נשאלתי כך:
מישהו שאל אותי למה בבית-המקדש היו מקריבים שעיר אחד לחטאת ואחד לעזאזל? אני שואל כי הוא מסיק מזה לגבי השׂערות בתפילין והמים האחרונים "לסטרא אחרא".
תשובה:
טרם שאסביר את טעמו של השעיר לעזאזל לאור משנת רבנו ולאור דרך האמת, הנני מרגיש צורך לשאול שאלה אשר זועקת ומהדהדת במחשבתי: גם אם אדם אינו מבין את טעמו של השעיר המשתלח, איך הוא מרשה לעצמו להחליט שמדובר בקרבן שנועד לפייס ישות אלהית מרושעת אשר שוכנת בעליונים לצד בורא-עולם?! ואיך העדר ידיעה הופך להוכחה שיש אמת בעבודה-זרה? כלומר, וכי טמטומו של האדם מלהבין את האמת, הינו ראיה לעבודה-זרה?!
וכבר הוסבר במאמר: "נטילת ידיים: לברך לפני או אחרי הנטילה?", שכל מי שפועל איזו פעולה שתכליתה להסיר נזק או קפידא של איזו ישות אלהית דמיונית, חוטא בעבודה-זרה, וכבר נכשל והִתעה בזה קארו בעניין נטילת ידיים של שחרית, והנה מעט מן הדברים שנאמרו שם.
א. קארו הקראי משחית את עמֵּנו באלילות
קארו הקראי מחדיר השקפה אלילית מובהקת, שהרי האמונות בשדים ובַרוחות יסודן בקרב עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ודי באמונה בקיומם של השדים והרוחות אפילו מבלי לעבדם כדי לעבור על איסור חמור של עבודה-זרה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת, אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא", וכן אומר רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ואפילו קאפח השכיר אמר את האמת בעניין זה, לאחר שהסתיר אותה היטב בהערה נידחת בעמ' שמ לספר "תורת חובות הלבבות" מהדורתו (שמא תזיק לשׂררתו ולזלילתו מן התורה, ותביא עליו שדים אורתודוקסים): "שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה".
***
ברם, הוראתו של קארו הקראי חמורה אף יותר מכל האמור לעיל, שהרי קארו לא רק הודה באמיתת עבודה-זרה, דהיינו הוא לא רק הודה בקיומם של שדים ורוחות דמיוניים, הוא גם עובד את אותה הרוח הרעה הלכה למעשה! ומהי עבודתה? שישטוף האדם את ידיו שלוש פעמים! וכמו שאומר הטיז על ההלכה הזו: "דמקפיד אותו רוח עד שייטול ידיו שלוש פעמים".
ובמלים אחרות, לא מדובר כאן רק בסעיף מסעיפי עבודה-זרה כי אם בעיקר עבודה-זרה ותכליתה, כי מהות נטילת הידיים שלוש פעמים לפי דמיונם, היא הסרת ה"קפידא" של אותו רוח, וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם, ועשו פולחנים שונים כדי להסיר "קפידות" ונזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמד אותנו רבנו במורה (ג, ל):
"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, והוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה' [=אומה פגאנית קדומה], אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים ומניעת הייסורין וסילוק החולאים [...]
וכאשר נתפרסמו הדברים [=השקרים] הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים, ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".
ובמורה-הנבוכים (ג, לז) מוסיף רבנו ואומר כך:
"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות, מדמים [בהן] שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן מדמים שהם] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותן מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית [ואמר] כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".
ויש לשאול, היש רעה גדולה מנטילת ידיים שלוש פעמים כדי להסיר את נזקה של איזו רוח רעה דמיונית? ובמלים אחרות, היש רעה גדולה מזו שהדבר הראשון שהאדם עושה בתחילת יומו הוא רציעת אזנו ומחשבתו לעבודה-זרה כדי לסלק מעצמו נזק מאגי של רוח דמיונית?!
עד כאן מתוך המאמר בעניין נטילת ידיים. ועתה לשעיר המשתלח אשר לפי אותו עובד אלילים הינו מנחה לאיזו ישות פגאנית דמיונית – ובכן, אם שעיר המשתלח הינו קרבן ומנחה לישות פגאנית דמיונית, ברור שגם הוצאת השׂערות בתפילין וכן נטילת הידיים במים האחרונים – שתיהן (וברור שלא רק שתיהן, כי המאגיה כבר פשטה את גרורותיה הממאירות, ועניינים רבים הפכו בדמיון ההוזים למנחה פגאנית ל'סטרא אחרא') הינן פעולות פולחן שנועדו לשכך את זעמה, ולהגן מפני פגיעתה הרעה של איזו ישות פגאנית רעה שנקראת "סטרא אחרא".
