"פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים"

עודכן ב: נוב 1

הפסוק שבראש מאמר זה נאמר בספר ישעיה (כו, ב) והוא מוצב בראש הפרק הראשון של הספר "מורה הנבוכים", "וכוונת רבנו בפסוק זה כפי שהקדים בתחילת מבואו [למורה], שהספר נכתב לאדם דתי-צדיק, שלם בדתו ומידותיו – שומר אמונים, אלא שעיין במדעים ונבוך ולכן בא רבנו לפתוח לפניו את שערי הבינה" (מָרי שם).


בפרק הראשון של המורה רבנו מבאר את המושגים "צלם ודמות" אשר מופיעים בכתבי-הקודש גם ביחס לבורא-עולם, והוא מבאר לנו כיצד יש להבין אותם ביחס אליו. את ביאורו למושגים הללו רבנו פותח בתיאור הפרשנים אשר שגו לחשוב ש"צלם" בלשון העברי מורה על תבנית-דפוס, ומחשבה שגויה זו דרדרה אותם לחשוב שהקב"ה ברא את האדם בתבניתו ובדפוסו, ובמלים אחרות המחשבה הזו דרדרה אותם להגשמת הבורא.


וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יז):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם כי 'צלם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=מראהו הכללי החיצוני], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת לפי שנאמר [בתורה]: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב [=יכפרו בתורה], ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם – זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם".


מָרי יוסף קאפח מעיר שם שכוונת רבנו "גם נגד ספר 'שיעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו", אולם העיקר חסר מדברי מָרי, שהרי הפרשן הראשון שידוע לנו אשר פירש "צלם" כדפוס הוא רש"י. ותמוה מאד שמָרי נדד עד לספר "שיעור קומה", כאשר בראש פירושו של רש"י נאמר במפורש ש"צלם" הוא דפוס-תבנית, וכדברי רבנו, פירוש זה אף הביא את רש"י לידי הגשמה מוחלטת שהרי הוא כותב בהמשך פירושו שם שהאדם נברא "בצלם דיוקן יוצרו".


אולם, האמת היא שגם אני לא שמתי לב לעובדה המדהימה, שכבר בראש "מורה הנבוכים" רבנו למעשה מלמד אותנו שרש"י היה מגשים, ולמדתי את הפרק הזה עשרות רבות של פעמים ולא שמתי לב לכך! והסיבה פשוטה, השפעתו של רש"י על העולם היהודי הינה כל כך רחבה ועמוקה, עד שלא העליתי על דעתי ש"גדול הפרשנים" ו"רבן של ישראל" הגשים את הבורא! עם המחקר והעיון התברר לי שזו הייתה התפישה המחשבתית הרווחת בצרפת בתקופתו של רש"י ובבית-מדרשו, והרחבתי וביארתי את העניין הזה במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)". "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויק' ד, יג).


לאחר שרבנו מתייחס לאותם הפרשנים המגשימים, הוא מעיר שאין כוונתו לבאר מיד בתחילת ספרו את שלילת ההגשמה באופן מקיף על כל ראיותיה והוכחותיה, מפני שמטרתו כעת היא לבאר רק את המושגים "צלם ודמות", וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יז):


"אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמיתית, אשר אין לה אמיתות כי אם בהרחקת הגשמות, תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה [לקמן ב, א], ואין ההערה כאן בפרק זה אלא על ביאור עניין צלם ודמות".


מהערתו של רבנו עולה יסוד חשוב ביותר והוא, שרק לאחר הרחקת הגשמות ניתן לקבוע את אחדות ה' במחשבתנו, והדבר ברור מאד, שהרי ההגשמה היא אנטי-תזה לאחדותו של הקב"ה, כי הגוף-החומר מורכב מכמעט אינסוף חלקים. כמו כן, הנחת הגשמות מחייבת שיש להקב"ה כוח בגוף אשר מחיֶּה ומניע אותו (שיתוף), וכן שהוא נתון להשפעות חיצוניות שהרי אם הוא גוף הוא בהכרח קולט רשמים מסביבתו, וכן שכוחו מוגבל שהרי כל גוף מוגבל ליכולות מסוימות בלבד, וכן שחיותו אינה נצחית שהרי כל גוף הוא זמני, ועוד.


