על סידור הרמב"ם, 'חי העולמים' וייחוד ה'

אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא ידיעת ה' והבנת תכלית המצוות, ובכללן הבנת הלומד או המתפלל את המילים שהוא מוציא מפיו, וכפי שמלמד רבנו במורה (ג, נא):


"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).


דברים דומים נאמרו גם על-ידי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפא–קפב):


"אבל הכופר, הוא העוזב את היסוד כלומר האחד הכולל הכל – יתברך ויתעלה, ועזיבתו אותו תהיה על שלושה יסודות [...] [היסוד השלישי:] או שהיה מסופק באמונתו והרי הוא נקרא בשם דתי, וייתכן שהוא מתפלל ומתחנן, ואין לבו שלם ולא מאמין, והרי הוא משקר ומרמה בדבריו ובאמונתו, כאותם אנשים שבהם נאמר 'וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ' [תה' עח, לו–לז], והרי זה נקרא מי שנתחלל-שם-שמים בו".


ושם הוסיף והעיר קאפח, וזה לשונו:


"ומדברי רס"ג נראה שהם שקולים יחד: הכופר בכל ואינו מאמין במאומה או המאמין בהבלים הזיות ושטויות. ומדברי הרמב"ם נראה כי האחרון קשה יותר, מפני שהוא טופל על ה' את חלאת טמטומו ועקשותו. ראה מו"נ חלק א פרק לו ופרק ס. והאחר ריק מן הכל".


מכלל הדברים עולה חשיבות הבנת הלומד או המתפלל את המילים שהוא מוציא מפיו, שהרי אם הוא מבין היטב את הנאמר, מחשבתו כנה וטהורה והשקפותיו ישרות ונכונות ביחס לה' יתעלה, ובמלים אחרות הוא עובד אלוה אמת ולא אלוה דמיוני פגאני שצייר בהזיותיו. וכך הם הדברים ביחס לניקוד המילה "חי", הנאמרת בתפילה בחתימת ברכת "ברוך שאמר" ובברכת "ישתבח", וכן בברכת "בורא נפשות" – ומי שאינו מבין את חשיבות ניקודהּ למעשה אינו עובד אלוה אמת, שהרי הוא אינו מבין את יסוד היסודות ועמוד החכמות – ייחוד שמו הנורא.


א. חשיבותו ומשמעותו של ניקוד המילה "חי"


נחל את הדיון בפסק רבנו בהלכות יסודי התורה (ב, יב–יג), וכֹה דבריו:


"הקב"ה [...] אינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנחנו יודעין, שאין אנו ודעתנו אחד. אבל הבורא הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה, שאם היה חי בחיים ויודע בדעה היו שם אלהות הרבה: הוא וחייו ודעתו, ואין הדבר כן, אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד. נמצאת אומר, הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. ודבר זה אין כוח בפה לאמרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ולפיכך אומרין: חֵי נפשך, חֵי פרעה, ואין אומרין חֵי יי אלא חַי יי, שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופות החיים או כחיי המלאכים".


ושם בפירושו להלכות יסודי התורה הוסיף קאפח והסביר כך:


"על נושא זה, כלומר שאין לומר ביחס לה' חֵי בצירי, אלא חַי בפתח, ואין לומר ביחס לשום נברא חַי בפתח, אלא חֵי בצירי, ואחת היא אם זה פרעה או כל המציאות 'העולם' או 'העולמים', מחמת חומרתו בעיני רבנו חזר עליו יותר על ארבע פעמים, מה שאין דרכו ולא נהג כן בשום עניין אחר [בפ"ח מהקדמתו לאבות; ביסודי התורה לעיל; במורה ח"א, סח, סט, עב ועוד]".


כדי להוסיף ולהבין עניין זה, נצרף את דברי רבנו הרמב"ם בהקדמתו לאבות (פרק ח):


"ועניינים אלה קשים, אל תחשוב שתבינם בשלמות בשתיים-שלוש שורות מדברי, אלא יהיה לך מזה ידיעה [שטחית] בלבד. ולפי היסוד הגדול הזה, אין העברית מרשה לומר חֵי ה' כמו שאמרו חֵי נפשך, חֵי פרעה, כלומר שום נספח, כיוון שהנספח והמסופח אליו הם שני דברים נפרדים [...] ולפי שחִיות ה' היא עצמותו ועצמותו חיותו ואינה דבר אחֵר זולתו, לא אמרו אותה בסיפוח, אלא אמרו חַי ה', הכוונה שהוא וידיעתו [וחיותו] דבר אחד [...] ואין יכולת בשכלנו לדעת את מציאותו יתעלה בשלמות, וזה מחמת שלמות מציאותו וחסרון שכלנו".


כלומר, המלה "חֵי" מבטאת ומתארת נספח לשם העצם שאליו היא נצמדת, כמו "חֵי פרעה": בביטוי זה המלה "חֵי" מבטאת ומתארת את חייו של פרעה אשר הם עניין נוסף על עצמותו, אך אם נצמיד את המלה "חֵי" לה' יתרומם שמו, הרי שייחסנו לו דבר נספח על עצמותו. ובמלים אחרות, תיארנו את בורא-עולם, שהוא אל אחד ויחיד שאין-כיוצא-בו, כאלוה דמיוני מורכב.


קאפח מוסיף ומבאר בפירושו ליסודי התורה שם, מדוע רבנו החמיר כל-כך בעניין זה:


"והטעם מפני שלדעתו כל האומר חֵי בצירי ביחס לה' הרי זה כופר בייחוד ה' לפי שמשמע הדברים שהוא וחייו שניים, כי דבר אחד מחייה אותו, והרי זה בכלל מה שמנה בפרק ג תשובה: 'האומר שיש שם מנהיג אבל הוא שנים או יותר'. וכך האומר חַי בפתח ביחס לעולם, או לעולמים או לכל נברא אחר הרי זה כופר, מפני שהוא מייחס את האחדות המוחלטת לנברא כל שהוא, ואין האחדות המוחלטת לנברא כל שהוא [...] אלא לאחד המיוחד הוא הבורא ב"ה".


