top of page

זחיחותם ושחצנותם של כומרי הישיבות

לאחרונה נחשף אחד מיושבי הישיבות לאתר אור הרמב"ם ותהיות החלו להתעורר במחשבתו. הוא החל להתווכח עם הכומרים שבישיבתו, ואחד מהם החליט להגיב. אותו כומר אשר כמובן אוכל מן התורה, מפחד לחשוף את שמו כדי שלא יפָּגע שמו הטוב כ"אחד שמגיב בבלוגים". וכבר על זאת הנני תמה, והלא אם אכן לפי דבריו הנני כופר בתורה-שבעל-פה, איך הוא מעז שלא לחשוף את שמו?! וכי הוא עושה את מלאכת ה' רמיה? והלא מצוה גדולה ורבה היא להשיב לאפיקורוסים (שהרי לשיטתו הנני כופר ואפיקורוס), מדוע אפוא הוא מפחד?


ואין לי ספק שהוא מפחד שמא יהיו לי תשובות באמתחתי להזיותיו ולתעתועיו, ולכן הוא חושש מלחשוף את שמו, שמא יקבל מנה אחת אפיים, וכמו המן בשעתו ייצא אבל וחפוי ראש.


דבריו של הכומר הזחוח והשחצן הזה די ארוכים ומבולבלים, וניכר שהוא לא למד מדעים ואינו יודע לסדר טענות באופן מושׂכל, ולכן נאלצתי לתמצת את רוב טענותיו כדי שלא להלאות את הקוראים בסכלותו, ועל-כל-פנים צירפתי את תגובתו המלאה בקובץ נפרד בסוף המאמר.


הבה נחל בדברי הכומר המתעתע, וזה לשונו בראש דבריו:


"קראתי את מאמריך על ספר הזוהר, ועוד משאר מאמריך ומאמרי חבריך הסכלים, שמעידים על בורות קשה ביסודות תורת הקבלה, ראייה שטחית ורדודה, התעקשות להמשך ההליכה בחושך, שהרי אתה אומר במוצהר שאינך בודק מה המקובלים משיבים להגנתם! האמנם אתה כל-כך מפחד מהאמת? הנראה לך הגיוני והוגן לתקוף בשטחיות בלי לראות מה יש להשיב?".


ובכן, בסוף מאמר זה יוכח היטב מדוע איני בודק מה המקובלים הפגאניים משיבים להגנתם, כי כמו שנראה לקמן, כל דבריהם הינם או דברי סכלות ועילגות או התעיות נבובות. מכל מקום, אוסיף ואשיב בשלב זה כך: כמו שאין לי עניין לבדוק מה יש לכומרי הנצרות לומר להגנתם בעניין הזיותיהם הפגאניות, כך אין לי שום עניין לשמוע מה יש לכומרי הקבלה הפגאנית לומר להגנתם. ברגע שנחשׂפה מינותם של מקובלי הזימה והזיותיו הפגאניות של ספר-האופל, אין שום צורך לשמוע מה יש להם לומר להגנתם, לא מפני שהנני חושש מהם, אלא מפני שהם יכלו את זמני היקר. וכאמור, הראיה הטובה לכך הן הטענות שיוצגו לקמן בידי המתעתע.


ועתה אחל להשיב לטענות שהוגשו:


א) הטענה הראשונה של המתעתע היא שספר-האופל הוא כמו שיר-השירים ומשלי וקהלת, דהיינו מדובר בספר משלים נשגב וקדוש. ובכן, אם כך, מדוע חכמים ע"ה לא הכניסו את ספר-האופל לתוך התנ"ך? מדוע הם לא הזכירוהו כלל?! ואפילו את מגילת אסתר הכניסו לתנ"ך, היעלה על הדעת שספר כל-כך "קדוש" כמו שמתאר המתעתע הם לא יכניסו?! ולמה טענתו דומה? לטענתם של הנוצרים ש"הברית החדשה" היא ספר קדוש. אולם, כל ספר שאין עליו מסורת נאמנה, חזקה גדולה היא עליו שהוא ספר חיצוני פגאני שהוחדר על-ידי המינים. והעיון בספר-האופל מוכיח שמדובר בספר פרשנות פרו-נוצרי אשר מלא וגדוש במאגיה ובמינות.


כמו כן, אם ספר-האופל הוא ספר משלים כמו שיר השירים, מדוע המקובלים הפגאניים למדו ממנו הלכות ומנהגים מעשיים?! וכי יעלה על הדעת ללמוד הלכות ומנהגים מעשיים מפשטי המשלים בשיר השירים? זאת ועוד, ספר משלי פותח בהצהרה שמדובר בספר משלים, שיר השירים פותח בהצהרה שמדובר בשיר, דהיינו במשלים, וקהלת מלמד מוּסרים פשוטים. היכן נאמר בספר-האופל שמדובר במשלים?! האם יש ולוּ מקום אחד בספר האופל שבו נאמר שאין להבין את כל ספר האופל כפשוטו?! להיפך, יש רק מקומות בודדים שבהם נאמר שיש להבין את העניין המסוים כמשל, משמע, שאת רוב הספר אין להבין כספר של משלים וחידות. וזו סיבה נוספת לכך שאיני שומע למקובלים הפגאניים, כי הם מסלפים את כוונותיהם האמיתיות של מחברי ספר-האופל, ומשתמשים בדבריהם כפי שנוח להם בכל מקום, לגופו של שקר.


