על סידור הרמב"ם, 'חי העולמים' וייחוד ה'
אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא ידיעת ה' והבנת תכלית המצוות, ובכללן הבנת הלומד או המתפלל את המילים שהוא מוציא מפיו, וכפי שמלמד רבנו במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
דברים דומים נאמרו גם על-ידי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא–קפב):
"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד כלומר האחד הכולל הכל – יתברך ויתעלה, ועזיבתו אותו תהיה על שלושה יסודות [...] [היסוד השלישי:] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם דתי, וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ' [תה' עח, לו–לז], והרי זה נקרא מי שנתחלל-שם-שמים בו".
ושם הוסיף והעיר קאפח, וזה לשונו:
"ומדברי רס"ג נראה שהם שקולים יחד: הכופר בכל ואינו מאמין במאומה או המאמין בהבלים הזיות ושטויות. ומדברי הרמב"ם נראה כי האחרון קשה יותר, מפני שהוא טופל על ה' את חלאת טמטומו ועקשותו. ראה מו"נ חלק א פרק לו ופרק ס. והאחר ריק מן הכל".
מכלל הדברים עולה חשיבות הבנת הלומד או המתפלל את המילים שהוא מוציא מפיו, שהרי אם הוא מבין היטב את הנאמר, מחשבתו כנה וטהורה והשקפותיו ישרות ונכונות ביחס לה' יתעלה, ובמלים אחרות הוא עובד אלוה אמת ולא אלוה דמיוני פגאני שצייר בהזיותיו. וכך הם הדברים ביחס לניקוד המילה "חי", הנאמרת בתפילה בחתימת ברכת "ברוך שאמר" ובברכת "ישתבח", וכן בברכת "בורא נפשות" – ומי שאינו מבין את חשיבות ניקודהּ למעשה אינו עובד אלוה אמת, שהרי הוא אינו מבין את יסוד היסודות ועמוד החכמות – ייחוד שמו הנורא.
א. חשיבותו ומשמעותו של ניקוד המילה "חי"
נחל את הדיון בפסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, יב–יג), וכֹה דבריו:
"הקב"ה [...] אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנחנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאם היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלהות הרבה: הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומרין: חֵי נפשך, חֵי פרעה, ואין אומרין חֵי יי אלא חַי יי, שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופות החיים או כחיי המלאכים".
ושם בפירושו להלכות יסודי התורה הוסיף קאפח והסביר כך:
"על נושא זה, כלומר שאין לומר ביחס לה' חֵי בצירי, אלא חַי בפתח, ואין לומר ביחס לשום נברא חַי בפתח, אלא חֵי בצירי, ואחת היא אם זה פרעה או כל המציאות 'העולם' או 'העולמים', מחמת חומרתו בעיני רבנו חזר עליו יותר על ארבע פעמים, מה שאין דרכו ולא נהג כן בשום עניין אחר [בפ"ח מהקדמתו לאבות; ביסודי התורה לעיל; במורה ח"א, סח, סט, עב ועוד]".
כדי להוסיף ולהבין עניין זה, נצרף את דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו לאבות (פרק ח):
"ועניינים אלה קשים, אל תחשוב שתבינם בשלמות בשתיים-שלוש שורות מדברי, אלא יהיה לך מזה ידיעה [שטחית] בלבד. ולפי היסוד הגדול הזה, אין העברית מרשה לומר חֵי ה' כמו שאמרו חֵי נפשך, חֵי פרעה, כלומר שום נספח, כיוון שהנספח והמסופח אליו הם שני דברים נפרדים [...] ולפי שחִיות ה' היא עצמותו ועצמותו חיותו ואינה דבר אחֵר זולתו, לא אמרו אותה בסיפוח, אלא אמרו חַי ה', הכוונה שהוא וידיעתו [וחיותו] דבר אחד [...] ואין יכולת בשכלנו לדעת את מציאותו יתעלה בשלמות, וזה מחמת שלמות מציאותו וחסרון שכלנו".
כלומר, המלה "חֵי" מבטאת ומתארת נספח לשם העצם שאליו היא נצמדת, כמו "חֵי פרעה": בביטוי זה המלה "חֵי" מבטאת ומתארת את חייו של פרעה אשר הם עניין נוסף על עצמותו, אך אם נצמיד את המלה "חֵי" לה' יתרומם שמו, הרי שייחסנו לו דבר נספח על עצמותו. ובמלים אחרות, תיארנו את בורא-עולם, שהוא אל אחד ויחיד שאין-כיוצא-בו, כאלוה דמיוני מורכב.
