"פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים"

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

הפסוק שבראש מאמר זה נאמר בספר ישעיה (כו, ב) והוא מוצב בראש הפרק הראשון של הספר "מורה הנבוכים", "וכוונת רבנו בפסוק זה כפי שהקדים בתחילת מבואו [למורה], שהספר נכתב לאדם דתי-צדיק, שלם בדתו ומידותיו – שומר אמונים, אלא שעיין במדעים ונבוך ולכן בא רבנו לפתוח לפניו את שערי הבינה" (מָרי שם).


בפרק הראשון של המורה רבנו מבאר את המושגים "צלם ודמות" אשר מופיעים בכתבי-הקודש גם ביחס לבורא-עולם, והוא מבאר לנו כיצד יש להבין אותם ביחס אליו. את ביאורו למושגים הללו רבנו פותח בתיאור הפרשנים אשר שגו לחשוב ש"צלם" בלשון העברי מורה על תבנית-דפוס, ומחשבה שגויה זו דרדרה אותם לחשוב שהקב"ה ברא את האדם בתבניתו ובדפוסו, ובמלים אחרות המחשבה הזו דרדרה אותם להגשמת הבורא.


וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יז):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם כי 'צלם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=מראהו הכללי החיצוני], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת לפי שנאמר [בתורה]: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב [=יכפרו בתורה], ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם – זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם".


מָרי יוסף קאפח מעיר שם שכוונת רבנו "גם נגד ספר 'שיעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו", אולם העיקר חסר מדברי מָרי, שהרי הפרשן הראשון שידוע לנו אשר פירש "צלם" כדפוס הוא רש"י. ותמוה מאד שמָרי נדד עד לספר "שיעור קומה", כאשר בראש פירושו של רש"י נאמר במפורש ש"צלם" הוא דפוס-תבנית, וכדברי רבנו, פירוש זה אף הביא את רש"י לידי הגשמה מוחלטת שהרי הוא כותב בהמשך פירושו שם שהאדם נברא "בצלם דיוקן יוצרו".


אולם, האמת היא שגם אני לא שמתי לב לעובדה המדהימה, שכבר בראש "מורה הנבוכים" רבנו למעשה מלמד אותנו שרש"י היה מגשים, ולמדתי את הפרק הזה עשרות רבות של פעמים ולא שמתי לב לכך! והסיבה פשוטה, השפעתו של רש"י על העולם היהודי הינה כל כך רחבה ועמוקה, עד שלא העליתי על דעתי ש"גדול הפרשנים" ו"רבן של ישראל" הגשים את הבורא! עם המחקר והעיון התברר לי שזו הייתה התפישה המחשבתית הרווחת בצרפת בתקופתו של רש"י ובבית-מדרשו, והרחבתי וביארתי את העניין הזה במאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק א)". "וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ" (ויק' ד, יג).


לאחר שרבנו מתייחס לאותם הפרשנים המגשימים, הוא מעיר שאין כוונתו לבאר מיד בתחילת ספרו את שלילת ההגשמה באופן מקיף על כל ראיותיה והוכחותיה, מפני שמטרתו כעת היא לבאר רק את המושגים "צלם ודמות", וכֹה דברי רבנו שם (עמ' יז):


"אבל מה שצריך להיאמר בשלילת הגשמות וקביעת האחדות האמיתית, אשר אין לה אמיתות כי אם בהרחקת הגשמות, תדע הוכחת כל זה מן המאמר הזה [לקמן ב, א], ואין ההערה כאן בפרק זה אלא על ביאור עניין צלם ודמות".


מהערתו של רבנו עולה יסוד חשוב ביותר והוא, שרק לאחר הרחקת הגשמות ניתן לקבוע את אחדות ה' במחשבתנו, והדבר ברור מאד, שהרי ההגשמה היא אנטי-תזה לאחדותו של הקב"ה, כי הגוף-החומר מורכב מכמעט אינסוף חלקים. כמו כן, הנחת הגשמות מחייבת שיש להקב"ה כוח בגוף אשר מחיֶּה ומניע אותו (שיתוף), וכן שהוא נתון להשפעות חיצוניות שהרי אם הוא גוף הוא בהכרח קולט רשמים מסביבתו, וכן שכוחו מוגבל שהרי כל גוף מוגבל ליכולות מסוימות בלבד, וכן שחיותו אינה נצחית שהרי כל גוף הוא זמני, ועוד.