יתר-על-כן, היכן מצאנו בספרי הכתובים תיאורים מגשימים כל-כך מפורטים, תיאורים מיניים בוטים ומכוערים, והזיות פגאניות למכביר? והריבוי הקיצוני של ההגשמות וההזיות מעיד כאלף עדים על-כך שלא מדובר בספר טהור של משלים, אלא בספר טמא וכעור שמתחזה לקדוש.


נקודה נוספת, איך ייתכן שספר-האופל הוא ספר משלים, כאשר מצאנו בספר-האופל עצמו פרשנות פשטנית לאגדות חז"ל, וכן פרשנות פשטנית למעשה בראשית, וכן פרשנות פשטנית למשלי הנביאים, הייתכן שספר כֹּה נחות שתופש אפילו את משלי הנביאים כפשוטם, הינו ספר משלים קדוש ונשגב? וריבוי התועבות שבספר-האופל מעיד כאלף עדים על זוהמתו.


ויש כל-כך הרבה דוגמות להגשמה ולהשקפות רעות בספר-האופל, והנני דן בחלקן בהרחבה בסדרת המאמרים על ספר-האופל, ואביא רק אחת כדי שלא להאריך, ורק כדי שהמתעתע לא יהיה חכם בעיניו. בהקדמת ספר האופל (השלמה מהשמטות, סימן כד) נאמר כך:


"ובוא ראה, עד שלא נשלמו אותן שבע דרגות של ימים עליונים, לא נשלם אדם למעלה. כיוון שנשלם למעלה אדם העליון, נשלם למטה אדם התחתון וכל העולמות בשלמות. לכן [האדם העליון] השליט את האדם התחתון על כל מה שנברא בעולם, בגלל שאדם העליון שולט על הכל. ולכן רמז בפסוק זה שבע דרגות, שיש בו שבע דרגות עליונות שנקרא בהם אדם שלמעלה ונשלם בהם, בגלל כך, נעשה אדם בצלמנו, לתת לו שפע מאותו מקום שנקרא חסד".


מן הדברים הללו עולה במפורש שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף! שהרי מכשף האופל אומר, שלאחר שנשלמו "שבע דרגות של ימים עליונים" (ששת ימי בראשית ויום השבת), "נשלם אדם למעלה", והוא מוסיף: "כיוון שנשלם למעלה אדם העליון נשלם למטה אדם התחתון וכל העולמות בשלמות". כלומר, הקב"ה הוא "אדם העליון" ואדם הראשון הוא "אדם התחתון".


מכשפי האופל מוסיפים עוד להחדיר את הזיית המינות הזו: "לכן השליט [הקב"ה] את האדם התחתון על כל מה שנברא בעולם, בגלל שאדם העליון [=הקב"ה] שולט על הכל [...] שבע דרגות עליונות שנקרא בהם אדם שלמעלה ונשלם בהם, בגלל כך, נעשה אדם בצלמנו".


ודי בדברים הללו כדי לקבוע שספר האופל הוא ספר מינות וכן שמצוה רבה לשורפו! כמו כן, שימו לב, לפי מכשף האופל היווצרותו של ה'-אלהים-אמת נשלמה בסמוך לבריאת האדם…


אגב, המתעתע משקר שקר גס מאד, וזה לשונו: "וכל המקובלים אומרים פֶּה אחד שהכל משל ומליצה. אמנם בעניין האגדות בתלמוד היו שחלקו כגון הגר"א, ואכן שגגה בידם, אך בעניין הדרשות בזוהר אין חולק, שם היה צריך להסתיר את חכמת האמת". האמנם? האמנם העולם האורתודוקסי סבור שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן? והלא כל העולם האורתודוקסי כמעט ללא יוצא-מן-הכלל הולך בשיטתו של רש"י-שר"י לפרש את אגדות חז"ל כפשוטן! והראיה מכך שכמעט כל השקפותיהם הפגאניות הרעועות מבוססות על פשטי אגדות או זיופי אגדות!


קצרו של דבר, המתעתע יכול לצווח עד סוף ימי הבלו שספר-האופל הוא ספר של משלים נשגב וקדוש, אך עיון קל מאד בספר-האופל מעלה שמדובר בספר פרשנות מאגי פרו-נוצרי.


ב) בטענתו השנייה המתעתע טוען שהנני כופר בתורה-שבעל-פה, כלומר לפי טענתו, העובדה שיש עשרות או אפילו מאות מקובלים פגאניים אשר החליטו שמדובר בספר מקובל, מחייבת את היותו תורה-שבעל-פה. המתעתע גם מביא כראיה לדבריו את דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה בעניין הפירושים המקובלים ממשה רבנו, שכידוע אין לחלוק עליהם בשום פנים.


ובכן, רק בנקודה הקודמת המתעתע טען שמדובר בספר משלים כמו שיר השירים, דהיינו שמדובר בספר שנכתב ברוח-הקודש כלומר בעזר אלהי בלבד! אז איך הוא החליט עתה שמדובר בתורה-שבעל-פה?! והעובדה שהוא סבור שמדובר בתורה-שבעל-פה מוכיחה שלא מדובר בספר של משלים וחידות אלא בקבלה של הלכות מעשיות, שהרי הוא משווה באופן מפורש בין ספר-האופל לפירושים המקובלים ממשה רבנו! ומה הם הפירושים המקובלים ממשה רבנו אם לא הלכות מעשיות מובהקות?! ואין בכל הפירושים המקובלים משל אחד!


