שקר ענה בוהדנה

אחד מחבריי שלח אלי סרטון של כומר צעיר בשם שקד בוהדנה, בסרטונו הלז, אותו כומר צעיר מתיימר לדבר בדברים שאין לו שום מושג קלוש בהם, ואף מחציף ומעז לומר שהוא החכם והנבון, ואילו "הדרדעים" כלשונו, דהיינו הדרדעים המקוריים אשר התנגדו לספר-האופל, הינם ילדים קטנים ובורים ועמי-ארצות, עד שכל טענותיהם נשללות מיניה וביה בהינף ידו הקליל (קישור: (youtube.com/watch?v=WQrbys4RU6Q, ובכן, במאמר לקמן נבחן את דבריו.

טענתו הראשונה

תחילה בוהדנה מצהיר שכל מי שטוען שספר-האופל הוא ספר פגאני, "לא העמיק בחכמה" של ספר-האופל, והוא "ליצן" ו"שטחי" ו"בור ועם-הארץ" וכיו"ב מן ההבלים, והנה דבריו:

"מי שהעז אי פעם להוציא איזה-שהוא לעז על הזוהר הקדוש זה בגלל שהבן-אדם הזה לא זכה להעמיק בחכמה, לא הבין את הרמיזות ואת העומק של הזוהר הקדוש, ומהקצת שהוא כן הבין בשטחיות, אז הוא בא [...] לערער, והוא לא קרא 'כי לא דבר ריק הוא מכם', ואם ריק הוא אז מכם הוא ריק, זה ממש ככה, זה לא יאומן כי יסופר. אתה מבין? [...] אסביר עוד הפעם, קודם כל, זה עוד הפעם, וזה מבורות מוחלטת [...] אתה רואה שזה סוג של ליצנות שזה בעצם בן-אדם שלא מבין בדבר מסוים, ומההבנה השטחית שלו הוא עוד בא להוציא לעז".

ובכן, לידיעתו של בוהדנה, כאשר יש לפנינו דברי מינות מפורשים, דברים אשר שוללים באופן חד וברור יסוד מיסודות תורתנו, אסור באיסור חמור לגלגל עיניים לשמים ולטעון שמדובר בדברי אמת והדברים ריקים מאיתנו, שהרי כל האומר-כן מחדיר את המינות לעם-ישראל, ודינו הוא "מורידין ולא מעלין", ויש דברים בספר-האופל אשר חמורים בהרבה מהשיתוף שבנצרות. ובורותו העצומה של בוהדנה ביסודות דתנו, יחד עם רברבנותו וזחיחותו שכבר הצליח לקעקע את כל דברי הדרדעים, יוצאת-דופן אפילו ביחס למקובלים שמתעים את עמֵּנו אחרי ההבל.

ובהמשך הדברים אביא דוגמות ליסודות ולהשקפות תורניות שמושחתות בספר-האופל.

טענתו השנייה

בהמשך דבריו, בוהדנה מתאר את הספר "מלחמות השם" שכתב מָרי יחיא קאפח, וכן את הספר שכתב (כנראה) יוסף צוברי שר"י, אשר מרוב חולשת מינותו אפילו לא העז לחתום את שמו בספרו אמונת ה', וכדרכם של המינים פיזר את דבריו המתעתעים מבלי לעמוד מאחוריהם באופן יציב ואיתן, שמא יבוא מאן-דהו ויחשוף את שקריו ופחזותו וטומאת קברו הרצוצה.

והנה דבריו של שקר בוהדנה:

"יש ספר שהתחבר על-ידי אחד מראשי הדרדעים שמצטט לשונות של הזוהר, והוא כותב שמה דברים שצריך לעשות קריעה על מה שהוא כותב, ולאחר-מכן הרב צוברי זצ"ל, שכתב את הספר 'אמונת חכמים' [=הספר נקרא אמונת ה', ודבריו השטחיים של בוהדנה רצופים באי-דיוקים ומכל הסוגים], סותר את כל דבריו מההתחלה ועד הסוף, ומוכיח איך דברי הזוהר הקדוש הם קדושים וטהורים ממעיין מים חיים יוצאים, ואין בהם נפתל ועיקש, והם אמת, ולא רק שהם לא סותרים שום יסוד בתורתנו הקדושה, אלא הם רק מחזקים את יסודות התורה".

בהמשך דבריו הנואלים, שקר בוהדנה קובע, שהטענה המרכזית של מָרי יחיא קאפח היא: "שהמקובלים מרבים באלוהיות, כי הם יצרו לעצמם פרצופים שזה קוראים לו 'אבא' וזה קוראים לו 'אמא' וזה קוראים לו 'ז"א' [='זעיר אנפין'] וזה קוראים לו 'אריך אנפין' וכו'".

והנה לפניכם דבריו:

"בהתחלה לפני שלמדתי את הספרים שלהם לא הבנתי את הטענות של הדרדעים, אמרתי מעניין, מה הפריע להם [...] אחרי שלמדתי גם את זה וגם את זה, הבנתי שהדרדעים, ה' ירחם, זה כמו ילד בגן, ילד בגן, שלא קיבל הקדמות בסיסיות בחוכמת הקבלה, ומההבנות השטחיות שלו הוא מתחיל להקשות, לדוגמה: עיקר הטענה שלו שהיא חוזרת שמה בספר, שהמקובלים הם מרבים באלוהיות, כי הם יצרו לעצמם פרצופים שזה קוראים לו 'אבא' וזה קוראים לו 'אמא' וזה קוראים לו 'ז"א' [='זעיר אנפין'] וזה קוראים לו 'אריך אנפין' וכו', עם כל מיני תארים, והם פעם מתפללים לפה, ופעם לפה, ופעם לפה – ולכן זה עבודה-זרה. זה עיקר הטענה שלו".

ובכן, טרם שאעבור לתשובתו של שקר בוהדנה, חשוב מאד להבין, שספר-האופל מלא וגדוש בהזיות פגאניות, והעניין שבוהדנה מזכיר אותו כעניין מרכזי וכמעט אבסולוטי (ריבוי האלוהות), הוא למעשה כמעט שולי, הואיל ואין כמעט הזיה מאגית-פגאנית אחת שמכשפי האופל לא אימצו אל חיקם, והנה רק מעט-מזער מהזיותיהם הפגאניות: מכשפי האופל אובססיביים מאד לתיאור בורא-עולם כבעל גוף ומאפיינים גופניים אשר זקוק לנבראיו ותלוי ומושפע מהערצתם; הם מזייפים את יסוד ייחוד ה' באמרם שמדובר בייחוד-זיווג של ישויות אלוהיות בעליונים; הם מחדירים הזיות פגאניות כגון עוננות, ניחוש, כישופים, פנייה אל המתים, פנייה למליצי יושר ועוד; מערערים על מעמדו של משה רבנו; מרוממים את מעמדו של בר-יוחי עד להפיכתו לשיקוץ נעבד; מתארים ישויות אלוהיות נוספות מבלעדי הבורא, כגון כוחות טומאה ובראשם הסטרא אחרא; משחיתים את יסוד השכר והעונש בתארם את האדם כמי שאינו אחראי למעשיו, אלא כל מעשיו הינם תוצאה של "כוחות טומאה" ושאר הזיות; טוענים שהתורה ומצוותיה הינן סגולות פגאניות שנועדו "להוריד שפע", ממש כמו עובדי האלילים הקדמונים; תופשים את מעשה בראשית כפשוטו; תופשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ועוד רבות.

והיסוד לכולן הוא אימוץ המאגיה הסרטנית, כי המאגיה הגרורתית הינה השורש לכל העבודה-הזרה. כלומר, הקבלה הפגאנית מאמצת לחיקה את כל ענייני המאגיה שהפיצו העמים עובדי האלילים, והנני מזכיר, שכל העניינים האלה נזכרו בתורה כענייני תועבה חמורים מאד:

"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ [ההליכה בתמימות היא ביעור המאגיה ועקירת העבודה-הזרה, והיא היסוד ליראת שמים, ולכן אונקלוס מתרגם שם: 'שְׁלִים תְּהֵי בְּדַחְלְתָא דַּייָ אֱלָהָךְ']" (דב' יח).

***

ועתה לתשובתו של בוהדנה לטענה המרכזית שהוא ציין לעיל, ובכן, לפי בוהדנה, אין הבדל בין מה שנאמר בספר-האופל בעניין האבא והאימא והסבא והנכדים והזכר והנוקבא וזעיר-אנפין ואריך-אנפין והשכינה והסבא עם הזקן הלבן ועוד ועוד, כל משפחת האלוהות שהמציאו לעצמם מכשפי האופל המתועבים, אין הבדל בין כל התיאורים הפגאניים הללו לבין מה שכתוב בתורה: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת" (שמ' לד, ו), ואין שום הבדל בין אבא ואימא וסבא וסבתא ודודה והשכן ממול, לבין השמות הקדושים של ה' יתברך שמו, כגון: אלהים ושדי וצבאות וכו'. אלא, לפי בוהדנה, כמו שרחום וחנון מתארים אופנֵי הנהגה של הבורא יתעלה, כך האבא והאימא והסבא והסבתא והנכדים והזכר והנוקבא וזעיר-אנפין ואריך-אנפין וכו', כולם אינם מתארים ריבוי של אלוהויות לצד הבורא יתעלה, אלא הם מתארים את אופני הנהגתו.

והנה לפניכם תשובת הפיגולים של בוהדנה בשלוש הפְּסקות לקמן:

"זה טענה [=הטענה שיש ריבוי אלוהויות בספר-האופל הפגאני] כזאת טיפשית וילדותית, שזה נסתר מההתחלה של הקדמת 'תיקוני הזוהר' שאומֵר [...] ולא רק שזה טענה טיפשית וילדותית זו גם בורות ועמארצות כזאת גדולה, שזה כמו שתגיד לי שבתורה כתוב: 'אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת' ותגיד לי שאני מרבה באלוהויות, מכיוון שאני אומר: 'אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד', אז מה הוא יענה לי? יגיד לי: לא, זה אותו ה' יתברך זה רק מידות. אז זה אותו הדבר, זה בדיוק רבותיי אותו ה' יתברך, זה רק מידות, שהקב"ה מנהיג איתן את העולם, זה בדיוק סוד הפרצופים והספירות, זה המידות שהקב"ה מנהיג דרכם את העולם, אין עוד מלבדו, אל אחד יחיד ומיוחד אור האינסוף ברוך הוא, אין חוץ ממנו כלום [האמנם זו דרכם?].

רק מה, כמו שאתה מבין שיש הנהגות ומידות שהקב"ה מנהיג איתן את העולם, ויש חילוקי שֵׁמוֹת, ואנחנו רואים שאין רק שֵׁם אחד שרץ בכל התנ"ך, אני רואה שיש שֵׁם אלקים, ואל, ושדי, והויה, וכו' ואני מבין שכל שֵׁם מורה על מהות מסוימת [=הנה בוהדנה מודה ששמותיו של הקב"ה לפי דמיונו, וכל-שכן פרצופי האופל מורים על מהויות!], על הנהגה מסוימת.

אבל אני לא אגיד ששדי זה לא הויה או אלהים זה לא שדי, וכן על זה הדרך. זה דברים פשוטים, וכולם קודש, כי כולם זה אל אחד יחיד ומיוחד, ואנחנו מעולם לא מכנים את עצמותו יתברך אלא רק את הפעולות, את ההנהגות היוצאות ממנו כלפינו, ברגע שאתה מבין את הדבר הזה, זהו, זה חוזר על עצמו כל הזמן, זה כאילו [...] והוא רוצה להגיד שמה, שספר הזוהר, זה חיברו אותו הנוצרים, עד כדי כך, ככה הוא כותב את הדברים האלה, איזה טיפשות! לא יאומן כי יסופר, ולמה הוא הגיע לזה? הוא אמר, כן, הנה הנוצרים, הם אומרים שיש האב, הבן, הרוח הקודש, אז הוא מדמה את העניין הזה לעניין שבספר הזוהר, אתה מבין איזה בורות?".

הבה נבחן אפוא כמה דוגמות מן ההזיות הפגאניות האמורות בספר-האופל, ונחשוף את תעתועיו של בוהדנה. ובכן, בסדרת המאמרים על ספר האופל בדוגמה סז, כתבתי כך:

בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:

"והתעוררו בו החברים ואמרו: בדל"ת [=בפסוק 'שמע ישראל' יש להאריך באות דל"ת של 'אחד'], ויפה, בגלל שמקום זה של דל"ת הוא, ואין לה אור משלה. וצריך אדם להאריך בה ולמשוך לה ברכות מאותם שישה צדדים [ארבע רוחות השמים וכן מלמעלה ומלמטה], שישה בנים עליונים על-ידי הצדיק, ואותם שישה צדדים רמוזים ב[אות] חי"ת, בסוד של שמונה".

בפסקה הזו מכשפי האופל מטיפים להשקפה שניתן למשוך שפע מ"שישה צדדים", שהם "שישה בנים עליונים". כלומר, הוא מטיף לעבודה-זרה של ישויות עליוניות דמיוניות, אשר מסוגלות להיטיב ואולי גם להרע לבני-האדם. ומי הוא זה שמסוגל למשוך את השפע הפגאני הזה מששת הבנים? הצדיק! נמצא אפוא, שהמקובלים "הצדיקים" הם כומרי אותה העבודה-הזרה, והם אלה שמשפיעים באמצעות כוחותיהם הטמירים על אותן ישויות פגאניות עליונות, ומורידים מהן שפע לבני האדם! ובמלים אחרות, יש למקובלי האופל הללו כוחות להיטיב ואולי אף להרע לבני-האדם, ומסקנת המינות ההכרחית שנובעת מכך היא: שחובה להעריץ אותם ולעבוד אותם ולהתיירא מפניהם ולרומם ולהיטיב ולממן אותם. עד כאן מן הדוגמה שם.