נחתום פרק זה ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות האמונה של רבנו הרמב"ם, והוא שלילת הגשמות: "שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, [...] ואמר הנביא 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' [יש' מ, יח], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [מ, כה], ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיו"ב הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו [חז"ל]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו] כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


א. תואר


בהמשך דברי רבנו שם, הוא מגדיר את המושג "תואר", אשר מבטא למעשה את המראה הכללי החיצוני של האדם או של כל נברא גשמי-חומרי בעולמנו, ובמלים אחרות, צורתו החיצונית של כל עצם הנראה לעין האדם, וכֹה דברי רבנו שם:


"ואומַר, כי הצורה [החיצונית] המפורסמת אצל ההמון אשר היא תבנית הדבר ותארו, שְׁמָהּ המיוחד לה בלשון העברי תואר, אמר: 'יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה' [בר' לט, ו], 'מַה תָּאֳרוֹ' [ש"א כח, יד], 'כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ' [שו' ח, יח]. ואמר בצורה האמנותית 'יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד... וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ' [יש' מד, יג] – ואלה שמות שאינם נאמרים על ה' יתעלה כלל חלילה וחס".


כלומר, רבנו מלמד אותנו כי בשום מקום בכתבי-הקודש לא נאמר השם "תואר" ביחס להקב"ה, מפני שיש למלה זו משמעות אחת ויחידה והיא "תבנית הדבר ותארו", דהיינו צורתו החיצונית של הדבר. והקב"ה יתרומם ויתעלה אין לו גוף ואינו כוח בגוף, וכל תואר גשמי שנאמר בעניינו אינו אלא משל – "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ, כה).


להשלמת העניין נצרף את פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, ח): "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, [...] [וה]צורה הזו הניכרת לעיניים [=המראה החיצוני], שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, זו תואר שמה [כלומר, אין לקרוא למראה החיצוני: "צלם"]".


ב. צלם


לאחר שרבנו מבאר מהו "תואר" הוא פונה לבאר את המושג "צלם", וכֹה דבריו:


"אבל צלם נאמר על הצורה הטבעית, כלומר על העניין אשר בו נהיה הדבר ונעשה מה שהוא, והיא אמיתתו מחמת היותו אותו המצוי, אשר אותו העניין באדם הוא אשר בו תהיה ההשגה האנושית, ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' א, כז]".


מהי הצורה הטבעית הזו שרבנו מדבר עליה כאן? ובכן, במאמרי "יסודות במדעי האלהות" ביארתי את המושגים "חומר" ו"צורה" במשנת רבנו, ונחזור על הדברים בקצרה: ה"חומר" הוא החומר הפיסי של כל עצם וגוף המצוי בעולמנו, ו"הצורה" היא מהות מופשטת בלתי נראית לעין אשר מעצבת את החומר וגורמת לו להיות החומר המסוים שהוא, במהותו ובצורתו החיצונית. אין חומר ללא צורה ואין צורה ללא חומר, רק שניהם יחד יוצרים את החומרים הממשיים שאנו רואים לנגד עינינו בבריאה. ה"צורה" הזו מעצבת את מאפייני החומר הכימיקליים והפיסיקליים, וכן את צורתו החיצונית הנראית לעין. לכל חומר יש מהות נפרדת ושונה מחבירתה ולכן אנו רואים ומבחינים בין סוגי חומרים שונים בעולם.


ל"צורה הטבעית" של האדם, כלומר למהות המופשטת הזו באדם, יש ייחודיות גדולה ביחס לשאר הנבראים, מפני שהיא כוללת בתוכה גם את ההשגה האנושית או ההשגה השכלית, והיא כוח המחשבה של האדם אשר תואר בפסוק שנזכר לעיל: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". כלומר, ה"צלם" שנזכר בפסוק הזה הינו כוח המחשבה שה' חנן והעניק לכל אחד ואחד מבני האדם. כמו כן, בהקדמת רבנו למסכת אבות בפרק הראשון, רבנו מלמד כי כוח המחשבה הזה – "החלק ההוגה", הוא כוח מחמשת כוחות הנפש שהם: הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר וההוגה. עד עתה למדנו אפוא על שתי הגדרות למושג "נפש": 1) כוח המחשבה שיש לאדם; 2) חמשת כוחות הנשמה נקראים אף הם "נפש".