עוד טוען המתעתע: "אלא אפילו חכם אחד אומר קבלה בידי, ואם קבלה – נקבל". האמנם? וכי יעלה על הדעת שכל אדם שיקום ויטען שיש בידו קבלה חדשה חובה לשמוע לו?! ובדיוק כנגד הזיית המינות הזו נמסר לנו בקבלה האמיתית היסוד התשיעי משלושה-עשר היסודות:


"והיסוד התשיעי, הביטול. והוא שזו תורת-משה לא תִבְטַל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בַּפֵּירוש [=בתורה-שבעל-פה], אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת חיבור זה. [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


כלומר, אפילו אם יבואו מיליארדי אנשים ויטענו שיש בידם קבלה חדשה לא נשמע להם! מפני שהם סותרים את הקבלה האמיתית אשר בידינו, ואשר אסור לנו לזוז ממנה, כי תורת משה לא תשתנה ולא תוחלף לעולם. ברם, הקבלה הפגאנית החדירה לדתנו את המאגיה, וכן הלכות והשקפות רבות אשר השחיתו את יסודות דתנו ובראשם יסוד ייחוד ה', וכבר תיארתי בסדרה על ספר-האופל כיצד מחברי הספר המתועב הזה השחיתו וסילפו וזייפו את יסוד ייחוד ה'.


והנה צו ה' בעניין האיסור ללכת אחרי נביאי שקר אשר מדיחים את עמֵּנו למינות:


"אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ, כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת [=ואפילו אות או מופת אין בידי מקובלי האופל!], וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם, לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְיָ אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, אַחֲרֵי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן, וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (דב' יג, א–ו).


ואיך ייתכן לשמוע למקובלי האופל, כאשר אנחנו רואים לנגד עינינו ספר פגאני מובהק, ספר שאין לו מסורת בספרות חז"ל המקורית והאמיתית, ספר אשר מלא וגדוש בהזיות מאגיות פגאניות וזימתיות מתועבות, וכן טובע בריבוי קיצוני של תיאורי הגשמה בוטים עד מעל לצווארו – וכי יעלה על הדעת שנשמע למקובלים הארורים? למקובלים הזימתיים והנגעלים? וכמו שאין אנו שומעים לישו ולמוחמד, כך אסור לנו לשמוע ולקבל את דברי שיקוציהם וגילוליהם.


"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז, ט).


ג) בטענתו השלישית המתעתע מתייחס לדוגמה ג שבמאמר, והנה היא לפניכם:


בהקדמת ספר האופל נאמר כך (א ע"ב):


"'שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה' [יש' מ, כו] [...] ומי הוא 'מִי'? ההוא שנקרא מקצה השמים למעלה, שהכל עומד ברשותו [דהיינו הקב"ה] [...] ויש אחֵר למטה שנקרא 'מָה'".


האמנם? האמנם יש אחד למעלה ואחד למטה? וזו מינות גמורה שאין לה רפואה (ע"כ).


ובכן, המתעתע טוען שלא הבנתי את כוונת מחברי האופל. הוא טוען שהמלה "מי" מייצגת את אי-היכולת להגיע עד חקר הבורא, ואילו המילה "אלה" מייצגת את הכוכבים. "רק מי שנושא את עיניו לראות את ה'אלה' ודרכם רואה את ה'מי' נחשף לתמונה השלמה". לאחר הדברים הללו הוא מטיח כנגדי: "הלא אתה רואה שהבנתך השטחית היא סכלות גמורה?". ובכן, דבריו נאים כוורט בסעודת חתנים, אך אין להם שום קשר לטענה שלי לעיל כנגד ספר-האופל: לעיל הוסבר שספר-האופל הפגאני קובע שישנן שתי ישויות בשמים: "ההוא שנקרא מקצה השמים למעלה [...] ויש אחר למטה" וכו', ואין בדבריו מאומה כדי לפרק את דברי המינות הללו. "וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז, יד).


ויתרה מזאת, וכי מקובלי האופל באמת מטיפים ומעודדים ללמוד מדעים?! שהרי זו היא בדיוק משמעותו של הוורט שהוא נפנף בו, והואיל והמקובלים כלל אינם מטיפים ללמוד מדעים, להיפך, הם מרחיקים את עם-ישראל מלימוד מדעים והשכלה – אין לי אלא לקבוע שהמתעתע הזה הינו גם צבוע ושקרן, שהרי כדי לתעתע הוא מוכן אפילו לנפנף בוורט שמנוגד להשקפות עולמם של המקובלים הפגאניים לחלוטין, שהרי ידועה היא שיטתם "לזרוק את השכל". "וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' יא, כא).