קאפח מוסיף ומבאר בפירושו ליסודי התורה שם, מדוע רבנו החמיר כל-כך בעניין זה:
"והטעם מפני שלדעתו כל האומר חֵי בצירי ביחס לה' הרי זה כופר בייחוד ה' לפי שמשמע הדברים שהוא וחייו שניים, כי דבר אחד מחייה אותו, והרי זה בכלל מה שמנה בפרק ג תשובה: 'האומר שיש שם מנהיג אבל הוא שנים או יותר'. וכך האומר חַי בפתח ביחס לעולם, או לעולמים או לכל נברא אחר הרי זה כופר, מפני שהוא מייחס את האחדות המוחלטת לנברא כל שהוא, ואין האחדות המוחלטת לנברא כל שהוא [...] אלא לאחד המיוחד הוא הבורא ב"ה".
ולא רק שהוא כופר ומחרף ומגדף במזיד לדעת רבנו הרמב"ם (אם הוא מבין מה שהוא אומר), אלא שהוא גם נעקר מן העולם, וזה לשונו של קאפח בהמשך דבריו שם:
"וכל המייחס לבלעדי ה' דבר שהוא לה' לבדו [כלומר, כשאומר חַי בפתח על זולת ה' יתעלה ויתרומם] הרי זה נעקר מן העולם [...] [וכמו שכתב רבנו] בפרק יא מהלכות שבועות: 'וכל המשתף דבר אחר עם שם הקב"ה בשבועה נעקר מן העולם [וחַי ה' היא שבועה], שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד כשנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא' [...] אף כאן, כל המייחס את האחדות המוחלטת לשום נברא, הרי זה משתף שם שמים ודבר אחר. לפיכך, האומר 'חַי העולמים' בפתח הרי זה נעקר מן העולם, לפי שהוא מייחס לעולם דבר שהוא מיוחד רק לה'. וכל האומר 'חֵי ה'' בצירי הרי זה אומר שהוא שניים ואין לו חלק לעולם-הבא".
ובסידורו "שיבת ציון" קאפח לא אמר מאומה מכל הדברים החשובים הללו, ובמקום להורות שמדובר בעניין שקשור לכפירה בייחוד ה' ולעבודה-זרה חמורה לדעת רבנו, הוא מביא ראיות מספר הזוהר כדי להצדיק את אמירת "חֵי העולמים", וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה", והנה לפניכם כמה פְּסקות מן המאמר הזה:
זאת ועוד, בהבאת הראיות מספר הזוהר ובהודאה ב"קדושתו", קאפַּח למעשה בגד בגידה חמורה בדרכו של אברהם אבינו ובמלחמתו באלילות, ואף הִפנה עורף לדברי רבנו הרמב"ם, אשר קובע במורה שאסור להוכיח את האמת באמצעות ראיות-פַּח יקושות ועקושות, כי סופן של אותן הראיות האליליות להחליש את דרך האמת, וכמו שקאפח בעצמו מתמצת במורה את דעת רבנו בעניין זה (עמ' תמא): "מי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו".
והנה דברי רבנו במורה (ב, טז): "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". וקאפח מוסיף שם: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות, גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו". וכן כותב גם רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ל): "מילה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור לליבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה. [...] ואינו חושב שאם לא יגן [=ואינו מעלה על דעתו שלא להגן] על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו ויאבדוהו וימיתוהו".
ודברים אלה עומדים כתוכחה קשה נגד קאפח על-כך שהוא הביא ראיות מספר הזוהר, ותלמידיו ממשיכי דרכו הממסדית השכירה אף הרשו לעצמם לחתום על עצומות מפורשות אשר מכשירות את ספר הזוהר ומרוממות אותו כאחד מספרי הקודש של עם-ישראל!