טרם שנמשיך עלינו להבחין בין שני מושגים: "הצורה הטבעית" שהיא כאמור באדם צורת הנפש על כל חמשת חלקיה, ו"הצורה המינית" שהיא ההשגה השכלית בלבד, כלומר הנפש ההוגה או כוח המחשבה של האדם שהוא הכוח החמישי מכוחותיה של הנפש, וכמו שרבנו יאמר לקמן: "הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית". ונראה לי שרבנו קורא לנפש ההוגה "הצורה המינית" מפני שהיא מיוחדת למין האדם בלבד, מה-שאין-כן "הצורה הטבעית" שהיא שם כללי למהות המופשטת המעצבת כל אחד ואחד מן הנבראים.


נמשיך עתה לעיין בדברי רבנו, אשר פונה לבאר ולהוכיח שהמושג "צלם" אינו נוגע כלל לגוף או לחומר, וכֹה דבריו: "לפיכך נאמר 'צַלְמָם תִּבְזֶה' [תה' עג, כ], כי הביזיון שייך לנפש שהיא הצורה המינית [=ההשגה השכלית], לא לתבנית האיברים ותארן. וכך אני אומר כי הטעם שנקראו הפסלים 'צלמים' מפני שהמבוקש מהם עניינם שהם חושבים בהם ["שכל כוונת מעשי הפסלים למשוך ולהוריד על ידם את השפע העליון, וכוח משיכת השפע הוא הצלם שהם מדמים בהם" (מָרי שם)], לא תבניתם ותארם. וכך אני אומר 'צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם' [ש"א ו, ה], לפי שהיה הרצוי מהם עניין סילוק מכת הטחורים, לא תבנית הטחורים".


דברי רבנו הללו נחלקים לשלושה חלקים: בחלק הראשון רבנו מלמד כי הביזיון והחרפה שיהיו מנת חלקם של הצלמים ועובדיהם מאת הקב"ה, לא יהיו כלפי צורתם החיצונית, אלא כלפי הכיעור המחשבתי שהם ייצגו וכלפי העבודה-הזרה שהם הפיצו בעולם; בחלק השני רבנו מלמד כי הפסלים נקראים "צלמים", מפני שעובדי האלילים מדמים שיש להם מהות מאגית אשר באמצעותה ניתן "למשוך שפע" מאלהים, ובגלל המהות המאגית הזו הם נקראו "צלמים", לא בגלל תבניתן וצורתן החיצונית; בחלק השלישי רבנו מלמד כי "צלמי הטחורים" שנזכרו בספר שמואל, אין הכוונה בהם לצלמים שהייתה להם צורה חיצונית של טחורים, אלא לפסלים שמטרתם ומהותם המאגית בעיני עובדי האלילים הייתה להסיר מעליהם את מכת הטחורים הקשה שפקדה אותם.


קצרו של דבר, לדעת רבנו כל המופעים של המלה "צלם" בכתבי-הקודש אינם מתארים צורה חיצונית אלא מבטאים עניין מהותי מופשט. אולם, רבנו מודע לעובדה שניתן בהחלט לפרש את המלה "צלמים" בכתבי-הקודש גם כעניין חומרי-גשמי. כלומר, ניתן לפרש ש"צַלְמָם תִּבְזֶה", הכוונה גם לצורתם החיצונית של הפסלים, וניתן לפרש שהפסלים נקראו "צלמים" על-שם צורתם החיצונית, וכן ניתן לפרש שצלמי הטחורים הם פסלים שהייתה להם דמות של טחורים. ולכן, כדי להסיר כל ספק שהצלם שנאמר ביחס להקב"ה אינו תבנית-דפוס, כלומר שלא מדובר ביחס להקב"ה בצלם שהוא צורה חיצונית, רבנו ממשיך ומבאר את המלה "צלם" גם לפי ההבנה שהמלה "צלם" מבטאת פסל גשמי-חומרי הנראה לעין, וכֹה דבריו:


