במורה (א, יד) רבנו מבאר את שיתוף השם "אדם" בכתבי-הקודש, כאשר מטרתו הסופית היא לבאר את הפסוק בבראשית (ו, ב): "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". בפסוק זה ישנה סכנה גדולה לאימוץ ההשקפה שהמלאכים הינם בעלי גוף, שהרי אם "בני האלהים" ירדו מן השמים כדי לבוא אל בנות האדם ברור שהמלאכים הם בעלי מאפיינים גופניים, אחרת איך הם לוקחים להם נשים מבנות האדם? תפישה זו ודומות לה הינן תפישות אליליות מובהקות, אשר סבורות שהאלים הדמיוניים עשויים לרדת מן השמים ולהתחבר עם בנות האדם ולהוליד גיבורים.
להרחקת הגשמות מן המלאכים ישנה חשיבות גדולה, ולא רק כי מדובר בהשקפה נכונה אשר מרחיקה הזיות מאגיות אליליות, אלא גם מפני שתפישת מלאכי-השרת כבעלי-גוף כבני-האדם, מובילה ומדרדרת בקלות ובמהירות לתפישת הבורא כבעל אותם מאפיינים בדיוק – שהרי המלאכים הם שליחיו המקורבים אליו, והפסוק אף קורא להם "בני האלהים", ואם במלאכים דבקה מגרעת הגשמות, מדוע שלא נייחס לאביהם למנהיגם ולבוראם גם-כן את מגרעת הגשמות? והלא נאמר במפורש על המלאכים "בני האלהים"...
נמצא אפוא, כי תפישת המלאכים כבעלי מאפיינים גופניים הינה השער להגשמה! ולכן רבנו מייחד את פרק יד במורה להרחקת הגשמות מן המלאכים, וזאת כדי שלא יעלה על דעתנו חלילה שהם גופניים, ונתדרדר במהירות להשקפת הגשמות גם ביחס לבורא, כי אם "הבנים" הם בנים גופניים, ברור כשמש שגם "אביהם" הוא גופני כמו בניו יוצאי חלציו...
ביטוי להתדרדרות המחשבתית הזו, כלומר, ביטוי לתפישת המלאכים כגופניים אשר הובילה לתפישת הבורא כבעל מאפיינים גופניים, אנחנו מוצאים בנצרות, מכיוון שהתועים אחריה סבורים שהקב"ה התגלם והתגשם וחדר בדרך פלאית לתוך רחמה של מריה "הקדושה". ובמלים אחרות, לא רק המלאכים עלולים לרדת מן השמים ולבוא אל בנות האדם, אפילו הקב"ה יתעלה-שמו מכל השקפותיהם הבזויות, התחבר עם בת אדם וכך נולד "בן האלהים"! הלא הוא ישוע ימח-שמו-וזכרו, הוא וכל המינים וצאצאיהם ממשיכי דרכו.
לפיכך רבנו טורח להדגיש בפרק יד, ש"בְּנוֹת הָאָדָם" אשר נזכרו בפסוק הינן בנות פשוטי-העם, כי מזאת יילמד ש"בני האלהים" אשר נזכרו לפניהן הינם בני נכבדי-העם. ובמלים אחרות, אם רבנו לא היה מסביר ש"בנות האדם" הינן בנות פשוטי-העם דווקא, והיינו סבורים שמדובר בבנות כל בני-האדם עלי-אדמות, היינו מתדרדרים קל-מהרה להגשמת המלאכים, שהרי היינו שוגים לחשוב ש"בני האלהים" הם מלאכים שמימיים – בניו של הקב"ה אשר ירדו מן השמים, ואז היינו גם פותחים לרווחה את השער להגשמת הבורא יתעלה.
ושמעתי פעם טענה שהשדים הם "מלאכי החבלה" שנזכרו במדרשים, כלומר גם השדים הינם בגדר "מלאכים" אלא שהם מסוג רע ונבזי של מלאכים! ובנוסף לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן ואימוץ הזיה מאגית אלילית, יש בסכלות הזו גם הוצאת-שם-רע על המלאכים, וחמור מזאת, היא אף פותחת שער להגשמה: כי אם השדים הם למעשה סוג מסוים של מלאכים, והם מתוארים בפשטי אגדות חז"ל כבעלי מאפיינים גשמיים מובהקים, המסקנה שעולה היא שכלל המלאכים הינם גופניים – ולא רק שהאוחז בהזיה זו משתבש בהשקפה רעה מאד, אלא הוא גם קורע לרווחה את השער להגשמה (וכבר ייחדתי להשקפה הרעה הזו שני מאמרים: "תשובה לליטאי זך שכל בעניין השדים"; "הליטאי זך השכל מכה שנית").