ב. הייחוד יסוד תורתנו
בישיבות המינות השחורות בימינו לא לומדים מדעים ופילוסופיה, כלומר, מצוות ידיעת ה' וייחוד ה' נעקרו מדת משה, ולא רק נעקרו, אף רוּצצו במגפיים מסומרים – שהרי לשיטת צאצאי המינים יושבי הישיבות, לימודי המדעים שבהם מכירים את מי-שאמר-והיה-העולם, וכן לימודי הפילוסופיה והמחשבה שבהם מתרוממים למעלת ייחוד ה', הם בגדר כפירה חמורה. ולכן, אם תשאל אף את המלומדים ו"העילויים" שביושבי הישיבות בעניין המצוות האמורות לא ידעו לומר לך מאומה, ולא רק בעניינן, הם בורים ועמי ארצות גם בשאר יסודות דתנו ועקרו את רובם המוחץ ואולי אף את כולם (ובעניין זה ראו: "כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם – זו מינות").
למרות המציאות העגומה בישיבות המינות הטמאות, האמת לעולם לא תשתנה ולא תוחלף, וידיעת ה' וייחוד ה' הם יסודות תורתנו, וידועים דברי רבנו בראש ספרו משנה-תורה: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו', ונצרף לזה גם את דברי רבנו במורה (א, סח):
"והוא [הוא ודעתו וחייו] עניין אחד שאין בו ריבוי [...] וזה יסוד תורתנו [...] כלומר שהוא אחד בלבד ולא יסופח אליו דבר אחר [...] ולפיכך אומרים חַי ה' ואין אומרים חֵי ה'".
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, סט):
"ומחמת עניין זה [ייחוד ה'] נאמר בלשוננו 'חֵי העולמים', ועניינו שהוא חִיוּת העולם".
ובשני הפרקים במורה שם הרחיב רבנו ביסוד ייחוד ה' שרק בו קרוב ה' לכל קוראיו באמת.
ג. מהי משמעות הביטוי "חי העולמים" לפי חז"ל?
מן המפורסמות שלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד. בכל המקרא משמעות המלה "עולמים" היא "נצח נצחים" (אין בכל המקרא "העולמים" בה"א הידיעה!), נותר לנו אפוא להבין מהי משמעות הביטוי "חי העולמים" בה"א הידיעה בלשון חז"ל: האם לדעתם מילת "העולמים" משמעותה "נצח נצחים", כך שמשמעות הביטוי תהיה שהקב"ה חַי לנצח נצחים (לעולמים), ואז יש להסיק שלדעתם יש לנקד את המילה "חַי" בפתח; או שמילת "העולמים" היא הבריאה-היקום (העולמות), כך שמשמעות הביטוי תהיה שהקב"ה מחיֶּה את העולמים כלומר את הבריאה-היקום, ואז יש להסיק שלדעתם יש לנקד את המילה "חֵי" בצירי.
מכיוון שבשתי המשמעויות הללו מילת "העולמים" מתייחסת להקב"ה (חי לנצח או מחיֶּה את העולמים), עיינתי בכל המופעים של המילה "העולמים" בספרות חז"ל ביחס לה' יתברך.
להלן תקציר הממצאים: המילה "העולמים" בה"א הידיעה נמצאה בספרות חז"ל כ-570 פעמים ביחס לה' יתברך. בכל המופעים הללו, משמעות המילה "העולמים" בה"א הידיעה היא הבריאה-היקום! נמצאנו למדים, שלפי חז"ל יש לנקד את המילה "חֵי" בצירי!
להלן פירוט הממצאים:
1) המילה "העולמים" מופיעה כ-550 פעמים במסגרת הביטוי: "ריבון העולמים" (בכ-140 פעמים מתוך 550 הפעמים הללו נוספה לביטוי האמור מילת "כל": "רבון כל העולמים"), ואין ספק שמשמעות ביטוי זה, בכל צורותיו, היא שהקב"ה הוא השליט על כל הבריאה-היקום. ובמלים אחרות, המלה "העולמים" מבטאת ומתארת בביטוי זה את הבריאה-היקום.
2) פעמיים מופיע בתלמוד הירושלמי הביטוי "שומר העולמים" (ירושלמי ווילנא, תענית א, א; ירושלמי ונציה, שם), ושוב אין ספק שמשמעות המילה "העולמים" היא הבריאה-היקום.
3) במשנה בירושלמי (ברכות ט, ב) נאמר: "על הזיקים ועל [...] אומר ברוך שכוחו מלֹא העולמים", כלומר מלֹא הבריאה-היקום.
4) פעמיים מובא בספרות המדרש: "שלום העולמים" (בראשית רבה (וילנה), תולדות סו, ב; בראשית רבה (תיאודור-אלבק), תולדות סו, ד"ה ר' ברכיה), ושוב הכוונה להקב"ה שמשכין שלום על דרך המדרש בכל הבריאה-היקום.
