כולם פותחים את ספריהם