top of page

על זמרירי הסליחות: צאצאי הדרדעים משחיתים את דרך האמת

עודכן: 22 בינו׳

בעלון "אור השבת" (לפרשת כי תצא, יד באלול תשע"ט) פורסם מאמר של אהרן בדיחי, מעסקני הכמורה האורתודוקסית רודפת הבצע והשררה. המאמר נקרא: "פניה למלאכים בתפילה". נעיין תחילה במאמרו הקצר, ולאחר מכן נדון בדבריו ונמשיך בנושא הנדון.


הנה אפוא תחילה דבריו, כפי שפורסמו בעלון "אור השבת":


שאלה: האם צריך לדלג ב"אשמורות" על הפיוטים "עשה למען מלאכיך המשרתים פניך", וכן על "אראלי מרומים בשיר ושבח קמים"?


תשובה: פיוטים אלו אין ידוע מי חיברם, אך הם קדומים ומופיעים כבר בסידורי התפילה הראשונים שנכתבו, וגם ב"תכלאל" – מזה כמה מאות שנים, כחלק מסדר "האשמורות" שהועתק בשלמותו מסידורי ספרד.


בירושלמי (ברכות ט, א): "בשר ודם [אם] יש לו פטרון, כשבאה לו צרה, אינו נכנס אצלו [=לפטרונו] פתאום, אלא בא ועומד על פתחו, וקורא לעבדו או לבן ביתו שיודיעוֹ [=שיודיע לפטרונו] פלוני נמצא בפתח – לפעמים מכניסו לפעמים מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באה על אדם צרה, יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא אלי יצווח, ואני עונה לו מיד".


וכן רבנו הרמב"ם, ביסוד החמישי משלושה-עשר עיקרי [מדוע בדיחי אינו כותב יסודות?] האמונה שניסח (בהקדמתו לפרק חלק) כתב: "והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו... ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים... לפי שאין להם שלטון ולא בחירה, אלא ברצונו יתברך. ואין עושין אותן אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


דברי רבנו חריפים אך בהירים וברורים, שאין לערב ולו ברמז, פנייה לגורם אחר בלתי לבורא יתברך. וכן האריך מאד בפתיחה להלכות עבודה-זרה פרק א.


והמאירי פירש (בית הבחירה שם): "וכן אמרוּ, כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה, ולעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל [כלומר כל בני האדם הסובבים אותו] מאמצין כוחו וישתדל ברוב אוהבים, שאין לך אוהב שאין לו מקום. ובמשלי הערב אמרוּ, אל ימעט בעיניך שונא אחד ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים".


והמהר"ל מפראג (נתיב העבודה פי"ב) פירש מאמר תלמודי זה, "שאדם מבקש דבר מה', אפשר שיהיו לו מקטרגים מלמעלה, אך כשמקדים לבקש שלא יהיו מקטרגים לבקשתו, הקב"ה מצילו מהן... ומזה משמע שיתפלל אל ה' יתברך... אבל שיתפלל למלאכים, אל תהיו צרים לי, זה אין ראוי, רק שתהיה התפילה אל ה' יתברך". וכיוון בזה לדחות מה שפירש רש"י: "לא יהיו צרים מלמעלה, פירוש, שיבקש ממלאכי השרת שיסייעוהו לבקש רחמים".


ויש שפירשו שהפנייה אינה למלאכים, אלא לחסידי הדור, שיַרבו בתחינה לפני הקב"ה, וזכות צדקתם תעמוד שתתקבל תפילתם. ויש שהלכו בדרך אחרת, ושינו את הנוסח באופנים שונים, או שנמנעו בדרכים אחרות מלאמרם, כמו שהעיד החת"ס על עצמו: "אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפיים עד שהגיע הש"צ לשומר ישראל" (שו"ת א, או"ח קסו).


וכן העיר ה"אגרות משה" (או"ח ה, מג אות ו), שלפיכך היה אביו משמיט בליל שבת קודש את הבית "ברכוני לשלום". וכן מובא שם בשם הגר"א שלא היה אומר פיוטי סליחות אלו וגם לא החלק של "ברכוני לשלום" בליל שבת קודש.