"ואם לא יהא אפשר לפרש 'צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם' ו'צלמים' כי אם מחמת התבנית והתואר הרי יהיה 'צלם' שם משותף או מסופק, ייאמר על הצורה המינית [=ההשגה השכלית, הכוח החמישי מכוחות הנפש של האדם], ועל הצורה האמנותית וכל הדומה לה מתבניות הגופים הטבעיים ותאריהם, ותהיה הכוונה באמרו 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' – הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית, לא התבנית והתואר".


את המושגים "שם משותף" ו"שם מסופק" ביארתי בהרחבה במאמרי: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים". מכל מקום, מה שרבנו מלמד אותנו כאן הוא, שגם אם נאלץ להסביר את המלה "צלם" כתיאור לצורה חיצונית של פסל או כל דבר אחר, אז יהיה עלינו להתייחס למלה זו כאל שם משותף או שם מסופק, כלומר כאל מושג שכולל בתוכו כמה משמעויות. בין המשמעויות של המושג תהיינה גם צורה חיצונית וגם מהות מופשטת, ובכל מקום יש לבחור בפירוש הנכון. לדוגמה, בפסוק "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", ברור שהכוונה תהיה למהות מופשטת ולא לצורה חיצונית, דהיינו להשגה השכלית של האדם, ובסוף הפרק הבא נעמיק להבין את המשמעות של המשל הזה.


וראוי לשאול ולהבין, מדוע רבנו נדחק כל-כך והתעקש לפרש בתחילה את המלה "צלם" באופן שמנותק לחלוטין מכל זיק של חומר והגשמה? מדוע רבנו לא הסתפק בכך שמדובר בשם משותף או מושאל? והלא די בכך כדי להרחיק מן ההגשמה? והתשובה ברורה, רבנו הבין כי המלה "צלם" בבראשית (א, כו) היא היסוד להגשמת המינים והראש לכל ראיותיהם והוכחותיהם, וכמו שנאמר במדרש בראשית רבה (ח, ח): "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".


עתה יובן מדוע רבנו טורח לבאר את המלה "צלם" באופן מופשט לחלוטין, כי מטרתו של רבנו להרחיק אותנו מהגשמת הבורא, וכל כך היה חשוב בעיניו עניין זה, עד שהוא הפליג לפרש את מופעי המלה "צלם" באופנים שאינם עולים בקנה אחד עם פשט הכתוב. וכאשר אני רואה את השתדלותו העצומה של רבנו במורה להרחיק אותנו מכל זיק זעיר של הגשמה, ולעומת זאת אני רואה את שרבוטי הקולמוס הגסים המגשימים של רש"י, אני מזדעזע עד עמקי נפשי: כי מצד אחד אני רואה את זהירותו הגדולה של רבנו בכבוד שמים וטיפולו העדין במושגי האמת, ומצד שני אני רואה את גסות פירושיו של רש"י, שנכתבו ללא כל רגישות זהירות ואחריות וללא כל ידיעה ויראה מבורא-עולם – ולא קרב זה אל זה כל הלילה.


ג. דמות


זכורני כאשר קראתי את הפסוק בבראשית (ה, א): "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ", נכנסתי למבוכה גדולה, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה ברא את האדם בדמותו של אלהים?! ולא פחות מכך אני זוכר את השלווה והאושר שמילאו אותי כאשר קראתי את הסברו של רבנו בעניין זה, והנה דבריו לפניכם (עמ' יח):