וסכלותו של אותו עובד אלילים הינה ראיה טובה לכך שהזיה מאגית-פגאנית אחת משחיתה ומחריבה את הדעת, כי בחדירתה של הזיה אחת נפתח הפתח לחדירת אינסוף הזיות מאגיות אשר הורסות לחלוטין את מה שנותר משאריות שכלו של אותו עובד אלילים טיפש ונבער – והנה דברים שכתבתי במקומות רבים וראוי לשננם שוב ושוב, בעניין ההזיות המאגיות.
ב. על חומרת ההזיות המאגיות
על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים נכוחה, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו (עבודה-זרה ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ואחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי".
ג. ומה לגבי השׂערות בתפילין והמים ל"סטרא אחרא"?
ובכן, בעניינים אלה כבר כתב ידידי נאור טויטו הי"ו מאמר שכותרתו: "עבודה-זרה ושמה סטרא אחרא", ושם הוא מלמד שמדובר בהזיות פגאניות שחדרו לעמֵּנו מדתות אליליות כעורות.
והנה מעט מתוך מאמרו המאלף:
במאות השנים האחרונות הופיעה ביהדות עבודה-זרה חדשה בשם "סטרא אחרא" (=תרגום מילולי 'צד אחר'), ולפי הזיות ההוזים שאוחזים בעבודה-הזרה הזו, קיימים בעולם כוחות טומאה שפועלים כנגד כוחות קדושה. מקור ההזיה זו, כמובן, הוא בספר הזוהר האפל, אותו חיברו כת מקובלים בספרד של המאה הי"ג. מקובלים אלו הושפעו רבות מדתות זרות ואמונות כוזבות. אחת מן הדתות שהושפעו מהן היא הדת "הזורואסטרית" שהאמינה ב"דואליזם". דת זו הפיצה את השקר לפיו קיימות בעליונים שתי רשויות על-טבעיות נפרדות ובלתי תלויות, שתמיד נלחמות זו בזו על נפשם של הבריות: האל הטוב – "אהורה מזדא", והאל הרע – "אנגרא מניו". גם בנצרות אמונה זו רווחת, שם מציירים את השטן כישות הרעה ואת האל כישות הטובה.
[...] מהזייתם האחרונה של המקובלים גם עולה שבורא-עולם תלוי וזקוק נואשות לבני האדם: ברצונם יקיימו מצוות ויחזקו את מעמדו בפנתיאון הפגאני הדמיוני שיצרו לעצמם, וברצונם יחלישו אותו ויחבלו במאמציו לדכא את אויבו המר – ה"סטרא אחרא". הזיה זו היא הזית-מינות וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, מפני שהיא גם מייחסת לבורא-עולם מגרעת חמורה (וכל ייחוס מגרעת לבורא מדרדר ישירות להגשמה) וגם מודָה בקיומה של עבודה-זרה נגעלה.
לפי מקובלי האופל כוחו של ה"סטרא אחרא" כֹּה עצום ורב, עד שקשה מאד להכניעו ב"דרכי מלחמה" ולכן מוטב לפייסו ולשחדו במתנות. מוטיב זה חוזר מספר פעמים בספר האופל: מצוות כמו: שעיר לעזאזל, עגלה ערופה, מים אחרונים והשיער שבו קשורות פרשיות התפילין, מוסברות כמתן שוחד ל"סטרא אחרא" (ולכן תראו בתפילין האורתודוקסיות קווצות של שיער לבן מבצבץ מתוך בסיס התפילין של-ראש שנקרא 'תיתורא', הוא מבצבץ בחלק הקדמי, הרחוק מן ה'מעברתא' שבו עוברות הרצועות). למשל: שילוח השעיר לעזאזל נתפשׂ כעריכת סעודה מיוחדת ל"סטרא אחרא", סעודה שתעסיק ותרַצה אותו כדי שלא יפריע להקרבת השעיר לה'. כלומר, בני ישראל שרוצים להתקרב לאלוהיהם צריכים לדחות את ה"סטרא אחרא" ולתת לו חלק שיתעסק בו. כלומר, עד לביעור הרע ונצחונו המוחלט של הטוב, האדם חייב להרחיק את ה"סטרא אחרא" מעליו ומעל האל על-ידי שיתופו בעבודת האלוהים – ואין עבודה-זרה גדולה מזו, וכך, עד היום, יש רבים מבני עמֵּנו שעובדים את "כוחות הטומאה" וה"סטרא אחרא".
