על ייחוד ה' וביטויו במלים 'חֵי העולמים'

בישיבות המינות השחורות בימינו לא לומדים מדעים ופילוסופיה, כלומר, מצווֹת ידיעת ה' וייחוד ה' נעקרו מדתם, ולא רק נעקרו, אף רוּצצו במגפיים מסומרים – שהרי לשיטת צאצאי המינים יושבי הישיבות, לימודי המדעים שבהם מכירים את מי-שאמר-והיה-העולם, וכן לימודי הפילוסופיה והמחשבה שבהם מתרוממים למעלת ייחוד ה', הם בגדר כפירה חמורה. ולכן, אף אם תשאלו את המלומדים ו"העילויים" שביושבי הישיבות בעניין המצוות האמורות לא יֵדעו לומר לכם מאומה, ולא רק בעניינן, הם בורים ועמי ארצות בכל יסודות דתנו ועקרו את רובם המוחץ ואולי אף את כולם (ובעניין זה ראו: 'כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם – זו מינות').

למרות המציאות העגומה בישיבות המינות הטמאות, האמת לעולם לא תשתנה ולא תוחלף, וידיעת ה' וייחוד ה' הם יסודות תורתנו, וכדברי רבנו בראש משנה-תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע" וכו', וכדברי רבנו ביסוד השני משלושה-עשר יסודות דתנו, ובמורה (א, סח):

"והיסוד השני אחדותו יתעלה. והוא, שזה עילת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג [שמכילים פרטים רבים בתוכם], ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים [כגון עצמות שנספחים לה תארים ולכן אינה אחת], ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף, אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים, וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד]".

"והוא [הוא ודעתו וחייו] עניין אחד שאין בו ריבוי [...] וזה יסוד תורתנו [...] כלומר שהוא אחד בלבד ולא יסופח אליו דבר אחר [...] ולפיכך אומרים חַי ה' ואין אומרים חֵי ה'" (מורה שם).

א. יראי שמים בחיצוניותם בלבד

"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי [מיראתי] וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה [יראי שמים בחיצוניותם בלבד], לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא [=להכות] אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא [בייסורים קשים] וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".

ישעיהו (כט, יג–יד) זועק כנגד המינים והכופרים אשר מתחפשים ליראי שמים ועובדים את ה' באיבריהם החיצוניים בלבד. מדברי הנביא עולה שמדובר בעוון חמור מאד, מפני שאותם מינים אשר מתחזים ליראי שמים, משחיתים את דת משה ומתעים רבים אחרי דת שקר ותועבה.

והנה דבריו של רס"ג בספרו אמו"ד (עמ' קפא–קפב) אשר יחזקו ויאששו את דברינו:

"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד כלומר האחד הכולל הכל – יתברך ויתעלה, ועזיבתו אותו תהיה על שלושה יסודות [...] [והיסוד השלישי:] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם 'דתי', וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין ליבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ' [תה' עח, לו–לז], והרי זה נקרא מי שנתחלל-שם-שמים בו".

גם הנביא ירמיהו זועק כנגד המינים והכופרים המתחזים ליראי שמים, והנה דבריו:

"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ברם, ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".

מי הם הרשעים "בֹּגְדֵי בָגֶד" שירמיהו מתאר? ובכן, מדובר במינים וכופרים שמתחזים ליראי שמים: "קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם", כלומר בהצגתם החיצונית המתעתעת הם קרובים מאד לאלהים, אך ה' יראה ללבב, והוא היודע וָעֵד עד כמה טמאים ורקובים ושחורים המה בפנימיותם. ועונשם חמור מאד: "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה", ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות המלים הללו ובמיוחד לאחר שואת אירופה, אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה) – ממשיכים ללכת בשרירות ליבם.

רבנו מוסיף ואומר במורה (ג, נא), שגם מי שעושה את המצוות באיבריו החיצוניים בלבד ואינו שוגה לעת עתה ביסודות הדת ובהשקפותיה הטהורות, אף הוא קרוב לאותם המינים והכופרים שתוארו לעיל בדברי הנביאים – הואיל ואדם שאינו מתבונן בידיעת בוראו ובתכלית המצוות סופו לעבוד אלהים אחרים: אלוה דמיוני פגאני שיתאים לתהום ריקנותו, וכֹה דברי רבנו:

"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".