סיכום


א) פיוטי התפילה המזכירים פנייה למלאכים, אף שיש לפרשם בדרך אחר (לכל הפחות מן הספק), הראוי היה שלא לאמרם; ב) גם הרגילים לאמרם (מפני שנדפסו בסידורים), הנה בזמננו, שמקוצר הזמן ממילא מדלגין הרבה פיוטים, עדיף לדלג גם על אלו.


עד כאן מאמרו של בדיחי.


א. האם קדמות הפיוטים מטהרת את זוהמתם?


בדיחי פותח את מאמרו הקצר בעובדה שהפיוטים הללו "אין ידוע מי חיברם אך הם קדומים, ומופיעים בסידורי התפילה הראשונים שנכתבו, וגם ב'תכלאל' מזה כמה מאות שנים, כחלק מסדר 'האשמורות' שהועתק בשלמותו מסידורי ספרד".


אולם, גם אם הפיוט או ההשקפה קדומים מראשית הזמן אין בזה כדי להעיד על אמיתתם, שהרי עבודה-זרה הייתה עוד מימי דורו של אנוש וכן העבודה לשדים הייתה עוד מימי משה רבנו ע"ה. לפיכך, אין שום חשיבות ל"קדמותם" דהיינו להופעתם בסידורי תפילה קדומים.


העובדה החשובה היחידה היא: ששני הפיוטים הללו שנזכרו בדברי בדיחי בעניין הפנייה למלאכים, הינם עבודה-זרה חמורה וכעורה ביותר (ראו במאמר: 'פניה למליצי יושר – פולחן דתי או סטיית מינות פגאנית?'), ועוד נאמרים בימים הנוראים ביותר בשנה! וכמה מוזרה וחמורה היא העובדה, שעורכי סידור הדרדעים "שיח ירושלים" החדירו את הפיוטים האליליים הללו לתוך הסידור, ואין ללמד עליהם זכות בגלל ההערה שהם כתבו למטה, כי מדובר בעבודה-זרה! ואין שום מקום לעבודה-זרה בדת משה ואפילו שיכתבו אלף הערות שוליים בעניינה.


ומי שהופך תורת אלהים לקורדום חוצבים סופו לתמוך במינים ובעובדי אלילים ואף ללמוד ממעשיהם ולשקוע בזוהמתם, כי המחובר לטמא – טמא.


כמו כן, בדיחי מודע לעובדה שסדר "האשמורות" הועתק בשלמותו מסידורי ספרד, ולא ספרד המקורית והנאמנה של הרמב"ם, אלא ספרד הנוצרית המאוחרת שהושפעה מאד מתרבות אשכנז הטמאה ואף עלתה עליה מאד בשיבושיה (ראו לדוגמה את מחבר ספר האופל, אשר אימץ את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן וכן את שיטות ההגשמה של חכמי-יועצי-אשכנז, והפך להיות 'יותר קתולי מהאפיפיור' עד שאפילו חלק מחכמי-יועצי-אשכנז נרתעו ממנו). אך עובדה זו לא הרתיעה את הדרדעים למיניהם, ובראשם קאפח וערוסי ושאר שחקנים וחוצבים למיניהם, מלקרוא את כל האשמורות בחרדת קודש כאילו ניתנו למשה רבנו בהר סיני.


ב. מבט נוסף על שיבושי הסליחות


כאמור, סדר האשמורות לא נכתב על-ידי אנשים נאמנים ומהימנים ויסודותיו רקובים וגדושים בשיבושי מחשבה עצומים ונוראים, כגון הגשמה במה שאנחנו שונים שוב ושוב כמו מנטרה אלילית: "אל מלך יושב על כיסא רחמים" – וכי הוא מלך שיושב על כיסא? ואין זו אלא כפירה, וכמו שרבנו כותב במורה (א, ט): "אשר אין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [...] עד שיהא יתעלה מצוי [בדמיונך] בלי כיסא ומצוי עם כיסא – זוהי כפירה בלי ספק".