"אבל דמות הוא שם מן 'דמה' [=דימוי בין שני דברים מוחשיים] והוא גם דימוי בעניין כי אמרוֹ 'דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר' [תה' קב, ז], אין הדבר שהוא [=דוד המלך] דומה לכנפיה ונוצתה אלא דימה אבלו לאבלה [וכפירוש רס"ג: "וכבר דמיתי לקאת המדברי בבדידותו ונעשיתי ככוס החרבות בשוממותו"]; וכך 'כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ' [יח' לא, ח] – דימוי בעניין היופי; וכך 'חֲמַת לָמוֹ כִּדְמוּת חֲמַת נָחָשׁ' [תה' נח, ה; "והכוונה שהם בעלי לשון הרע בכוונה להזיק" (מָרי)]; וכן 'דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף' [שם יז, יב; "והכוונה שהם אכזרים לא ירחמו" (מָרי)] – כולם דימוי בעניין לא בתבנית ובתואר. וכך נאמר 'דְּמוּת כִּסֵּא... דְּמוּת הַכִּסֵּא' [יח' א, כו] – דימוי בעניין העליונות והרוממות, לא בריבועו ועוביו ואורך רגליו כמו שחושבים המסכנים. וכך דמות החיות [יח' א, יג; "וראה לקמן ג, ז, שהנמשל התנועה" (מָרי)]".


נמצא אפוא, כי "דמות" נגזרת משרש דמה שהוא שם משותף: לעתים הוא מבטא דמיון מציאותי מוחשי הנראה לעין, ולעתים הוא מבטא דימוי בעניין מהותי מופשט, נקי לחלוטין מכל זיק של הגשמה. לאחר שראינו את שתי המשמעויות הללו, ברור אפוא מהי המשמעות שלפיה יש להבין את הפסוק שנאמר בראש פרק זה, וכֹה דברי רבנו:


"וכאשר ייחד את האדם בעניין מופלא מאד שבו, מה שאין בשום דבר בכל המציאות מתחת גלגל הירח והיא ההשגה השכלית, אשר אין בה שימוש חוש ולא יד ולא כתף, לפיכך דימהו בהשגת ה' שאינה בכלים, ואף-על-פי שאין דימוי לפי האמת אלא רק במחשבה ראשונה [=בקליטה שטחית ראשונית], ונאמר באדם מחמת העניין הזה כלומר מחמת השכל האלהי הנצמד בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, לא שה' יתעלה גוף שיהיה אם כן בעל תבנית".


כלומר, מכיוון שהקב"ה העניק לאדם השגה שכלית אשר אינה פועלת בכלים גופניים, והיא למעשה כוח מופשט לחלוטין אשר רק נעזר בכלים גופניים כדי לעבד נתונים ולהגות רעיונות – לכן דימה אותה הקב"ה להשגתו שאף היא אינה פועלת בכלים גופניים. אולם, רבנו מעיר הערה חשובה מאד, והיא שהדימוי הזה אינו מדויק והוא נועד רק ללמד שהקב"ה העניק לאדם יכולת חשיבה מופשטת. ברם, מבחינה מחשבתית אין בין הקב"ה לאדם שום נקודת השקה השוואה ודמיון, והשגתו של הקב"ה אינה דומה במאומה להשגתו של האדם, ואפילו אם מצאנו לכאורה שיש ביניהן נקודה משותפת, אין כוח ההשגה המופשט של האדם דומה במאומה במהותו לכוח ההשגה של הקב"ה שאין-כיוצא-בו.


"וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ" (יש' מ, יח).


ד. הנפש – השכל הנקנה


ראינו לעיל שתי הגדרות למושג "נפש", אולם ישנה הגדרה נוספת שלישית והיא "השכל הנקנה" או "השכל הנרכש". במורה (א, מא) רבנו מגדיר את המושג "נפש" כך:


"[א] "נפש [...] הוא גם שם הנפש ההוגה כלומר צורת האדם: 'חַי יְיָ אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת' [יר' לח, טז]; [ב] והוא שם הדבר הנשאר מן האדם אחר המוות: 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים' [ש"א כה, כט]".


ביחס לשתי ההגדרות הללו מָרי מעיר שם בהתאמה: "[א] ועליה [=על הנפש ההוגה] כותב רבנו בהלכות יסודי התורה [ד, ח]: 'נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל', והוא כוח הכישרון העיתוד וההכנה לרכישת הנפש הנשארת לאחר המוות. [...]; [ב] כלומר השכל הנרכש, ההשגה המקשרת-המדבקת את האדם בידיעת מי-שאמר-והיה-העולם, וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה שם [ד, ח]".