קצרו של דבר, מי שמתפלל ומתחנן לה' אך אינו יודע את בוראו ואת תכלית המצוות, סופו שיראת השמים שלו תהיה הצגה חיצונית נבובה, כמעשה חברת המינות החרדית. ומי שיראת השמים שלו הינה הצגה חיצונית נבובה סופו להיכשל ביסודות הדת ולעבוד אלהים אחרים. ודברים אלה נוגעים ישירות לניקוד המילה "חי" שבביטוי "חֵי העולמים" (הנאמר בתפילה בחתימת ברכת 'ברוך שאמר' ובברכת 'ישתבח', וכן בברכת 'בורא נפשות') – שהרי מי שנכשל להבין את חשיבות ניקודהּ, נכשל למעשה להבין את יסוד ייחוד ה', ומי שנכשל להבין את היסוד הזה – אין-צל-של-ספק שיראת השמים שלו הינה הצגה חיצונית, והוא עלול לצאת למינות.

ב. חשיבותו ומשמעותו של הניקוד בביטוי "חַי יְיָ"

נחל את הדיון בעניין הניקוד בפסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, יב–יג), וכֹה דבריו:

"הקב"ה [...] אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנחנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא, הוא ודעתו וחייו, אחד מכל צד ומכל פינה, שאם היה חי בחיים ויודע בדעה היו שָׁם אלֹהות הרבה: הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה – הכל אחד. ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומרין: חֵי נפשך, חֵי פרעה. ואין אומרין חֵי יי אלא חַי יי, שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופות החיים או כחיי המלאכים".

כלומר, לדעת רבנו כל האומר "חֵי יְיָ" משתף שם שמים ודבר אחר, שהרי באמירתו הוא מצהיר שמהות הבורא מורכבת מחייו ומאמיתתו, ו"אין הבורא שניים" וכו' כאמור. ומחמת דקותו ועמקותו של עניין זה וכן מחמת חומרתו בעיני רבנו, רבנו חוזר על יסוד זה בכתביו שוב ושוב, ראו: בהקדמתו לאבות פ"ח; ביסודי התורה לעיל; במורה חלק א, פרקים סח, סט, עב ועוד.

וכדי להוסיף ולהבין עניין זה, אצרף את דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו לאבות (פרק ח):

"ועניינים אלה קשים, אל תחשוב שתבינם בשלמות בשתיים-שלוש שורות מדברי, אלא יהיה לך מזה ידיעה [שטחית] בלבד. ולפי היסוד הגדול הזה, אין העברית מרשה לומר חֵי ה' כמו שאמרו חֵי נפשך, חֵי פרעה, כלומר שום נספח, כיוון שהנספח והמסופח אליו הם שני דברים נפרדים [...] ולפי שחִיּוּת ה' היא עצמותו ועצמותו חיותו ואינה דבר אחֵר זולתו, לא אמרו אותה בסיפוח, אלא אמרו חַי ה', הכוונה שהוא וידיעתו [וחיותו] דבר אחד [...] ואין יכולת בשכלנו לדעת את מציאותו יתעלה בשלמות, וזה מחמת שלמות מציאותו וחסרון שכלנו".

כלומר, המלה "חֵי" מבטאת ומתארת נספח לשם העצם שאליו היא נצמדת, כמו בביטוי "חֵי פרעה", שבו המילה "חֵי" מבטאת ומתארת את חייו של פרעה אשר הם עניין נוסף על עצמותו. אך אם נצמיד את המלה "חֵי" לה' יתרומם שמו, הרי שייחסנו לו דבר נספח על עצמותו. ובמלים אחרות, תיארנו את בורא-עולם, שהוא אל אחד ויחיד שאין-כיוצא-בו, כאלוה דמיוני מורכב.

ג. חשיבותו ומשמעותו של הניקוד בביטוי "חֵי העולמים"

למדנו שהביטוי "חַי יְיָ" נועד ללמד על האחדות המוחלטת. כלומר כאשר המלה "חַי" באה לפני שם עצם יחיד או לפני שם עצם בצורת הריבוי (כגון 'העולמים'), היא מבטאת אחדות אלהית נשׂגבה, וכדברי רבנו בפירוש המשנה: "אלא אמרו חַי ה', הכוונה שהוא וידיעתו דבר אחד". ולכן, ברור שאסור לדעת רבנו לומר "חַי העולמים", מפני שבמלים הללו אנחנו מייחסים אחדות אלהית – שהיא ייחודית אך ורק לה'-אלהים-אמת – לבריאתו, לעולמות שברא. קצרו של דבר, "העולמים" הוא שם עצם בצורת הריבוי, ולכן לא ניתן לנקד את הביטוי "חַי העולמים" בפתח, שהרי אחדותו של בורא-עולם היא עניין ייחודי ששמור אך ורק לה' יתברך – וכל מי שמייחס את אחדותו המוחלטת של בורא-עולם לנברא מנבראיו או לבריאתו בכללותה, הוא בגדר משתף שם שמים ודבר אחר, שהרי הוא משתף את אחדותו הייחודית של בורא-עולם עם דבר אחר.

