ועל הסליחות ייאמר: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם" (ירמיה יב)

עודכן ב: 9 נוב 2019

לאחרונה פורסם בעלון "אור השבת" (לפרשת כי תצא, יד באלול תשע"ט), מאמר מעניין מאד של הרב אהרן בדיחי הי"ו, רבה של אבן-יהודה וראש המרכז התורני-לאומי "אור יחיאל". המאמר נקרא: "פניה למלאכים בתפילה". נעיין תחילה במאמרו הקצר של הרב בדיחי, ולאחר מכן נאמר את דעתנו על עצם הנושא ועל מסקנותיו של המחבר.


הנה אפוא תחילה דבריו, כפי שפורסמו בעלון "אור השבת":


שאלה: האם צריך לדלג ב"אשמורות" על הפיוטים "עשה למען מלאכיך המשרתים פניך", וכן על "אראלי מרומים בשיר ושבח קמים"?


תשובה: פיוטים אלו אין ידוע מי חיברם, אך הם קדומים ומופיעים כבר בסידורי התפילה הראשונים שנכתבו, וגם ב"תכלאל" – מזה כמה מאות שנים, כחלק מסדר "האשמורות" שהועתק בשלמותו מסידורי ספרד.


בירושלמי (ברכות ט, א): "בשר ודם [אם] יש לו פטרון, כשבאה לו צרה, אינו נכנס אצלו פתאום, אלא בא ועומד על פתחו, וקורא לעבדו או לבן ביתו שיודיעו פלוני נמצא בפתח – לפעמים מכניסו לפעמים מניחו. אבל הקב"ה אינו כן, אם באה על אדם צרה, יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא אלי יצווח, ואני עונה לו מיד".


וכן רבנו הרמב"ם, ביסוד החמישי מי"ג עיקרי [מדוע המחבר אינו כותב יסודות?] האמונה שניסח (בהקדמתו לפרק חלק) כתב: "והיסוד החמישי, שהוא יתעלה, הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו... ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים... לפי שאין להם שלטון ולא בחירה, אלא ברצונו יתברך. ואין עושין אותן אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


דברי רבנו חריפים אך בהירים וברורים, שאין לערב ולו ברמז, פנייה לגורם אחר בלתי לבורא יתברך. וכן האריך מאד בפתיחה להלכות עבודה זרה פרק א.


והמאירי פירש (בית הבחירה שם): "וכן אמרו, כל המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה, ולעולם יבקש אדם רחמים שיהו הכל [כלומר כל בני האדם הסובבים אותו] מאמצין כוחו וישתדל ברוב אוהבים, שאין לך אוהב שאין לו מקום. ובמשלי הערב אמרו, אל ימעט בעיניך שונא אחד ואל ירבו בעיניך אלף אוהבים".


והמהר"ל מפראג (נתיב העבודה פי"ב) פירש מאמר תלמודי זה, "שאדם מבקש דבר מה', אפשר שיהיו לו מקטרגים מלמעלה, אך כשמקדים לבקש שלא יהיו מקטרגים לבקשתו, הקב"ה מצילו מהן... ומזה משמע שיתפלל אל ה' יתברך... אבל שיתפלל למלאכים, אל תהיו צרים לי, זה אין ראוי, רק שתהיה התפילה אל ה' יתברך". וכיוון בזה לדחות מה שפירש רש"י: "לא יהיו צרים מלמעלה, פירוש, שיבקש ממלאכי השרת שיסייעוהו לבקש רחמים".


ויש שפירשו שהפנייה אינה למלאכים, אלא לחסידי הדור, שירבו בתחינה לפני הקב"ה, וזכות צדקתם תעמוד שתתקבל תפילתם. ויש שהלכו בדרך אחרת, ושינו את הנוסח באופנים שונים, או שנמנעו בדרכים אחרות מלאמרם, כמו שהעיד החת"ס על עצמו: "אך מכניסי רחמים דרכי להאריך בנפילת אפיים עד שהגיע הש"צ לשומר ישראל" (שו"ת א, או"ח קסו).