נחתום פרק זה ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות האמונה של רבנו הרמב"ם, והוא שלילת הגשמות: "שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, [...] ואמר הנביא 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' [יש' מ, יח], 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' [מ, כה], ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיו"ב הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו [חז"ל]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. [...] וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו] כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף".


א. תואר


בהמשך דברי רבנו שם, הוא מגדיר את המושג "תואר", אשר מבטא למעשה את המראה הכללי החיצוני של האדם או של כל נברא גשמי-חומרי בעולמנו, ובמלים אחרות, צורתו החיצונית של כל עצם הנראה לעין האדם, וכֹה דברי רבנו שם:


"ואומַר, כי הצורה [החיצונית] המפורסמת אצל ההמון אשר היא תבנית הדבר ותארו, שְׁמָהּ המיוחד לה בלשון העברי תואר, אמר: 'יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה' [בר' לט, ו], 'מַה תָּאֳרוֹ' [ש"א כח, יד], 'כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ' [שו' ח, יח]. ואמר בצורה האמנותית 'יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד... וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ' [יש' מד, יג] – ואלה שמות שאינם נאמרים על ה' יתעלה כלל חלילה וחס".


כלומר, רבנו מלמד אותנו כי בשום מקום בכתבי-הקודש לא נאמר השם "תואר" ביחס להקב"ה, מפני שיש למלה זו משמעות אחת ויחידה והיא "תבנית הדבר ותארו", דהיינו צורתו החיצונית של הדבר. והקב"ה יתרומם ויתעלה אין לו גוף ואינו כוח בגוף, וכל תואר גשמי שנאמר בעניינו אינו אלא משל – "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ, כה).


להשלמת העניין נצרף את פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, ח): "נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו האל, [...] [וה]צורה הזו הניכרת לעיניים [=המראה החיצוני], שהיא הפה והחוטם והלסתות ושאר רושם הגוף, זו תואר שמה [כלומר, אין לקרוא למראה החיצוני: "צלם"]".


ב. צלם


לאחר שרבנו מבאר מהו "תואר" הוא פונה לבאר את המושג "צלם", וכֹה דבריו:


"אבל צלם נאמר על הצורה הטבעית, כלומר על העניין אשר בו נהיה הדבר ונעשה מה שהוא, והיא אמיתתו מחמת היותו אותו המצוי, אשר אותו העניין באדם הוא אשר בו תהיה ההשגה האנושית, ובגלל ההשגה השכלית הזו נאמר בו: 'בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ' [בר' א, כז]".


מהי הצורה הטבעית הזו שרבנו מדבר עליה כאן? ובכן, במאמרי "יסודות במדעי האלהות" ביארתי את המושגים "חומר" ו"צורה" במשנת רבנו, ונחזור על הדברים בקצרה: ה"חומר" הוא החומר הפיסי של כל עצם וגוף המצוי בעולמנו, ו"הצורה" היא מהות מופשטת בלתי נראית לעין אשר מעצבת את החומר וגורמת לו להיות החומר המסוים שהוא, במהותו ובצורתו החיצונית. אין חומר ללא צורה ואין צורה ללא חומר, רק שניהם יחד יוצרים את החומרים הממשיים שאנו רואים לנגד עינינו בבריאה. ה"צורה" הזו מעצבת את מאפייני החומר הכימיקליים והפיסיקליים, וכן את צורתו החיצונית הנראית לעין. לכל חומר יש מהות נפרדת ושונה מחבירתה ולכן אנו רואים ומבחינים בין סוגי חומרים שונים בעולם.