ד) בתלונתו הרביעית התייחס המתעתע לטענתי שספר-האופל מחדיר ישויות אלהיות מבלעדי ה'-אלהים-אמת, דהיינו מטיף לשיתוף ולאלילות. וכך הוא מסביר את ריבוי האלהות שם:


"ועניינם כך הוא: זכר – בחינת משפיע, נקבה – בחינת מקבל, ואין להם שליטה וממשלה כלל וכלל, כמו המלאכים שהרמב"ם סובר שכך ה' מנהיג את העולם; סטרא אחרא – כדי שיהיה בחירה חופשית ה' נתן כוח למכשפים, והם מכסים על האלוקות (כלומר זה מתעה אנשים כאילו יש כוח על טבעי בלתי תלוי בה') ובני אדם חושבים שהם אלוה, ועובדים אותם. כך זהו דרך הנהגת ה' את העולם כמו שה' יצר לנו פיתויי תאוות וזימה כדי שנתגבר עליהם, וכי נאמר שבגלל זה אינם קיימים? ושוב, הלא אתה רואה שהבנתך השטחית היא סכלות גמורה?".


כלומר, המתעתע מודה שאכן יש ישויות אלהיות נוספות בעליונים! שהרי הוא אומר ששאר הישויות האלהיות הן בבחינת נקבה, ואילו הקב"ה הוא בבחינת הזכר... ומי התיר לו ולמקובלים הפגאניים להשוות ואפילו במשל את ה'-אלהים-אמת לזכר ואילו את שאר הישויות האלהיות הדמיוניות שבשמים לנקבות?! והלא זהו חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא! שהרי לא רק שיש כאן ריבוי ושיתוף בעליונים, אלא שיש כאן רמז עבה מאד לכך שהקב"ה הוא זכר אלפא…


זאת ועוד, מצאנו בספר-האופל שיש ועוד איך השפעה ועצמאות רבה לאותן ישויות פגאניות. לדוגמה בעניין ה"סטרא אחרא", אשר לפי דמיונם של המקובלים הפגאניים כוחה הולך ועולה בעולם בהתאם למעשי בני האדם, ועלול אף לעלות ולגבור על כוחו של הקב"ה, אם לא "נעזור" לו ונפעל פעולות מתאימות אשר יחזקו דווקא אותו ויחלישו את ה"סטרא אחרא". כמו כן, בעניין המלאכים מצאנו מסורת בתורה ובנביאים, היכן יש מסורת בעניין הישויות האלהיות?!


והנה מסורת תורת האמת לפיה אין עוד מלבדו, אשר קיבלנו בתורה, בנביאים ובכתובים:


1) "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט); 2) "כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב); 3) "לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס); 4) "כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח); 5) "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד); 6) "הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב); 7) "זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט); 8–10) "כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ", "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ", "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תה' יח, לב; עב, יח; קלו, ד), ויש עוד פסוקים רבים בעניין בלעדיותו.


"וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם" (מ"ב יז, טו).


***

עוד טען המתעתע שיש אמת בכישופים, ובכן הנה דברי תורת האמת בענייני המאגיה:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, ט–יג).


וכי יעלה על הדעת שיש אמת בתועבה? וכי יעלה על הדעת שה' נתן כוח למכשפים לעשות תועבות שכאלה "כדי שיהיה בחירה חופשית"? יתר-על-כן, גם אם יש אמת בתועבות ובשקרי האלילות והמאגיה, מי התיר למקובלי האופל להשתמש בתועבות הללו? מי התיר להם לתאר את ה'-אלהים-אמת כמכשף הגדול מכולם שיושב בשמים ומפזר לחשי כישופים כדי להשיג את מטרותיו? והלא מדובר בתועבות חמורות מאד! מדוע הם אימצו לחיקם את כל התועבות המאגיות של העמים עובדי האלילים: עוננות, ניחוש, כישופים, חוברי חברים, אובות וידעונים ודורשי אל המתים, ואף הוסיפו תועבות מאגיות פגאניות נוספות על התועבות הללו.


"וְלֹא שָׁמֵעוּ [...] לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד יְיָ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מ"ב כא, ט).


והנה שוב לפניכם דברי ה' יתעלה שבפי נביאיו, בעניין הבלי הכישופים:


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


***

המתעתע גם חושף את חרפת בהמיותו בדבריו: "כך זהו דרך הנהגת ה' את העולם כמו שה' יצר לנו פיתויי תאוות וזימה כדי שנתגבר עליהם, וכי נאמר שבגלל זה אינם קיימים?". וכי ה'-אלהים-אמת הוא זה שיצר לנו פיתויי תאוות וזימות? והלא האדם הוא זה אשר בוחר ללכת בשרירות ליבו ומושך את עצמו כלפי הרעות והתועבות! וההזיה הנגעלה הזו שהוא משליך על הבורא ומאשים אותו ביצירת פיתויי זימה, מעידה על-כך שהוא נכשל בתועבות – שהרי מי שסבור שה' הוא זה שיוצר לנו "פיתויי תאוות וזימה", לא יצליח לגבור על יצרו, שהרי יצרו לא יחדל מלתעתע בו ולטמטמו שה' הוא זה שאשם במשיכתו ובהתדרדרותו לזימה ולתועבות. והנה לפניכם דברי רבנו באבות (ה, יז) ומהן עולה שמקובלי האופל הינם חיות-טרף זימתיות:


"אבל תאוותנותו [של בלעם לזימה ולתועבה] הוא במה שיעץ לבלק להפקיר את הנשים לזנוֹת עִם ישראל ולעשותן זונות, ולולי תכונת התאוותנות [לזימה] שהייתה בנפשו ושהדבר רצוי ואהוב אצלו לא היה מצַווה בכך, לפי שציווי האדם לא יהא אלא לפי דעתו [...] ולשון הכתוב בזה: 'הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם' [במ' לא, טז], ואמרוּ חכמים: 'בלעם בועל אתונו היה' [סנהדרין קה ע"א], ואין ספק כי מי שזו הייתה מחשבתו הרי כך יהיו מעשיו".