נעבור עתה לעיין בלשון רבנו במורה (א, יד), וכֹה דבריו:
"שיתוף 'אדם': [1] הוא שם אדם הראשון נגזר, כפי שנתבאר בכתוב שהוא נגזר מן 'אֲדָמָה' [בר' ב, ז]; [2] ויהיה שם המין: 'לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם' [בר' ו, ג], 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם' [קה' ג, כא], 'וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן' [קה' ג, יט]; [3] ויהיה שם להמון, כלומר פשוטי-העם בלעדי היחידים: 'גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ' [תה' מט, ג]. ומן העניין הזה השלישי: 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [בר' ו, ב], 'אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן' [תה' פב, ז]".
א. שֵׁם אדם הראשון
המשמעות הראשונה של המילה "אדם" היא שם אדם הראשון, ושמו נגזר מן "אדמה", והנה לשון הפסוק במלואו (בר' ב, ז): "וַיִּיצֶר יְיָ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", וברור ששמו של האדם נגזר מן "אדמה" מכיוון שהוא מתואר כמי שנברא ממנה. ונראה לי שנאמר שהאדם נברא מן העפר, כדי ללמד שהאדם נברא מחומר והוא בעל שאיפות חומריות, וכן כדי לרמוז על סופו דהיינו התפרקותו לעפר, וכן כדי ללמד את האדם ענווה שלא תזוח דעתו, שהרי סוף-סוף הוא חומר ככל בעלי-החיים.
ב. שֵׁם מין האדם
רבנו קובע לעיל, כי "אדם" הוא גם שם כללי לכל מין האדם, והוא מביא ראיה משלושה פסוקים: 1) "לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם" (בר' ו, ג); 2) "מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם" (קה' ג, כא); 3) "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן" (קה' ג, יט). ביחס לפסוק הראשון מָרי מעיר שם: "ופירושו כמו שכתב רס"ג", והנה דברי רס"ג שם: "לֹא יָדוֹן וכו' – לא יישאר שקוע רוחי בבני-אדם אלו לעולם כיוון שהם בשר, אלא יהיו ימיהם מאה ועשרים שנה".
נמצא אפוא, כי "האדם" הנזכר בפסוק הראשון הוא שם כללי לכל מין האדם, והרוח של הקב"ה שניתנה לבני-האדם, הכוונה בה לנשמה שהקב"ה העניק לכל אדם שנולד בעולם. ונקראת "רוחו" של הקב"ה מפני שאחד מכוחות הנשמה הוא כוח-רוחני מופשט הוא כוח-המחשבה הוא ההשגה-השכלית, והוא "צלם האלהים" אשר חנן בו אלהים את האדם. וזו גם הסיבה שההשגה-השכלית הזו נקראת "צלם אלהים", וכמו שרבנו מבאר במורה (א, א):
"ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו [=באדם]: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' א, כז] [...] וכאשר ייחד [הקב"ה את] האדם בעניין מופלא מאד שבו, מה שאין בשום דבר בכל המציאות [...] והיא ההשגה השכלית אשר אין בה שימוש חוש ולא יד ולא כתף, לפיכך דימהו בהשגת ה' שאינה בכלים, ואף-על-פי שאין דימוי לפי האמת אלא רק במחשבה ראשונה, ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר מחמת השכל האלהי הנצמד בו, שהוא בצלם אלהים ובדמותו".
וכבר ביארתי את העניינים הללו בהרחבה במאמרי על הפרק הראשון של המורה: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וברור שגם בשני הפסוקים הנוספים לעיל מִסֵּפֶר קהלת הכוונה במילת "אדם" בהם היא על כלל מין האדם שבעולם.
ג. שֵׁם להמון
במשמעות האחרונה למילה "אדם" רבנו מגיע כאמור לעיקר מטרתו בפרק זה, וכֹה דבריו: "ויהיה ['אדם'] שם להמון, כלומר פשוטי-העם בלעדי היחידים: [1] 'גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ' [תה' מט, ג]. ומן העניין הזה השלישי: [2] 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם' [בר' ו, ב]; [3] 'אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן' [תה' פב, ז]". מָרי מסביר שם את פרשנותו של רבנו לפסוק הראשון, אותו הבאנו גם ככותר למאמר זה, וזה לשונו: "ורבנו מפרש: 'בְּנֵי אָדָם' – ההמונים, 'בְּנֵי אִישׁ' – יחידי סגולה". מָרי גם מוסיף שם הערה על הפסוק השני: "וכפירוש רס"ג כי 'בְנֵי הָאֱלֹהִים' – הנכבדים, ו'בְּנוֹת הָאָדָם' – [בנות] פשוטי-העם". מָרי מוסיף ומציין שם כי רס"ג תוקף בחריפות בפירושו לאיוב את הסוברים ש"בני האלהים" הם המלאכים.