יש לפנינו אפוא שתי הגדרות למושג "נפש": [א] הנפש ההוגה, כלומר כוח המחשבה שהוא "כוח הכישרון והעיתוד לרכישת הנפש הנשארת לאחר המוות"; [ב] השכל הנרכש-הנקנה אשר מקשר את האדם עם בוראו והוא מוגדר כ"נפש הנשארת לאחר המוות". לאור תובנות אלה נעבור לבחון את ההלכה בהלכות יסודי התורה (ד, ח), אשר תחילתה עוסקת בנפש ההוגה – כוח המחשבה, ובהמשכה היא עוסקת בשכל הנקנה אשר נשאר לאחר המוות:


"[א] נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל; [ב] והדעת היתרה המצויה בנפשו של אדם היא צורת האדם השלם בדעתו ועל צורה זו נאמר בתורה 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], כלומר שתהא לו צורה היודעת ומשגת הדעות שאין להן גולם, כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם, עד שידמה להן".


כאמור, ביחס לכוח המחשבה מָרי אומר לעיל שהוא "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל", וביחס לשכל הנקנה מָרי מפנה להמשך ההלכה: "וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה שם". ובמלים אחרות, ההלכה האמורה כוללת בתוכה את שתי ההגדרות למושג "נפש". כלומר, הרישא של ההלכה עוסקת בנפש ההוגה – כוח המחשבה, ואשר עליו נאמר בתורה: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" [בר' א, כז], והסיפא של ההלכה עוסקת בשכל הנקנה. לאור תובנה זו יש להבין את דברי רבנו במורה לקמן (א, א), כמתייחסים לנפש ההוגה – כוח המחשבה:


"[א] אבל צלם נאמר על הצורה הטבעית [=צורתם הטבעית המופשטת של כל אחד ואחד מן הנבראים אשר מעצבות כל אחד ואחד מהם באופן שונה], [...] אשר אותו העניין באדם [כלומר באדם הצורה הטבעית היא הנפש על חמשת כוחותיה] הוא אשר בו תהיה ההשגה האנושית [כלומר בצורה הטבעית של האדם, דהיינו הנפש שלו, קיים כוח המחשבה והוא כוח מכוחות הנפש], ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו [באדם]: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' שם]; [ב] [...] ונאמר באדם מחמת העניין הזה, כלומר מחמת השכל האלהי הנצמד בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו".


שני הקטעים שהעתקתי לעיל מדברי רבנו במורה על הנפש עוסקים בנפש ההוגה, לא בשכל הנקנה. לעומת זאת, הסיפא של ההלכה עוסקת בשכל הנקנה, ועליו נאמר בתורה: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בר' א, כו), וכמו שרבנו כותב בהלכה הזו ביסודי התורה (ד, ח): "ועל צורה זו נאמר בתורה: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' שם]".


אמנם, במורה בפרק שאנו דנים בו כעת (א, א), רבנו אינו עורך הבחנה ברורה בין שני הפסוקים האמורים, שהאחד כאמור עוסק בנפש ההוגה והאחר בשכל הנקנה, כי אין מטרתו בפרק הזה לבאר את מושג הנפש, אלא להרחיק אותנו מן הגשמות בביאור המושגים "צלם ודמות". ולכן רבנו מתייחס בפרק זה אך ורק לנפש ההוגה – לכוח המחשבה, ומייחס לכוח המחשבה גם את הפסוק שעוסק בשכל הנקנה, וכֹה דבריו: "ותהיה הכוונה באמרוֹ: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית לא התבנית והתואר".


לעומת זאת, ב"משנה תורה" כאשר רבנו עוסק במושג "נפש" הוא מבאר אותו כאמור באופן מדויק, כי הוא לא יוסיף לבאר אותו בהמשך, ואילו ב"מורה הנבוכים" הוא עוד יוסיף לבאר אותו בהמשך הספר, ולכן רבנו מסתפק עתה בביאור שטחי ולא מדויק.