וביתר ביאור: כל מי שמעסיק את עצמו בתיאורי זימה ותועבה, ומתעקש לצייר את בורא-עולם כזכר אלפא, וכן שיש בעליונים ייחודים וזיווגים (ואפילו אם ישקרו ויכזבו שמדובר במשלים) – כל מי שעושה כן, מעיד על עצמו שהוא שקוע עד מעל לאפו בזוהמת הזימה והתועבה.


ולא לחינם הנביא מלאכי קושר בין המכשפים לבין המנאפים, שהרי מי שהשחית את מוחו במאגיה ובטינופי המאגיה והמינות, חזקה עליו שהוא מבעלי הזימה והתועבה: "וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים [...] וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת" (ג, ה). וכן אומרים ירמיה ודוד: "כִּי עַל כָּל גִּבְעָה גְּבֹהָה וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן אַתְּ צֹעָה זֹנָה" (ב, יט–כ), "אֲשֶׁר בִּידֵיהֶם זִמָּה וִימִינָם מָלְאָה שֹּׁחַד", "קָרְבוּ רֹדְפֵי זִמָּה מִתּוֹרָתְךָ רָחָקוּ" (תה' כו י; קיט, קנ).


ה) טענתו החמישית היא המשך טענתו הרביעית, וכך אומר המתעתע: "וגם אם תוכיח לי שלשיטת הזוהר הם [הישויות הפגאניות הדמיוניות שנזכרו] בלתי תלויים בה', תצטרך להוכיח שמי שמאמין ב'סטרא אחרא' מהסוג הראשון שהזכרתי, כופר בתורה בלי קשר לזוהר".


ואכן הוּכח כבר בראיות לא מעטות (והנני רק בתחילת דרכי), שהישויות הפגאניות שבספר-האופל הן ישויות עצמאיות לחלוטין, ולעתים אף נשׂגבות יותר מה'-אלהים-אמת. על-כל-פנים, לפי המתעתע עלי להוכיח שמי שמאמין ב"סטרא אחרא" מהסוג הראשון, כופר בתורה. ובכן, כל מי שמאמין בקיומה של ישות פגאנית מכל סוג שהוא, כופר בתורה, מפני שמדובר בעבודה-זרה, וכל המאמין בקיומה של עבודה-זרה כופר בתורה, וכדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה:


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


כלומר, לא רק מי שעובד עבודה-זרה וחייב סקילה, אפילו מי שרק מודה בקיומה של עבודה-זרה, כופר בכל התורה כולה, וכדברי רבנו שלוש הלכות לאחר מכן (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ואיך ייתכן שהאדם יתפרץ במחשבתו קמי שמיא לסבור שיש אמת בתועבות ובשיקוצים?!


ו) בתלונתו השישית טוען הכומר המתעתע שהרמב"ם לא סבר שמי שמודה בשדים כופר בתורה, וראייתו מסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, והנה שתי ההלכות המכוננות שם:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


ובכן, רבנו מתייחס בדבריו בהלכה זו לכל ענייני המאגיה והאלילות שנזכרו בפרק יא שם. ואיני יודע מה ראיה הוא מביא מדברי רבנו הללו, אדרבה, רבנו אומר: "ונטשו כל דרכי האמת בגללן", כלומר כל המאמין בשדים למיניהן נוטש את כל דרכי האמת! ודברים קשים מאד נאמרו בתורה ביחס לשדים הדמיוניים ורק ביחס לשדים נאמר שהם "לֹא אֱלֹהַּ": "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ, יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם" (דב' לב, טז). וגם חז"ל גינו אותם מאד וקראו להם דמיונות, וכבר הרחבתי בעניינים אלה בסדרה על השדים. "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (ויק' יז, ז).


עוד מביא המתעתע ראיה מדברי רבנו בפירוש המשנה (עבודה זרה ד, ז):


"אבל אמרתי את זאת מפני שאני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם, נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן, ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים נכונים אלא שהם אסורים מטעם התורה בלבד, ואינם יודעים שהם דברים בטלים ושקריים הזהירה התורה עליהם כדרך שהזהירה על השקר".


וראייתו היא מכך שרבנו אומר "ואפילו טובים וחסידים מאנשי תורתנו", כלומר הנה ראיה לפי דבריו לכך שמי שמאמין בהזיות המאגיות-פגאניות למיניהן הוא עדיין בגדר "טוב וחסיד". ובכן, אם הוא היה קורא את דברי רבנו עד תומם הוא היה מבין את כוונת רבנו, כי רבנו בהמשך דבריו שם אומר כך: "והם [אומת ה'צאבה'] שייסדו את משפטי הכוכבים [=אסטרולוגיה] והכשפים והלחשים והורדת הרוחות [=סיאנס] והשׂיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש [=הניחוש] והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה [...] וכל הדברים הללו שבדו ה'צאבה' אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם בזה, אבל הוא מקום תועלת ותיקון אמונה, לפי שהזיות בני אדם בכוכבים וב'טלאסם' [=הקמיעות לכל ריבוי סוגיהן ומיניהן] אינם מעט, וכבר הִמרו בזה את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם".