5) שלוש פעמים מופיע בספרות המדרש: "גדול העולמים" (בראשית רבה (וילנא), ויחי ק, ה; בראשית רבה (תיאודור-אלבק), ויחי קא, ד"ה ויאמר; מדרש שכל טוב, בראשית כא, כא), ושוב הכוונה שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד בכל העולמות, כלומר אין כיוצא בו בכל הבריאה.
6) במדרש המאוחר שמות רבה (פרשה ה) נאמר: "כוחו וגבורתו מלא עולם [...] והוא יהיה בסוף העולמים", ואפילו במדרש המאוחר הזה הכוונה שהקב"ה יהיה קיים לנצח, גם לאחר שייחרבו "העולמים" כלומר כלל הבריאה-היקום, לפי התפישה המאוחרת הזו.
7) במדרשים מאוחרים נוספים נמצא כשש פעמים הביטוי "אדון העולמים" (אסתר רבה (ווילנא) ח, ז; מדרש שכל טוב, שמות ו, ג; שם, שמות ז, יז; ועוד), ואין ספק שגם כאן הכוונה היא שהקב"ה הוא אדון הבריאה-היקום.
8) שלוש פעמים מצאתי את הביטוי "צור כל העולמים", ומתוספת המילה "כל" נלמד שמדובר בכל העולמות, כלומר בכל הבריאה-היקום (בדומה לביטוי "רבון כל העולמים"). וזו משמעות מילת "העולמים" בברכה שבסוף קריאת ההפטרה "צור כל העולמים". כמו כן, ב"אוצר" המדרשים האירופים המאוחרים נמצא: "צור העולמים אדון כל הבריות אלוה כל הנפשות", וברור מהקשר הדברים, שגם כאן הכוונה במילה "העולמים" היא לבריאה ולכל מה שבה.
כמו כן, במורה (א, טז) רבנו מבאר, כי "צוּר הוא שם הַמַּחְצָב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [יש' נא, א]. ומן העניין הזה הושאל שם זה ליסוד כל דבר ומוצאו [...] ועל-פי העניין הזה נקרא ה' יתעלה צור כי הוא המוצא והסיבה העושה לכל מה שזולתו". כלומר, משמעות המלים "צור העולמים" בברכה היא: "מקור היצירה והקיום לכל העולמים". אגב, בישעיה (כו, ד) נאמר: "בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים", ומשמעו לדעת רבנו, בִּטְחוּ בה' לעולם-ולעולמי-עולמים, כי הוא מקור קיום העולמות. נמצא, שהמלה "עולמים" בנביא כאן יוצאת דופן במשמעותה מכל שאר המקומות שבהם נאמר "עולמים".
נחזור לחז"ל, לאחר שהוכח שבכל המקומות בספרות חז"ל (האמיתית הקדומה, ואף במדרשי המינות האירופים המאוחרים המיוחסים לחז"ל) שבהם נאמר "העולמים" ביחס לה' יתברך, הכוונה בהם היא לבריאה-ליקום, נעבור לבחון את הביטוי "חי העולמים" אשר מופיע בספרות חז"ל כ-100 פעמים. ובכן, לאור העובדה שבכל מקום שנאמרה המילה "העולמים" בספרות חז"ל ביחס לה' משמעותה היא הבריאה-היקום (כ-570 פעמים), קרוב לוודאי שגם משמעות המילה "העולמים" שבביטוי "חי העולמים" היא הבריאה-היקום – שהרי הביטוי "חי העולמים" נאמר בכללותו כלפי ה' יתברך, ולכן ברור שלפי חז"ל יש לנקד בו את המלה "חי" בצירי.
ברם, לא הסתפקנו בראיה זו והבאנו ראיות נוספות מן ההקשרים שבהם נאמר הביטוי "חי העולמים", ומהם עולה שמילת "העולמים" בהם היא הבריאה-היקום. להלן הממצאים, שכמעט כולם חוזרים על עצמם שוב ושוב בכל רחבי ספרות חז"ל והמיוחסת לחז"ל:
1) "כל שכן בשבח ותהילה של חי העולמים [...] שנאמר: 'כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ' [מש' טז, ד]" (מסכת סופרים, יג) – במה אנו משבחים את הבורא יתעלה? במעשיו ופעולותיו שאנו רואים בבריאה (ראו לדוגמה תהלים קד).