ומה למדנו מדוגמה זו לענייננו? ובכן, הבנים העליונים אינם משלים לאופני הנהגת הבורא, אלא הם אלוהויות נפרדות, שהרי המקובלים מושכים שפע (שגם זו עבודה-זרה, אבל נניח לזה כעת) מאותם הבנים, ואם ניתן למשוך שפע מהבנים הללו הרי שהם אלוהויות. וגם אם בוהדנה יקרא להם "הנהגות", עצם העובדה שניתן למשוך מהם שפע, הופכת אותם לאלוהות.

ובדוגמה סח בסדרת המאמרים שנזכרה, העניין הולך ומתרחב, והנה היא לפניכם: בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כג) נאמר כך:

"ששת אלה [ששת הבנים הפגאניים שנזכרו בדוגמה הקודמת] ו[עמם] שניים למעלה [חכמה ובינה [שהם] אב ואם – להוסיף ולהכלילם למעלה [את ששת הבנים והאבא והאמא הללו], ולתת להם ברכות מאב ואם העליונים [דהיינו, יש גם סבא וסבתא והם מברכים את ששת הבנים ואת האבא והאמא שנזכרו לעיל] [...] ועל זה אמרו [חז"ל] 'ובלבד שלא יחטוף בחי"ת' [ברכות יג ע"ב], אלא, צריך למשוך ברכות ממקום עליון של הכל, ולהריק באותם שישה בנים, ואחר-כך לבת הזאת שאין לה ירושה בבית אביה ואמה, אלא רק הבן הזה" וכו'.

לפי מכשפי האופל, יש משפחה שלמה של עשרה אלילים פגאניים בשמים: ששה בנים, אבא ואמא, וסבא וסבתא... ולא, לא מדובר ב"הנהגות" דהיינו בתיאורי מידותיו-פעולותיו של הבורא-יתעלה, שהרי כאשר אדם מכוון להוריד שפע מה' יתעלה (וכאמור, גם השאיפה 'להוריד שפע' ואפילו מה' יתברך שמו הינה עבודה-זרה בפני עצמה), עליו לכוון למשוך את השפע מ"מקום עליון של הכל", ומשם למשוך את השפע ל"שישה בנים", ומשם למשוך את השפע "לבת הזאת" – וכל מי שמדמה "למשוך שפע" ממתווכים וממליצים בינו לבין הבורא יתעלה עובד עבודה-זרה, והופך את אותם מתווכים ומליצים לאלילים בפועל, וזו מהות המינות והאלילות.

ובוהדנה אפילו לא למד את פרק ב בהלכות עבודה-זרה, ולא את פרק ג בהלכות תשובה.

ועתה לעניין משיכת השפע, לפי מכשפי האופל "צריך למשוך ברכות ממקום עליון של הכל", כלומר ניתן למשוך שפע מן העולמות העליונים, וברור שאת זאת ניתן להשיג באמצעות כישופים וסגולות ותיקונים וכו'. כלומר, הם הופכים את האלוהות לכלי להפקת טובות הנאה, לכלי שמשתמשים בו כחומר ביד היוצר, לכלי שמשעבדים אותו להוריד שפע לבני האדם.

ועל כל הזיות המינות הללו הרחבתי במאמר: "תורא מגנא ומצלא – התורה מגינה ומצילה?". כמו כן, ההזיה הזו בעניין משיכת השפע רווחת מאד בספר-האופל, והרוצה ללמוד ילמד.

בהמשך הדברים שראינו לעיל, מכשפי האופל אומרים כך: "אלא, צריך למשוך ברכות ממקום עליון של הכל, ולהריק באותם שישה בנים, ואחר-כך לבת הזאת שאין לה ירושה בבית אביה ואמה, אלא רק הבן הזה – ומכאן למדנו שבן יורש אב ואם ובת לא, אלא שיש לה מזונות מן הבן, אלא [ולכן] צריך להאריך בדל"ת הזאת [של המלה 'אחד' שבקרית-שמע]".

כלומר, מכשפי האופל טוענים, שהלכות מעשיות נובעות ממשיכת השפע מן העולמות העליונים וכן מעצם מציאותם! ובמלים אחרות, מכשפי האופל חושפים שוב שספרם אינו ספר משלים, אלא ספר פשטני שיש ללמוד ממנו עניינים מעשיים, ואף את הלכות התורה-שבעל-פה. כלומר, לא מדובר בדרשות אגדיות שיש ללמוד מהן מוסר ועניינים נסתרים, אלא בדרשות הלכתיות אשר נובעות ממציאות מוחשית וממשית אמיתית, שאין לפרשה כמשל וחידה!

לעובדה זו יש חשיבות גדולה, כי מפלטם ותעתועם האחרון של המינים הוא בטענה שספר האופל הוא ספר משלים ותו לא, ולכן אין להתייחס לדברים האמורים בו כפשוטם – וכבר הוּכח בשלל דוגמות שפטפוטי ספר-האופל לא נועדו לשמש כמשלים (ראו דוגמה מא, ועוד רבות). עוד הוּכח, שבספר האופל יש ריבוי קיצוני של מליצות והגשמות פשטניות, וריבוין מעיד על-כך שהן לא נועדו לשמש כמשלים. יתר-על-כן, הזיות פגאניות שמופיעות בפשטי ספר האופל הינן השקפות רווחות בקרב כומרי הדת האורתודוקסית וחסידיהם השוטים – וזו ראיה נוספת לכך שספר האופל אינו ספר משלים בעיני המקובלים הפגאניים, אלא ספר שכל דבריו אינם יוצאים מדי פשוטם למעט אולי מקומות בודדים מאד, ממש כמו ספר תורת-האמת שקיבלנו בסיני!

***

והנה עוד דוגמה מן הנאמר בספר-האופל (כב ע"א), וכך שורבט שם:

"פתח ואמר, משל למלך שהיו לו כמה בניינים לבנות והיה לו אומן, ואותו אומן לא היה עושה דבר אלא מרשות המלך [...] [ועתה לנמשל:] המלך הוא וודאי חכמה עליונה למעלה, ועמוד האמצעי הוא מלך למטה, אלהים אומן למעלה וזו אֵם העליונה. אלהים אומן למטה וזו שכינה שלמטה. ולאשה אין רשות לעשות דבר בלי רשות בעלה, וכל הבניינים שהיו בדרך אצילות, היה אומר אבא באמירה לאמא: יהיה כזה וכזה ומיד נהיה, כמו שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר' [בר' א, ג], 'וַיֹּאמֶר', היה אומר לאלהים 'יְהִי אוֹר'. בעל הבניין הוא אומר והאומן עושה מיד, וכך כל הבניינים בדרך אצילות היה אומר: 'יְהִי רָקִיעַ', 'יְהִי מְאֹרֹת', והכל נעשה מיד. כשהגיע לעולם הפירוד שהוא עולם הנבדלים, אמר האומן לבעל הבניין: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו]. אמר בעל הבניין: וודאי טוב הוא לעשותו, אבל עתיד הוא לחטוא" וכו'.

מי הוא המלך שהוא החכמה העליונה? מי הוא האלהים שהוא אומן למעלה? ומי הוא המלך למטה? ומי הוא האלהים שהוא אומן למטה? ובדוגמה קמה הוסבר שכוונת המכשפים לומר שיש אבא ואמא "למעלה" שבראו את העולמות העליונים, ויש אבא ואמא "למטה", והאבא והאמא שלמטה הם אלה שבראו את העולם התחתון, וכפי שהם משרבטים: "היה אומר אבא באמירה לאמא [...] כמו שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים' [...] 'וַיֹּאמֶר', היה אומר לאלהים 'יְהִי אוֹר' [...] ועושה מיד" וכו'. נמצא, שהאבא והאמא אינם "הנהגות" אלא אלוהויות, שהרי האבא הזה התחתון הוא האלהים אשר אומר בתורה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר"! וכי יעלה על הדעת שהאלהים שנזכר בפסוקים הראשונים בתורת האמת אינו ה'-אלהים-אמת אלא הנהגות? וכי יעלה לומר על "הנהגה" שהיא זו שאמרה? וכי יש ל"הנהגה" רצון משלה לפעול ולעשות?

יתר-על-כן, בסוף הקטע לעיל נאמר כך: "אמר האומן לבעל הבניין: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'" וכו', ואיך ייתכן ש"הנהגה" תיזום לברוא את האדם? וכי יש להנהגה יכולת ליזום? אלא, ברור כשמש למי שאינו מתעקש להטעות את עצמו ואת זולתו, שהאומן שנזכר כאן הוא האלהים שנזכר בספר בראשית, והוא האלוהות הנקבית התחתונה, ובעל הבניין שנזכר הוא האלוה הזכרי התחתון, ואל תשכחו את האלוהות הנקבית העליונה ואת האלוה הזכרי העליון, וכל התועבות הללו הוסברו בהרחבה בדוגמה קמה, ואין סוף לגילולי ולפיגולי ספר-האופל.

***

והנה עוד דוגמה מהמשך ספר-האופל שם, ואעתיק לפניכם את האמור בדוגמה קמו:

בסוף הקטע הקודם תואר האלוה הזכרי, זה שפקד על האלוהות הנקבית לברוא את העולם, כמי שמזהיר את האלוהות הנקבית שהאדם "עתיד לחטוא לפניך בגלל שהוא כסיל", ועתה נעבור להמשך הדברים בספר-האופל, לפיהם האלהים שנזכר בספר בראשית הוא האמא.

וכך שורבט בהמשך ספר-האופל (כב ע"ב):

"היא אמרה [האלוהות הנקבית אמרה לאלוהות הזכרית]: אחר [=מכיוון] שחטאוֹ [של האדם] תלוי באמא ולא באבא [שהרי האמא היא זו שהציעה לאלוה הזכרי לברוא את האדם, וכאמור לעיל: 'אמר האומן לבעל הבניין: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ'], אני רוצָה לברוא אותו בדמות שלי, זהו שכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' [בר' א, כז], ולא רצה [=האלהים שנזכר בפסוק: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם', שהוא 'האמא'] לשתף בו את אבא [=שהוא האלהות הזכרית שהיא מעל האלהים שנזכר בפסוק, והוא זה שפקד על האלהים לברוא כך וכך]".

נמצא אפוא, שהאדם נברא בצלמו של האלהים המשני, שהוא האומן, שהוא האמא, שהוא האלוהות הנקבית אשר קיבלה פקודות לברוא כל דבר ודבר בעולם מן האלוה הזכרי. ברם, הואיל ובריאת האדם היה רעיון שלה, היא בראה אותו בצלמה ולא בצלם האלוה הזכרי. קצרו של דבר, הפסוק: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", למעשה מתאר את האלוהות הנקבית אשר בראה את האדם בצלמה, מכיוון שהוא היה רעיון שלה וידעה שהוא עתיד לחטוא. וברור מכל התיאורים הללו כחום השמש הקופח והממית במדבר ציה ושממה, שהאבא והאמא אינם "הנהגות" אלא הינם אלוהויות אשר בראו את העולם, ודנו ביניהם כיצד לברוא את האדם...

זאת ועוד, לפי מכשפי האופל, מן הדברים שאומר אלהים, דהיינו האלוהות הנקבית: "אני רוצָה לברוא אותו בדמות שלי [...] ולא (רצה) [רצתה] לשתף בו את אבא", עולה, שהאדם הראשון נברא בדמותו החיצונית של האלהים-האמא, וזו משמעות "בצלמו", וכפי שפירשו המינים. כמו כן, לא ייתכן שהאמא הינה "הנהגה", שהרי מדובר בישות שמחליטה על דעת עצמה!

ומכשפי האופל ממשיכים שם בהזיות בעניין האבא והאמא, והם מפרטים שם את הסיבה לחטאוֹ של אדם הראשון:

"אלא, אֵם העליונה היה לה כינוי אחד [...] ואותו כינוי הוא אור וחושך, ובגלל אותו חושך שהיה באותו כינוי, אמר אבא, ש[האדם של עולם הבריאה] עתיד לחטוא [...] ובגלל אותו חושך שהיה עתיד לחטוא לאותו אור, לא רצה אבא להשתתף בו. ובגלל זה אמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ' – אותו האור; כִּדְמוּתֵנוּ – אותו החושך, שהוא לבוש לאור, כמו שגוף הוא לבוש לנשמה".

מדברי מכשפי האופל עולה שהאבא והאמא הינם אלוהויות אשר יודעות ובוראות והן אשר נאמר בהן "בְּצַלְמֵנוּ". כמו כן, אדם הראשון חטא בגלל צד החושך שהיה באלהים אשר ברא אותו! כלומר, אדם הראשון נברא בהתאמה לאלהים (האמא), וכמו שיש באלהים (האמא) אור וחושך, כך האדם נברא באור וחושך, והחושך הזה הוא הגורם לחטאו. ובסוף מסכת התועבות הללו, מכשפי האופל מפארים את "תורת הסוד", באמרם שתלמידיו של בר-יוחי ששמעו את הזיות המינות הללו, אמרו כך: "אשרי חלקנו שזכינו לשמוע דברים שלא נשמעו עד עתה".

