ונתתי לכם רועים כליבי

בספר ירמיה (ג, טו) נאמר: "וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל", ויש לשאול: וכי יש להקב"ה לֵב כבני האדם? וודאי שלא; ואם כאמור מדובר במשל ואין לה' יתעלה לֵב כבני האדם, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, מהו הנמשל? וכיצד יש להבין את הפסוק הזה והדומים לו בכתבי-הקודש, אשר נזכר בהם על דרך המשל שיש להקב"ה לֵב?


לשם כך כתב רבנו הרמב"ם את פרק לט בחלקו הראשון של מורה הנבוכים, ועל-כך נלמד במאמר זה. נחל אפוא: רבנו עקבי וממשיך במסעו להרחקת הגשמות ולזיכוך המחשבה מסיגי הגשמות ותעתועיה – אשר מזהמים את מחשבתנוּ גם לאחר שנמסר לנו שאין להקב"ה גוף ודמות הגוף – כי ללא לימוד מקיף ומעמיק בהרחקת הגשמות, לא ניתן לזכך ולטהר את המחשבה מסיגי הגשמות ביחס לה' יתעלה, שהרי עולמנו הוא עולם חומרי, וכל מה שאנחנו מכירים מֵראשית יצירתנו הוא בעל גוף ועשוי מחומר. לפיכך, כדי לטהֵר את מושגינו ביחס לה' יתעלה, וכדי לסלק ממחשבתנו דמיונות כזב, עלינו לצאת למסע אל הרחקת הגשמות, מסע שמוליך אותנו רבנו בו בחלק הראשון של המורה.


בפרק לט רבנו מבאר את המלה "לֵב". רבנו פותח בהבהרה שמדובר בשם משותף, דהיינו במלה שיש לה משמעויות נפרדות שאין להן בהכרח קשר זו לזו. לאחר שרבנו מבהיר את העניין הזה ופותח לנו שער להבין ולהשכיל, הוא מסביר את המשמעות הבסיסית הידועה והמפורסמת למלה "לֵב", והיא כמובן האיבר הגופני המרכזי שמזרים את נוזל הדם, המכיל מזון חמצן נוגדנים ועוד, לכל איברי הגוף. נשים גם לב להמשך דברי רבנו לקמן, אשר מסביר כי מרכזיותו של הלב בגוף האדם, הובילה להשאלת המלה "לֵב" למרכזם ולאמצעם של דברים נוספים, וכמו שרבנו יסביר להלן; וכֹה דבריו במורה (א, לט):


"לֵב – שם משותף, הוא שם הלב, כלומר האיבר אשר בו מוצא חיוּת כל בעל לב: 'וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם' [ש"ב יח, יד]. וכיוון שהאיבר הזה באמצע הגוף, הושאל [השם "לֵב"] לאמצע כל דבר: 'עַד לֵב הַשָּׁמַיִם' [דב' ד, יא]; 'לַבַּת אֵשׁ' [שמ' ג, ב; כלומר, המלאך נגלה למשה רבנו מתוך עומק ומרכז האש הגדולה שבערה בסנה, וייתכן שזה גם רמז לרוממות מחשבתו של משה רבנו באותה שעה ולעומק חדירתו למושגי האמת]".


לאחר שרבנו מבאר את משמעותה הבסיסית והחומרית של המלה "לֵב" וכן את השְׂאָלתה הראשונה, אשר מתארת חיזיון של סנה מעולם החומר הבוער באש, רבנו עובר להסביר את משמעויותיה הנוספות והמופשטות. בדרך זו, רבנו מרכך אט-אט את ההתנגדות הטבעית של המחשבה האנושית לכל עניין שמנותק מעולם החומר והעצמים המוחשיים – שהרי המחשבה האנושית התרגלה מֵראשית קיומה ופעולתה למחשבה שרק עצמים מוחשיים קיימים במציאות, ולפיכך נדרשים ריכוך והדרגתיות בלימוד העובדה הפשוטה שאין לאמיתת עצמותו של בורא-עולם, שום קשר וזיקה לגוף וחומר.