וכן העיר ה"אגרות משה" (או"ח ה, מג אות ו), שלפיכך היה אביו משמיט בליל שבת קודש את הבית "ברכוני לשלום". וכן מובא שם בשם הגר"א שלא היה אומר פיוטי סליחות אלו וגם לא החלק של "ברכוני לשלום" בליל שבת קודש.


סיכום


א) פיוטי התפילה המזכירים פנייה למלאכים, אף שיש לפרשם בדרך אחר (לכל הפחות מן הספק), הראוי היה שלא לאמרם.


ב) גם הרגילים לאמרם (מפני שנדפסו בסידורים), הנה בזמננו, שמקוצר הזמן ממילא מדלגין הרבה פיוטים, עדיף לדלג גם על אלו.


עד כאן דברי הרב אהרן בדיחי הי"ו, ומכאן ואילך התייחסותי למאמרו:


תחילה עלינו להודות לרב אהרן בדיחי יצ"ו שעוסק בענייני מחשבה, שהם יסוד היסודות ועמוד החכמות, כי אין זה מובן מאליו באופן כללי, ובפרט בעלוני השבת, אשר נדיר מאד למצוא בהם השקפות נכונות ושאיפה כלשהי לאמת, ורוב עלוני הכסף והפרסומות אשר כופים עלינו מדי שבת מלאים וגדושים בשיבושים בהזיות ובדמיונות. כמו כן, עלינו להודות למפיצי עלון "אור השבת" אשר לעתים לא רחוקות מפרסמים מאמרים שעוסקים במושגי האמת או במנהגים ואורחות חיים נכונים, אף שלעתים זה רק למחצה לשליש ולרביע.


נעבור עתה להתייחס לגוף מאמרו, לציטוטיו ולמסקנותיו של הרב אהרן בדיחי.


א) הרב בדיחי פותח את מאמרו בעובדה שהפיוטים הללו "אין ידוע מי חיברם אך הם קדומים, ומופיעים בסידורי התפילה הראשונים שנכתבו, וגם ב'תכלאל' מזה כמה מאות שנים, כחלק מסדר 'האשמורות' שהועתק בשלמותו מסידורי ספרד". מה ניתן אפוא ללמוד מדבריו?


ובכן, ראשית ניתן ללמוד מדבריו כי היות הפיוט או ההשקפה קדומים אין בזה כדי להעיד על אמיתתם, כי שני פיוטים אלה הינם עבודה-זרה חמורה וכעורה ביותר (ראו מאמרי: "פניה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטייה מחשבתית?"), ועוד נאמרים בימים הנוראים ביותר בשנה! שנית, ניתן ללמוד מדבריו כי סדר "האשמורות" הועתק בשלמותו מסידורי ספרד, ולא ספרד המקורית הקדומה של הגאונים והרמב"ם, אלא ספרד הנוצרית המאוחרת שהושפעה מאד מתרבות אשכנז ואף עלתה עליה מאד בשיבושיה (ראו לדוגמה את מחבר ספר הזוהר, אשר אימץ את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן וכן את שיטות ההגשמה של חכמי אשכנז, והפך להיות "יותר קתולי מהאפיפיור" עד שאפילו חלק מחכמי אשכנז נרתעו ממנו).


ובמלים אחרות, סדר האשמורות לא נכתב על-ידי אנשים מהימנים ויסודותיו בשיבושי מחשבה עצומים ונוראים, כגון הגשמה במה שאנחנו אומרים כמו מנטרה אלילית: "אל מלך יושב על כיסא רחמים" – וכי הוא מלך שיושב על כיסא? ואין זו אלא כפירה, וכמו שרבנו כותב במורה (א, ט): "אשר אין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [...], עד שיהא יתעלה מצוי [בדמיונך] בלי כיסא ומצוי עם כיסא – זוהי כפירה בלי ספק".