לסיכום, האלהים שנזכר בבראשית הוא האמא, דהיינו האלוה הנקבי-המשני, והיא זו שבראה את האדם בדמותה, והואיל והיה בדמותה אור וחושך, האדם נברא מאור וחושך, והחושך הזה שמקורו באלהים-האמא, הוא זה שגרם לאדם הראשון לחטוא ולמרוד באלהים – וזהו ספר האופל, ארורים מחבריו וארורים מאמיניו, יקוללו באלף אלפי קללות כמניין כל אות ואות ממנו. דהיינו כמניין גימטריא של חיבור כל אותותיו, וכך קילל רבנו את מחבר הספר "שעור קומה".

"תֶּן לָהֶם כְּפָעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם" (תה' כח, ד).

***

ואל תחשבו שכבר הגעתם להישג וראיתם משהו מתועבות ספר-האופל, כי כל מה שראיתם לעיל אינו אלא קצה-קצהו של קרחון המינות המתועב שנקרא ספר-האופל ותורת-הקבלה, וכבר הרחבתי והסברתי והדגמתי תועבות רבות נוספות מספר-האופל, ויש עוד אלפי תועבות בספר-האופל ובעז"ה יתברך אדלה אותן ואוקיען לנגד השמש, לנגד שמש הדעת והאמת.

טענתו השלישית

עוד כותב בוהדנה מבית-הכנסת שערי שקר: "עכשיו מה הרב צוברי כותב שמה? הוא כותב [...] הוא סותר לו את הכל מתוך דברי הזוהר עצמו ומתוך דברי חז"ל ומתוך דברי המדרשים, והוא מראה שהכל אותו דבר, גם חז"ל בגמרות ככה מדברים, ובמדרשים והכל, 'נדמה להם כזקן יושב בישיבה', 'נדמה להם כבחור על הים', נו מה אז, תגיד שזה לא אותו אלהים? זאת אומרת, ושמה הוא יוצא עליו בשצף קצף והוא אומר, שאיך זה גם השתבש לו".

כלומר, צוברי ובוהדנה מביאים ראיה מפשטי מדרשי חז"ל לכך שניתן לכתוב תועבות ונאצות חמורות קמי שמיא, ושני דברים נעלמו מעיניהם המסומָּאות: א) דברי חז"ל נאמרו במשלים וחידות ואילו ספר-האופל אינו מתיימר להיות ספר משלים וחידות, וכבר הרחבתי בעניינים אלה במקומות רבים, ראו לדוגמה: "זחיחותם ושחצנותם של כומרי הישיבות"; ב) גם למדרשים יש גבול שאין לעברו, והתועבות שראינו לעיל ואשר ישנן לאלפים ולרבבות בספר-האופל עוברות ומרוצצות במגפיים מסומרים את כל חומות תורתנו, שהרי גם אם לא נתייחס לתועבות של ספר-האופל כאל פשטים גמורים, עדיין אי-אפשר לברוח מן התובנה שהם דיברו על ריבוי של אלוהויות, ולעתים לא רחוקות ה' האלהים אף אינו האלוה הנכבד ביותר מכל מה שתיארו...

וביתר ביאור, כפי שראינו לעיל ועוד נראה לקמן, גם אם נתאמץ להסביר את דברי האופל על דרך המשל – דבר שכמובן המקובלים הטיפשים אינם מסוגלים לעשות שהרי הם פירשו אפילו את פשטי אגדות חז"ל כפשוטם – גם אם נתאמץ לעשות-כן, עדיין צחנת המינות תעלה מן המשלים, לדוגמה, איך אפשר לתאר ואפילו במשל את הבורא כמי שמקבל פקודה מאלוה אחר? או איך אפשר לתאר באופן כל-כך גס אלוהויות נפרדות ועוד להסמיך זאת לפסוקי התורה?! ובמלים אחרות, יש גבול גם למדרשים, ואי אפשר לומר על דברי מינות מפורשים שהם "משלים", ומי שאומר כן, יכול לומר גם על האב והבן ורוח-הקודש שהם משלים!!

ועתה למדרש שבוהדנה מציין, במכילתא בשלח ה נאמר: "איש מלחמה, לפי שנגלה על הים כגיבור עושה מלחמה, נגלה בסיני כזקן", ואפילו לפי הגרסות המאוחרות של בוהדנה, נאמר: "נדמה להם", כלומר מדובר במשלים ברורים לכל מי שיש לו זרזיף של דעת בקדקדו, דהיינו שפעולותיו של הבורא על הים היו פעולות אימתניות ועצומות, ופעולותיו בהר סיני היו כפעולות של זקן אשר מלמד תורה לתלמידיו, ובוהדנה לא למד את הלכות יסודי התורה פרק א.

ואיך אפשר להשוות בין התועבות המפורשות שבספר-האופל לדברי חז"ל במדרש? וכי יש מה להשוות בין דברי המכילתא שהם מוגדרים באופן מובהק ומוצהר על-ידי חז"ל כמדרש, לדברי מכשפי האופל אשר מתארים משפחות שלמות של אלוהויות בשמים? ומי שמסוגל להשוות בין דברי האופל לדברי חז"ל, יכול בקלות רבה מאד להכשיר את כל ספרֵי הברית החדשה. וכל זה אפילו אם ספר-האופל היה מוגדר כספר משלים, דהיינו אפילו אם הוא היה מוגדר כספר משלים היה ברור שמדובר בספר מינות – אך אליבא דאמת ספר-האופל כלל אינו ספר משלים, אלא ספר שדורשים כל קוץ וקוץ שבו, ופוסקים ממנו הלכה למעשה, ממש כמו ספר התורה! קצרו של הדבר, מכשפי האופל לומדים את האופל כפשוטו, ומתעתעים שמדובר במשלים.

טענתו הרביעית

בטענתו הבאה בוהדנה מנפנף בהזיה גמורה, לפיה ספר-האופל מרחיק מן ההגשמה! "לא רק שזה לא סותר [דהיינו שאין ריבוי אלוהות בספר האופל] אין מי שמרחיק את הגשמיות יותר מה' יתברך מאשר חוכמת הקבלה, שחוכמת הקבלה אומרת לך [...] שאסור לך אפילו לחשוב ולהרהר [...] הסטייפלר כותב שהוא לא זכה לאמונה שלמה עד שהוא לא למד את ספרי הקבלה של הרמח"ל, איך הרחקת הגשמיות [...] ההנהגות של ה', כל הדברים האלה".

ובכן, השקר הזה של בוהדנה עולה אף על השקר בעניין ריבוי האלוהויות, כי ספר-האופל מלא וגדוש בציורים ובתיאורים של הבורא יתעלה, בשרטוט תכונותיו האנושיות ומאפייניו הגופניים. כלומר, יש בספר-האופל ריבוי קיצוני ומגוון מאד-מאד של הגשמות פשטניות קמי שמיא. ולקמן אניח לפניכם רק מעט-מזער מן הדוגמות שיש בידי, אחרת לא יהיה סוף למאמר, והנה הן:

1) מתוך דוגמה נא: בהמשך הקדמת ספר-האופל (ט ע"א) שורבט כך:

"וכיוון שנעשים מהם רקיעים, מי שורה בהם? חזר ואמר: [...] הקדוש [=הקב"ה] שָׂם מדורו ומשכנו בהם ומתעטר בהם. כיוון ששורה באותם רקיעים ומתעטר בהם, אזי 'וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ' [תה' יט] – שמח ורץ באותם רקיעים. יוצא מהם ורץ לתוך מגדל אחד אחר, במקום אחר. 'מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ' – ודאי מעולם עליון יוצא ובא, שהוא קצה השמים למעלה".

וריבוי הדגשות ההגשמה הפשטניות מעידות על-כך שכוונתם של מכשפי האופל הינה שנבין את ההזיות הפגאניות הללו כפשוטן, כלומר: המכשפים מדגישים ארבע פעמים שהקב"ה שוכן ברקיעים שנזכרו: "מי שורה בהם [...] שָׂם מדורו ומשכנו בהם [...] שורה באותם רקיעים", לא כבודו, לא שכינתו, לא אור נברא, אלא אמיתת עצמותו יתעלה שוכנת ושורה ודרה באותם הרקיעים, וייחוס מקום לה' יתעלה בהדגשה מרובעת שכזו הינה הגשמה ברורה. וכבר לימדנו הנביא שאין לה' יתעלה מקום: "הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" (מ"א ח, ז).

ולא רק הדגשה מרובעת בעניין ייחוס מקום לה' יתעלה שמו, יש גם ריבוי מחריד של הדגשות בעניין פעולות ומאפיינים גופניים מובהקים אחרים: "שמח ורץ באותם רקיעים, יוצא מהם ורץ לתוך מגדל אחד אחֵר, במקום אחֵר [...] ודאי מעולם עליון יוצא ובא, שהוא קצה השמים למעלה". כלומר, ריבוי ההדגשות הללו שגם מייחסות מקום בִּמְציאות העולמות הנבראים לה' יתעלה, וגם מתארות ומייחסות לבורא-עולם פעולות ומאפיינים גופניים מובהקים – מעידות כאלף עדים על-כך שלא הייתה למכשפי האופל שום כוונה למשול משלים, אלא להחדיר את ההגשמה בכוחנות ובדורסנות, תוך שהם מטשטשים ומכסים את מינותם בכתיבה מליצית.

2) מתוך דוגמה סב: בהמשך האופל שם (י ע"ב–יא ע"א) נאמר, שכל מי ששמח במועדים ולא משמח את העניים כפי יכולתו, "שטן שונא אותו ומקטרג עליו ומסלקו מהעולם, וכמה צרות על צרות מסובב לו". ולמה? כי "הקב"ה בא לראות אותם כלים שבורים שלו [העניים], ונכנס עליהם, ורואה שאין להם לשמוח, ובוכה עליהם, עולה למעלה ורוצה להחריב את העולם".

ויש בקטע הזה ריבוי של מאפייני הגשמה (ואתעלם עתה משאר ההזיות הפגאניות שיש בו): המילה "בא" מעידה על-כך שקיימת תנועה אצל בורא-עולם, ואין תנועה אלא לחומר או למורכב מחומר; המלה "לראות" מצביעה על קיומם של כלֵי ראייה גופניים; המלה "נכנס" אף היא רומזת על קיומה של תנועה; המלה "רואה" השנייה מוסיפה ומדגישה את קיומם של כלֵי ראייה גופניים; המלה "בוכה" מעידה על קיומם של רגשות ותכונות נפשיות אנושיות; המלים "עולה למעלה" חוזרות ומדגישות את תנועתו של הקב"ה, ואף את קיומו במקום מסוים, לעתים למעלה ולעתים למטה, ואין תנועה ואין קיום במקום מסוים אלא לשוכני בתי חומר. וריבוי של מאפייני גשמות מעיד על מגמה ושאיפה מובהקת להחדיר את המינות וההגשמה.

3) מתוך דוגמה ע: בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:

"ומעשה אחֵר [=מכלל מעשה הבריאה של הקב"ה] אין בו אלא זיווג להוציא פרי נשמות לעולם, פרי מעשיו של הקדוש-ברוך-הוא – כך גם [הזיווג] למטה, שזיווג מותר בו משבת לשבת".

מדבריו מכשפי-האופל עולה שהקב"ה מוריד נשמות לעולם באמצעות הזדווגות, שהרי על הזיווג שהוא "פרי מעשיו של הקב"ה" אומרים המכשפים: "כך גם [הזיווג] למטה"! ואין חירוף וגידוף ואין הגשמה חמורה מזו, לייחס להקב"ה את שפל-השפלות שבמעשים הבהמיים. וגם סכלות יש בדבריהם, שהרי יחסי אישות אינם אסורים באמצע השבוע, ולא התירו אותם אך ורק בשבת, אלא שחכמים אמרו שעונת תלמידי חכמים היא מליל שבת לליל שבת ותו לא.

4) מתוך דוגמה עא: בהמשך האופל שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר: "ביום השישי שהוא האלף השישי, כשיבוא המשיח, שיומו של הקב"ה הוא אלף שנה". וכי יומו של הקב"ה הוא אלף שנים? וכי ימי שני חייו של הקב"ה הם כ-30 מיליון שנה? וכל הסובר שיש לבורא קץ ושמושג הזמן חל עליו, ואפילו באופנים הקלושים ביותר, בהכרח חוטא בהגשמה, כי רק גוף ניתן למדידה בזמן, הואיל והזמן הוא פועַל יוצא של תנועות החומרים שביקום (ולעיון נרחב במושג הזמן ובשלילתו מה'-אלהים-אמת יתעלה שבחו, ראו דוגמה י). יתר-על-כן, מכשפי האופל קובעים שיומו של הקב"ה הוא אלף שנים, לאחר שהם מתארים את ביאת המשיח באלף השישי, דהיינו לאחר שהם אומרים דברי פשט פשוטים, ובמלים אחרות, הם מדגישים שלא מדובר במשל! דבריהם הינם אפוא הגשמה ברורה, וכל מי שמפיץ את ההזיות הללו מתעה רבים אחרי המינות – שהרי אין שום נקודת השקה השוואה או דימוי בינינו לבינו!