ברם, כאשר המילה "חַי" באה לפני תואר הפועל כגון "לעולם" או "לעולמים", אין חשש לייחוס אחדותו של בורא-עולם לדבר אחר, שהרי המלה "לעולם" או "לעולמים" איננה מבטאת ישות כלשהי אלא מתארת את נצחיותו של בורא-עולם: החי לעולמים. אולם, כשהמילה "חַי" באה לפני שם עצם כאמור, היא מייחסת את אחדותו המוחלטת של בורא-עולם לאחד מנבראיו.

יתר-על-כן, אסור לדעת רבנו לומר "חַי העולמים" מפני שהדבר קרוב מאד לשבועת שווא, שהרי "חַי יְיָ" הוא לשון שבועה, ואסביר: כל האומר "חַי" לנברא מן הנבראים נשבע באלהים אחרים, וכאמור בפסק רבנו בהלכות שבועות (יא, ב): "וכל המשתף דבר אחר עם שֵׁם הקב"ה בשבועה נעקר מן העולם, שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד כשנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא". כלומר, כל הנשבע "חַי ה' וחַי המלך" משתף דבר אחר עם שמו של הקב"ה ונעקר מן העולם, שהרי חלק כבוד בשבועה למאן-דהו מבלעדי ה'-אלהים-אמת. וקרוב לזה האומר "חַי העולמים", הואיל והוא מוציא מפיו לשון של שבועה שמצהירה על אלֹהות העולמים.

לפיכך, האומר "חַי השמש" או "חַי הירח" או "חַי העולמים", חוטא בשתיים: 1) בהצהרה שהאחדות האלהית המוחלטת נתונה לזולת ה' יתעלה; 2) ובהוצאת לשון של שבועה שמשמעותה חלוקת כבוד לזולת ה' יתעלה, והוא קרוב מאד למי שנשבע לשווא, כגון האומר: "חַי המלך" או "חַי ישוע" או "חַי מוחמד" או יאמר "חַי" על אחד משיקוצי המינים וכיו"ב. לסיכום, האומר "חַי העולמים" גם מצהיר שהאחדות המוחלטת נתונה לזולת ה' יתעלה וגם קרוב מאד לשבועת שווא באלהים אחרים, ולדינו של המשתף שם שמים עם דבר אחֵר.

חשוב גם לציין שרבנו אומר במורה (א, סט), שאין לנקד את הביטוי "חַי העולמים" בפתח אלא בצירי: "ומחמת עניין זה נאמר בלשוננו 'חֵי העולמים', ועניינו שהוא חִיוּת העולם". כלומר, כאשר מדובר בשם עצם או בשמות עצם (העולמים), לא ניתן לנקד את הביטוי "חַי העולמים" בפתח, משתי סיבות כאמור: 1) אחדותו של בורא-עולם היא עניין ייחודי ששמור אך ורק לה'-אלהים-אמת; 2) אסור באיסור חמור לשתף "דבר אחר עם שֵׁם הקב"ה בשבועה" וכו'.

והנה לפניכם מעט בעניין חומרתה של שבועת שווא (הלכות שבועות יב, א–ב):

[א] "אף-על-פי שלוקה הנשבע לשווא או על שקר [...] ומביא קרבן – אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר: 'כִּי לֹא יְנַקֶּה יְיָ' [שמ' כ, ו; דב' ה, י]: אין לזה ניקיון מדין שמים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר: 'וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ' [ויק' יט, יב]. לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה, יותר מכל העבירות. [ב] עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה [בסוף פרק א, וכן ראו הלכות יסודי התורה פרק ה]; אף-על-פי שאין בו לא כרת, ולא מיתת בית דין – יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות".

"וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְיָ" (ויק' יט, יב).

ד. כיצד לפי רבנו חז"ל ניקדו את הביטוי "חֵי העולמים"?

טרם שאחל אציין, שבכל פסוקי המקרא כלל לא מופיעה המילה "העולמים" בה"א הידיעה, אלא רק "עולמים" בלא ה"א הידיעה, ובכל המקומות במקרא משמעותה של המילה "עולמים" היא "לנצח נצחים". כלומר, הביטוי "חי העולמים" בה"א הידיעה, הינו בלעדי לספרות חז"ל.