כמו כן, דוגמה זו הינה ביטוי לסוג החמישי והשביעי מסוגי הסתירות שנמצאות בספרים (ראו מאמרי: "שבע סיבות הסתירות והניגודים בספרים" – חלק א, חלק ב): אם מדובר כאן בסתירה מהסוג החמישי, הרי שרבנו כאן מלמד על מושג הנפש רק באופן כללי, כמצע ותשתית ללימוד עניינים אחרים שיש להקדים אותם ללימוד מושג הנפש לכל הקיפו ועומקו; ואם מדובר בסתירה מהסוג השביעי, הרי שרבנו מטשטש כאן בכוונה את כוונת הפסוק "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כדי שלא נכיר כעת את מושג "השכל הנקנה", טרם שלמדנו בעיון את הפרקים שיש להקדים ללימוד מושג הנפש לכל היקפו ועומקו.


יש להעיר, כי דברי חז"ל בעניין כוח המחשבה, כגון: "הרהורי עבירה קשים מעבירה", וכן "כל מי שלא חס על כבודו קונו" וכיו"ב, כל אלה עוסקים בכוח המחשבה ולא בשכל הנקנה, מפני שכל ההרהורים והעבירות במחשבה הינן בנפש ההוגה, ולא בשכל הנקנה שאין בו פעולה ובחירה, אלא הוא פסיבי לחלוטין ומתעצב ומשתכלל באמצעות כוח המחשבה.


נמצא אפוא שיש שלוש הגדרות לנפש: 1) הנפש-הנשמה בעלת חמשת הכוחות; 2) כוח המחשבה שה' העניק לאדם – הנפש ההוגה; 3) השכל הנקנה-הנרכש אשר נשאר לבדו לאחר מות האדם ובו האדם "יודע ומשיג הדעות שאין להם גולם כמו המלאכים שהם צורה בלא גולם עד שידמה להן" (הלכות יסודי התורה לעיל).


ה. משל הספינה


כוח המחשבה שעליו נאמר: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" הוא כוח בגוף, והוא הכוח החמישי של הנפש שרבנו מתאר בהקדמתו למסכת אבות בפרק הראשון. כלומר, הנפש-הנשמה היא בעלת חמשה כוחות וביניהם גם הכוח ההוגה הוא כוח המחשבה, ולמיטב הבנתי, במות האדם הנשמה כּוֹלָה ונעדרת (כולל כוח המחשבה) ונותר מן האדם רק השכל הנקנה.


משל למה הדבר דומה? לאדם שמכין צידה לדרך על היבשה וברצונו להעביר אותה לספינה אשר רחוקה מן החוף, אותו אדם בונה ומשכלל ציוד וכלים לבניית מעבורת, וככל שהוא יבנה וישכלל את המעבורת שהיא משל לכוח המחשבה, כך הוא יוכל לצייד ולשכלל את הספינה שהוא בונה, שהיא משל לשכל הנקנה.


ובמלים אחרות, כוחות האדם ויכולותיו על היבשה הם משלים למידותיו הטובות בעולם הזה, וככל שיהיו לאדם יותר מידות טובות ונעלות, כך יהיו לו יותר אמצעים וכלים ומשאבים לבנות ולשכלל את המעבורת שהיא כוח המחשבה, וככל שהמעבורת שהיא כוח המחשבה תהיה יותר משוכללת ומתקדמת, כך תהיינה לו יותר אפשרויות לבנות ולשכלל את הספינה שהיא השכל הנקנה, הנשאר לבדו לנצח נצחים.


המשל שמשלנו תואם את הסברו של מָרי למושג "נפש": "[א] [הנפש ההוגה], ועליה כותב רבנו בהלכות יסודי התורה ד, ח: 'נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל', והוא כוח הכישרון העיתוד וההכנה לרכישת הנפש הנשארת לאחר המוות. [...]; [ב] השכל הנרכש, ההשגה המקשרת-המדבקת את האדם בידיעת מי-שאמר-והיה-העולם".


"צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי" (תה' מב, ג).

פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק
.
Download • 187KB

85 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!