ואם נשים לב, מכשפי האופל ביטלו את הרחקת הגשמות של דוד המלך שאמר בתהלים (צ, ד): "כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה". כלומר, דוד אומר שאלף שנים הם לפני ה' יתעלה כמו יום האתמול או כמו אשמורה מן הלילה, והתוספת הזו של דוד באה לומר שדבריו המליציים הינם משל ותו לא. אך בספר-האופל השמיטו את התיאור בעניין האשמורה, ובעשותם כן, הפכו את המשל לקביעה מגשימה, כאילו יש להקב"ה קצבה. כלומר, כל מטרתו של דוד המלך ע"ה היא ללמד אותנו שפלות-רוח, כי מה אנו ומה חיינו? "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר" (תה' קמד, ד). ולכן, כדי לחנך לענווה דוד המלך אומר, שאפילו אלף שנים שנראים בעינינו בני האדם כדבר גדול ועצום מאד, הרי הם לפניו יתעלה שמו כאין וכאפס.

5) מתוך דוגמה עב: בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך: "אבל בכל מקום [האות] ה"א זו כנסת-ישראל, שבאה להזדווג עם בעלה ביום שבת, כשיבוא בעלה להקימה מן העפר. ובגלל זה כתוב: 'וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר', זה צדיק וכנסת-ישראל".

ומי הוא זה הבעל הזה שיקים את כנסת-ישראל מן העפר?! מי הוא זה שישיב את האובדים מארץ אשור? הייתכן שיהיה זה מאן-דהו זולת ה'-אלהים-אמת?! ואם כך, הרי שהבעל הזה שמזדווג עם כנסת-ישראל הוא הקב"ה! ואיך יעלה על הדעת לומר על הקב"ה שהוא מזדווג?! ואפילו בתוך משל מוצהר, מתועב מאד לומר כדבר הזה, כל-שכן בספר שאינו מתיימר להיות ספר משלים אלא ספר של הלכות ופשטים! כמו כן, וכי הפסוק הנדון מישעיה נועד ללמד את הכיעור הזה שמשרבטים המכשפים? "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַייָ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (יש' כז, יג). אלא, "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל עָרֵיהֶם" (מ"ב יז, ט).

6) מתוך דוגמה עג: בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:

"'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' [בר' א, כו] [...] רצה לעשות כבוד לדמותו בסוד של אדם [...] ועשה אדם ששולט בכל, בעליונים ובתחתונים". מדברי המכשפים עולה שהקב"ה ברא את האדם כדי "לעשות כבוד לדמותו"! ומדוע הוסיפו את המלה "לדמותו"? מדוע טרחו לומר שהכבוד הזה הוא לדמותו של הבורא? וכי לא די לומר שהקב"ה ברא את האדם לכבודו? אלא, הדגשה זו מורה באופן מובהק ומפורש שיש להקב"ה דמות, ושגוף האדם מלמד על רוממות דמותו של בורא-עולם. כלומר, יש לדמותו של הבורא מאפיינים גופניים נעלים וחזקים ומפליאים בהרבה מדמותו של האדם, וכמו שסברו המינים הצרפתים לפני כאלף שנים.

7) מתוך דוגמה עד: בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:

"ובוא ראה, עד שלא נשלמו אותן שבע דרגות של ימים עליונים, לא נשלם אדם למעלה. כיוון שנשלם למעלה אדם העליון, נשלם למטה אדם התחתון וכל העולמות בשלמות. לכן [האדם העליון] השליט את האדם התחתון על כל מה שנברא בעולם, בגלל שאדם העליון שולט על הכל. ולכן רמז בפסוק זה שבע דרגות, שיש בו שבע דרגות עליונות שנקרא בהם אדם שלמעלה ונשלם בהם, בגלל כך, נעשה אדם בצלמנו, לתת לו שפע מאותו מקום שנקרא חסד".

מן הדברים הללו עולה במפורש שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף! שהרי מכשף האופל אומר, שלאחר שנשלמו "שבע דרגות של ימים עליונים" (ששת ימי בראשית ויום השבת), "נשלם אדם למעלה", והוא מוסיף: "כיוון שנשלם למעלה אדם העליון נשלם למטה אדם התחתון וכל העולמות בשלמות". כלומר, הקב"ה הוא "אדם העליון" ואדם הראשון הוא "אדם התחתון".

מכשפי האופל מוסיפים עוד להחדיר את הזיית המינות הזו: "לכן השליט [הקב"ה] את האדם התחתון על כל מה שנברא בעולם, בגלל שאדם העליון [=הקב"ה] שולט על הכל [...] שבע דרגות עליונות שנקרא בהם אדם שלמעלה ונשלם בהם, בגלל כך, נעשה אדם בצלמנו". ודי בדברים הללו בלבד כדי לקבוע שספר האופל הוא ספר מינות וכן שמצוה רבה לשורפו!

ועל כל זה המכשפים מוסיפים שהקב"ה לא נשלם אלא לאחר שנשלמו ששת ימי בראשית ויום השבת. והשקפה זו מורה על-כך שהקב"ה זקוק לבריאתו ולנבראיו, שהרי בלעדיהם הוא אינו שלם! ואיך יעלה על הדעת שה'-אלהים-אמת זקוק לנבראיו? וזו השקפה פגאנית מובהקת, שהרי לפי עובדי האלילים הקדמונים, אליליהם ניזונים מהערצתם ומתפילותיהם כלפיהם, וכל זה הבל מהובל אשר גם מוביל להגשמה – שהרי מדובר במגרעת חמורה קמי שמיא, ואין מגרעות אלא לשוכני-בתי-חומר, ומכשפי האופל והרברבן מהרצליה לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ולא רק שלא ידעו שאין לייחס לה' שום מגרעת מכל סוג שהוא, ושכל מגרעת הינה בגדר הגשמה מפורשת, אלא שלא ידעו את ההלכות הראשונות בספר המדע.

8) מתוך דוגמה עז: בהמשך ההקדמה שם (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:

"וכשבא ליל השביעי הזה [=ליל הושענא רבה] [...] אם הצלם העליון הזה נראה עליו, אז חסד אל כל היום יחזור עליו כבתחילה, ולא פוחד מהדין הזה של צדק, והיא עמו בשלמות בחדווה ומחזירה לו פנים [=צדק היא אלוהות שקובעת דינים על האדם!]. ולכן הזהיר הקב"ה את ישראל להינצל מדיני הצדק הזו [הקב"ה אינו יכול לטפל באלוהות הזו ולכן הוא מזהיר את ישראל ממנה], ולכסות סוכת שלום עליהם ולשבת בצל האמונה [מצות הישיבה בסוכה נועדה להציל את ישראל מדינה של צדק, דהיינו מדינו של אלהים אחרים!]. זהו שכתוב: 'בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים' [ויק' כג, מב], להכליל את הדרגה הזו למעלה ולהוסיף בה ברכה ממים העליונים. ובגלל שיום זה הוא שביעי, הוא כנסת-ישראל, אנו מקיפים את המזבח הזה העליון באותם שני [...] ערבי נחל, ועושים בה ניסוך המים [...] הכל בסוד החכמה [פשש... איזו חכמה!]".

ובכן, המכשף פותח את דבריו בהמשך מגמת המינות שראינו בדוגמה הקודמת שם, דהיינו בהצהרה שצילו של האדם הוא "הצלם העליון", ובמלים אחרות, יש דמיון ברור בין צלמו של האדם הגופני לבין צלמו של הבורא, והמסקנה: יש לבורא צורה, יש לבורא צלם גופני!

לכל הכיעור הזה המכשף מוסיף, שאדם שרואה את צילו בליל הושענא רבה, יכול להיות רגוע כי אלוהות ושמה "צדק" כבר דנה אותו לחיים: "והיא עמו בשלמות בחדווה ומחזירה לו פנים". זאת ועוד, האלהות הזו חזקה יותר מן הבורא יתעלה שמו, שהרי הקב"ה אינו יכול למנוע את הדינים והגזרות שלה! ולכן הקב"ה מזהיר את ישראל מדיני האלוהות הזו, ואף קובע לנו את מצות הישיבה בסוכה שבעת ימים כדי להציל אותנו מדינה של צדק. ובמלים אחרות, מצות הישיבה בסוכה נועדה להציל את ישראל מדינה של צדק, דהיינו מדינו של אלהים אחרים!

זאת ועוד, ההזיה הזו הופכת את מצות הישיבה בסוכה לעבודה-זרה, מפני שתכלית הישיבה בסוכה היא להסיר מעלינו נזק של אלוה פגאני – וזו מהות עבודתה ויראתה של העבודה-הזרה! וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם, ועשו פולחנים שונים כדי להסיר "קפידות" ונזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמד אותנו רבנו במורה (ג, ל).

נקודה נוספת, ראינו לעיל שמכשפי האופל הארורים גזרו הלכות מעשיות מדברי ההבל שהם משרבטים: בעניין הישיבה בסוכה, והקפת המזבח בענפי הערבה, וניסוך המים – ללמדנו, שהם לא ראו את ספרם כספר של חידות ומשלים עמוקים כמו ספר משלי ושיר השירים – אלא כספר שפשטיו מורים על הלכות מעשיות, וכן על מציאות מוחשית שממנה נגזרות השקפות. וכמובן שההשקפות הנגזרות מן המציאות המוחשית והפשטנית שמתוארת בספר האופל הן השקפות מינות, וכפי שראינו בשלל דוגמאות בחלק זה, וכן בשאר חלקי המאמר עד כֹּה.

9) מתוך דוגמה פג: בהמשך הקדמת ספר-האופל (יג ע"א), נאמר כך: "ומי שנמנע מפרייה ורבייה [...] פוגם את הברית הקדוש בכל הצדדים [דהיינו מורד בכל הישויות האלוהיות], ועליו כתוב: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי' [יש' סו, כד], 'בִּי' – ודאי זה לגוף". והואיל ופשט הפסוק עוסק בה' יתברך באופן וודאִי, דהיינו המילה "בִּי" מופנית ללא ספק כלפי הקב"ה, איך ייתכן לומר: "'בִּי' – ודאי זה לגוף", וכי ה' הוא גוף? ותוספת המילה "ודאי" מוכיחה שלא מדובר בפירוש על דרך המשל, אלא בעניין פשטני, כי רק על עניין פשטני ניתן לומר "ודאי" ולקבוע קביעות מוחלטות. נמצא, שיש לפנינו ניסיון להחדיר השקפת גשמות באופן מתעתע, וזאת באמצעות פירוש מילה שמופנית לה' יתעלה, והסטתה בגסות לכיווני ההגשמה והגופניות.

10) מתוך דוגמה פה: בהמשך הקדמת האופל (יג ע"ב), נאמר: "מצוה עשירית – להניח תפילין ולהשלים את עצמו בדמות העליונה, שכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' [בר' א, כז]".

לפי המכשפים יש לבורא דמות ואף ניתן להתדמות לו באמצעות לבישת התפילין, שהרי הארורים קובעים שהנחת התפילין משלימה את האדם להתדמוֹת ל"דמות העליונה". ובמלים אחרות, כאשר האדם מניח תפילין הוא מתדמה לדמות בוראו – וזו הגשמה ברורה, כל-שכן שמיד לאחריה הוא מצטט את הפסוק מבראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", ומחזק בזה מאד את ההזיה שהאדם הוא "הדמות התחתונה" והבורא הוא "הדמות העליונה".

ובדוגמה עד לעיל ראינו שמכשף-האופל מכנה את ה'-אלהים-אמת במפורש "האדם העליון": "כיוון שנשלם למעלה אדם העליון נשלם למטה אדם התחתון". כלומר, הקב"ה הוא "אדם העליון" ואדם הראשון הוא "אדם התחתון", ומזאת עולה במפורש שיש להקב"ה גוף.

11) מתוך דוגמה קלו: בהמשך ספר-האופל (כא ע"א) שורבט כך:

"'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב' [יח' א, יד], שלא יכולה העין לשלוט בהם בגלל שהם רצוא ושוב [אך אם יעמדו ניתן לראות את עצמותם בעיני הבשר]. [...] מטטרון, שהוא גדול ונכבד משאר אלה הצבאות, ועליון חמש מאות פרסות [דהיינו עולמות המלאכים הם עולמות גופניים שהרי הם ניתנים למדידה חומרית]. [...] אלה מרכבה לאלה [=המלאכים התחתונים הם מרכבה לעליונים], ואותו הטמיר של כל הטמירים שלא נודע כלל שולט על הכל ורוכב על הכל [ונראה שהכוונה כאן להקב"ה, כי באופל יש גם 'האלוה שנודע'], החיות [...] תחת אלה העליונות".

ואם ניתן לראות את עולמות המלאכים בעיני הבשר, ואם יש למלאכים מידות חומריות, ואם הקב"ה, "הטמיר של כל הטמירים [...] רוכב על הכל" – ברור כשמש שהוא יתעלה גוף. ובהמשך המכשפים מחזקים את השקפת הגשמות הזו: "החיות העליונות [...] ברקיע השמים [...] כולם תלויים באותו רקיע השמים, והרקיע שעל גבי החיות זה אותו [הרקיע] שכתוב [ביחזקאל]: 'וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח' [יח' א, כב], זה אותו ה' הקדמון".

