"פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים"

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

הפסוק שבראש מאמר זה נאמר בספר ישעיה (כו, ב) והוא מוצב בראש הפרק הראשון של הספר "מורה הנבוכים", "וכוונת רבנו בפסוק זה כפי שהקדים בתחילת מבואו [למורה], שהספר נכתב לאדם דתי-צדיק, שלם בדתו ומידותיו – שומר אמונים, אלא שעיין במדעים ונבוך ולכן בא רבנו לפתוח לפניו את שערי הבינה" (מָרי שם).


בפרק הראשון של המורה רבנו מבאר את המושגים "צלם ודמות" אשר מופיעים בכתבי-הקודש גם ביחס לבורא-עולם, והוא מבאר לנו כיצד יש להבין אותם ביחס אליו. את ביאורו למושגים הללו רבנו פותח בתיאור הפרשנים אשר שגו לחשוב ש"צלם" בלשון העברי מורה על תבנית-דפוס, ומחשבה שגויה זו דרדרה אותם לחשוב שהקב"ה ברא את האדם בתבניתו ובדפוסו, ובמלים אחרות המחשבה הזו דרדרה אותם להגשמת הבורא.


וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יז):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם כי 'צלם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=מראהו הכללי החיצוני], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת לפי שנאמר [בתורה]: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב [=יכפרו בתורה], ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם – זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם".


מָרי יוסף קאפח מעיר שם שכוונת רבנו "גם נגד ספר 'שיעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו", אולם העיקר חסר מדברי מָרי, שהרי הפרשן הראשון שידוע לנו אשר פירש "צלם" כדפוס הוא רש"י. ותמוה מאד שמָרי נדד עד לספר "שיעור קומה", כאשר בראש פירושו של רש"י נאמר במפורש ש"צלם" הוא דפוס-תבנית, וכדברי רבנו, פירוש זה אף הביא את רש"י לידי הגשמה מוחלטת שהרי הוא כותב בהמשך פירושו שם שהאדם נברא "בצלם דיוקן יוצרו".


אולם, האמת היא שגם אני לא שמתי לב לעובדה המדהימה, שכבר בראש "מורה הנבוכים" רבנו למעשה מלמד אותנו שרש"י היה מגשים, ולמדתי את הפרק הזה עשרות רבות של פעמים ולא שמתי לב לכך! והסיבה פשוטה, השפעתו של רש"י על העולם היהודי הינה כל כך רחבה ועמוקה, עד שלא העליתי על דעתי ש"גדול הפרשנים" ו"רבן של ישראל" הגשים את הבורא! עם המחקר והעיון התברר לי שזו הייתה התפישה המחשבתית הרווחת בצרפת בתקופתו של רש"י ובבית-מדרשו, והרחבתי וביארתי את העניין הזה במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)". "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויק' ד, יג).


לאחר שרבנו מתייחס לאותם הפרשנים המגשימים, הוא מעיר שאין כוונתו לבאר מיד בתחילת ספרו את שלילת ההגשמה באופן מקיף על כל ראיותיה והוכחותיה, מפני שמטרתו כעת היא לבאר רק את המושגים "צלם ודמות", וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יז):


"אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמיתית, אשר אין לה אמיתות כי אם בהרחקת הגשמות, תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה [לקמן ב, א], ואין ההערה כאן בפרק זה אלא על ביאור עניין צלם ודמות".


מהערתו של רבנו עולה יסוד חשוב ביותר והוא, שרק לאחר הרחקת הגשמות ניתן לקבוע את אחדות ה' במחשבתנו, והדבר ברור מאד, שהרי ההגשמה היא אנטי-תזה לאחדותו של הקב"ה, כי הגוף-החומר מורכב מכמעט אינסוף חלקים. כמו כן, הנחת הגשמות מחייבת שיש להקב"ה כוח בגוף אשר מחיֶּה ומניע אותו (שיתוף), וכן שהוא נתון להשפעות חיצוניות שהרי אם הוא גוף הוא בהכרח קולט רשמים מסביבתו, וכן שכוחו מוגבל ש