וכבר הרחבתי בעניין הרחקת הגשמות מן המלאכים, וביארתי את התקפת רס"ג וביקורתו של רבנו על פירושי התועים הללו (רש"י וחבר מרעיו), במאמריי: "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; "המלאכים כבני אדם?", "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ה)", ועוד. ואגב, רש"י לא רק נכשל בהשקפה שהמלאכים הם גופניים, אלא הוא גם סבר שראוי לפנות אליהם, ראו מאמרי: "ועל הסליחות ייאמר: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם'". ואין צורך לומר שהוא נכשל גם בהגשמה, שהרי כמו שאמרנו לעיל מי שנכשל בהגשמת המלאכים מתדרדר כמעט בוודאות להגשמת הבורא.
ד. יחידי הסגולה לעומת ההמון
הזכרנו לעיל את ההבחנה שבין יחידי-הסגולה לבין ההמון: "גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ" (תה' מט, ג), וראוי לצרף להבחנה זו את דברי רבנו במורה (ג, ח) בין "בני האדם האישים", אשר אליהם רבנו קורא בראש המורה באמרוֹ שם: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד), לבין "עדת הסכלים" אשר מגששים באפלת הסכלות, וכֹה דברי רבנו שם (ג, ח):
"ומכאן נתחלקו מעלות בני אדם, יש מבני האדם האישים אשר מטרתם תמיד העדפת הנעלה, ודרישת הקיום הנצחי כפי חיוב צורתו הנכבדת [=כפי דרישת נפשם הטהורה], ואינו חושב כי אם בהבנת מושכל והשגת השקפה נכונה בכל דבר [...]. וכל עת שחייבוהו צרכי החומר לטינופו וחרפתו המפורסם, מצטער על מה שנתקע בו, ובוש ונכלם ממה שנוגע בו, ומשתדל למעט באותה החרפה כפי יכולתו, ולהישמר ממנה בכל אופן. כאדם שכעס עליו המלך וציווהו להעביר זבל ממקום למקום כדי לבזותו, הרי אותו האדם משתדל בכל יכולתו להסתתר בעת אותו הביזוי, ואולי יעביר דבר מועט למקום קרוב כדי שלא תתלכלך לו יד ולא בגד [="כלומר וייתכן שיעדיף להרבות בהילוך על-ידי העברת מעט-מעט, על הריבוי במשׂא [בבת-אחת] שאפשר שיטנף את כל גופו" (מָרי)] ולא יִראהו אחֵר – כך נוהג בן החורין".
רבנו מוסיף שם הערה ביחס לאוהבי הטינופים שפלי המחשבה, ואומר כך:
"אבל העבד שׂשׂ לדבר [=להתגולל בטינופים ובגילולים], ומראה שלא הוטלה עליו יגיעה רבה, ומתגולל בכל גופו באותו הזבל והלכלוך, ומטנף פניו וידיו ומעביר [את הגיעולים והגילולים] בפרהסיה [כלומר אינו בוש להתעסק בתאוותיו] והוא צוחק ושמח ומטפח בידיו".
בהמשך רבנו יחזור ל"עדת הסכלים" אוהבי הטינופים, ועתה הוא חוזר ליחידי הסגולה:
"וכך מצבי בני אדם, יש מבני אדם אנשים כמו שאמרנו [=יחידי הסגולה], כל הכרחֵי החומר אצלם חרפה וגנאי ומגרעות שההכרח מחייבם, ובפרט חוש המישוש אשר הוא חרפה לנו כפי שאמר אריסטו, אשר בו מתאווים אנו האכילה והשתיה והתשמיש – שראוי למעט בו ככל האפשר, ולהסתתר בו ולהצטער בעשייתו, ושלא יְיַחֵד בכך שיחה ולא ירחיב בו דיבור. ולא ייקהל לדברים אלה [="שלא יישב במקהלות שכל קיבוצם וזימונם הוא לאכילה ושתיה" (מָרי)], אלא יהיה האדם שולט על כל הצרכים הללו, וממעט בהן ככל יכולתו, ולא ייקח מהן כי אם מה שאי-אפשר בלעדיו, וישים תכליתו תכלית האדם באשר הוא אדם, והוא ציור המושכלות לא זולתן, אשר הנעלה והנכבדת בהן [היא] השגת ה' והמלאכים ויתר פעולותיו כפי היכולת, והאנשים הללו הם אשר עִם ה' ללא חידלון, והם אשר נאמר להם: 'אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם' [תה' פב, ו], וזהו הנדרש מן האדם, כלומר שזו היא תכליתו".