ל"צורה הטבעית" של האדם, כלומר למהות המופשטת הזו באדם, יש ייחודיות גדולה ביחס לשאר הנבראים, מפני שהיא כוללת בתוכה גם את ההשגה האנושית או ההשגה השכלית, והיא כוח המחשבה של האדם אשר תואר בפסוק שנזכר לעיל: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ". כלומר, ה"צלם" שנזכר בפסוק הזה הינו כוח המחשבה שה' חנן והעניק לכל אחד ואחד מבני האדם. כמו כן, בהקדמת רבנו למסכת אבות בפרק הראשון, רבנו מלמד כי כוח המחשבה הזה – "החלק ההוגה", הוא כוח מחמשת כוחות הנפש שהם: הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר וההוגה. עד עתה למדנו אפוא על שתי הגדרות למושג "נפש": 1) כוח המחשבה שיש לאדם; 2) חמשת כוחות הנשמה נקראים אף הם "נפש".


טרם שנמשיך עלינו להבחין בין שני מושגים: "הצורה הטבעית" שהיא כאמור באדם צורת הנפש על כל חמשת חלקיה, ו"הצורה המינית" שהיא ההשגה השכלית בלבד, כלומר הנפש ההוגה או כוח המחשבה של האדם שהוא הכוח החמישי מכוחותיה של הנפש, וכמו שרבנו יאמר לקמן: "הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית". ונראה לי שרבנו קורא לנפש ההוגה "הצורה המינית" מפני שהיא מיוחדת למין האדם בלבד, מה-שאין-כן "הצורה הטבעית" שהיא שם כללי למהות המופשטת המעצבת כל אחד ואחד מן הנבראים.


נמשיך עתה לעיין בדברי רבנו, אשר פונה לבאר ולהוכיח שהמושג "צלם" אינו נוגע כלל לגוף או לחומר, וכֹה דבריו: "לפיכך נאמר 'צַלְמָם תִּבְזֶה' [תה' עג, כ], כי הביזיון שייך לנפש שהיא הצורה המינית [=ההשגה השכלית], לא לתבנית האיברים ותארן. וכך אני אומר כי הטעם שנקראו הפסלים 'צלמים' מפני שהמבוקש מהם עניינם שהם חושבים בהם ["שכל כוונת מעשי הפסלים למשוך ולהוריד על ידם את השפע העליון, וכוח משיכת השפע הוא הצלם שהם מדמים בהם" (מָרי שם)], לא תבניתם ותארם. וכך אני אומר 'צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם' [ש"א ו, ה], לפי שהיה הרצוי מהם עניין סילוק מכת הטחורים, לא תבנית הטחורים".


דברי רבנו הללו נחלקים לשלושה חלקים: בחלק הראשון רבנו מלמד כי הביזיון והחרפה שיהיו מנת חלקם של הצלמים ועובדיהם מאת הקב"ה, לא יהיו כלפי צורתם החיצונית, אלא כלפי הכיעור המחשבתי שהם ייצגו וכלפי העבודה-הזרה שהם הפיצו בעולם; בחלק השני רבנו מלמד כי הפסלים נקראים "צלמים", מפני שעובדי האלילים מדמים שיש להם מהות מאגית אשר באמצעותה ניתן "למשוך שפע" מאלהים, ובגלל המהות המאגית הזו הם נקראו "צלמים", לא בגלל תבניתן וצורתן החיצונית; בחלק השלישי רבנו מלמד כי "צלמי הטחורים" שנזכרו בספר שמואל, אין הכוונה בהם לצלמים שהייתה להם צורה חיצונית של טחורים, אלא לפסלים שמטרתם ומהותם המאגית בעיני עובדי האלילים הייתה להסיר מעליהם את מכת הטחורים הקשה שפקדה אותם.