ומן המשפט האחרון עולה בבירור, שמה שרבנו אומר לעיל "טובים וחסידים מאנשי תורתנו", כוונתו לכך שהם "טובים וחסידים" וכו' בעיני ההמון ובעיני עצמם, דהיינו מפורסמים כטובים וחסידים, אך לפי האמת הם ממרים את התורה לגמרי במה שהם מאמינים באמיתתם... "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" (דב' לב, כא), וברור שהפסוק הזה עוסק בשדים שהרי נאמר בו: "בְלֹא אֵל", וכך גם נאמר בשדים: "לֹא אֱלֹהַּ".


עוד למדנו מדברי רבנו לעיל על-כך שכל הדברים הללו שקר וכזב: "והרבה מן העניינים האלה [השדים והאוב והנחש וכו'] אשר שלפה תורת-האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה-זרה וענפיה [...] וכל הדברים הללו שבדו ה'צאבה'" וכו' – הרי למדנו שמדובר בשורשי עבודה-זרה וענפיה, דהיינו חלקם הם רק חירוף וגידוף או בעוון לאו, וחלקם דינם בסקילה. "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).


ואיך הסביר המכשף המתעתע את דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י) שראינו לעיל? והנה ההלכה לפניכם: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ובכן, המתעתע טוען שכוונת רבנו כזו: "כל המודה שצריך לעבוד עבודה-זרה אף-על-פי שעדיין לא עבדה (ולכן לא התחייב סקילה בבי"ד) – הרי זה ככופר בכל התורה כולה (מהלכה ד שם)". ברם, רבנו אומר מפורשות: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת", דהיינו הדגש הוא בהתפרצותו המחשבתית קמי שמיא, לא בכך שיש לעבדהּ.


יתר-על-כן, הייתכן שמי שסבור שיש אמת בעבודה-זרה אינו מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אך מי שסבור שראוי לעבדהּ כֵּן מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא?! איֵּה ההיגיון? והלא אם אין משמעות להתפרצות המחשבתית קמי שמיא בהודאה בעבודה-זרה מדוע שתהיה משמעות למחשבה שראוי לעבדהּ? אדרבה, המחשבה שיש אמת בעבודה-זרה חמורה בהרבה מן המחשבה שראוי לעבדהּ – שהרי מי שחושב שראוי לעבדהּ לא בהכרח סבור שיש בה אמת, כי אולי יש לעבדהּ כדי להינצל משמד או אפילו כדי להשיג טובות-הנאה מעובדי האלילים, דהיינו הוא סובר שיש לעבדהּ כדי להשיג תועלת כלשהי ועדיין לא חדרה לליבו טומאת העבודה-הזרה אלא רק אהבת התאוות, וייתכן שהוא אף בז לעבודה-הזרה בליבו, ולועג במחשבתו לאותם עובדי אלילים אילמים... אולם, מי שסבור שיש אמת בעבודה-זרה, עושה כן מפני שמוחו התטנף והוא מורד ומתפרץ במחשבתו קמי שמיא, ועל-כן הוא מחרף ומגדף.


וגם בהלכה ד (ז לפי כת"י) שהמתעתע מזכיר נאמר אותו היסוד: "הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


וברור גם מהלכה זו שמדובר בהודאה ובכפירה בעבודה-זרה, דהיינו שיש בה אמת או שהיא שקר מוחלט וגמור, וכדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא: "ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, [...] כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת" וכו'.


***

בהמשך נקודה זו טוען המתעתע כך:


"ואביא ראיה לדעת האומרים שצריך להיזהר מזוגות וכו', כתוב בגמרא בפסחים (קי ע"ב) בסוגיא בעניין הזוגות: 'כי אתא רב דימי אמר שתי ביצים ושתי אגוזין שתי קישואין ודבר אחר הלכה למשה מסיני ומסתפקא להו לרבנן מאי ניהו דבר אחר וגזור רבנן בכולהו זוגי משום דבר אחר'. כלומר, 'הזיות המאגיה' יסודם בתושבע"פ, ועוד בהמשך התלמוד מספר על רבא ועוד אמוראים שהם עצמם חששו לזוגות, וזה לא אגדה, אלא הוראה למעשה איש מפי איש".


ובכן, אם מדובר במסורת תורה-שבעל-פה, מדוע נאמר שם שורה אחת לפני כן: "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה", וכי יעלה על הדעת שמי שמתעלם ממסורת התורה-שבעל-פה לא יקפידו עליו מן השמים והוא לא ייתן על-כך את הדין?! ועוד נאמר שם: "במערבא לא קפדי אזוגי", ושוב, איך ייתכן שחכמי ארץ-ישראל דחו את מסורת התורה-שבעל-פה?! הייתכן שרבי יהודה הנשיא ורבי יוחנן ועוד, יכפרו במסורת התורה-שבעל-פה?!


אלא ברור כשמש שלא מדובר במסורת תורה-שבעל-פה, ואיך בכל זאת מצאנו הזיות נחותות שכאלה אצל חכמים? ובכן, או שחכמים דיברו כאן בלשון הבאי, דהיינו בלשון גוזמא כדי לתאר את הפולקלור הפגאני של יהודי בבל ותו לא, או כדי ללמד אי-אלו רעיונות ומוסרים שונים. וכבר הרחבתי במאמרים לא מעטים בענייני האסטרולוגיה וההזיות הפגאניות שיש בפשטי האגדות, וכן בענייני פולקלור שבתלמוד הבבלי, ואציין כאן רק אחד: "הייתכן שחז"ל היו כסילים?".