כמו כן, עיינתי בכל המופעים של המילה "העולמים" בספרות חז"ל ביחס לה' יתברך, והנה תקציר הממצאים לפניכם: המילה "העולמים" בה"א הידיעה נמצאת בספרות חז"ל כ-570 פעמים ביחס לה' יתברך, ובכל המופעים הללו, משמעות המילה "העולמים" בה"א הידיעה היא הבריאה-היקום. כלומר, המילה "העולמים" בדברי חז"ל הינה לעולם שם עצם בצורת הריבוי, ולכן לא יעלה על הדעת שהם ניקדו את המילה "חי" שלפניה בפתח אלא בצירי. וכמובן שמשמעות הביטוי "חֵי העולמים" היא שהקב"ה מקיים ומחיֶּה את כל העולמות שברא.

ועתה אעבור לפירוט הממצאים:

1) המילה "העולמים" מופיעה כ-550 פעמים במסגרת הביטוי: "ריבון העולמים" (בכ-140 פעמים מתוך 550 הפעמים הללו נוספה לביטוי האמור מילת 'כל': 'רבון כל העולמים'), ואין ספק שמשמעות ביטוי זה, בכל צורותיו, היא שהקב"ה הוא השליט על כל הבריאה-היקום. ובמלים אחרות, המלה "העולמים" מבטאת ומתארת בביטוי זה את הבריאה-היקום.

2) פעמיים מופיע בתלמוד הירושלמי הביטוי "שומר העולמים" (ירושלמי ווילנא, תענית א, א; ירושלמי ונציה, שם), ושוב, אין ספק שמשמעות המילה "העולמים" היא הבריאה-היקום.

3) במשנה בירושלמי (ברכות ט, ב) נאמר: "על הזיקים ועל [...] אומר ברוך שכוחו מלֹא העולמים", כלומר מלֹא הבריאה-היקום.

4) פעמיים מובא בספרות המדרש: "שלום העולמים" (בראשית רבה (וילנה), תולדות סו, ב; בראשית רבה (תיאודור-אלבק), תולדות סו, ד"ה ר' ברכיה), ושוב הכוונה להקב"ה שמשכין שלום על דרך המדרש בכל הבריאה-היקום.

5) שלוש פעמים מופיע בספרות המדרש: "גדול העולמים" (בראשית רבה (וילנא), ויחי ק, ה; בראשית רבה (תיאודור-אלבק), ויחי קא, ד"ה ויאמר; מדרש שכל טוב, בראשית כא, כא), ושוב הכוונה היא שהקב"ה הוא יחיד ומיוחד בכל העולמות, כלומר אין כיוצא בו בכל הבריאה.

6) במדרש המאוחר שמות רבה (פרשה ה) נאמר: "כוחו וגבורתו מלא עולם [...] והוא יהיה בסוף העולמים", ואפילו במדרש המאוחר הזה הכוונה שהקב"ה יהיה קיים לנצח, גם לאחר שייחרבו "העולמים" כלומר כלל הבריאה-היקום, לפי התפישה המאוחרת והלקויה הזו.

7) במדרשים מאוחרים נוספים נמצא כשש פעמים הביטוי "אדון העולמים" (אסתר רבה (ווילנא) ח, ז; מדרש שכל טוב, שמות ו, ג; שם, שמות ז, יז; ועוד), ואין ספק שגם כאן הכוונה היא שהקב"ה הוא אדון הבריאה-היקום.

8) שלוש פעמים מצאתי את הביטוי "צור כל העולמים", ומתוספת המילה "כל" נלמד שמדובר בכל העולמות, כלומר בכל הבריאה-היקום (בדומה לביטוי 'רבון כל העולמים'). וזו משמעות מילת "העולמים" בברכה שבסוף קריאת ההפטרה "צור כל העולמים". כמו כן, ב"אוצר" המדרשים האירופים המאוחרים נמצא: "צור העולמים אדון כל הבריות אלוה כל הנפשות", וברור מהקשר הדברים, שגם כאן הכוונה במילה "העולמים" היא לבריאה ולכל מה שבה.