וכן במה שאנחנו זועקים שוב ושוב בדבקות עילאית דמיונית את הפסוק "אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד" וכו', וכי מותר לנו להלל ולשבח את הבורא בתאריו? והלא כל התארים הללו משלים הם לתוצאות פעולותיו של הקב"ה ולא לאמיתת עצמותו! (ראו: 'ידיעת פעולותיו היא ידיעתו') ולא הותר לנו לשבח את הבורא בתאריו למעט במה שאנשי-כנסת-הגדולה קבעו ותיקנו לאמרוֹ בתפילה, ורבנו הרחיב בעניין זה במורה (א, נט) ועסקתי בזה במאמר הקודם.


ועל חומרת "הענקת" תארים וכתרים לבורא, ראו מה שכותב רבנו במורה (א, נ):


"דע, שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל [כגון רחום וחנון וכל שאר התארים] [...] ושכשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תואר עצמי. אבל מי שסבור שהוא אחד בעל תארים מספר [רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד וכו'], הרי הוא אומר שהוא [=הקב"ה] אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים [דהיינו מייחס לו ריבוי והרכבה], וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד' – כך דברי האומר: הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים מספר [רחום וחנון וכו'] והוא ותאריו אחד. [...] וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים, ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ובמלים אחרות, כל זועקי התארים בסליחות שוגים בריבוי, שהרי "כשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תואר עצמי", וכן שוגים בשיתוף, שהרי נדמה להם שהוא רבים. ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


לפיכך, אדם נבון לא יאמרם כלל ואף לא ישמעם ככל שהוא מסוגל לאטום אזניו.


ג. על סידורי ימינו וזכריה הסכל


העובדה שהגשמה ושיתוף ועבודה-זרה (כגון דיקרנוסא ושטן ומקטרגים למיניהם) חדרו לסידורים שלנו, מעידה על-כך שיש לגנוז את כל סידורי ימינו! ולצערנו בתי-הכנסיות של עמי-הארצות הפכו את הסידורים ליותר חשובים מהתורה עצמה! וכאשר הם יראו חטאים ופשעים ועוונות שחייבים עליהם כרת וארבע מיתות בית-דין הם יתייחסו אליהם בשוויון נפש, אך כאשר יְשַׁנּוּ להם מילה ולעתים אפילו אות בסידור יתקוממו כאילו מדובר בחילול הקודש! ולא לחינם אמרו חז"ל "שישיבת כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם" (ראו אבות ג, יג).


ושמעתי פעם על אחד זכריה התימני אשר כעס וקילל את יוסף במהלך אמירת הסליחות, כי יוסף אמר לו שמשפטי הבקשות "אלהינו בשמים" אשר בהם נאמר: "תן חיים ושלום למלך אדונינו, תן בליבו ובלב כל יועציו ושריו רחמנות להיטיב עלינו" – הינם ביחס למנהיגיו של עם-ישראל. אך זכריה, המארי השוטה והעיקש, כעס והתעקש שמדובר בסודות עמוקים וברמזים נשׂגבים על הקב"ה! ואף האשים את יוסף שהוא הולך בדרכי הכופרים הדרדעים...


ואיני יודע איך עלה על דעתו של זכריה המשתטה שמשפטי הבקשות הללו אמורות על ה' יתעלה? וכי הקב"ה זקוק לתפילותינו? וכי הוא זקוק ל"חיים ושלום"? וכי יש חשש לחייו? וכי יש חשש שהוא לא שרוי בשלום? ומה זה בכלל "תן בליבו ובלב כל יועציו רחמנות"? וכי יש להקב"ה לב ומידות ורחמים כמו בני האדם? ותפישתו של אותו שוטה אשר נחשב בבית-הכנסת שלו ל"מארי" ו"עַגֵל", הינה הגשמה ועבודה-זרה גמורה ומוחלטת! ואין להתפלא, כי בבית-הכנסת הנבער הזה לומדים את פירוש רש"י-שר"י באופן קבוע מדי שבת, ובסכלותם אף מתהדרים בלימוד זה כאילו הם לומדים את רוממות מדעי האלהות וסתרי התורה...