ועתה אסביר את הנאמר במסכת פסחים שם (קי ע"ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה". כלומר, יש ראיה ממאמר זה שכל ענייני המאגיה אין בהם שום זיק של אמת, שהרי חז"ל תלו את מימוש הפגיעה והנזק מן ההזיות המאגיות למיניהן באדם שנפגע ולא באדם שפוגע. כלומר, מי שגורם ומביא על עצמו את הרעה הוא האדם שמאמין בהבל ובשווא, וכעין מה שנאמר באיוב (ג, כה): "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי".


ולכן נאמר בתלמוד לשון הקפדה: "קפדי בהדיה", ללמדנו, שמי שמאמץ את ההבל וההזיות המאגיות גורם שיחול עליו עונש מידה כנגד מידה. כלומר, על-כך שהקפיד על דברי הבל וטמטם את מוחו בשווא, מקפידים עליו מן השמים ועונשים אותו באותו ההבל והתהו שהוא בוחר לשגות ולהקפיד בו. ובמלים אחרות, מי שחושש מנזק מאגי של שדים מענישים אותו מן השמים שפחדיו וחרדותיו אכן יתממשו ויחולו בו אותם הנזקים והפגעים שחשש ופחד מהם. לדוגמה, מי שחושש שרכבו החדש והיוקרתי יהיה מעורב בתאונה כתוצאה מנזק של שד, עלול להיענש מן השמים באותו העונש שפחד ממנו כתוצאה מנהייתו אחרי ההזיות המאגיות.


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


ובעניין זה חשוב להזכיר את דברי רבנו בצוואתו למורה על סגולות התהו וההבל "שהם סגולתם ורכושם [של הרשעים] המיועד לאידם [=לאסונם, לעונשם ולייסוריהם]". כלומר, המידות הרעות וההשקפות הנִּפסדות שבהן בחרו הסוטים והרחוקים מה' יתעלה שמו, הן רכושם ומנת חלקם, ודווקא מהן תצמח הרעה שתמיט עליהם את השבר והמשבר – מידה כנגד מידה.


ואם המתעתע אינו מסוגל להבין ענייני פולקלור פשוטים בענייני שדים והזיות מאגיות פגאניות, והוא סבור שכולם אמת לאמיתה, הייתכן שהוא באמת סבור שההזיות המפורטות בהרבה שיש בספר-האופל הינן משלים וחידות?! כלומר מי שרואה בזוגות ובשדים פשט, ברור שהוא יראה בענייני ההגשמה וההזיות הפגאניות, אשר נפוצים באופן קיצוני מאד בספר-האופל, כפשט. וזו ראיה נוספת לכך שאין להתעניין בדברי מקובלי האופל הנגעלים, ודינם מורידין ולא מעלין.


ז) בטענתו השביעית טוען המתעתע, שאסור "באיסור מוחלט להרהר בליבו שמא הזוהר אינו אמיתי וזאת משום לא תתורו", והראיה שלו היא מספר המצוות להרמב"ם (לאווין מז):


"והמצוה השבע וארבעים, האזהרה שהוזהרנו מלהיות חופשיים במחשבותינו, עד שנסבור השקפות שהן נגד ההשקפות שהובאו בתורה [=וספר האופל כופר ביסודות תורתנו ובראשם יסוד ייחוד ה'], אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה גבול שתעמוד אצלו והוא מצוות התורה ואזהרותיה, והוא אמרו יתעלה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' [במ' טו, לט]. ולשון ספרי: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות, כעניין שנאמר: 'וּמוֹצֶא אֲנִי מַר מִמָּוֶת' וכו' [קה' ז, כו], 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות, שנאמר: 'וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו' וכו' [שו' יד, ג], הכוונה באמרם 'זו זנות', רדיפת התענוגות והתאוות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד".


וכן הוא מביא ראיה מפסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו), בשתי הפְּסקות לקמן:


"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה [כלומר, לא רק שאסור להרהר בכוחותיהם הרוחניים והמאגיים הדמיוניים של האלילים הכעורים למיניהם], אלא, כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה [וכמה יסודות עקרו המינים בספר-האופל, ולא השאירו יסוד אחד משלושה-עשר יסודות הדת שלא חיבלו והשחיתו אותו] – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו [אסור אפילו להרהר בדבריהם!], ולא נסיח דעתנו לכך ונחשוב ונימשך אחר הרהורי הלב, מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו, ואם יימשך כל אדם אחר מחשבות לבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.


כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה [מה נמצא מעבר לקצוות היקום וסופו] מה לפנים מה לאחור [מה היה לפני בריאת היקום ומה יהיה אחריו]; ופעמים בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמים שמא אינה – ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בוריו. על עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וִידַמֶּה שמחשבתו מַשֶּׂגֶת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות; 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא אין בו מלקות [מפני שאין בו מעשה]".