קצרו של דבר, לדעת רבנו כל המופעים של המלה "צלם" בכתבי-הקודש אינם מתארים צורה חיצונית אלא מבטאים עניין מהותי מופשט. אולם, רבנו מודע לעובדה שניתן בהחלט לפרש את המלה "צלמים" בכתבי-הקודש גם כעניין חומרי-גשמי. כלומר, ניתן לפרש ש"צַלְמָם תִּבְזֶה", הכוונה גם לצורתם החיצונית של הפסלים, וניתן לפרש שהפסלים נקראו "צלמים" על-שם צורתם החיצונית, וכן ניתן לפרש שצלמי הטחורים הם פסלים שהייתה להם דמות של טחורים. ולכן, כדי להסיר כל ספק שהצלם שנאמר ביחס להקב"ה אינו תבנית-דפוס, כלומר שלא מדובר ביחס להקב"ה בצלם שהוא צורה חיצונית, רבנו ממשיך ומבאר את המלה "צלם" גם לפי ההבנה שהמלה "צלם" מבטאת פסל גשמי-חומרי הנראה לעין, וכֹה דבריו:


"ואם לא יהא אפשר לפרש 'צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם' ו'צלמים' כי אם מחמת התבנית והתואר הרי יהיה 'צלם' שם משותף או מסופק, ייאמר על הצורה המינית [=ההשגה השכלית, הכוח החמישי מכוחות הנפש של האדם], ועל הצורה האמנותית וכל הדומה לה מתבניות הגופים הטבעיים ותאריהם, ותהיה הכוונה באמרו 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' – הצורה המינית שהיא ההשגה השכלית, לא התבנית והתואר".


את המושגים "שם משותף" ו"שם מסופק" ביארתי בהרחבה במאמרי: "מטרתו הראשונה של מורה הנבוכים". מכל מקום, מה שרבנו מלמד אותנו כאן הוא, שגם אם נאלץ להסביר את המלה "צלם" כתיאור לצורה חיצונית של פסל או כל דבר אחר, אז יהיה עלינו להתייחס למלה זו כאל שם משותף או שם מסופק, כלומר כאל מושג שכולל בתוכו כמה משמעויות. בין המשמעויות של המושג תהיינה גם צורה חיצונית וגם מהות מופשטת, ובכל מקום יש לבחור בפירוש הנכון. לדוגמה, בפסוק "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", ברור שהכוונה תהיה למהות מופשטת ולא לצורה חיצונית, דהיינו להשגה השכלית של האדם, ובסוף הפרק הבא נעמיק להבין את המשמעות של המשל הזה.


וראוי לשאול ולהבין, מדוע רבנו נדחק כל-כך והתעקש לפרש בתחילה את המלה "צלם" באופן שמנותק לחלוטין מכל זיק של חומר והגשמה? מדוע רבנו לא הסתפק בכך שמדובר בשם משותף או מושאל? והלא די בכך כדי להרחיק מן ההגשמה? והתשובה ברורה, רבנו הבין כי המלה "צלם" בבראשית (א, כו) היא היסוד להגשמת המינים והראש לכל ראיותיהם והוכחותיהם, וכמו שנאמר במדרש בראשית רבה (ח, ח): "בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק הזה: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [א, כו], אמר לפניו: ריבון העולם, מה אתה נותן פתחון פה למינים?".


עתה יובן מדוע רבנו טורח לבאר את המלה "צלם" באופן מופשט לחלוטין, כי מטרתו של רבנו להרחיק אותנו מהגשמת הבורא, וכל כך היה חשוב בעיניו עניין זה, עד שהוא הפליג לפרש את מופעי המלה "צלם" באופנים שאינם עולים בקנה אחד עם פשט הכתוב. וכאשר אני רואה את השתדלותו העצומה של רבנו במורה להרחיק אותנו מכל זיק זעיר של הגשמה, ולעומת זאת אני רואה את שרבוטי הקולמוס הגסים המגשימים של רש"י, אני מזדעזע עד עמקי נפשי: כי מצד אחד אני רואה את זהירותו הגדולה של רבנו בכבוד שמים וטיפולו העדין במושגי האמת, ומצד שני אני רואה את גסות פירושיו של רש"י, שנכתבו ללא כל רגישות זהירות ואחריות וללא כל ידיעה ויראה מבורא-עולם – ו