כלומר, עולמות המלאכים נמצאים במקום מסוים בעולם החומר, ומקומם הוא ברקיע השמים, וכל שיש לו מקום מסוים ומוגדר בעולם החומר – הוא בהכרח גוף וחומר. יתר-על-כן, הרקיע החומרי שבו נמצאים המלאכים החומריים, הוא-הוא הרקיע שנאמר בספר יחזקאל, כלומר מעל העולמות החומריים של המלאכים, מעל הרקיע החומרי הזה, נמצא ה' יתעלה שמו. ואם עולמם של המלאכים הוא עולם חומרי, ברור שה' יתברך שנמצא מעליהם הוא בהכרח גוף.

וכמה שחכמים נזהרו בפסוקי הנבואה של יחזקאל עד שחשבו לגנוז את ספר יחזקאל! ואילו מכשפי האופל מתפרצים קמי שמיא ובשרבוטי המינות שלהם עושים ביד רמה כירבעם. ובעניין זהירותם העצומה של חז"ל בספר יחזקאל, ראו: "שלילת ההגשמה של חז"ל".

12) מתוך דוגמה ט: בהקדמת הספר נאמר כך (ב ע"ב):

"כיוון שברא 'אֵלֶּה' והתעלה בשמו ונקרא אלהים, אז בכוח השם הזה הוציא אותם בשלמות [את צבאות השמים שנזכרו בפסוק בישעיה מ, כו]. וזה הוא 'בְּשֵׁם יִקְרָא' [יש' שם], באותו השם שלו קרא והוציא כל מין ומין שיתקיימו בשלמותו".

לפי המכשפים הקב"ה התעלה באמצעות שינוי שמו! כלומר חל שכלול מהותי באמיתת עצמותו על-ידי הצטרפות האותיות והתחברן לשם "אלהים" – וזו הגשמה חמורה מאד משני צדדים: 1) אין שינוי אלא בשוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם; 2) ייחוס מגרעת לה' יתעלה, כביכול הוא נתון להשפעות חיצוניות: התחברות אותיות ששכללו את אמיתתו ליצור בשלמות. כלומר, שוב אנחנו רואים השקפת מינות, כאילו הקב"ה לא ברא בריאה שלמה עד שהאותיות התחברו בשמו ושמו נקרא "אלהים", וכאילו ה' יתעלה שוכלל בחיבורי אותיות דמיוניים. כמו כן, לפי המכשפים, הקב"ה ברא את עולמו בצירופי אותיות, ומינותם וסכלותם גרמו להם.

13) מתוך דוגמה יד: בהקדמת הספר נאמר כך (ד ע"ב):

"ומעל כולם ראה [ר' חייא] בעל הכנפיים [=מלאך] שהיה בא, והוא נשבע שבועה ששמע מאחורי הפרגוד, שהמלך [=הקב"ה] פוקד בכל יום וזוכר את האיילה [=כנסת ישראל] ששוכבת לעפר, ובועט בעיטות באותה שעה בשלוש-מאות-ותשעים רקיעים, וכולם מפחדים ורועדים לפניו. ומוריד על זה דמעות [על גלותה של כנסת ישראל], ונופלות אותן הדמעות הרותחות כאש לתוך הים הגדול, ומאותן הדמעות עומד אותו הממונה של הים ומתקיים" וכו'.

הקב"ה בועט בעיטות? וכֵפל המלים "בועט בעיטות" ביחס לה' יתרומם ויתעלה מעיד על-כך שאין כוונת הטמא לדבר באגדות ובחידות שהרי בכפל הזה הטמא למעשה מדגיש שהבעיטות הינן כפשוטן, וזה כמו לומר "בועט בעיטות ממש". כמו כן, התיאור המפורט בעניין הדמעות שהקב"ה "מוריד", דהיינו שהן רותחות ושהן נופלות לתוך הים הגדול, ושמאותן הדמעות עומד ומתקיים "הממונה על הים" וכו', כל הפירוט הדמיוני הזה מחדיר את ההגשמה ללבבות.

14) מתוך דוגמות יט ו-כא: בהקדמת ספר האופל נאמר כך (ד ע"ב):

"שנינו, בשעה ההיא שֶׁדְֹּבר תורה מתחדש מפי אדם, הדבר ההוא [=החידוש] עולה ומזדמן לפני הקדוש-ברוך-הוא, והקדוש-ברוך-הוא נוטל את אותו הדבר [את חידוש התורה הדמיוני הזה] ומנשק אותו, ומעטר אותו בשבעים עטרות גלופות ומחוקקות. ודבר חכמה שהתחדש, עולה ויושב על ראש הצדיק חֵי העולמים, וטס משם ומשוטט בשבעים אלף עולמות ועולה אל עתיק הימים. וכל הדברים של עתיק הימים, דברי חכמה הם בסודות נסתרים עליונים".

המכשפים אומרים שחידוש התורה עולה לפני הקב"ה והוא מנשק אותו וכו', ושוב יש לפנינו הגשמה, כאילו הקב"ה מנשק חידושי תורה... ואפילו באגדות חז"ל לא העזו לומר על הקב"ה שהוא "מנשק", ולכל היותר נאמר "מיתת נשיקה" (ב"ב יז ע"א). ובהמשך האופל שם נאמר: "באותה השעה מריח עתיק הימים את הדבר הזה [את חידוש התורה], וזה נוח לפניו מן הכל. נוטל את אותו הדבר [את החידוש], ומעטר אותו בשלוש מאות ושבעים אלף עטרות".

ומאלה ניתן ללמוד כי "העולמות העליונים" של המכשפים, הינם עולמות חומר וגופניות. והנני משמיט מאפיינים פגאניים חמורים נוספים שיש בקטעים הללו והרוצה יעיין עליהם שם.

15) מתוך דוגמה לג: בהמשך הדברים שם (ו ע"א–ו ע"ב), מנהיג החמורים רב המכשפים – דהיינו שיקוץ שמעון בר-יוחי שהמציאוּ להם מכשפי האופל – מסביר פסוק בשמואל ב (כג, כ): "וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי [לפי מסורת הקריאה: חַיִל] רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג", וכך אומר הטמא בעניין זה:

"פתח ואמר [מנהיג החמורים]: 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע', הפסוק הזה ביארוהו, והוא יפה. אבל הפסוק הזה בא להראות סודות עליונים של התורה [...] 'בֶּן אִישׁ חַי' – זה צדיק חי העולמים; 'רַב פְּעָלִים' – ריבון כל המעשים וכל הכוחות העליונים, משום שכולם יוצאים ממנו, הוא ה' צבאות, אות הוא בכל צבאיו, רשום הוא וגדול מן הכל; 'רַב פְּעָלִים' – הוא 'מִקַּבְצְאֵל': האילן הגדול והנכבד הגדול מהכל. מאיזה מקום יצא מאיזו דרגה בא? חזר הכתוב ואמר: 'מִקַּבְצְאֵל'. הדרגה העליונה הנסתרת ש'עַיִן לֹא רָאָתָה' וגו' [יש' סד, ג]. הדרגה שהכל בה, וכונסת לתוכה מתוך האור העליון, וממנה יוצא הכל. והוא היכל קדוש נסתר שכל הדרגות מקובצות ונסתרות בתוכו. ובגוף ההיכל הזה קיימים כל העולמות, וכל הצבאות הקדושים ממנו ניזונים ועומדים על קיומם".

ובקטע הזה יש לפחות שמונה הגשמות חמורות, והנה הן לפניכן:

א) איך ייתכן לדרוש פסוק שנאמר על בשר ודם, באופן כֹּה גס ופשטני קמי שמיא? וכך נאמר לעיל: "'בֶּן אִישׁ חַי' – זה צדיק חי העולמים [...] הוא ה' צבאות". ונראה לי שלצד ההגשמה האמורה, כוונת הטמא הייתה להחדיר גם את ההזיה שיש ל"בֵּן אִישׁ חַי" הזה, "הוא ה' צבאות" לפי דמיונו, אב, כמו אצל הנוצרים: האב והבן ורוח-הקודש, והאב הזה הוא אותו "הנסתר העליון" שנזכר לעיל, ואשר ייזכר גם לקמן שממנו הקב"ה "כונס לתוכו את האור העליון".

כמו כן, ברור שלפי מכשפי האופל, ניקוד המלים "חי העולמים" הוא בפת"ח תחת החי"ת, שהרי הם הסמיכו את דרשתם לפסוק: "בֶּן אִישׁ חַי", וזו כפירה חמורה נוספת בייחוד שמו הנכבד והנורא, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "על ייחוד ה' וביטויו במלים 'חֵי העולמים'".

ב) איך ייתכן לומר על ה' יתעלה "אות הוא [...] רשום הוא וגדול מן הכל", וכי ה' הוא אות וסימן? וכי הוא רשום וחקוק? ובמלים אחרות: וכי יש לו תמונה? "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). כמו כן, וכי ראוי לומר על ה' יתברך שהוא גדול מן הכל? שהרי בהזיה הזו משווים אותו לבריאתו: כביכול הוא מצוי על אותו סולם איכות ומהות של נבראיו, אלא שהוא "גדול מן הכל", וזה דימוי הגשמה ותועבה.

אגב, בשום מקום במשלי התורה הנביאים והכתובים לא נאמר שהקב"ה גדול מנבראיו ואפילו שהם דיברו "כלשון בני אדם" וכפי הכלל המחשבתי הידוע (ראו: 'מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם?', 'עוד בעניין: דיברה תורה כלשון בני אדם'). ללמדנו שיש להיזהר מאד בהשוואה מסוג זה, ואפילו במשלים ואגדות מוצהרות – כל-שכן וקל-וחומר שאסור באיסור חמור לערוך השוואות כאלה בחיבור שהזיותיו הפגאניות מתוארות כ"חכמה" ו"תורה", דהיינו כפשט.

ג) איך ייתכן לומר באופן כל-כך פשטני על ה' צבאות: "מאיזה מקום יצא מאיזו דרגה בא?", וכי ה' יתעלה יצא ממקום מסוים או הגיע מדרגה מסוימת? וזו תועבה חמורה לסבור שיש לו מקום, שהרי זו הגשמה, ועוד יותר חמור להוסיף לזה שיש לו מקום ודרגה שהוא יצא ממנו, שהרי זו הגשמה על הגשמה: דהיינו לא רק שיש לו מקום, אלא שהוא גם יצא מאותו מקום. וביתר ביאור: לא רק שהוא גוף אשר תופס שטח במרחב, אלא שהוא גם גוף אשר נע במרחב.

ושתי ההגשמות המחוברות הללו מדגישות ומוכיחות שאין כוונת הטמא לכתוב משלים, אלא מטרתו להחדיר השקפות מינות ביחס לה' יתעלה ולהשחיר את מחשבתנו בהזיות פרו-נוצריות. כמו כן, לשתי ההגשמות הללו נוספת הדגשה שלישית: "מאיזו מקום יצא מאיזו דרגה בא?", כלומר, הקב"ה יצא מאיזו דרגה מסוימת, ירד או עלה ממנה. ואין שום דרך להבין את דברי המינות הגסים, המודגשים והמשולשים הללו כמשל, ובמיוחד לאור העובדה, שהמחבר מערבב בין פשט למשל באופן פרימיטיבי מאד אשר גם מעיד על סכלות חמורה. קצרו של דבר, אי אפשר להימלט מן ההגשמה המשולשת הזאת, אין שום דרך להגן על המחשבה מפניה, הואיל והיא בהכרח תחדיר למוחו של הלומד הפתי מחשבת מינות, ותורידוֹ לבאר שחת – כל-שכן וקל-וחומר שהלומד מעיין בדברים לאחר שכבר הלעיטו והאביסו אותו בהזיה שספר האופל הוא ספר קדוש ומכושף, ובמיוחד לאור העובדה שמכשפי האופל מתעתעים בלומד בתחילת הדברים, באמרם: "אבל הפסוק הזה בא להראות סודות עליונים של התורה".

נקודה נוספת בעניין דברי הטמא על בורא-עולם: "מאיזו דרגה בא?", ובכן, איך אפשר לומר על ה'-אלהים-אמת שהוא עובר שינוי? שהרי יציאה ממקום ומדרגה מחייבת שינוי מסוים במהות, וה' יתעלה הזהירנו מן ההשקפה הזו שמובילה להגשמה: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מלאכי ג, ו).

ד) בהמשך נאמר שהמקום שממנו יצא ה' יתעלה, הוא: "הדרגה העליונה הנסתרת ש'עַיִן לֹא רָאָתָה' וגו' [יש' סד, ג], הדרגה שהכל בה", ואיך ייתכן לומר שכולם בדרגתו של ה' יתברך? ואיך אפשר לומר על מקומו: ש"עַיִן לֹא רָאָתָה" וגו', ומיד להוסיף: שזו הדרגה שהכל בה?

ה) על הדרגה הגבוהה הדמיונית הזו מוסיף ואומר הטמא: "הדרגה שהכל בה, וכונסת לתוכה מתוך האור העליון, וממנה יוצא הכל", ואיך ייתכן לומר שה' יתעלה ויתרומם "כונס לתוכו מתוך האור העליון"? וכי ה' מקבל שפע מאלוה נוסף שמצוי מעליו? וזו ראיה נוספת להשקפת המינות שהטמא מחדיר באופן סמוי וגלוי, והיא שיש "אלוה נסתר" שמעל לה' יתעלה.