זאת ועוד, במורה (א, טז) רבנו מבאר, כי "צוּר הוא שם הַמַּחְצָב אשר ממנו חוצבים את אבני המתכות 'הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם' [יש' נא, א]. ומן העניין הזה הושאל שֵׁם זה ליסוד כל דבר ומוצאו [...] ועל-פי העניין הזה נקרא ה' יתעלה צור כי הוא המוצא והסיבה העושה לכל מה שזולתו". כלומר, משמעות המלים "צור העולמים" בברכה היא: "מקור היצירה והקיום לכל העולמים". אגב, בישעיה (כו, ד) נאמר: "בִּטְחוּ בַייָ עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים", ומשמעו לדעת רבנו: בִּטְחוּ בה' לעולם-ולעולמי-עולמים, כי הוא מקור קיום העולמות. נמצא, שהמילה "עולמים" כאן יוצאת דופן במשמעותה מכל שאר המקומות בנביא שבהם נאמר "עולמים" – שבכולם משמעותה היא "לנצח נצחים" וכאן משמעותה היא כל העולמות הנבראים.

נחזור לחז"ל, לאחר שהוּכח שבכל המקומות בספרות חז"ל (האמיתית-הקדומה, ואף במדרשי המינות האירופים המאוחרים המיוחסים לחז"ל) שבהם נאמר "העולמים" ביחס לה' יתברך, הכוונה בהם היא לבריאה-ליקום, נעבור לבחון את הביטוי "חֵי העולמים" אשר מופיע בספרות חז"ל כ-100 פעמים. ובכן, לאור העובדה שבכל מקום שנאמרה המילה "העולמים" בספרות חז"ל ביחס לה' משמעותה היא הבריאה-היקום, ברור שגם משמעות המילה "העולמים" שבביטוי "חֵי העולמים" היא הבריאה-היקום, והכוונה בו היא שהקב"ה מחיֶּה את העולמות.

ברם, לא הסתפקתי בראיה זו והבאתי ראיות נוספות מן ההקשרים השונים שבהם נאמר "חֵי העולמים", ומהם עולה בבירור שמילת "העולמים" בהם היא הבריאה-היקום. להלן הממצאים, אשר כמעט כולם חוזרים על עצמם שוב ושוב בכל רחבי ספרות חז"ל והמיוחסת לחז"ל:

1) "כל-שכן בשבח ותהילה של חֵי העולמים [...] שנאמר: 'כֹּל פָּעַל יְיָ לַמַּעֲנֵהוּ' [מש' טז, ד]" (מסכת סופרים, יג) – במה אנו משבחים את הבורא יתעלה? במעשיו ופעולותיו שאנו רואים בבריאה: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ" (תה' קד, כד).

2) בסוף משנת תמיד נאמר: "ליום שכולו שבת מנוחה לְחַיֵּי העולמים", ו"יום שכולו שבת" וכו' והוא משל לחיי העולם-הבא שיזכו לו "חַיֵּי העולמים", דהיינו אנשי האמת והצדק שחיים גם בעולם-הזה וגם בעולם-הבא, וכמו שאמרו חכמים ע"ה: "צדיקים במיתתם קרויין חיים".

3) "על אחת כמה וכמה למלך חֵי העולמים שהכל שלו" (מסכת דרך ארץ, ה) – גם מכאן משמע שמדובר בבריאה-ביקום, שכולו של הקב"ה.

4) "בורא נפשות רבות על כל מה שברא חֵי העולמים" – הברכה עוסקת בכל מה שברא ה' יתעלה, כלומר משמעות "העולמים" בה היא הבריאה-היקום (וכן בברכה שלאחר ההפטרה).

5) בירושלמי חגיגה ב, נאמר: "זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית [...] אמר ר' יוסי בן חנינה המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם-הבא, המתכבד בכבוד חי העולמים לא כל שכן?", גם מכאן ברור שכבוד חֵי העולמים שמדובר כאן, הוא כבודו בבריאה שברא.

6) במכילתא דרי"ש נאמר: "חֵי העולמים, שנאמר: 'צַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו' [תה' קמה]" (פרשת בא, טז) – ומה הם דרכיו ומעשיו של הקב"ה? בריאתו והנהגתו את העולם.

7) במדרש תהלים נאמר: "אוי לכם שהנחתם לחי העולמים, שהוא קונה שמים וארץ" (מדרש שוחר טוב, מזמור לא; ומובא גם בילקוט שמעוני שם), ואוי לנו שהִנחנו את קריאת "חֵי העולמים" בצירי, וייחסנו את האחדות המוחלטת לבריאה באמרינו "חַי העולמים" בפתח.

מסקנה: בכל מקום בספרות חז"ל (האמיתית ואף המזויפת) שנאמרה בו המילה "העולמים" ביחס לה' יתברך – משמעותה היא הבריאה-היקום. כלומר, לפי חז"ל יש לנקד את הביטוי "חֵי העולמים" בצירי, כך שמשמעות הביטוי ביחס להקב"ה תהיה: "מְחַיֶּה את העולמים".