2) בסוף משנת תמיד נאמר: "ליום שכולו שבת מנוחה לחיי העולמים", וברור שהכוונה היא לעולם-הזה, ולימות-המשיח שירבו טובותיו עד שכאילו הוא יהיה עולם אחר, עולם חדש.
3) "על אחת כמה וכמה למלך חי העולמים שהכל שלו" (מסכת דרך ארץ, ה) – גם מכאן משמע שמדובר בבריאה-ביקום, שכולו של הקב"ה.
4) "בורא נפשות רבות על כל מה שברא חי העולמים", כלומר, הברכה המפורסמת עוסקת בבריאת ה' ובכל מה שבתוכה, ולכן ברור שמשמעות "העולמים" בה היא הבריאה-היקום (כמו בברכה שלאחר ההפטרה).
5) בירושלמי חגיגה ב, נאמר: "זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית [...] אמר ר' יוסי בן חנינה המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם-הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן?", גם מכאן ברור שכבוד חי העולמים שמדובר כאן, הוא כבודו בבריאה שברא.
6) במכילתא דרי"ש נאמר: "חי העולמים, שנאמר: 'צַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה]" (פרשת בא, טז) – מהם דרכיו ומעשיו של הקב"ה? בריאתו והנהגתו את העולם.
7) במדרש תהלים נאמר: "אוי לכם שהנחתם לחי העולמים, שהוא קונה שמים וארץ" (מדרש שוחר טוב, מזמור לא; ומובא גם בילקוט שמעוני שם), ואוי לנו שהִנחנו את קריאת "חי העולמים" בצירי, וייחסנו את האחדות המוחלטת לבריאה באמרינו "חי העולמים" בפתח.
מסקנה
בכל מקום בספרות חז"ל (הקדומה האמיתית ואף המזויפת) שנאמרה בו המילה "העולמים" ביחס לה' יתברך – משמעותה הבריאה-היקום. כלומר, לפי חז"ל יש לנקד את הביטוי "חֵי העולמים" דווקא בצירי, כך שמשמעות הביטוי ביחס להקב"ה תהיה: "מְחַיֶּה את העולמים".
ברם, אם ננקד בפתח את הביטוי "חי העולמים", שנאמר כלפי ה' יתעלה, הדבר יחייב לפרש את המלה "העולמים" כ"נצח נצחים", כדי שמשמעות הביטוי תהיה: הקב"ה חי לנצח-נצחים. אולם, כאמור, אצל חז"ל לעולם המלה "העולמים" מבטאת את העולמות ולא נצח-נצחים.
ד. דעת רס"ג בניקוד המלה "חי"
יש מתעתעים אשר מתעקשים לטעון שרס"ג סבר שיש לנקד את "חי העולמים" בפתח. ברם, קאפח השכיר כבר חשף את תעתועיהם, וזה לשונו בפירושו להלכות יסודי התורה (ב, ל):
"וראיתי מקשים מהאמור בדניאל (ד, לא) 'וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵית וְהַדְּרֵית' שהיא כתובה בפתח – ולא קשיא מידי, כי [הביטוי] 'חַי עלמא' בלא ה"א-[הידיעה] פירושו: החי לעולמים, וכך תרגם רס"ג כאן 'חי אלעאלם': החי לעולמים. ושם בדניאל (יב, ז): 'וישבע בחֵי העולם', שהיא כתובה בצירי, תרגם רס"ג: 'חיוה אלעאלם' – חיוּת העולם. וההבדל ברור, כי הראשונה בה"א הידיעה והשנייה בלי ה"א הידיעה, וכשיטת רבנו [הרמב"ם]".
כלומר, במקום שמלת "עלמא" או "עולמים" באה ללא ה"א הידיעה (כפי שהיא בכל ספרות המקרא) – משמעותה "נצח-נצחים", ולכן רס"ג תרגם בפסוק הראשון: "החי לעולמים". ברם, כאשר מופיעה ה"א הידיעה בראש מלת "העולם" (וכפי שהיא מופיעה במילת "העולמים" בספרות חז"ל) – משמעותה הבריאה-היקום, ולכן בפסוק השני רס"ג תרגם: "חִיוּת העולם".