קצרו של דבר, עיקמו מצוות וכן הוסיפו עניינים שתכליתם לשמש כתקרובת לעבודה-זרה!
עד כאן ממאמרו, ויש להוסיף שהזיה פגאנית זו הינה גם כפירה בתורה, הואיל ונאמר בה שאין עוד מבלעדי אל אמת: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד), "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס), ויש עוד פסוקים בעניין זה.
ד. ומי עוד הפיץ את ההזיה הזו? (רמז: קשור לפורים)
בפירושו לתורה (ויק' טז), הרמב"ן כותב כך:
"וזה סוד העניין, כי היו עובדים לאלהים אחרים, הם המלאכים [...] והנה התורה אסרה לגמרי קבלת אלוהותם וכל עבודה להם. אבל ציווה הקדוש-ברוך-הוא ביום-הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן, והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו [של המדבר ומקומות החורבן] ומאצילות כוחו [=של שר החורבן] יבוא חורב ושממון, כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחורבן. והכלל [=והוא, אותו השר] נפש לגלגל מאדים, וחלקו מן האומות הוא עֵשָׂו שהוא עַם היורש החרב והמלחמות, ומן הבהמות השעירים והעזים, ובחלקו עוד השדים הנקראים 'מזיקין' בלשון רבותינו".
הרמב"ן קובע ששעיר המשתלח של יום הכיפורים הוא קרבן ל"שר המושל במקומות החורבן", והוא "נפש גלגל מאדים", אשר ממנו באים כל הרעות והפגעים בעולם, וכן השדים כפופים לפיקודו. ואני מאד משתדל לשמור על קור רוח, אך מדובר כאן בעבודה-זרה שעונשה סקילה! ואיך עלה על דעתו לעבוד עבודה-זרה כעורה לגלגל מאדים ועוד דווקא ביום-הכיפורים?!
כמו כן, אמונתו בשדים הדמיוניים היא עבודה-זרה לכל דבר ועניין, וכמו שנתבאר במאמר: "השדים – נחלת השוטים והחטָּאים", אך אין זו עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, והוא "רק" בגדר מודה בעבודה-זרה, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכופר בתורה. "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, טז–יז). אולם, בהמשך דבריו הרמב"ן מגדיל להרשיע אף יותר מן הרֶשע שהוא התגולל בו עד עתה, מפני שהוא מתאמץ להכשיר את העבודה-הזרה, ואף מהביל לטעון שהקדוש-ברוך-הוא הוא זה שציווה אותנו לעבוד עבודה-זרה לנפש גלגל מאדים! וזה לשונו:
"ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו [=לשר הפגאני המושל במקומות החורבן] חלילה, אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך. והמשל בזה, כמי שעשה סעודה לאדון [שלו] וציווה האדון את האיש [=עבדו] העושה הסעודה תן מנה אחת לעבדי פלוני, שאין העושה הסעודה נותן כלום לעבד ההוא ולא לכבודו יעשה עמו, רק הכל נתן לאדון והאדון נותן פרס לעבדו, ושמר זה מצוותו ועשה לכבוד האדון כל אשר ציווהו, ואמנם האדון לחמלתו על בעל הסעודה רצה שיהיו כל עבדיו נהנין ממנה שיספר בשבחו ולא בגנותו".
והרמב"ן הארור עובד האלילים האילמים פשוט לא למד פרק א בהלכות עבודה-זרה! שהרי שם בראש פרק א רבנו כותב מפורשות, כי מי שעובד את השמש והירח והכוכבים במטרה לכבד את בורא-עולם, מפני שהם-הכוכבים שריו ועבדיו, עובד עבודה-זרה וחייב סקילה!
והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק א:
"בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול, ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום – חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל-ברוך-הוא, לגדל ולכבד [כלומר שאנחנו נגדל ונכבד] מי שגידלו וכיבדו [ה' יתעלה], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שנכבד] עבדיו העומדים לפניו, וזה הוא כבודו של מלך".
"כיוון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרין שאין שם אלוה אלא כוכב זה – הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח] – כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".
וכן כותב רבנו במורה-הנבוכים (א, לו), וכֹה דבריו:
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שבאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכו' [יר' י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי' וכו' [מלאכי א, יא], רומז על הסיבה הראשונה [=ה' יתעלה ויתרומם שמו, שהוא הצור והמקור לַכֹּל] לדעתם [של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [כלומר, במשנה תורה, וכאמור לעיל ולקמן], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו. [...]