ה. דעת רס"ג בניקוד המלה "חי"

יש מתעתעים אשר מתעקשים לטעון שרס"ג סבר שיש לנקד את "חַי העולמים" בפתח. ברם, קאפח השכיר כבר חשף את תעתועיהם, וזה לשונו בפירושו להלכות יסודי התורה (ב, ל):

"וראיתי מקשים מהאמור בדניאל (ד, לא) 'וּלְחַי עָלְמָא שַׁבְּחֵית וְהַדְּרֵית' שהיא כתובה בפתח – ולא קשיא מידי, כי [הביטוי] 'חַי עלמא' בלא ה"א [הידיעה] פירושו: החי לעולמים [=לנצח נצחים], וכך תרגם רס"ג כאן 'חי אלעאלם': החי לעולמים. ושם בדניאל (יב, ז): 'וישבע בחֵי העולם', שהיא כתובה בצירי, תרגם רס"ג: 'חיוה אלעאלם' – חיוּת העולם. וההבדל ברור, כי הראשונה בה"א הידיעה והשנייה בלי ה"א הידיעה, וכשיטת רבנו [הרמב"ם]".

כלומר, בְּמקום שמלת "עלמא" או "עולמים" באה ללא ה"א הידיעה (כפי שהיא בכל ספרות המקרא) – משמעותה "נצח-נצחים", ולכן רס"ג תרגם בפסוק הראשון: "החי לעולמים". ברם, כאשר מופיעה ה"א הידיעה בראש מילת "העולם" (וכפי שהיא מופיעה במילת 'העולמים' בספרות חז"ל) – משמעותה הבריאה-היקום, ולכן בפסוק השני רס"ג תרגם: "חִיּוּת העולם".

יש לציין, שבסידור רס"ג בברכת בורא נפשות, "חי העולמים" מנוקד בפתח (סידור רס"ג בהוצאת מקיצי נרדמים, ירושלים תש"ס). והדבר תמוה מאד, מפני שניקוד "חי העולמים" בפתח סותר את שיטתו בפירושו לדניאל, וכן מפני שהברכה עוסקת בבריאת ה' ובכל מה שבתוכה, ולכן ברור שמשמעות "העולמים" בה היא הבריאה-היקום ושיש לנקדהּ בצירי. לאור הקשיים הללו קרוב לוודאי שדבריו של רס"ג בפירושו הם אשר מבטאים נכונה את דעתו האמיתית. כלומר, אין ספק שהמלה "חי" בסידור לא נוקדה על-ידי רס"ג אלא על-ידי אחד המעתיקים למיניהם (בכתבי-יד אחרים שראיתי לסידור רס"ג המלה 'חי' כלל לא נוקדה).

ואם תתבוננו היטב בצילום כתב-היד של סידור רס"ג לקמן, תבחינו בכתם שחור בצורת מעוין אשר ממוקם במקום המתאים לנקודת הצירי השמאלית. כלומר, נראה די בבירור שהסופר או המנקד החל לכתוב צירי והתחרט וכתב על נקודת הצירי השמאלית פתח. כמו כן, שימו לב שהפתח שתחת "חי העולמים" נפגם במהלך השנים, וקו לבן דק חוצה אותו לשניים...

ולעיון באמינות הנוסח של סידור רס"ג, ראו: "האם סידור רס''ג שלפנינו יצא מתחת ידיו?".

"וַיַּתְעוּ אֶת עַמִּי בְּשִׁקְרֵיהֶם וּבְפַחֲזוּתָם [...] וְהוֹעֵיל לֹא יוֹעִילוּ לָעָם הַזֶּה נְאֻם יְיָ" (יר' כג, לב); "צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ); "וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי [מנהיגי] הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו [ולכן מונהגיו] מְבֻלָּעִים" (יש' ט, טו).

ו. על סידור הרמב"ם

בשנת תשע"ז יצא לאור לראשונה "סידור הרמב"ם" (927 עמ'). ברם, כשעיינתי בו ראיתי, שבברכות "ברוך שאמר" ו"ישתבח" נוּקדה האות חי"ת של "חי העולמים" בפתח, ובסוגריים נכתבה שוב בקטן המלה "חי" מנוקדת בצירי. תמהתי מאד על-כך שבסידור הרמב"ם הובאה בנוסח המרכזי מילת "חי" בפתח. כששאלתי מאן-דהו יודע-דבר לפשר הדברים, הוא אמר לי שבתחילה רצה המהדיר לנקד את מילת "חי" אך ורק בפתח, ובעקבות הערה מטלטלת שקיבל אולי מאותו יודע-דבר, הוא החליט להוסיף בקטן ובסוגריים את מילת "חי" מנוקדת בצירי.