וכן במה שאנחנו זועקים שוב ושוב בדבקות עילאית את הפסוק "אל רחום וחנון" וכו', וכי מותר לנו להלל ולשבח את הבורא בתאריו? והלא כל התארים הללו משלים הם לפעולותיו של הקב"ה ולא לאמיתת עצמותו! (ראו מאמרי: "מבוא למצות ייחוד השם") ולא הותר לנו לשבח את הבורא בתאריו למעט במה שקבעו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו לנו בתפילה. ועל חומרת "הענקת" התארים לבורא, ראו מה שכותב רבנו במורה (א, נ):


"דע, שאין לו יתעלה תואר עצמי כלל [כגון רחום וחנון וכל שאר התארים] [...], ושכשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תואר עצמי. אבל מי שסבור שהוא אחד בעל תארים מספר [רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד וכו'], הרי הוא אומר שהוא [=הקב"ה] אחד בפיו, וסבור במחשבתו שהוא רבים, וזה כעין מה שאומרים הנוצרים: 'הוא אחד אלא שהוא שלושה והשלושה אחד' – כך דברי האומר הוא אחד, אלא שהוא בעל תארים מספר והוא ותאריו אחד. [...] וכאשר תתפשט מן התאוות וההרגלים, ואתה בעל תבונה, ותתבונן במה שאומר בפרקים אלו אשר יבואו בשלילת התארים, יתאמת לך הדבר בהכרח, ואז תהיה ממי שמשכיל ייחוד השם, לא ממי שאומרו בפיו ואינו מבין לו עניין, ויהיה מכלל אשר נאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ובמלים אחרות, כל זועקי התארים בסליחות שוגים בהגשמה, שהרי "כשם שנמנע היותו גוף כך נמנע היותו בעל תואר עצמי", וכן שוגים בשיתוף, שהרי נדמה להם שהוא רבים. ואין אלה אלא שתי דוגמאות לשגיאות מחברי הפיוטים אשר רבו מלמנות. ואל יהא קל בעיניכם הפסוק שרבנו מצטט בסוף דבריו לעיל מירמיה, כי בפסוק שלאחריו מובא העונש על ההגשמה והשיתוף: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה"! ולכן, אדם נבון לא יאמרם כלל ואף לא ישמעם ככל שהוא מסוגל לאטום אזניו. ובמקום לזעוק דברים שמרחיקים מאד את האדם מידיעת בוראו, עדיף בהרבה ללמוד הלכות תשובה עם הפירוש של מָרי יוסף קאפח.


אמנם, יש גם פיוטים שאין בהם קש וגבבה וראויים הם לאמרם, אך עד שיקום לנו אדם שיידע לסנן את הבר המועט מן התבן הרב, מסקנתי שאין לאמרם כלל – בעינה עומדת.


אגב, העובדה שהגשמה ושיתוף ועבודה-זרה (כגון דיקרנוסא ושטן ומקטרגים למיניהם) חדרו לסידורים שלנו, מעידה על כך שיש לגנוז את כל סידורי ימינו! ולצערנו הפכו בתי הכנסיות של עמי הארצות את הסידורים ליותר חשובים מהתורה עצמה! וכאשר הם יראו חטאים ופשעים ועוונות שחייבים עליהם ארבע מיתות בית-דין הם יתייחסו אליהם בשוויון נפש, אך כאשר ישנו להם משפט בסידור יתקוממו כאילו מדובר בחילול הקודש! ולא לחינם אמרו חז"ל "שישיבת כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם" (ראו אבות ג, יג).


ושמעתי לאחרונה על ראובן אשר כעס וקילל את יוסף במהלך אמירת הסליחות, כי יוסף אמר לו שמשפטי הבקשות "אלהינו בשמים" אשר בהם נאמר: "תן חיים ושלום למלך אדונינו; תן בליבו ובלב כל יועציו ושריו רחמנות להיטיב עלינו" – הינם ביחס למנהיגיו של עם-ישראל. אך ראובן השוטה כעס והתעקש שמדובר בסודות עמוקים וברמזים נשגבים על הקב"ה! ואף האשים את שמעון שהוא הולך בדרכי הכופרים הדרדעים...