לכן, [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], וביאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובֵד ומרומֵם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה".
מדברי הקב"ה ורבנו הרמב"ם עולה, כי הרמב"ן נקרא אויב ושונא וצר ומקנא ומכעיס ומעלה חמה, וכמו שתיארה אסתר המלכה את המן הרשע (ז, ו): "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה". ובהטעותו את עם-ישראל אחרי ההבל אין ספק שהוא אף חמור מאותם עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, וכפסק רבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דב' יג, יח]".
וראו נא גם את דברי רבנו בהקדמת פירושו למשנה בעניין המתנבא בשם עבודה-זרה: "שיאמר חזון נראה אלי מה' לעבוד נעבד פלוני [...] הרי גם זה מתנבא בשם עבודה-זרה [...] ודינו שיומת בחנק". ועוד בעניין זה ראו: "על נביאי השקר האורתודוקסים", ועוד.
ואצרף לפניכם גם את דברי רבנו בפירושו למשנה חולין (ב, ח):
"[נאמר במשנה:] השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים לשם נהרות לשם מדברות שחיטתו פסולה. [ופירש שם רבנו:] אמרוֹ 'שחיטתו פסולה' משמע שאותו הנשחט מותר בהנאה. במה דברים אמורים? בשנתכוון לעצם אותו ההר או הנהר וזולתם. אבל אם שחט למזל או לכוכב שמדמה שאותו ההר מחלקו, או לדבר מן הדברים העליונים אשר כוחותיהם לפי דמיונם פועלים בעצמים הללו [=כגון לשר המושל על מקומות החורבן], ומשפיעים בהם אותן ההשפעות שמדמים בעלי ה'טלאסם' [=הקמיעות והסגולות] הרי אותו הנשחט תקרובת עבודה-זרה והוא זבחי מתים ואסור בהנאה [...] ופירוש 'גַּדָּא' האושר והטוב, וכך אמרו [חכמים] בפירוש 'בָּא-גָד' [בר' ל, יא] – 'אתא גדא דביתא', כלומר אושר הבית והצלחתו".
מדברי רבנו האחרונים עולה בבירור, כי הרמב"ן הִתעה אחרי עבודה-זרה שיש בה סקילה. ולסיום אעיר על התחסדותו של הרמב"ן: "ואין הכוונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו [=לשר הפגאני המושל במקומות החורבן] חלילה" – והנה לפנינו עוד חזיר אורתודוקסי מכוער שפושט את טלפיו לומר "טהור אני", אך יחד-עם-זאת מטיף לעבודה-זרה. "וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויק' יא, ז).
ה. ועתה לשאלה הראשונה: מהו טעמו של שעיר המשתלח?
ובכן, כדי להוציא מליבם של הכסילים אשר טובעים בזוהמת העבודה-הזרה, עלינו להסביר את טעמו של שעיר המשתלח, אף שידיעתו אינה מעלה ואינה מורידה מאומה כאמור, ואין לדון לכף זכות בשום-פנים את מי שבוחר לפרש את התורה באופנים פגאניים בשל סכלותו. מכל מקום, הנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מו) בעניין טעמם הכללי של כל קרבנות השעירים:
"וכבר אמרו חכמים כי הטעם שהקרבן ביום השמיני של מילואים: 'עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת' [ט, ב] – לכפר על מעשה העגל, וכן חטאתו של יום-הכיפורים: '[בְּ]פַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת' [ויק' טז, ג] – לכפר על מעשה העגל. ועל-פי העניין הזה שאמרוּ נראה לי, כי טעם היות כל החטאות ליחיד ולציבור שעירים, כלומר: שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים ושעירי יום-הכיפורים ושעירי עבודה-זרה, טעם כל אלה לדעתי מפני שרוב מִרְיָם [=מרידתם בה' יתעלה שמו] אז בהקריבם לשֹעירים, כמו שביאר הכתוב: 'וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' [ויק' יז, ז]. [...] כי תכלית כל הפעולות הללו לקבוע בנפש כל חוטא שהוא צריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד [ראו הלכות תשובה ב, ו] כמו שאמר: 'וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד' [תה' נא, ה], ושהוא חייב לבקש מחילת אותו החטא הוא וזרעו-וזרע-זרעו בעבודה שתהא ממין אותו החטא [דהיינו בעבודת ה' ייחודית שתזכיר את אותו החטא ותעורר את האדם לחרטה ולתשובה].