לאחר שביקורתי על המהדיר הלז פורסמה לראשונה (בניסוח עדין מאד), יצא לאור קונטרס ובו מובאים דברי מהדיר "סידור הרמב"ם" הנזכר, ובהם הוא מאריך מאד להצדיק את העובדה שהוא ניקד בסידור הרמב"ם את מילת "חי העולמים" בפתח! וגם אם עורך הסידור הלז רחוק מידיעת ייחוד ה' ומהבנת ענייני השיתוף וחילול השם שבאמירת "חַי העולמים", מדוע הוא התעלם מלשונו המפורש של רבנו במורה (א, סט), וניקד את "חי העולמים" שבסידור הרמב"ם בפתח? והנה דברי רבנו: "נאמר בלשוננו חֵי העולמים [בצירי], ועניינו שהוא חִיוּת העולם".

יתר-על-כן, אם אנחנו עוסקים בעניין כֹּה חשוב, וכמו שהוא כותב בקונטרסו בפתיחת דבריו: "מפאת חשיבות העניין, ובפרט שנוגע הוא לאחד מיסודות האמונה, אפרט בזה ביותר" (קונדריס מאמרים ועיונים, עמ' נה). אם כן, מדוע הוא לא ראה לנכון להחמיר בו כדעת קאפח השכיר? והלא ב"עולם הדתי" בימינו מחמירים בהבלים-והבלי-הבלים, כל שיטה שַׁטְיָא הופכים לתורה ועליה מקדשים מלחמה ובונים דייק של שנאה. האם לא ראוי להחמיר בעניין שהוא "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתברך"? ואגב, הביטוי "יסודות האמונה" איננו תואם את משנת רבנו בעניין ייחוד ה', שהרי רבנו קידש את הדעה והידיעה, ולכן ראוי לומר "יסודות התורה", וכמו שדייק רבנו בקבעו את "הלכות יסודי התורה" ולא יסודי האמונה.

ואצרף את דבריו של קאפח בראש הלכות יסודי התורה אשר תואמים להפליא לעורך הסידור הלז שלא ידע ולא יבין: "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". כלומר, מי שהוא מרוקן מיסודות המחשבה של דתנו, רחוק מאד מדרך האמת, קרוב מאד לדרכי המינות האירופיות, ובהכרח נכשל ונחבל בהבלים, והנה שוב דברי רבנו במורה (ג, נא):

וכבר הרחבתי לעיל בעניין זה, דהיינו כיצד העדר ידיעת ייחוד ה' ויסודות דתנו גורר ליראת שמים חיצונית, וכיצד יראת שמים חיצונית ונבובה גוררת להשקפות מינות ומדוחים.

"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).

ז. על עיקשי עקשן עקוש ויקוש

והיה עיקשי עקשן שהתעקש להתעקש ואמר כך: "ואם נֹאמר 'חַי' במשמעות 'מחיֶּה' מה בכך? כלומר 'מחייה העולמים' כמו 'צור העולמים' ומשמעותם אחת". וכך השבתי לו: היכן נאמרה המילה "חַי" במשמעות של מחיֶּיה? וכי ניתן להחליט שמילה מסוימת תשמש למשמעות אחרת ולדרוס בזה את ייחוד שמו הגדול? וכי ניתן לשתף שם שמים בשבועה עם דבר אחֵר?

וראיתי תשובה אחת של ערוסי שבה הוא טען כדברי העיקשי, וזה לשונו שם: "רבים מהאומרים 'חַי העולמים' אינם מתכוונים לומר 'חיים של הנבראים', ומשתמשים בביטוי רק לה', אלא שה' מחייה את העולמים, כלומר את הנבראים, והמילה 'חַי' היא גדר של פעלו ולא שם עצם".

ערוסי אומר: "רבים מהאומרים 'חַי העולמים' אינם מתכוונים לומר 'חיים של הנבראים'". כלומר, לפי ערוסי הם לא מתכוונים לייחס את האחדות המוחלטת לנבראים, אלא ליבם לשמים לפי ערוסי, וכוונתם היא "שה' מחיֶּיה את העולמים, כלומר את הנבראים". וכבר הוסבר שלא ניתן לעקם את משמעותה של המילה "חַי" ולהחליט באופן שרירותי שהיא איננה מורה על אחדותו המוחלטת של ה' יתברך אלא על חִיּוּת העולמים, כמו שלא ניתן להחליט שמותר לומר "חַי" ביחס לשאר הנבראים ושהעושה-כן אינו משתף וחולק כבוד בשבועה לזולת ה' יתעלה.