ואגב למדנו מדברי רבנו את ביאורו לפסוק בתהלים שאותו הוא הזכיר במורה (א, יד) לעיל: "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ". כלומר, הפסוק שקדם לפסוק הזה הוא הפסוק: "אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם", ועל פסוק זה אומר רבנו שהם האנשים הנשגבים יחידי הסגולה "אשר עִם ה' ללא חידלון". לפיכך נראה לומר, כי הפסוק שבא לאחריו בתהלים: "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ", נוגע לאותם יחידי סגולה אשר בחרו לרדת מגדולתם, ועונשם יהיה שהקב"ה יפילם וישפילם כאותם השרים שנפלו במהלך ההיסטוריה, ואף ימותו והם במעלה הנמוכה של עמי הארצות ופשוטי העם וצדקותיהם לא ייזכרו להם עוד.
וכך אומר יחזקאל בנבואותיו:
"וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו [...] בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת, וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה" (ג, כ); "וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע [...] כָּל צִדְקֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת" (יח, כד); "בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם, בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת" (יח, כו); "בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת בָּהֶם" (לג, יח).
נמשיך עתה בדברי רבנו במורה (ג, ח) בעניין "עדת הסכלים" שפלי המחשבה, וכֹה דבריו:
"אבל האחֵרים שמסך מבדיל בינם לבין ה', והם עדת הסכלים, הרי בהיפך זה [=בהיפך מיחידי הסגולה], [שהרי הסכלים] ביטלו כל התבוננות ומחשבה במושכל, ועשו תכליתם אותו החוש אשר הוא חרפתנו הגדולה, כלומר חוש המישוש, ואין להם מחשבה ולא רעיון כי אם באכילה ותשמיש ולא יותר, כמו שנתבאר בַּחַטָּאִים השטופים במאכל ובמשתה ובתשמיש, אמר: 'וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ' וגו' [יש' כח, ז], ואמר: 'כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם' [יש' כח, ח], ואמר: 'וְנָשִׁים מָשְׁלוּ בוֹ' [יש' ג, יב; והנשים כאן הינן משל לתאוות האדם אשר מושלות בו], היפך מה שנדרש מהם בתחילת היצירה: 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ' [בר' ג, טז; כלומר התאוות משתוקקות כביכול לבוא לידי מימוש, אך עלינו לרסנן ולמשול בהן ולא לאפשר להן להתממש ללא אישור ההשגה השכלית וכוח המחשבה]".
רבנו ממשיך בדברי גנאי כלפי "בעלי הנפש" הללו, והוא חותם את דבריו בעניינם:
"ותיאר גם עוצם תאוותנותם ואמר: 'אִישׁ אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ יִצְהָלוּ' [יר' ה, ח], ואמר: 'כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים' וגו' [יר' ט, א]. ולעניין זה עשה שלמה [ספר] משלי כולו, להזהיר מן הזנות ושתיית המשכרים, כי שני אלה יש בהם שקיעת הזעומים המרוחקים מה' [=שהזנות ושתיית המשכרים גורמים להם לשקוע מטה-מטה בצואת העוונות והחטאים, ונקראו "זעוּמים" מפני שיש זעם כלפיהם מלפני ה' יתעלה, כלומר הם מזומנים לעונשים חמורים], אשר בהם נאמר: 'כִּי לוֹא לַייָ הֵמָּה' [יר' ה, י], ונאמר: 'שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי וְיֵצֵאוּ' [יר' טו, א]".
ומכיוון שהזכרנו את "בעלי הנפש" הללו, נצרף את הפסוק ממשלי ואת פירוש רס"ג שם, כי רבים הם מקרב צאצאי המינים וההולכים בדרכם ובעלילותם אשר נדמה להם שהם "בעלי נפש", וכאילו השיגו מעלה נשגבה והם "צדיקים וחסידים", וכֹה דברי שלמה במשלי (כג, ב): "וְשַׂמְתָּ שַׂכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה", ופירש שם רס"ג: "וְשַׂמְתָּ – ושים סכין בגרונך אם אתה בעל תאווה", נמצא אפוא ש"בעל נפש" הוא "בעל תאווה", וכך רס"ג אומר במפורש גם בפירושו הארוך: "ובעל נפש, תאווה". ואין ספק שהמסופק הצרפתי לא ראה את פירוש רס"ג וקרא לספרו על הלכות נדה "בעלי הנפש", ולא שם לב שהוא חושף את האמת עליו ועל כל המחמירים החמוריִּים ההולכים בדרכו ובדרכי המינים והמסופקים למיניהם...
ולא לחינם נכשל בלשונו דווקא בספר שנכתב בענייני איסורי ביאה, אשר נועד להראות את גדולתם ועליונותם כביכול של "בעלי הנפש" הסגפניים הללו, וכמה הם מקפידים ונזהרים בענייני הביאות האסורות... ושיטתם היא שיטת הכומרים הנוצרים, להראות כלפי חוץ עד כמה הם פרושים ומנותקים מעולם החומר, אך בחדרי החדרים שטופים בתאוות הנשים...
"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, כִּי אֹמְרִים אֵין יְיָ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יח' ח, יב).