ו) עוד נאמר על מקומו של ה' יתברך: "והוא היכל קדוש נסתר שכל הדרגות מקובצות ונסתרות בתוכו". ושוב, איך ייתכן לומר שכל הדרגות מקובצות בו, דהיינו בדרגתו של ה' יתעלה? וגם מן ההזיה הזו עולה שאין אלוה אחד, אלא יש מספר רב של אלוהויות בדרגתו של ה' יתעלה.

ז) כמו כן, הטמא אומר על "הדרגה העליונה" הזו, ש"ה' צבאות [...] יצא" ממנה: "והוא היכל קדוש נסתר שכל הדרגות מקובצות ונסתרות בתוכו". כלומר, הדרגה העליונה הזו, מכילה "דרגות מקובצות ונסתרות", ושתי מסקנות מינות עולות מדבריו: א) האלוהות מחולקת לדרגות רבות; ב) ה'-אלהים-אמת יצא ממקום ('דרגה עליונה'), שיש בו אלוהויות רבות כמותו.

ח) עוד נאמר על המקום הזה: "ובגוף ההיכל הזה קיימים כל העולמות, וכל הצבאות הקדושים ממנו ניזונים ועומדים על קיומם". כלומר היכלו של ה' הוא גוף, דהיינו חומר! ובתוכו קיימים כל העולמות, כולל עולם החומר, ושוב עולה במפורש שעולמו-היכלו הוא עולם של גוף וחומר! ובעניין ההזיה שהקב"ה מצוי בחומר, ראו: "האם בורא-עולם מצוי בתוך החומר שביקום?".

ואתם גם מוזמנים להשוות את דרשת המכשפים לפסוק הנדון, לדרשת חכמים ע"ה במסכת ברכות דף יח (א–ב), אשר לא העזו לדרוש את הפסוק הזה על ה' יתעלה ויתרומם שמו:

"'כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ' [קה' ט, ה], אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים, שנאמר: 'וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ חַי [לפי מסורת הקריאה: חַיִל] רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל, הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג'. 'בֶּן אִישׁ חַי' – אטו כולי עלמא בני מֵתֵי נינהו? [כלומר, מדוע יש צורך לציין שהוא היה חי? וכי בעובדת היותו חי יש איזה עניין מיוחד? והלא ידוע שלא כל בני האדם הם בנים של בני אדם מתים, ויש אבות חיים] אלא, 'בֶּן אִישׁ חַי' – שאפילו במיתתו קרוי חי; 'רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל' – שריבה וקבץ פועלים לתורה" וכו'.

16) מתוך דוגמה לד: בהמשך פרשנות המכשפים שם (ו ע"ב) לפסוק הנדון, הם אומרים כך: "'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב' – שני מקדשים היו עומדים [...] כיוון שהוא הסתלק [...] הכיסא הגדול נפל, זהו שכתוב: 'וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה' [יח' א, א], הדרגה ההיא שנקראת 'אֲנִי', היא בתוך הגולה". מכשפי האופל מתארים את ה' יתעלה כאילו הוא-עצמו הסתלק ולא שכינתו-השגחתו, וזו הגשמה ברורה למי שמבין ויודע מהי הגשמה ומהי מינות. כמו כן, הם מתארים את חורבן הבית בנפילת "הכיסא הגדול", אך אפילו במשליהם הנביאים ע"ה נזהרו מלתאר את בית-המקדש ככיסאו של ה' יתעלה, אלא תיארוהו ככיסא לכבודו: "כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ" (יר' יז, יב), והוא הדין חז"ל באגדותיהם, באמרם: "כיסא הכבוד" ולא כיסא סתם, שמא ישגו בהזיה שיש לו כיסא – אך המכשפים הארורים בחרו בדרכי המינות.

זאת ועוד, מכשפי האופל אומרים מפורשות כי יש לה' דרגות באמיתת עצמותו, דהיינו הקב"ה אינו אחד במהותו, אלא יש לו דרגות שאחת מהן הייתה בתוך הגולה, וכדי שלא נתבלבל, הטמא מדגיש שמדובר בדרגה שהיא חלק מאמיתת עצמות הבורא, שהרי הוא אומר: "הדרגה ההיא שנקראת 'אֲנִי'", וכנאמר בתורה: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי" (דב' לב, לט).

והמכשפים מוסיפים: "'הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב': 'מוֹאָב', שהיו מֵאָב בשמים, ונחרבו והושמדו בגללו [בגלל ה'? או בגלל העוונות?]", והעתקת הדרשה בעניין לוט שבא על בתו ויצא ממנה מואב (מֵאָב) והפנייתה לה' יתעלה, הינה דבר מכוער מאד, ואפילו שהעניין אחר.

17) מתוך דוגמה לה: בהמשך הפרשנות (ו ע"ב) לפסוק הנדון בשמואל, שורבט כך:

"ועוד, 'וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת הָאֲרִי' – בזמנים הראשונים, כשהנהר הזה היה מושך את מימיו למטה, היו ישראל עומדים בשלמות, שזובחים זבחים וקרבנות לכפר על נפשם, ואז היה יורד מלמעלה דמות של אריה אחד, והיו רואים אותו על-גבי המזבח רובץ על טרפו, אוכל קרבנות כמו גבר חזק, וכל הכלבים היו מתחבאים מלפניו ולא יוצאים החוצה. כיוון שגרמו החטאים, הוא [=ה' יתעלה לפי דמיונו הפגאני] ירד לתוך הדרגות שלמטה, והרג את אותו האריה שלא רצה לתת לו את טרפו כבראשונה. כביכול הרג אותו, הוא היכה את הארי וודאי. 'בְּתוֹךְ הַבֹּאר' – לעיני הצד האחר הרע [הסטרא אחרא], כיוון שראתה כך אותו הצד האחר, התגברה ושלחה כלב אחד לאכול את הקרבנות. ומה שמו של אותו האריה? אוריאל, שפניו פני אריה. ומה שם אותו כלב? בלאדן שמו, שאינו בכלל של אדם אלא כלב ופני כלב [...] עד כאן סוד הכתוב".

לפי המכשפים, כל הסיפור הפגאני הזה התרחש במציאות! שהרי נאמר על האריה הזה: "והיו [=הלוויים ועם-ישראל אשר היו נמצאים בבית-המקדש ומתבוננים בעבודת הקרבנות] רואים אותו על-גבי המזבח רובץ על טרפו, אוכל קרבנות כמו גבר חזק". כמו כן, לפי הטמא, יש בשמים אריות וכלבים, והכלבים שבשמים פחדו מהאריה שנקרא "אוריאל", ואם כוונתו למלאכים הקדושים והטהורים הנבדלים, איך יעלה על הדעת לקרוא להם "כלבים"? "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דב' כג, יט).

הוא גם אומר: שחטאי בני ישראל גרמו לכך שאותו האריה "לא רצה לתת לו [=לה' יתעלה לפי דמיונו] את טרפו כבראשונה", ראה ה' כך, ירד למטה והיכה את האריה אוריאל במכה קשה מאד, וכלשונו: "כביכול הרג אותו, הוא היכה את הארי וודאי". ותיאורו של האריה-המלאך כמורד בה', ותיאור ה' כאוכל משאריות הקרבנות שהאריה היה משאיר לו, ותיאור ה' כאל פגאני שמכה אנוּשות את משרתיו על-כך שאינם נותנים לו את חלקו בבשר, וכן תיאורו כיורד מפנתיאון דמיוני בשמים – כל אלה הן חרפות ונאצות, הזיות מינות פגאניות פרו-נוצריות.

והמכשפים מוסיפים: שיש בשמים ישות נקבית שנקראת "סטרא אחרא", אשר נלחמת בה' יתעלה ויתרומם שמו! ולא רק שהיא מסוגלת להילחם בה' יתעלה, יש לה כוח אפילו לגבור עליו! והנה דבריו: "כיוון שראתה כך אותו הצד האחר, התגברה ושלחה כלב אחד לאכול את הקרבנות". הסטרא אחרא התגברה על ה' יתעלה באמצעות "כלב אחד". כלומר, ה' יתעלה היכה כאמור את האריה וחטף בחזרה את מנת הבשר, אך דא עקא, הכלב של הסטרא אחרא התגבר על ה' יתעלה, הניס אותו מעל-גבי המזבח ומנת הבשר, ואכל את הבשר להנאתו.

נמצא לפי הטמא, שכלב טמא הניס את ה' יתעלה מעל מנת הבשר שהוא עמד לאכול!

והוא מוסיף ומתאר לנו מי הוא הכלב הזה: "ומה שֵׁם אותו כלב? בלאדן שמו, שאינו בכלל של אדם אלא כלב ופני כלב [...] עד כאן סוד הכתוב". כלומר, הוא מדגיש שלא מדובר אפילו באדם, כל-שכן במלאך, אלא מדובר בכלב שפניו פני כלב, והוא, הכלב הזה, הניס את ה' יתעלה! ואגב, יש כאן הגשמה מפורשת ביחס למלאכים, כאילו היו כבני האדם, אך מי שָׂם לב להגשמת המלאכים הקדושים והטהורים הנבדלים כאשר יש לפנינו חרפות ונאצות כל-כך חמורות?

והטמא חותם את דבריו: "עד כאן סוד הכתוב", שמעתם? אלה הם סודות התורה!

18) מתוך דוגמה לח: בהמשך ההקדמה שם (ו ע"ב) מוסיפים לדרוש את הפסוק משמואל:

"'וּבְיַד הַמִּצְרִי חֲנִית' [ש"ב כג, כא] – זה מטה האלהים שנמסר בידו [של משה רבנו ע"ה], כמו שנאמר: 'וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי' [שמ' יז, ט]. וזה המטה שנברא ערב שבת בין השמשות וחקוק בו השם הקדוש החקוק הקדוש [=מטה הקסמים פועל באמצעות השם הקדוש החקוק], ובזה חטא בסלע, כמו שנאמר: 'וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם' [במ' כ, יא]. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: משה, לא לזה נתתי לך את המטה שלי, חייך, לא יהיה [המטה] בידך מכאן והלאה".

והנני מדלג על כל ההזיות שניתחתי בדוגמה שם, ומתמקד רק בהגשמה: המכשפים אומרים מפורשות שהמטה הזה היה שייך להקב"ה, דהיינו הקב"ה הוא מכשף בשר ודם שפועל באמצעות מטה כשפים! ומי שיש לו מטה כשפים ואפילו מטה רגיל, הוא בהכרח בשר ודם.

19) מתוך דוגמה נב: בהמשך מדרש הפסוק מתהלים יט אומר מכשף האופל (ט ע"א):

"'וְאֵין נִסְתָּר' [יט, ז] – אין מי שמתכסה ממנו מכל הדרגות העליונות שהיו כולם מקיפות ובאות אליו, וכל אחד ואחד אין מי שמתכסה ממנו. 'מֵחַמָּתוֹ' – בשעה שמתחמם ושב [כלומר בשעה שהוא מתחרט ומתגעגע] ומשתוקק לגביהם [לעם-ישראל] בתשובה ובתשוקה שלמה".

ובכן, ללא ספק הנושא של הקטע הוא הקב"ה, ועליו אומר מכשף האופל: "בשעה שמתחמם ושב [=מתחרט ומתגעגע] ומשתוקק" וכו', ושוב יש לפנינו הדגשות משולשות ומרובעות של הגשמה, אשר מעידות כאלף עדים שכוונת הטמא להחדיר בכוח את ההגשמה ללבבות.

20) מתוך דוגמה נט: ובהמשך נאמר כך: "ועוד, שהוא [=הקב"ה] מצווה אותם [את הצדיקים] ללכת בדרכיו ממש ולהתדמות לו בכל". תוספת המילה "ממש" נועדה להחדיר את ההזיה שניתן באמת ובתמים "להתדמות בכל" לה'-אלהים-אמת! ואם בשר-ודם עלי-אדמות יכול "להתדמות לו בכל" ברור שחובה להעריצו ולעבדו ולרוממו, שהרי הוא ממש כמו אלוה! ויתרה מזאת, אם ניתן "ממש להתדמות לו בכל", ברור שה' יתעלה דומה לבני האדם, וזו הגשמה ומינות ברורה, שהרי כל דימוי בינינו לבורא-עולם מוביל לייחס לו תכונות ומאפיינים אנושיים, "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).

ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור, ראו נא את דברי חז"ל ורבנו בעניין זה ב"ספר המצוות":

"והמצוה השמינית, הציווי שנצטווינו להידמות לו כפי יכולתנו, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו' [...] 'לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו' [דב' כח, ט; יא, כב], ובא בפירוש עניין זה: מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד, זה לשון ספרי [עקב]. וכבר כפל ציווי זה [...] ואמר: 'אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ' [דב' יג, ה], וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל, יתעלה על הכל עילוי רב".

וכבר הרחבתי בעניין זה, ראו: "ידיעת פעולותיו היא ידיעתו", בפרק: "מה הוא נקרא חנון".

21) מתוך דוגמה סד: בהמשך ההקדמה שם (יא ע"א) נאמר כך: "ואותו האור עמד מן השמים לארץ והאיר את כל העולם עד שישב עתיק הימים וישב על הכיסא כראוי". ובהזיה הזו הודגש פעמיים: "עד שישב עתיק הימים וישב על הכיסא כראוי", כביכול יש ישיבה לפני הבורא, ואף יוחס לו כיסא, וזו הדגשה נוצרית משולשת לכך שיש ישיבה וגופניות לפני בורא-עולם.