והאמת שכל הבקשות הללו הינן עבודה-זרה, כי מי התיר לנו להמציא בקשה שחוזרים עליה שוב ושוב כמו מנטרה אלילית אשר קובעת כי "אלהינו בשמים"? וכי הקב"ה יושב בשמים?! והחזרה על המנטרה הזו מחדירה לאדם בעל-כורחו ונגד רצונו את המחשבה המטונפת כי הקב"ה יושב בשמים – וזו הגשמה מפורשת וברורה, כי מי שסבור אפילו בתת-המודע כי הקב"ה יושב בשמים, בהכרח תופש את ה' כבעל גוף – כי רק בעל גוף תופש מקום מוגדר ומסוים, ורק בעל גוף ניתן לתארו בתנוחת ישיבה.


ונצרף דוגמה מהלכות יסודי התורה (א, ו) שם פוסק רבנו כך: "הרי מפורש בתורה ובנביא שאין הקדוש-ברוך-הוא גוף וגויה, שנאמר: 'כי יי אלהיכם הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' – והגוף לא יהיה בשני מקומות". ומכאן המסקנה, שאם אנחנו אומרים על הקב"ה שהוא נמצא במקום מוגדר ומסוים הרי שהוא בהכרח גוף, כי כל מי שניתן להגדירו ולהניחו במקום מסוים הוא בהכרח גוף. וכן כותב רבנו במורה (א, נב): "והחלק הרביעי מן התארים, הוא לתאר את הדבר ביחסו לזולתו, כגון ליחסו [...] למקום [כלומר שדבר מסוים קרוב או נמצא במקום פלוני]. [...] אלא שכאשר נדקדק ונדייק בָּעִיוּן יתברר [...] שה' יתעלה אין יחס בינו לבין [...] המקום, [...] [כי] ה' יתעלה אינו גוף [...] ולכן [...] אין יחס בינו לבין המקום". מדברי רבנו עולה בבירור, כי רק עצם גופני וממשי ניתן לתארו ביחס למקום פלוני, כלומר רק גוף ניתן להניחו או לתארו כמצוי במקום מסוים ומוגדר.


זאת ועוד, איך עלה על דעתו של ראובן השוטה שמשפטי הבקשות הללו אמורות על ה' יתעלה? וכי הקב"ה זקוק לתפילותינו? וכי הוא זקוק ל"חיים ושלום"? וכי יש חשש לחייו? וכי יש חשש שהוא לא שרוי בשלום? ומה זה בכלל "תן בליבו ובלב כל יועציו רחמנות"? וכי יש להקב"ה לב ומידות ורחמים כמו בני האדם? ותפישתו של אותו שוטה אשר נחשב בבית-הכנסת שלו ל"מארי", הינה הגשמה ועבודה-זרה גמורה ומוחלטת! ואין פלא כי בבית-הכנסת הזה לומדים את פירוש רש"י באופן קבוע מדי שבת, ובסכלותם אף מתהדרים בלימוד זה כאילו הם לומדים את רוממות מדעי האלהות וסתרי התורה...


אגב, גם המנטרה "רחמנא" גרועה מאד לדעת רבנו, כי שוב ושוב חוזרים ומתארים בה את הקב"ה כבעל מידת הרחמנות, וזו סכלות שיתוף והגשמה: שיתוף, כי האומר זאת מניח שיש להקב"ה תואר נוסף על אמיתת עצמותו; והגשמה, כי רק לבני האדם יש תכונות נפשיות-אנושיות אשר נתונות לשינויי מצבים ולהשפעות חיצוניות.