יש לציין, שבסידור רס"ג בברכת בורא נפשות, "חי העולמים" מנוקד בפתח (סידור רס"ג בהוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים תש"ס). והדבר תמוה מאד, מפני שניקוד "חי העולמים" בפתח סותר את שיטתו בפירושו לדניאל, וכן מפני שהברכה עוסקת בבריאת ה' ובכל מה שבתוכה, ולכן ברור שמשמעות "העולמים" בה היא הבריאה-היקום ושיש לנקדהּ בצירי.
לאור הקשיים הללו קרוב לוודאי שדבריו של רס"ג בפירושו הם אשר מבטאים נכונה את דעתו האמיתית, ולכן נראה שהמלה "חי" בסידורו האמור לא נוקדה על-ידי רס"ג אלא על ידי אחד המעתיקים למיניהם (בכתבי-יד אחרים שראיתי לסידור רס"ג המלה "חי" לא נוקדה).
ואסיים בעניין פעוט לכאורה, עיינתי בכתב-היד של סידור רס"ג במהדורת "מקיצי נרדמים", והפתח שתחת "חי העולמים" נפגם במהלך השנים, וקו לבן דק חוצה אותו לשניים, ולא רק זאת, כתם שחור שהוא כנקודת צירי התמקם לו במקום המתאים לנקודת הצירי השמאלית, כאילו הסופר החל לכתוב צירי והתחרט וכתב על נקודת הצירי השמאלית פתח.
ה. "חי העולמים" וייחוד השם
שמעתי טענה מפי העיקשים המתעקשים שאין לקשור את עניין ייחוד ה' שנזכר בהלכות יסודי התורה לביטוי "חי העולמים", מפני שביטוי זה לא נזכר במפורש בהלכות יסודי התורה (ב, יג), וכך אומר רבנו בהלכות שם: "ולפיכך אומרים 'חֵי נפשך', 'חֵי פרעה', ואין אומרין 'חֵי יי' אלא 'חַי יי', שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופות החיים". ואיני יודע מדוע טענו כן, והלא רבנו הרמב"ם קושר את הביטוי "חי העולמים" לעניין ייחוד ה' במורה (א, סט), וכֹה דבריו:
"ומחמת עניין זה [ייחוד ה'] נאמר בלשוננו חֵי העולמים [בצירי], ועניינו שהוא חיוּת העולם".
גם קאפח כאמור קשר בין הביטוי "חי העולמים" למצות ייחוד ה', וזה לשונו בפירושו שם:
"על נושא זה, כלומר שאין לומר ביחס לה' חֵי בצירי, אלא חַי בפתח, ואין לומר ביחס לשום נברא חַי בפתח, אלא חֵי בצירי. ואחת היא, אם זה פרעה או כל המציאות: 'העולם' או 'העולמים' – מחמת חומרתו בעיני רבנו חזר עליו יותר מארבע פעמים, מה שאין דרכו, ולא נהג כן בשום עניין אחר [...] וכך האומר חַי בפתח ביחס לעולם או לעולמים או לכל נברא אחר הרי זה כופר, מפני שהוא מייחס את האחדות המוחלטת לנברא כל שהוא, ואין האחדות המוחלטת לנברא כל שהוא [...] אלא לאחד המיוחד הוא הבורא ברוך הוא".
נמצא, כי לדעת חז"ל, רבנו הרמב"ם, רס"ג בפירושו, ולהבדיל מהם אפילו קאפח השכיר אשר אכל וזלל מן התורה במשך יובל שנים – אין לומר "חי העולמים" בפתח, מפני שמי שאומר-כן ומבין את דברי פיהו, משחית במזיד את יסוד היסודות של דתנו – ייחוד ה' יתברך ויתעלה.
ו. על סידור הרמב"ם
בשנת תשע"ז יצא לאור לראשונה "סידור הרמב"ם" (927 עמ'). ברם, כשעיינתי בו ראיתי, שבברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" נוּקדה האות חי"ת שב"חי העולמים" בפתח, ובסוגריים נכתבה שוב בקטן המלה "חי" מנוקדת בצירי. תמהתי מאד על-כך שבסידור הרמב"ם הובא בנוסח המרכזי מילת "חי" בפתח. כששאלתי חבר יודע-דבר לפשר הדברים, הוא אמר לי שבתחילה רצה המהדיר לנקד את מילת "חי" אך ורק בפתח, ובעקבות הערה מטלטלת שקיבל אולי מאותו יודע-דבר, הוא החליט להוסיף בקטן ובסוגריים את מילת "חי" מנוקדת בצירי.