ד. פרשנות רציונלית לעומת הזיה מאגית


ביחס לדברי המאירי והגולם מפראג שנזכרו במאמרו של בדיחי: ובכן, המאירי פירש את הגמרא באופן הגיוני ולימד שמדובר בבני האדם שסביבנו ולא במלאכי השרת. וראוי להוסיף, שכוונת דברי חכמים שם (בסנהדרין מד ע"ב) היא, שהאדם יתפלל לפני ה' שבני האדם יאהבוהו ויעזרוהו לעבודת ה' יתעלה, ולא יסבול משנאת הבריות – וזה הוא שאמר ר' יוחנן: "שיהו הכל מאמצין את כוחו". כמו כן, בעניין המשך דברי המאירי: "ולא יהיו לו צרים מלמעלה", נראה לי שכוונת הדברים שהשלטונות לא יבקשו להרע לו, ויהיה בטוח מפני מעלליהם ורשעותם.


להבדיל מדברי המאירי, דברי המטורלל מפראג הם הבל מהובל, כי ההזיה שיש מקטרגים לפני ה' יתעלה היא עבודה-זרה: כביכול יש כוחות טומאה על-טבעיים בשמים שיש להם השפעה על ה' יתעלה, והם עלולים לגרום לו לפסוק את הדין שלא כפי קו האמת והצדק, או שהקב"ה זקוק לעזרתם בחשיפת מידע שאינו גלוי לפניו (וייחוס מגרעת כגון אי-ידיעה כמוהו כייחוס הגשמה). כמו כן, ההזיה שהמלאכים עלולים להרע לבני האדם ולגרום להם נזק, אף היא הבל מהובל, כי אין כוח למלאכים לעשות מאומה מבלעדי רצון ה' יתעלה, וכן חלילה מלייחס להם רשעות והצקה והטרדה מכל סוג שהוא, ואין זו אלא הוצאת דיבה על משרתי ה' יתעלה.


והואיל ובדיחי השכיר הפנה עורף לדרך האמת ובחר בשׂררה, בבצע ובמעשקות, טחו עיניו מלראות ומלהבין שאין להוכיח את האמת בדברי הבל, כי בזה רק מחלישים את דרך האמת, וכמו שרבנו כותב במורה (ב, טז): "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות – תיחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות".


כלומר, גם אם עצם ההשקפה היא אמת, הוכחתה בראיות חלושות וקלושות תגרום בהכרח לבני האדם לסבור שאמיתתה מבוססת על אותן הוכחות רעועות, וכאשר יתברר שאותן הוכחות משובשות, יסברו בני האדם שגם השקפת האמת שנבנתה עליהן משובשת.


***

ביחס לפירוש רש"י שנזכר בדברי בדיחי: ובכן, סכלותו של רש"י-שר"י כמעט מעוררת בי צחוק אלמלא היא החריבה את דת משה: בפירושו, רש"י מורה לנו במפורש לבקש ממלאכי השרת שיסייעו לנו לבקש רחמים מבורא-עולם, ודבריו הללו הם קריאה מפורשת למינות! ואזכיר שוב את המאמר: "פניה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטייה מינות פגאנית?", שם הוּכח שפנייה למליץ מכל סוג שהוא הינה מינות פשוטה, מובהקת ומפורשת. ואיני מתפלא עליו כלל, כי כבר הרחבתי במאמרים רבים מאד שהפרשן העילג והרשע הזה היה סכל ונבל ועובד עבודה-זרה באופנים החמורים ביותר, ואף מגדולי המינים והמתעים שקמו לעם-ישראל בכל הדורות.


ה. פתרון המינים מדרדר עוד יותר למינות


ביחס ל"פתרון" שהציעו כמה מ"חכמי ישראל" הנבובים, שיש להפנות את הכוונה בפיוטים הללו ל"חסידי הדור", ובכן, הפתרון גרוע לא פחות מן הכוונה המקורית, שהרי פניה ל"צדיקים ולחסידים" שבכל דור ודור (ואפילו אם הם אכן "צדיקים וחסידים" כי רובם המוחץ הינם מינים וסכלים גמורים לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו) – היא עבודה זרה לכל דבר ועניין! ושמא היא אפילו עבודה-זרה חמורה יותר מאשר פניה למלאכים, כי ככל שהאדם פונה לישות פחותה יותר במציאות כך העבודה-הזרה שבידו חמורה יותר, וכמו שרבנו מלמד אותנו, שהעבודה-הזרה לדמיונות חמורה מן העבודה-הזרה לנמצאים, וכֹה דבריו במורה (ג, מו) ביחס לשדים:


"ודע, כי האמונה הזו [=בשדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ: 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכיו"ב, התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


מדברי חז"ל ורבנו עולה שיש מִדרג של חומרה בעבודה-זרה, שהרי העבודה-הזרה לדמיונות-לשדים חמורה מן העבודה-הזרה לשמש לירח ולכוכבים, נמצא, שהעבודה-הזרה לדמיונות חמורה מן העבודה-זרה לנמצאים מציאותיים! והכלל בעניין זה הוא: ככל שהאלוה שהאדם עושה לעצמו פָּחוּת ומאוּפָּס יותר במציאות, כך חומרת עבודת-האלילים שבידיו תהיה גדולה יותר. לדוגמה, מי שעושה אדם לאלוה, חמור יותר ממי שעושה מלאך לאלוה, ומי שעושה רשע וסכל לאלוה (כגון 'קדושי העליון' המתעים את העם אחרי ההבל), חמור יותר ממי שעושה סתם אדם לאלוה. כמו כן, נראה לי שעדיף לעשות בהמה לאלוה מאשר גוּדֵּל לאלוה, שהרי רבנו אומר במאמר-תחיית-המתים שהמינים האירופים יותר תועים מן הבהמות... מכל מקום, אין צורך לומר שעל כל מיני האלילות הללו נכרתים מחיי העולם-הזה וחיי העולם-הבא.


כך הם פני הדברים בעניין עבודה-זרה, וכאמור: ככל שהאדם פונה לישות פחותה ומאופסת יותר במציאות הוא חוטא חטא חמור יותר. ברם, בענייני הגשמה המצב הוא הפוך, דהיינו: ככל שהאדם מתפרץ במחשבתו כלפי עניין נעלה יותר במציאות, כך הוא חוטא חטא גדול וחמור יותר. לדוגמה, המגשים את הקב"ה חמור ממי שמגשים את המלאכים – שהרי ייחוס גשמות ושליחת המחשבה להתפרץ באמיתת עצמותו של הקב"ה, חמורה בהרבה מייחוס גשמות ושליחת המחשבה להתפרץ באמיתת עצמותם של המלאכים, משרתי ה' צבאות.


וכֹה דברי רבנו במורה (א, לו):


"כי כל מה שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם יותר חמורים מאשר כשהם קשורים במה שמעלתו למטה מזה".


הוי אומר, ככל שהאדם משחית את מחשבתו בעניין נעלה יותר, כך כסילותו וכפירתו גדולה יותר; וגם מזאת למדנו שיש מִדרג לחומרת עבודה-זרה: כאשר מדובר בעבודה-זרה לאלילים – חומרתה גדולה יותר ככל שהאדם פונה לישות פחותה ומאופסת יותר; אך כאשר מדובר במינות ושליחת המחשבה באמיתת המהות – ככל שהאדם מתפרץ במחשבתו לישות נעלה יותר במציאות, כך הוא משחית יותר את דעתו, וכך הוא יותר מכעיס ומקדיח ומעלה-חֵמה.


ו. הוי שוטים ייאמר להם!


בעניין אזכור החת"ס – לא הייתי מביא ראיה מהחת"ס לדרך האמת, כי כמו שכבר אמרתי לעיל, כל מי שמביא ראיה לדרך האמת מן התועים בדרכי ההבל, רק מזיק לדרך האמת.