22) מתוך דוגמה צח: בהמשך ההבלים וההזיות על פרשת בראשית (טו ע"ב), שורבט כך:

"הארץ – זה אלהים כדוגמת עליון, לעשות פירות ואיבים".

ואיך ייתכן לומר על הארץ החומרית שהיא "כדוגמת עליון"? וכי יש איזו נקודת השקה השוואה ודימוי בין עולם החומר לבין בורא-עולם? ואפילו במשל אסור לומר כן, שהרי גם אם מדובר במשל, סוף-סוף יש לו נמשל אשר לפיו יש אי-אלו נקודות ועניינים שבהם יש דימוי בין בורא-עולם לבני האדם – וכל ההזיה הזו הינה הגשמה ומינות, וכפירה ביסוד ייחוד ה' יתעלה.

יתר-על-כן, המכשפים מדגישים כיצד הארץ דומה לבורא-עולם: "לעשות פירות ואיבים", כלומר יש באמיתת עצמותו של בורא-עולם יכולת של פריון ורבִייה! וכמובן שזו הזיה נוצרית נגעלה מאד, אשר מעידה על מוח רקוב מאד המשועבד כליל להזיות זימה ותועבה. ובסיום מסכת הכיעור והמינות הזו (שהבאתי רק את חלקה) מכשף האופל אומר כך: "עד כאן סוד של סתר הסתרים שחקק ובנה והעמיד בדרך נסתר, בסתר של פסוק אחד". ומדברים אלה עולה שמכשפי הקבלה הפגאנית גם שחצנים גדולים, בהתיימרם לידע את "סתר הסתרים".

23) מתוך דוגמה קיב: בהמשך ישיר לתועבות שראינו לעיל (שם), שורבט כך (יז ע"ב):

"ולעולם הבדלה היא בשני [...] ונברא בו גיהינום [וכאמור שם ה'סטרא אחרא' בראה אותו], אז נבראו כל אותם מלאכים שמקטרגים לריבונם למעלה, ואכלה אותם האש ונשרפו, וכן כל שאר אלה שמתבטלים ואין להם קיום ונאכלו באש, כמו זה קרח למטה, והכל כמו זה".

[ושוב הנני מדלג ומתעלם על ההזיות שנותחו שם, כגון ההזיה שהגיהינום נברא ביום השני, ושהוא מקום של אש לוהטת כמשׂרפות הלבנים, ומתמקד בהגשמה:] מדברי מכשפי-האופל עולָה האמונה בקיומם של שׂטנים ומשׂטינים ומקטרגים: "בשני [...] אז נבראו כל אותם מלאכים שמקטרגים לריבונם למעלה", והשקפת מכשפי-האופל המפורסמת הזו לפיה יושבים לצד בורא-עולם משׂטינים ומקטרגים הינה הוצאת-שם-רע על המלאכים הקדושים והטהורים, כי היא מחדירה למחשבתנו את ההזיה שיש ישויות מרושעות בעליונים אשר מבקשות להרע ולהחריב את עם-ישראל! ואם הוצאת-שם-רע על אדם חמורה מאד, ואם הוצאת-שם-רע על ארץ-ישראל חמורה מאד-מאד (חטא המרגלים), מה יהא דינם של המוציאים לעז כֹּה חמור על מלאכי-השרת הקדושים והטהורים ומציירים אותם כיצורים אפלים מרושעים ונקמנים?

ואין ספק שיש כאן השפעה נוצרית מובהקת, אשר מתארת לצד בורא-עולם שלל שדים כעורים ויצורים מרושעים שבראשם עומד השטן, ואשר יש להם כביכול כוח להשפיע על בורא-עולם, "וכדַי ביזיון וקצף" כמו שאומר קאפח באחת מהערותיו. וכאמור, הסיבה המרכזית שמכשפי-האופל החדירו את ההזיות הללו היא כדי שהם יוכלו להמשיך לחטוא ולפשוע בעיקר בענייני זימה ותועבה, ולהאשים את השדים והיצורים הרעים הדמיוניים הללו, שהם אלה "שהשפיעו" עליהם לעשות את העוולות החמורות הללו ולהרוס משפחות ונפשות רכות. כך הם מתחמקים מלתת את הדין על פשעיהם וממשיכים "לשרת בקודש", ואין צל של ספק שרובם המכריע של מכשפי-האופל מושחתים וזימתיים וארורים מאד בבחינת: רק אין יראת אלהים במקום הזה.

מדברים אלה נעבור לבחון רעה חולה נוספת שיש באמונה בקיום שׂטנים משׂטינים ומקטרגים: וכי יעלה על הדעת שיש בכוח יצורים שׂטניים להשפיע על בורא-עולם ולהטות את דינם של בני האדם? וכי אין דין צדק לפניו? וכי הקב"ה הוא שופט עַוָּל? וכי יש מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל? והאמונה הזו, שאותם היצורים הדמיוניים מסוגלים להשפיע על בורא-עולם איננה רק חירוף וגידוף קמי שמיא, אלא היא גם מובילה להגשמה, שהרי אם ניתן להשפיע על בורא-עולם, אז יש לו כלים גופניים אשר קולטים וצורבים רשמים בנפש שהיא כוח בגוף, ובמלים אחרות, הקב"ה הוא בהכרח כוח בתוך גוף, ובעל חושים גופניים שבאמצעותם ניתן להשפיע ולעצב את "נפשו" הכנוסה בתוך גוף! וכמו שקאפח אומר: "כי כל התפעלות היא ממאורעות הגופות, ולכן אין הבדל בינה לבין ההגשמה המוחלטת" (במורה א, נה). כלומר, שינויי מצבים נפשיים ייתכנו רק לנפש שקשורה בגוף, מפני שחושי הגוף (הראיה, השמיעה, וכיו"ב) מעוררים בקרבה התפעלויות רגשיות פנימיות, ובעניין זה ראו: "לעורר רחמי שמים?".

וכאמור, אמונה פגאנית זו מובילה להשקפה שבורא-עולם כפוף ומשועבד להשפעות חיצוניות, ולא סתם השפעות חיצוניות אלא השפעות של ישויות אכזריות ומרושעות מאד! השקפה זו מייחסת אפוא גם מגרעת חמורה מאד לבורא-עולם כי כל מי שכפוף ומשועבד לזולתו למעשה אינו מסוגל לממש את רצונו, וזו מגרעת חמורה ביותר! וכאשר מדובר בכפיפות ובשעבוד לישויות פגאניות אכזריות ומרושעות הדבר חמור שבעתיים, ובגדר חירוף וגידוף כפול ומכופל. אך לא רק חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא יש בכך, אלא גם הגשמה ברורה, שהרי רבנו מלמד במורה, שייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לבורא-עולם היא בגדר הגשמה, מפני שכל מגרעת מובילה באופן ישיר ומיידי להשקפה שבורא-עולם אינו שלם בתכלית השלמות, וההשקפה שהוא בעל חסרונות ומוגבלויות מובילה מיד להשקפה שהוא בעל גוף. וכבני האדם, אף הוא בעל חסרונות ומוגבלויות ומגרעות אשר נובעות מהיותו משועבד לגוף חומרי מוגבל וחסֵר.

זאת ועוד, האמונה הפגאנית והפרימיטיבית בקיומם של שֵׁדים משׂטינים ומקטרגים למיניהם, הינה עבודה-זרה קדומה, שהרי בימי קדם נהגו לעבוד את השדים הדמיוניים, והאמונות הללו הסעירו והחריבו את מוחותיהם הרקובים של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים: "יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, יז) – וכי יעלה על הדעת שעם-ישראל שעמד לרגלי הר סיני וקיבל את התורה, יחדיר הזיות על קיומם הפגאני? ואפילו אם נניח שליבֵּנו לשמים ואין אנחנו יראים מפניהם! שהרי רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה שכל מי שמודה שיש אמת בעבודה-זרה ואפילו שאין הוא עובדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, והנה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".

והמודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ז):

"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה [אפילו מבלי להתיירא ממנה!] כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).

24) מתוך דוגמה קיד: בהמשך ספר-האופל (יח ע"א) שורבט כך:

"חמשה רקיעים כתוב כאן, וחי העולמים הולך בהם ומנהיג בהם".

וזו הגשמה, שהרי לא רק שנאמר שהקב"ה הולך – וזאת ללא שום הסתייגות וללא שום ביאור כמו מסורת התורה-שבעל-פה שבתרגום אונקלוס אשר צמוד לפסוקי התורה – אלא, שגם נתפרשו המקומות שבהם ה'-אלהים-אמת הולך והם חמשת הרקיעים, והגשמה כפולה זו מעידה על כוונת גשמות ולא על שאיפה ללמד השקפה באמצעות לשונם של בני אדם.

25) מתוך דוגמה קיו: בהמשך ספר-האופל (יח ע"א) שורבט כך:

"'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם' וגו' [בר' א, ט] – בדרך קו להיות בדרך ישרה, שהרי מסוד של אותה נקודה ראשונה הכל יצא בנסתר, עד שהגיע והתכנס להיכל עליון, ומשם יצא בקו ישר לשאר הדרגות, עד שמגיע לאותו מקום אחד שכונס הכל בכלל של זכר ונקבה, ומיהו? חי העולמים".

וכבר ראינו בדוגמות ה, לב, מח, שהנקודות הללו מסמלות למעשה אלוהויות שונות זו למעלה מזו: הנקודה הראשונה שנזכרה לעיל מסמלת את האלוה העליון, הנסתר שאינו ידוע, והוא זה "שהגיע והתכנס להיכל העליון", ומשם הוא מתפשט ומתחלק לאלוהויות נוספות, עד שמגיע ל"אותו מקום אחד שכונס הכל בכלל של זכר ונקבה", כלומר עד למקום מסוים שבו מתכנסות שתי אלוהויות או כלל האלוהויות ושם הן מתחלקות לזכרים ולנקבות, וצירוף כל הזיווגים הללו הוא חי העולמים, דהיינו ה'-אלהים-אמת יתרומם שמו מתועבות מכשפי-האופל הפגאניים.

כלומר, לא מדובר באמצעים שבהם הקב"ה פועל בעולם וכולם מנותקים לחלוטין מאמיתת עצמותו יתעלה שמו, אלא מדובר באופן מובהק באלוהויות שהן חלק בלתי נפרד מאמיתת עצמותו – וברור שמדובר בריבוי ובשיתוף ואף בהגשמה, שהרי נרמז ברמזים עבים מאד שיש למעלה זכרים ונקבות וזיווגים וייחודים, ודימוי מתועב זה הינו הגשמה ברורה, ולא סתם הגשמה, אלא הגשמה מן הסוג הגרוע ביותר: בייחסהּ לאל את צרכי האדם הבהמיים ביותר.

26) מתוך דוגמה קיט: בהמשך ספר-האופל (יח ע"ב) שורבט כך: "מדידת הניצוץ החזק, שכתוב: 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם' [יש' מ, יב], וזהו 'יִקָּווּ הַמַּיִם' [בר' א, ט], כאן שיעור של יוצר העולמות יהוה". הנביא ישעיה ע"ה שואל על דרך המשל: מי מדד בכף ידו מים? ושמים בזרת תיכן? ושקל בפלס הרים? וכו' כאמור בפסוק שם, ואפילו בוהדנה יצווח שמדובר במשל... ומה עושים מכשפי-האופל? הם מסבירים ואף קובעים שזהו "שיעור של יוצר העולמות יהוה". כלומר, מִמִּשְׁלֵי מדידת הקב"ה את העולם, ניתן ללמוד על שיעורו של "יוצר העולמות יהוה", דהיינו מתיאורי המדידות בפשט דברי ישעיה, מכשפי האופל דימו ושיערו את ממדי הקב"ה!

וראו נא כיצד יונתן בן עוזיאל מתרגם שם, וכיצד הוא מרחיק מן ההגשמה, ואחזור על הפסוק: "מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם", ושם תרגם יונתן: "מַן אֲמַר אִלֵּין קַיָּים אָמַר וְעָבֵיד, דְּכָל מֵי עָלְמָא חֲשִׁיבִין קֳדָמוֹהִי כְּטִיפָּא בִשְׁעוּלָא, וּמִשְׁחָת שְׁמַיָּא כְּאִלּוּ בְזַרְתָּא מְתֻקְּנִין, וְעַפְרָא דְּאַרְעָא כְּאִילּוּ בִּמְכִילָא אִתְּכָל, וְטוּרַיָּא כְּאִילּוּ מִתְקָל תְּקִילִין, וְרָמָתָא הָא כִד בְּמוֹזְנַיָא". תרגום לעברית: "מי אמר זאת? קַיָּים [=הקב"ה] אמר ועושה, שכל מֵי העולם נחשבים לפניו כטיפה בכף היד [ולא כף היד שלו שהרי במקור נאמר: 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם', ואילו יונתן אומר: 'כְּטִיפָּא בִשְׁעוּלָא' ללא שום שיוך, דהיינו נחשבים לפניו כמו שנחשבת הטיפה בסתם כף-יד אדם], ומידות השמים כאילו בזרת נתכנו, ועפר הארץ כאילו במיכל נכללו, וההרים כאילו במשל נשקלו, והגבעות הנה כי במאזנים".