ולא רק שהוא כופר ומחרף ומגדף במזיד לדעת רבנו הרמב"ם (אם הוא מבין מה שהוא אומר), אלא שהוא גם נעקר מן העולם, וזה לשונו של קאפח בהמשך דבריו שם:


"וכל המייחס לבלעדי ה' דבר שהוא לה' לבדו [כלומר, כשאומר חַי בפתח על זולת ה' יתעלה ויתרומם] הרי זה נעקר מן העולם [...] [וכמו שכתב רבנו] בפרק יא מהלכות שבועות: 'וכל המשתף דבר אחר עם שם הקב"ה בשבועה נעקר מן העולם [וחַי ה' היא שבועה], שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד כשנשבעין בשמו אלא האחד ברוך הוא' [...] אף כאן, כל המייחס את האחדות המוחלטת לשום נברא, הרי זה משתף שם שמים ודבר אחר. לפיכך, האומר 'חַי העולמים' בפתח הרי זה נעקר מן העולם, לפי שהוא מייחס לעולם דבר שהוא מיוחד רק לה'. וכל האומר 'חֵי ה'' בצירי הרי זה אומר שהוא שניים ואין לו חלק לעולם-הבא".


ובסידורו "שיבת ציון" קאפח לא אמר מאומה מכל הדברים החשובים הללו, ובמקום להורות שמדובר בעניין שקשור לכפירה בייחוד ה' ולעבודה-זרה חמורה לדעת רבנו, הוא מביא ראיות מספר הזוהר כדי להצדיק את אמירת "חֵי העולמים", וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "ראש הדרדעים מודה בעבודה-זרה", והנה לפניכם כמה פְּסקות מן המאמר הזה:


זאת ועוד, בהבאת הראיות מספר הזוהר ובהודאה ב"קדושתו", קאפַּח למעשה בגד בגידה חמורה בדרכו של אברהם אבינו ובמלחמתו באלילות, ואף הִפנה עורף לדברי רבנו הרמב"ם, אשר קובע במורה שאסור להוכיח את האמת באמצעות ראיות-פַּח יקושות ועקושות, כי סופן של אותן הראיות האליליות להחליש את דרך האמת, וכמו שקאפח בעצמו מתמצת במורה את דעת רבנו בעניין זה (עמ' תמא): "מי שמנסה להוכיח דבר שהוא אמת כשלעצמו בדרכי הטעיה והשאה, לא רק שאינו מועיל מאומה, אלא אף מחליש את אמיתת הדבר שרצה להוכיחו".


והנה דברי רבנו במורה (ב, טז): "ומה שהאדם טוען שהוא הוכיח שאלה מסוימת בהטעיות, הרי לדעתי אינו מחזק אמיתת אותה הבעיה, אלא החלישהּ וגורם להכחישהּ, כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות תיחלש הנפש מלאמת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". וקאפח מוסיף שם: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות, גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו". וכן כותב גם רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' ל): "מילה שאדם שומעה מן הכופרים ותחדור לליבו ותמחצהו, ויעמוד שאר ימיו תחת השפעתה. [...] ואינו חושב שאם לא יגן [=ואינו מעלה על דעתו שלא להגן] על עצמו מפני החום והקור כדי שלא יפגעו בו ויאבדוהו וימיתוהו".


ודברים אלה עומדים כתוכחה קשה נגד קאפח על-כך שהוא הביא ראיות מספר הזוהר, ותלמידיו ממשיכי דרכו הממסדית השכירה אף הרשו לעצמם לחתום על עצומות מפורשות אשר מכשירות את ספר הזוהר ומרוממות אותו כאחד מספרי הקודש של עם-ישראל!


ב. הייחוד יסוד תורתנו


בישיבות המינות השחורות בימינו לא לומדים מדעים ופילוסופיה, כלומר, מצוות ידיעת ה' וייחוד ה' נעקרו מדת משה, ולא רק נעקרו, אף רוּצצו במגפיים מסומרים – שהרי לשיטת צאצאי המינים יושבי הישיבות, לימודי המדעים שבהם מכירים את מי-שאמר-והיה-העולם, וכן לימודי הפילוסופיה והמחשבה שבהם מתרוממים למעלת ייחוד ה', הם בגדר כפירה חמורה. ולכן, אם תשאל אף את המלומדים ו"העילויים" שביושבי הישיבות בעניין המצוות האמורות לא ידעו לומר לך מאומה, ולא רק בעניינן, הם בורים ועמי ארצות גם בשאר יסודות דתנו ועקרו את רובם המוחץ ואולי אף את כולם (ובעניין זה ראו: "כך אמרו חכמים: אחרי לבבכם – זו מינות").


למרות המציאות העגומה בישיבות המינות הטמאות, האמת לעולם לא תשתנה ולא תוחלף, וידיעת ה' וייחוד ה' הם יסודות תורתנו, וידועים דברי רבנו בראש ספרו משנה-תורה: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע וכו', ונצרף לזה גם את דברי רבנו במורה (א, סח):


"והוא [הוא ודעתו וחייו] עניין אחד שאין בו ריבוי [...] וזה יסוד תורתנו [...] כלומר שהוא אחד בלבד ולא יסופח אליו דבר אחר [...] ולפיכך אומרים חַי ה' ואין אומרים חֵי ה'".


והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (א, סט):