לאחר שביקורתי על המהדיר הלז פורסמה לראשונה (בניסוח עדין מאד), יצא לאור קונטרס ובו מובאים דברי מהדיר "סידור הרמב"ם" הנזכר, ובהם הוא מאריך מאד להצדיק את העובדה שהוא ניקד בסידור הרמב"ם את מילת "חי העולמים" בפתח! ויש לשאול: אם לדעת הרמב"ם ניתן לומר "חי העולמים" בפתח לפי דבריו, מדוע רבנו כותב במפורש במורה (א, סט), שיש לומר "חֵי העולמים" בצירי, והנה לפניכם שוב דברי רבנו: "ומחמת עניין זה [ייחוד ה'] נאמר בלשוננו חֵי העולמים [בצירי], ועניינו שהוא חִיוּת העולם". מדוע אפוא התעלם עורך "סידור הרמב"ם" מלשונו המפורש של רבנו, וניקד את "חי העולמים" בסידור הרמב"ם בפתח?
ויתרה מזאת, אם אנחנו עוסקים בעניין כֹּה חשוב, וכמו שהוא כותב בקונטרסו בפתיחת דבריו: "מפאת חשיבות העניין, ובפרט שנוגע הוא לאחד מיסודות האמונה, אפרט בזה ביותר" (קונדריס מאמרים ועיונים, עמ' נה). אם כן, מדוע לא ראוי להחמיר בעניין זה כדעת קאפח השכיר? והלא ב"עולם הדתי" בימינו מחמירים בהבלים-והבלי-הבלים, כל שיטה שטיא הופכים לתורה ועליה מקדשים מלחמה ובונים דייק של שנאה. האם לא ראוי להחמיר בעניין שהוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתברך"? ואגב, הביטוי "יסודות האמונה" איננו תואם את משנת רבנו בעניין ייחוד ה', שהרי רבנו קידש את הדעה והידיעה, ולכן ראוי לומר "יסודות התורה", וכמו שדייק רבנו בקבעו את "הלכות יסודי התורה" ולא יסודי האמונה.
ונצרף את דבריו של קאפח בראש הלכות יסודי התורה:
"קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו".
כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ודיניה, ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים, רחוק מאד מדרך האמת ובהכרח נכשל ונחבל בהבל, והנה שוב דברי רבנו במורה (ג, נא):
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [=ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
יהי רצון שנזכה להתרומם לידע את ה' כפי יכולת האדם, וכשם שנתקיימה נבואתו של ירמיה (ב, ח): "וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי", כך תתקיים בנו במהרה בימינו נבואתו של ישעיה (יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
סוף דבר
ואחתום בכמה חרוזים שחרזתי. פרסמתים בסוף המבוא לסידור "אור הרמב"ם" (תשפ"א):
"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד).
אֵל חַי חֵי הָעוֹלָמִים
בִּשְׁבָח וְהוֹדָיָה לַה' יִתְעַלֶּה
הִנְנִי מַגִּישׁ לִפְנֵיכֶם סִדּוּר תְּפִלָּה.
הוֹרָתוֹ בִּשְׁגִיאָה מְקוֹמֶמֶת זָרָה וְנִבְעָרָה:
טִימְּאוּ אֶת פַתַּח יִחוּד שְׁמוֹ הַנּוֹרָא
וְיִחֲסוּהוּ לְשִׁפְלוּת עוֹלָמוֹת הַיְּצִירָה.
הִתְפָּרְצוּ כְּנֶגֶד אֵל-חַי וְכָפְרוּ בְּמִלָּיו
וְשִׁיתְּפוּהוּ עִם מַעֲשֵׂי יָדָיו.
לְפִיכָּךְ אָמַרְתִּי אָסִיר חֶרְפָּה וְכָזָב
וַאֲקַדֵּשׁ וַאֲהַלֵּל שְׁמוֹ הַנִּשְׂגָּב,
יִשְׁתַּבַּח וְיִתְרוֹמַם אֵל נוֹרָא עֲלִילָה
וְיִתְהַדַּר וְיִתְפָּאַר יוֹצֵר כֹּל בְּחָכְמָה.
על סידור הרמב''ם, 'חי העולמים' וייחוד ה'
.pdf
Download PDF • 270KB