ב) ביחס לדברי המאירי והמהר"ל מפראג, המאירי מפרש את הגמרא באופן הגיוני ומלמד שמדובר בבני האדם שסביבנו ולא במלאכי השרת. ולהבדיל, דברי המהר"ל הם הבל מהובל, כי עצם האמונה שיש מקטרגים לפני ה' יתעלה היא עבודה-זרה, כביכול יש כוחות בשמים שיש להם השפעה על ה' יתעלה והם עלולים לגרום לו לפסוק את הדין שלא כפי האמת והצדק. כמו כן, האמונה שהמלאכים עלולים להרע לאדם ולגרום לו לנזק, אף היא הבל מהובל, כי אין כוח למלאכים לעשות מאומה מבלעדי רצון ה' יתעלה, וכן חלילה מלייחס להם רשעות והצקה והטרדה מכל סוג שהוא. ועל זה יש לומר, שאין להוכיח את האמת בדברי הבל, כי בזה רק מחלישים את דרך האמת, וכמו שרבנו כותב במורה (ב, טז):


"ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא מחלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות – תיחלש הנפש מלאמת אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". ומָרי מעיר שם: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות, גורם לבני-אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו".


ג) ביחס לפירוש רש"י, אשר סכלותו כמעט מעוררת בי צחוק אלמלא היא החריבה את דת משה, ובכן, רש"י מורה לנו בפירושו "לבקש ממלאכי השרת שיסייעו לנו לבקש רחמים", ודבריו הם הוראות מפורשות לעבודה-זרה! ואיני מתפלא עליו כלל, כי כבר הרחבתי במאמרים רבים מאד שהפרשן הסכל הזה היה עובד עבודה-זרה באופנים החמורים ביותר, ואף מגדולי המינים שקמו לעם-ישראל בכל הדורות. ומה שאני קורא לו "סכל" אין כוונתי שהוא היה טיפש במובן השכלי, כי הוא היה מין מתוחכם ביותר, אלא סכל מפני שלא השכיל להבין שדרכיו העקלקלות מכריתות אותו מחיי העולם-הבא.


ד) זאת ועוד, "הפתרון" שהציעו כמה מ"חכמי ישראל" שיש להפנות את הכוונה בפיוטים הללו ל"חסידי הדור", גרוע לא פחות מן הכוונה המקורית, שהרי פניה ל"צדיקים ולחסידים" שבכל דור ודור (בהנחה שהם אכן "צדיקים וחסידים" כי רובם הגדול סכלים גמורים לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו) – היא עבודה זרה לכל דבר ועניין! ושמא היא אפילו עבודה-זרה חמורה יותר מאשר פניה למלאכים, כי ככל שהאדם פונה לישות פחותה במציאות כך העבודה-הזרה שבידו חמורה יותר לפי דעתי, וכמו שרבנו מלמד אותנו שהעבודה-הזרה לדמיונות חמורה מן העבודה-הזרה לנמצאים, והנה לשונו במורה (ג, מו) ביחס לשדים:


"ודע, כי האמונה הזו [=בשדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם דברים דמיוניים שאינם מצויים], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם]".


כלומר, אם העבודה-הזרה לדמיונות (=לשדים) חמורה מן העבודה-הזרה לנמצאים (=לשמש לירח ולכוכבים וכיו"ב), כך העבודה-הזרה לבני האדם חמורה מן העבודה-הזרה למלאכים, ואין צריך לומר שעל כולן חייבים סקילה ונכרתים בגינן מחיי העולם-הבא. בדומה לזה רבנו כותב גם במורה (א, לו) ואומר, שככל שהכסילות והכפירה קשורים בעניין נעלה יותר, כך הם חמורים יותר, והנה דבריו שם:


"כי כל מה שהכסילות והכפירה קשורים בדבר גדול, כלומר במי שיש לו מעלה נעלה במציאות, הם יותר חמורים מאשר כשהם קשורים במה שמעלתו למטה מזה". הוי אומר, ככל שהאדם משחית את מחשבתו בעניין נעלה יותר כך כסילותו וכפירתו גדולה יותר. לדוגמה, המגשים את הקב"ה חמור ממי שמגשים את המלאכים. לאור דברים אלה ברור שיש מדרג לחומרת עבודה-זרה, וכלל שהאדם פונה לישות פחותה יותר במציאות ועושה אותה לאלוה כך כסילותו וכפירתו גדולות יותר.