מה יוצא אפוא מהוראתו של ערוסי? ובכן, לפי ערוסי מותר לומר "חַי" על כל דבר בבריאה, כגון: "חַי השמש" או "חַי הירח" או "חַי העולמים", ולהצדיק זאת בכך שכוונת האדם איננה להישבע לשווא ולחלוק כבוד בשבועה לזולת ה' יתעלה, אלא כוונתו לומר שה' הוא זה שמחיֶּיה את השמש או את הירח או את העולמים – וכי יעלה על הדעת כדבר הזה? וכי יעלה על הדעת שחכמים יתירו לאדם לבטא בפיו שבועת שווא? ורבנו משיב על-כך בהלכות שבועות (א, ג):

"מי שנשבע בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן – אף-על-פי שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה [...] ואף-על-פי שאין אלו שבועות, מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך, ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם".

ואמירת "חַי העולמים" חמורה בהרבה מסתם שבועה "בשמים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן", שהרי באמירתה גם מייחסים את האחדות המוחלטת לזולת ה' יתעלה, וגם לא מדובר על אמירה פרטית בצנעה, אלא באמירה בפרהסיה שוב ושוב מדי יום ביומו לעיני כל הקהל! ברור אפוא, שכל מי שמתעקש לומר "חַי העולמים" וכל-שכן מי שאומר זאת בקהל רב בשעת התפילה בבית-הכנסת, עוונו חמור מאד, ואף שאין זו בגדר שבועה עוון חילול השם בידו.

ומי שמתעה את הרבים לחלל-שם-שמים כמו ערוסי השכיר – גדול עוונו מנשוא. והואיל וכל מעייניו של ערוסי נתונים לשׂררתו, בסוף תשובתו הוא מוסיף חטא על פשע ואומר: "ואם שונים דבריי, אין מקום להעמקת המחלוקת בעניין זה". ובניגוד מוחלט לדבריו, חובה לחקור ולהעמיק בעניין זה כי מדובר בעניין שנוגע ליסוד ייחוד ה', אך ערוסי השׂכיר בורח כמו מאש מכל דבר שמסכן את שׂררתוֹ, שהרי איך יישא פניו לקהל לקוחותיו ויאמר להם שהם כופרים ביסוד ייחוד ה' יתעלה שמו? ואכן, דבריו שונים מאד-מאד, דברי התעייה וכפירה וחילול-שם-שמים.

והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, כג) בעניינו של ערוסי השׂכיר ודומיו הארורים: "וכל זמן שהאדם מוצא את עצמו [...] נוטה כלפי התאווה והתענוגות [...] הרי הוא תמיד יטעה וייכשל בכל אשר ילך, מפני שהוא יחפש השקפות אשר יסייעוהו למה שטבעו נוטה אליו".

והנה דברי הנביא ישעיהו ע"ה בעניינו של ערוסי השכיר וחבר מרעיו הארורים:

"צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".

והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).

ואחתום בכמה חרוזים שחרזתי. פרסמתים בסוף המבוא לסידור "אור הרמב"ם" (תשפ"א):

"אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" (מש' ח, ד).

אֵל חַי חֵי הָעוֹלָמִים

בִּשְׁבָח וְהוֹדָיָה לַה' יִתְעַלֶּה

הִנְנִי מַגִּישׁ לִפְנֵיכֶם סִדּוּר תְּפִלָּה.

הוֹרָתוֹ בִּשְׁגִיאָה מְקוֹמָמָה זָרָה וְנִבְעָרָה:

טִימְּאוּ אֶת פַתַּח יִחוּד שְׁמוֹ הַנּוֹרָא

וְיִחֲסוּהוּ לְשִׁפְלוּת עוֹלָמוֹת הַיְּצִירָה.

הִתְפָּרְצוּ כְּנֶגֶד אֵל-חַי וְכָפְרוּ בְּמִלָּיו

וְשִׁיתְּפוּהוּ עִם מַעֲשֵׂי יָדָיו.

לְפִיכָּךְ אָמַרְתִּי אָסִיר חֶרְפָּה וְכָזָב

וַאֲקַדֵּשׁ וַאֲהַלֵּל שְׁמוֹ הַנִּשְׂגָּב,

יִשְׁתַּבַּח וְיִתְרוֹמַם אֵל נוֹרָא עֲלִילָה

וְיִתְהַדַּר וְיִתְפָּאַר יוֹצֵר כֹּל בְּחָכְמָה.