כוונתי בכך, שאם [...] היה החטא עיוני כלומר: שנתגבשה בדעתו השקפה בלתי נכונה מחמת בטלנותו ורשלנותו בחקירה ובהתבודדות בעיון, ישתמש נגד זה בביטול מחשבתו וחדלונה מלחשוב במאומה מענייני העולם כי אם במושׂכל בלבד ובבירור הדעה הרצויה, כעניין שנאמר: 'וַיִּפְתְּ בַּסֵּתֶר לִבִּי וַתִּשַּׁק יָדִי לְפִי' [איוב לא, כז], שזה משל על העצירה והחידלון בעת הרגשת הטעות [המחשבתית] כמו שביארנו בתחילת מאמר זה [ראו במורה א, ה], כפי שאתה רואה נעשה באהרן, כאשר נכשל במעשה העגל נעשה קורבנו הוא וכל מי שעמד מזרעו במקומו הקרבת פר ועגל, וכאשר היה החטא בשעיר-עזים הייתה העבודה [עבודת ה' כאמור] בשעיר עזים. וכאשר יקָּבעו עניינים הללו בנפש, יהיה זה בלי ספק גורם להרגשת חומרת החטא, ולהתרחק ממנו עד שלא ייכשל האדם בו, ויצטרך לאמצעי כפרה ארוכים ומייגעים ואפשר שלא תשלם כפרתו – ולפיכך יתרחק מן החטא מעיקרו ויברח ממנו, וזו תועלת גלויה מאוד".
נמצא, שהטעם המרכזי של קרבנות השעירים הוא הרחקה מעבודה-זרה, והוא הדין להשלכת שעיר המשתלח לעזאזל. כלומר, הוזי ההזיות שסוברים ששעיר המשתלח נועד לפייס או לכבד או לשכך את זעמה של ישות פגאנית דמיונית – לא רק שהם עובדי אלילים אילמים שדינם כרת וסקילה, אלא שהם גם עיוותו לחלוטין את מטרת מצוַת השלכת השעיר המשתלח – מטרתה המקורית היא לכפר על עוון עבודה-זרה לשדים כגון ה"סטרא אחרא", ואילו הכסילים האורתודוקסים החזירו והחדירו באמצעות מצוה זו את העבודה-הזרה לשדים ולרוחות הרעות שמשוטטים במוחם הריק והנבער מדעת. "שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ" (יש' ה, כ).
ועתה לטעם של השלכת שעיר המשתלח במדבר, והנה לפניכם דברי רבנו במורה שם:
"ודע, כי האמונה הזו [בקיומם של השדים] התחדשה קרוב לזמנו של משה רבנו ונהו אחריה רבים, וטעו בה בני אדם, תמצא זה מפורש בשירת האזינו: 'יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם' [דב' לב, יז]. וכבר ביארו חכמים עניין אמרוֹ: 'לֹא אֱלֹהַּ', אמרוּ שהם לא חדלו מלעבוד נמצאים עד שעבדו דמיונות [=כלומר מרוב נהייתם אחר עבודה-זרה לנמצאים – השמש והירח והכוכבים וכו', התרחבה תאוותם, הסתאבה מחשבתם והשתבש דמיונם לעבוד גם שדים דמיוניים שאינם מצויים כלל], לשון ספרי: 'לא דיין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם, ובבואה שם הצל' [שם] [...]
ודע, שלא נאסר בשר-תאווה אלא במדבר בלבד, כי מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים [והיה חשש שהעם יזבחו לשדים]. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים, ולפיכך הותר בשר-תאווה אחר שנכנסו לארץ. ועוד, כי תוקף אותו החולי [הזיית השדים] יורד בלי ספק, ומתמעטים הנוהים אחר אותן ההשקפות".
"והנה נגמר העניין ושלמה המטרה להפר האחווה בין השוטים באמת ובין שדיהם" (שם).
נמצא אפוא ברור, שמטרת השלכת השעיר המשתלח במדבר היא לעקור את הזיות השדים, שהרי "מאותן ההשקפות המפורסמות שהשדים שוכנים במדברות ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים", ולכן התורה ציוותה עלינו להשליך את השעיר במדבר שומם דווקא, כדי לעקור מקרבנו את ההשקפות הרעות בענייני השדים והרוחות הרעות וכל המרעין הבישין, אשר המקובלים הפגאניים למיניהם ובראשם הרמב"ן הארור החדירו וזיהמו בהן את עמֵּנו היקר.
ועוד בענייני ה"סטרא אחרא" ראו: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק ה, וחלק יב)", "כלב ושמו ברסלב – ח"ב", "בעקבות מנדל הטמבל", "עמל ורעות רוח וחרמות ותשובתם (ח"ב)".
"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).