ה) זאת ועוד, לא הייתי מביא ראיה מהחת"ס לדרך האמת, כי כמו שכבר אמרתי לעיל, כל מי שמביא ראיה לדרך האמת מן התועים בדרכי ההבל, רק מזיק לדרך האמת.


ו) ביחס להשמטתו של אגרות משה את "ברכוני לשלום" מהפיוט "שלום עליכם" – על כגון "חסידות" זו היו אומרים שוחרי היידיש "נוּ נוּ", כי לא רק אמירת "ברכוני לשלום" נוגעת בעבודה-זרה, אלא כל הפיוט הזה שמשבח ומפאר את המלאכים הינו בגדר עבודה-זרה, כי אסור להלל ולשבח ולפאר לשום גורם אלוהי מבלעדי ה' יתעלה (והוכחתי זאת מדברי רבנו במאמרי: "הפיוט 'שלום עליכם' – שלום שלום ואין שלום"). ועדיף שאגרות משה לא היה כותב אגרות, כי בזה שהוא פוסל את אמירת "ברכוני" הוא למעשה מצדיק את אמירת כל שאר הפיוט, מנציח את הבלי העבודה-הזרה, ואף מציג את עצמו כאילו הוא מבין גדול וזהיר מאד בענייני מחשבה... ולא לחינם אמר מָרי שחצי-גרוע גרוע מהגרוע.


ז) ביחס למי שמכונה "הגאון" מווילנא, לא הייתי מביא ראיה לדרך האמת מן השוטה הזה שהאמין בשדים ובכישופים ובשלל הזיות, והמאגיה והאלילות קנו אחיזה חזקה בשכלו. וראו את התייחסויותיי אליו במאמריי: 1) "השדים – נחלת השוטים והחטאים (חלק ב)", שם בפרק שישי "הגר"א מכה על פדחתו"; 2) "מדוע חברה-קדישא אוסרת ללוות את האב לקבורה?"; 3) "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז – חלק א".


ח) עתה נעבור למסקנותיו של הרב אהרן בדיחי הי"ו. ביחס למסקנתו הראשונה, כבר הוכחתי כי אין שום משמעות לאופן שבו מפרשים את הפיוטים, והפירוש השני – שהפנייה היא ל"חסידי הדור", אף גרוע יותר מן הפירוש הראשון – שהפנייה היא למלאכים. כמו כן, האם נכון לפסוק הלכה בענייני עבודה-זרה בלשון: "הראוי היה שלא לאמרם"? או בלשון "עדיף לדלג גם על אלו"? והאם עדיף לדלג עליהם רק בשל קוצר הזמן ורק בגלל שממילא מדלגין על הרבה פיוטים? וכי אנחנו עוסקים כאן במנהגים שוליים או בענייני רשות פחותי חשיבות? והלא מדובר בציר שעליו כל התורה סובבת והוא הרחקה מעבודה זרה!


זאת ועוד, האם נכון לפסול אמירת שני פיוטים, ובזאת למעשה להכשיר את אמירת כלל הסליחות המלאות וגדושות בשיבושי מחשבה קשים?! האם לא עדיפה השתיקה?


זהירותו העצומה של הרב בדיחי (שכל דבריו הם ציטוטים), ומסקנותיו שנכתבו לכתחילה באופן מעומעם ומטושטש, תואמות להפליא את שיטת ה"תקינות הפוליטית" של הרבנות הממסדית, אשר מעוותת לחלוטין את פניה של היהדות, והופכת את תורת משה הטהורה לקרדום חוצבים גס וכעור. ונסיים באופן הנכון שבו יש להתייחס לעבודה-זרה:


"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם, וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ, לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" (שמ' כג, כד–כו).


תמונת שער הרשומה באדיבות ויקיפדיה, הייחוס בקישור המצורף.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!