עד כאן דברי רבנו. והטיפש הזה הביא ראיה לדבריי מדברי רבנו, שהרי רבנו אומר: "ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה", ובמלים אחרות, אפילו להודות שיש ולו זיק של אמת בעבודה-זרה אסור באיסור גמור ומוחלט, והדבר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


כמו כן, איני יודע מהי הראיה מדברי רבנו הללו לכך שיש ולוּ זיק של אמת בספר-האופל? אדרבה, מן ההלכות הללו עולה באופן מפורש שאסור לשגות במאגיה ובטומאה: "לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וִידַמֶּה שמחשבתו מַשֶּׂגֶת האמת", אלא, עלינו להיות נצמדים למסורת התורה-שבעל-פה וליסודות דת האמת בלבד. ועוד הוסיף הכסיל המתעתע:


"וודאי שתטען, הם לא גדולי ישראל אלא מינים שעברו על האיסור הזה וכו' [ברור, ולא צריך להיות גאון כדי להבין זאת, ספר האופל מלא וגדוש בדברי מינות ומאגיה שמוכיחים את אלילותו ומינותו וכיעורו], אבל זו טענת סרק, שהרי גם מי שרוצה לכפור בתושבע"פ בכללותה, יטען שחכמי ישראל הפרושים הם סכלים שבגדו באיסור 'בל תוסיף' והזידו לדבר סרה על ה' אשר לא דיבר... וברור שזו טענת סרק ורק מי שרוצה לעקור את עיקרי הדת ישתמש בטענה זו".


ובכן, איני טוען שחכמי המשנה והתלמוד בגדו באיסור בל תוסיף והזידו לדבר סרה, הנני טוען שהמקובלים הפגאניים בגדו בה'-אלהים-אמת ופנו לעבוד אלהים אחרים. ומדוע זו טענת סרק?! והלא הנני מוכיח שוב ושוב שהם שגו בהגשמה, ובהזיות מאגיות פגאניות, ובשיתוף, ובהחדרת זימה ותועבה, והתעו את עמנו בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן, ובמעשה בראשית כפשוטו, ובדברי הנביאים כפשוטן, וערערו על מעמדו של משה רבנו ע"ה, וערערו על מעמדם של חכמי האמת מוסרֵי התורה-שבעל-פה הנאמנה, והלעיטו את עמֵּנו בדת פרו-נוצרית. ואין סוף להשקפות הרעות שהם הוסיפו והחדירו, כגון הכישופים בשמות קדושים ועוד ועוד. ורק כסיל גמור וכעור ובער נבער ופעור שמוחו התטנף לחלוטין לא יזהה את מינותו של האופל.


אגב, המתעתע המטונף הזה אינו מבין את ההבדל שבין מסורת התורה-שבעל-פה שבידי חכמי האמת, לבין מסורת הזימה והתועבה והכפירה והמינות שבידי המקובלים הפגאניים, והעדר היכולת להבין את ההבדל ביניהם נובע בראש ובראשונה מאי-ידיעת המדעים אשר גרמה לו לשגות בהבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ולאמץ לחיקו את הזיות המכשפים הארורים.


וכֹה דברי רבנו בצוואתו למורה בעניינו של הכומר המתעתע, וכל כומרי הקבלה הפגאנית:


"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


ח) בטענתו השמינית והאחרונה של המתעתע הוא כותב כך: "הוספה אחרונה, האמנם האמת כל-כך מפחידה שכל חשבון ששמו 'הגנה על גדולי ישראל' אינו מאושר?". בדבריו אלה מתלונן המתעתע מדוע לא אישרתי את חשבונו שנקרא "הגנה על גדולי ישראל". ובכן, לעולם איני מאשר חשבון באופן מיידי אלא רק לאחר 24–48 שעות, ולאחר שראיתי את טענותיו המבישות גם לא אאשר את חשבונו, כי אין שום מצוה להתגושש עם השוטים והמינים, והשבתי לו רק כדי להציל את מי שניתן אולי להציל, ודי בזה לנבונים, ולשוטים לא יועיל אפילו מעמד הר סיני.


המתעתע סיים: "ראיתי צורך לגלות סכלותך יען לא יפלו ברשתך רבים וטובים", ואחתום אנכי באיגרת רבנו ליהודי תימן, שם הוא מבאר את היחס האמיתי שבין דת האמת לדתות השקר. רבנו מסיים את דבריו שם בניתוח הסיבה להיווצרות הדתות השקריות, שאינן אלא חיקוי ודוגמה לתורת משה שנחקקה בחכמה אלהית, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' כג–כד):


"אותן התורות המדומות, [עמוסות] בדברים שאין להם תוכן [=אין בהן פנימיות אלהית], אלא חיקוי ודימוי ודוגמא. וְהַמְּדַמֶּה [=יוצר אותה התורה וּבוֹדָהּ] נתכוון בכך לגדל את עצמו ולהיראות שהוא כמו פלוני ופלוני, ונתגלתה חרפתו אצל הבקיאים [=בעלי ההשׂגה, המעמיקים לחקור], ונעשה לשׂחוק וללעג כמו ששוחקין ולועגין מן הקוף כאשר מחקה פעולות האדם".


תמונת שער הרשומה מאת: לעת עת, רישיון: CC BY-SA 4.0.


תגובת המתעתע במלואה
.pdf
Download PDF • 121KB


זחיחותם ושחצנותם של כומרי הישיבות
.pdf
Download PDF • 282KB

230 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


אשריך, המשך לבער את הע"ז!

Like

תשובה הולמת כל הכבוד

Like
bottom of page