***

ביחס להשמטתו של אגרות משה את "ברכוני לשלום" מהפיוט "שלום עליכם" – על כגון "חסידות" זו יש לומר למוסא פיינשטיין: שוטה שבעולם! כי לא רק אמירת "ברכוני לשלום" נוגעת בעבודה-זרה, אלא כל הפיוט הזה שמשבח ומפאר את המלאכים הינו בגדר עבודה-זרה, כי אסור להלל ולשבח ולפאר לשום גורם אלוהי מבלעדי ה' יתעלה (והוכחתי זאת מדברי רבנו במאמר: 'הפיוט שלום עליכם – שלום שלום ואין שלום'). ועדיף שמוישל'ה לא היה משרבט אגרות, כי בזה שהוא פוסל את אמירת "ברכוני" הוא למעשה מצדיק ומכשיר את אמירת כל שאר הפיוט, מנציח את הבלי העבודה-הזרה, ואף מציג את עצמו כאילו הוא מבין גדול וזהיר מאד בענייני מחשבה ומדעי האלהות... ומן המפורסמות שחצי-גרוע גרוע מהגרוע.


***

וביחס לפרחח הנבל מווילנא הטמאה, לא הייתי מביא ראיה לדרך האמת מן השוטה הזה שהאמין בשדים ובכישופים ובשלל הזיות נבערות, עד שהמאגיה והאלילות קנו אחיזה חזקה מאד במוחו הצר. ולעיון בדבריו החושפים את סכלותו, ראו: 1) "השדים – נחלת השוטים והחטאים (חלק ב)", שם בפרק יד: "הפריץ מווילנא מכה על פדחתו"; 2) "מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?"; 3) "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז (חלק א)", ועוד.


ז. מסקנותיו המתעתעות של בדיחי


נעבור עתה למסקנותיו של בדיחי, והנה שוב מסקנתו הראשונה: "פיוטי התפילה המזכירים פנייה למלאכים, אף שיש לפרשם בדרך אחר (לכל הפחות מן הספק), הראוי היה שלא לאמרם". וכבר הוכחתי לעיל שהפירוש השני, דהיינו שהפנייה היא ל"חסידי הדור", גרוע יותר מהפירוש הפשוט שמדובר במלאכים, ושניהם בגדר מינות ועבודה-זרה. אך איני מצפה שיבין זאת רודף בצע שכיר אורתודוקסי שמועסק אצל מינים פרו-נוצרים, כי המחובר לטמא – טמא. וכל דרדעי שיונק מחלבם הטמא של המינים האורתודוקסים סופו שיהיה גרוע ונגעל מהם.


ביחס למסקנתו השנייה: "גם הרגילים לאמרם (מפני שנדפסו בסידורים), הנה בזמננו, שמקוצר הזמן ממילא מדלגין על הרבה פיוטים, עדיף לדלג גם על אלו". האם נכון לפסוק הלכה בענייני מינות ועבודה-זרה בלשון: "הראוי היה שלא לאמרם"? או בלשון "עדיף לדלג גם על אלו"? והאם עדיף לדלג עליהם רק בגלל "קוצר הזמן" ורק בגלל ש"ממילא מדלגין על הרבה פיוטים"? וכי אנחנו עוסקים כאן במנהגים שוליים או בענייני רְשות פחוּתֵי חשיבות? והלא מדובר בציר שעליו כל התורה כולה סובבת והוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה!


ויתרה מכולן: האם נכון לפסול אמירת שני פיוטים, ובזאת למעשה להכשיר את אמירת כלל הסליחות המלאות וגדושות בשיבושי מחשבה קשים?! האם לא עדיפה השתיקה לדרדעים?


זהירותו הנכלולית של בדיחי השכיר (שכל דבריו הם ציטוטים פחדניים), ומסקנותיו שנכתבו במכֻוון באופן מעומעם ומטושטש, תואמות להפליא את שיטת ה"תקינות הפוליטית" של הכמורה האורתודוקסית, אשר מעוותת לחלוטין את פניה של היהדות, והופכת את תורת משה הטהורה לקורדום חוצבים פרו-נוצרי גס וכעור. והנה לפניכם האופן הנכון שבו יש להתייחס לעבודה-זרה: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם, וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמ' כג, כד–כו).


ואחתום בדברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא) בעניין הכומרים השכירים: "ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".


תמונת שער הרשומה מאת: צילמתי.


על זמרירי הסליחות צאצאי הדרדעים משחיתים את דרך האמת
.pdf
Download PDF • 215KB

881 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page