***

עד כאן לדוגמות מספר-האופל שבהן מכשפי האופל מגשימים את הבורא יתעלה שמו, וכאמור כל הדוגמות הללו אינן אלא קצה-קצהו של קרחון המינות האימתני והעצום שבספר-האופל.

טענתו החמישית

בהמשך דבריו, הרברבן מביא ראיה מדברי היעבץ לפיו ספר-האופל הוא אמת, והנה דבריו של בוהדנה: "אפילו הגאון היעבץ [...] הוא בעצמו [...] כותב מפורשות, שהאידרות ועיקר הזוהר וכו' הכל קודש קודשים מרבי שמעון בר יוחאי, אלא דברים פשוטים". והבאתי את הדברים הללו כדי לזכור שגם היעבץ היה מן המינים, ועוד בעניינוֹ ראו: "מי צריך את היעבץ?"; וכן כדי להראות שאין שום ראיה אמיתית בדברי הרברבן, רק ראיות מן המינים שגומלין זה את זה.

טענתו השישית

בהמשך דבריו, בוהדנה מודה שניתן להשתבש בספר-האופל ולהגיע למינות, ולכן הוא טוען, שהבן-איש-מת (אשר בחייו כבר היה מת) מזהיר בקונטרס שכתב ושמו "החוט המשולש" (ורמז עבה יש בו לשילושי המינות של המקובלים, ולהשפעות הנוצריות שהממו את מוחם החלוש והרקוב), שגם במקום שכתוב בספר-האופל שיש להתפלל ל"זעיר אנפין", אין הכוונה שעלינו להתפלל לאותו "זעיר אנפין", אלא הכוונה שיש להתפלל "לאור האינסוף ברוך-הוא שמתלבש שמה". ובורותו ורברבנותו של בוהדנה מרקיעות שחקים! ואף שדבריו הם דברי מינות גמורים נדמה לו שהוא כוכב בשמים! שהרי אין שום הבדל בין להתפלל לזעיר-אנפין שלא "התלבש" בו הבורא, ובין להתפלל לזעיר-אנפין שכֵּן "התלבש" בו הבורא. כל תפילה למאן-דהו מבלעדי ה' יתעלה שמו הינה בגדר עבודה-זרה, ואין שום הבדל בין תפילתם של הנוצרים או החב"דניקים ליש"ו או לשיקוץ מנדל, בחושבם שה' יתרומם שמו "התלבש" באליליהם, לבין תפילתם של המקובלים הפגאניים לזעיר-אנפין ש"התלבש" בו בורא עולם!

וכך הייתה עבודתם של עובדי האלילים הקדמונים, הם התפללו לפסילים ולכל מיני גורמים עלוּמים בְּדַמּוֹתָם שה' יתברך הִשרה את "רוחניותו" בהם – וזוהי מהותה של העבודה-הזרה הקדומה, ובוהדנה פשוט לא למד את יסודות הלכות עבודה-זרה, ורברבנותו מקוממת מאד!

והנה דבריו של בוהדנה:

"אז אם אדם שטחי והוא חיצוני [...] הוא יכול להשתבש, הוא יכול עכשיו לחשוב שהנה השמות האלה, והוא [הקב"ה, לפי דמיונם הרקוב] משפיע מוחין לזכר ולנוקבא ולכל הדברים האלה, אז הוא יכול לייחס להם אלהות בפני עצמה, יש מקום להשתבש, בגלל זה הבן-איש-חי צריך להזהיר על זה בקונטרס 'החוט המשולש' [...] שגם מתי שכתוב שאנחנו מתפללים לז"א [=זעיר אנפין], אין הכוונה שאתה מתפלל לכלים של ז"א [=זעיר אנפין] אתה מתפלל לאור האינסוף ברוך הוא שמתלבש שמה, למה צריך להזהיר על זה? כי היה מקום להשתבש".

טענתו השביעית

מהמשך דבריו של בוהדנה עולה, שלא רק שהקב"ה "מתלבש" בזעיר-אנפין המכוער, אלא, הקב"ה "מתלבש" בכל עולמות הבריאה! ומדברי מכשפי האופל במקומות רבים עולה באופן ברור שהעולמות העליונים אף הם חומריים, אך על-כל-פנים מדברי בוהדנה עולה שהקב"ה יתעלה ויתרומם שמו "מתלבש" אפילו בעולמות התחתונים של בני האדם שוכני בתי חומר!

והנה לפניכם דברי בוהדנה:

"ולעומת זאת, ההבנה האמיתית היא שיש רק אינסוף ברוך הוא, מלבדו אין שום דבר, אז זאת אומרת, אז הדרך ההיא באמצע, מה זה באמצע? אתה מבין שיש רק האור האינסוף ברוך הוא, אבל עד שאנחנו מגיעים [=שהאור מגיע] אלינו, אז יש אינספור עולמות ומורכבויות וספירות ופרצופים שהאור אינסוף מתלבש שמה ומנהיג את העולמות התחתונים. עכשיו, זו ההבנה האמיתית וזו המסורת של היהדות הלכה למשה מסיני שעוברת מדור לדור מפה לאוזן".

ומה יוצא מדבריו של בוהדנה? ובכן, כל הספירות וכל העולמות וכל המתווכים וכל המליצים או איך שתרצו לקרוא להם, כל העניינים האמצעיים הללו אינם "הנהגות" אלא הם כלי קיבול לאמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי אור האינסוף, דהיינו הקב"ה מתלבש בכולם! וכל מי שסובר שיש לה' יתעלה כלי קיבול מכל סוג שהוא, הוא מגשים ומשתף בלי שום ספק, ובוהדנה לא ידע ולא יבין מה הוא מדבר, כמו התינוק הקטן אשר מלהג עיצורים מבלי לחברם למלים.

כמו כן, בוהדנה התדרדר לדיוטא אשר פחותה בהרבה מדיוטת הנצרות הכעורה, שהרי לפי הנצרות הקב"ה התלבש אך ורק בישו, ואילו לפי בוהדנה הקב"ה מתלבש בכל הבריאה!

טענתו השמינית

בוהדנה מגנה את האסלאם אשר הרים על נס את ייחוד הבורא יתרומם שמו, והנה דבריו:

"האסלאם לדוגמה הם לקחו קיצוניות מוחלטת שאין להם שום דבר בסוד ספירות, עניינים, אין דבר כזה, יש להם רק אללה, רק ה' יתברך, וזהו, זאת אומרת, והם בעצם מבחינתם שום דבר [...] ולהבדיל הנצרות הם הלכו לצד השיתוף שיש את הבן וכו', את הצד של השיתוף שזה עבודה-זרה בשיתוף, שהם מייחסים כוח אלוהות עצמה לישו לדוגמה, הם לא אומרים שהוא המשיח, הם אומרים שהוא-הוא האלוהות, הוא האלוהים".

והשקפת האסלאם בעניין זה היא הנכונה, אין שום דבר מבלעדי ה' יתעלה, והשקפה זו נמצאת בספר התורה ובדברי הנביאים בפסוקים רבים, אך לפי בוהדנה, לא, השקפת האסלאם בעניין זה אינה נכונה, אלא יש את "קו האמצע", כלשונו של בוהדנה, והנה דבריו לפניכם:

"ואליבא דאמת, זה יש קו האמצע, קו האמצע זה שיש רק אינסוף ברוך הוא, אבל הוא מנהיג את העולמות דרך הפרצופים והספירות, שזה בעצם העניין הזה".

ומי שאומר על השקפת הייחוד שהיא "קיצונית" ושיש לסטות ממנה לקו האמצע, הוא כופר ומין, אך בוהדנה אפילו אינו מבין שהוא כופר ומין, ונדמה לו שזוהמת הקבלה היא אוצר בלום, והנה כמה מפסוקי האמת בעניין שאין עוד מלבדו יתעלה ויתרומם שמו לעילא-לעילא:

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).

"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).

"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).

"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).

"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).

"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא). "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).

"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).

"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ", "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ", "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תה' יח, לב; עב, יח; קלו, ד).

טענתו התשיעית

בהמשך דבריו, בוהדנה מספר סיפור על ראש הדרדעים, הלא הוא יוסוף קאפַּח השכיר, ומסיפורו עולָה הבגידה החמורה שקאפח בגד בדרך האמת ובעורף שהִפנה לה' יתברך, שהרי מסיפורו עולָה התכחשותו החמורה של קאפח למלחמה בעבודה-הזרה ובספר-האופל, כאילו סבו טעה בדרכו בגלל שהוא לא היה מספיק "מפותח", וכדי ביזיון וקצף, והנה דברי בוהדנה:

"שאלו את אחד מהתלמידים של ראש הדרדעים בדור הקודם [כוונתו לקאפַּח], איך הוא [=סבו] היה אומר ככה וככה וככה, והוא אמר: הוא לא ידע, זה עדיין היה חדש שמה, בצנעא וכו', היה מקומות שהתעסקו יותר בקבלה, השרעבים וכו', והיה מקומות שלא, ולכן היום שאנחנו רואים שהדברים יותר התבהרו, ויותר התפתחו וכו', כבר לא צריך להתייחס כאילו למה שהיה, זה אמר את זה אחד מהתלמידים של הדרדעים, כן, כן [...] לא רק תלמיד, הבן אפילו, הבן".

וכמובן שלא מדובר בבן אלא בנכד של מָרי יחיא קאפח, דהיינו בקאפַּח הממורדע הידוע בציבור, אך בוהדנה התינוק אינו יודע מימינו ומשמאלו, ומלהג לו להנאתו דברי הבל ריקים ומרוקנים.

טענתו העשירית

בהמשך דברי בוהדנה הוא מזהיר שלא יעיינו בטענות הדרדעים, שלהם הוא קורא "מינים", וברור מדוע, שהרי עיון אמיתי בהבליו של ספר-האופל מעלֶה קל-מהרה, שמדובר בספר מינות מכוער, המכוער ביותר שנכתב בעם-ישראל, ושדינו לשׂריפה במשׂרפות הלבֵנים. כמו כן, בוהדנה טוען שהדרדעים כפרו בספר-האופל בגלל שהייתה להם נגיעה, כלומר אינטרס.

והנה דבריו של בוהדנה:

"בכל מקרה, אין עניין להתעמק או ללמוד את הטענות של המינים וכו', שאני מינות דמשכא, וכל הדברים האלה וכו', אבל באמת זה דברים בטלים ומבוטלים, כעפרא דארעא [...] בכל תחום רבותיי יש כאלה שאיך קוראים לזה, ראש קטן, ברגע שיש נגיעה שיש אינטרס, שיש בן אדם שכבר כיוון את המטרה ורוצה, אז לא יעזור [...] עד כאן רזא דייחודא".

ואני שואל וזועק: מי הוא זה שיש לו נגיעה? אדיר הקטן אשר מתפרנס ממלאכה? או בוהדנה, אשר מתפרנס ואוכל מן התורה ומהתעיית צאן מרעיתו אחרי ההבל? שהרי אם צאן מרעיתו היו אנשים חכמים ונבונים, הם היו מזהים את נכלוליו של בוהדנה ומפסיקים לממן אותו. ולכן, חלה חובה גדולה מאד על בוהדנה, לסמֵּא את עיניהם של שומעי לקחו, ולהאדיר את ספר האופל כספר אלהי טמיר ונשׂגב, וכך הוא מגדיל את הערצתם של ההמונים למגבעתו וזקנו – שהרי מי הוא זה אשר מבין את סתרי התורה המופלאים שיש בספר-האופל? מי הוא זה אשר מסוגל לפעול "גדולות ונצורות" בשֵׁמות "קדושים"? מי הוא זה אשר יודע לתווך להמונים את בורא-עולם, ולהפעיל אותו ולשעבד אותו לרצונו? מי הוא זה אשר כל רז לא אניס ליה?

והואיל וספר-האופל מרומם את המכשפים ומטמטם את ההמונים, הוא הכרחי ליצירת שכבת-כומרים מורמת מעם, אשר תזכה להערצת ההמונים הנבערים, וכתוצאה הכרחית וישירה מכך, הכומרים יזכו למימון שמן ומפוטם ולחיי נוחות בטלה והערצה, בדיוק כמו בנצרות.

סוף דבר

לקראת סוף שיעורו בוהדנה מצטט את האמור במדרש בראשית רבה ח, ואותו הוא מפנה כלפי הדרדעים המקוריים אשר התנגדו לספר האופל: "בשעה שהיה משה כותב התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיוון שהגיע לפסוק 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם' וגו' [בר' א, כו] אמר: 'ריבונו שלעולם מה אתה נותן פתחון פה למינים?', אמר לו: 'כְּתוֹב! והרוצה לטעות יטעה'".

כלומר, לפי בוהדנה ספר-האופל הוא כמו ספר התורה! שהרי כמו שהמינים תעו ולעו ברצונם בביטויי ההגשמה שבספר-התורה, כך הדרדעים המקוריים שוגים ברצונם, בביטויי ההגשמה שיש בספר-האופל. ואם כך, אם ספר-האופל הוא כספר התורה הקדוש שניתן לנו בסיני, הרי שדינו כספר-התורה "שאין מקרא יוצא מדי פשוטו", וכל הגיגיו הינם פשטי מינות כעורים!

שקר ענה בוהדנה

.pdf

הורידו את PDF • 437KB