א. לֵב – שם המחשבה


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לט) הוא מלמד כי "לֵב" הוא גם שם המחשבה, וכֹה דבריו:


"והוא גם שם המחשבה: 'לֹא לִבִּי הָלַךְ' [מ"ב ה, כו] כלומר, הייתי נוכח במחשבתי כאשר אירע כך וכך. ומן העניין הזה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] כלומר, אחרי מחשבותיכם; 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' [דב' כט, יז] – מחשבתו סרה".


הדוגמה הראשונה שרבנו מביא היא כמובן מאלישע הנביא וגיחזי, וכך נאמר בשלושת הפסוקים האחרונים בפרק כו: "וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר: לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".


נשים לב גם ללשון שבוחר אלישע להוכיח בו את גיחזי: באותו הלשון שבו גיחזי משקר לאלישע, באותו הלשון אלישע הנביא מוכיח אותו על נבלותו: "לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ [...] לֹא לִבִּי הָלַךְ", כאילו אומר לו אלישע: מי שבאמת לא הלך זו מחשבתי, היא זו שבאמת לא הלכה ממך וליוותה אותך, כלומר לא נסתרו ממחשבתי ומידיעתי פשעיך ורדיפת הבצע שלך.


ובעניין שתי הדוגמאות האחרונות שמביא רבנו נעיין בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו):


"ולא עבודה-זרה הוא שאסור להִפנות אחריה [=לפנות אליה] במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה. מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו, ולא [...] נימשך אחר הרהורי הלב [...] ועל עניין הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' [במ' טו, לט] [...] כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות".


חשוב מאד לציין, כי המלה "לֵב" לפי המשמעות הזו אינה מבטאת מחשבה באופן כללי, דהיינו היא אינה מתארת את קיומה של יכולת התבוננות שכלית, אלא היא מבטאת נטייה וסטייה או לחילופין התמדה ודבקות במחשבה או בידיעה מסוימת. ועל המלה "לֵב" במשמעות של מחשבה והתבוננות שכלית רבנו ייחד לקמן ביאור נפרד.


ב. לֵב – שם הדֵּעה


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לט) הוא מלמד כי "לֵב" הוא גם שם הַדֵּעָה, וכֹה דבריו:


"והוא שם הדעה: [א] 'כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֵב אֶחָד לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִד' [דה"א יב, לט] כלומר, בדעה אחת; [ב] וכן אמרוֹ: 'וֶאֱוִילִים בַּחֲסַר לֵב יָמוּתוּ' [מש' י, כא] כלומר, בחוסר דעת; [ג] וכן אמרוֹ: 'לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי' [איוב כז, ו], עניינו לא נטתה דעתי ולא סרה מן הדבר הזה, כי תחילת הלשון [כך הוא]: 'בְּצִדְקָתִי הֶחֱזַקְתִּי וְלֹא אַרְפֶּהָ לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי'. [ד] ומֵעִניין 'יֶחֱרַף' לדעתי אמרוֹ [יתעלה]: 'שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ' [ויק' יט, כ] דומה ל[לשון] [ה]ערבי 'מנחרפה', כלומר נטתה מקניין העבדות לקניין האישות".


במלה "דעה" שרבנו מזכיר לעיל נכללות ארבע משמעותיות לדעתי: גם דעה במשמעות של השקפה סברה והחלטה, גם דעה במשמעות של יכולת התבוננות שכלית, גם דעה במשמעות של נטייה וסטייה מחשבתית אחר השקפה מסוימת; וגם דעה במשמעות של נטייה קניינית לכיוון צד מסוים – בפסוק הראשון מדברי הימים, המלה "לֵב" מבטאת דעה שהיא השקפה סברה והחלטה; בפסוק השני ממשלי, המלה "לֵב" מבטאת חוסר-דעה במשמעות של העדר יכולת התבוננות שכלית, ובמלים אחרות כסילות וטמטום; בפסוק השלישי מאיוב, המלה "לֵב" מבטאת דעה שהיא נטייה וסטייה מחשבתית; ובפסוק הרביעי מספר ויקרא, המלה "לֵב" מבטאת דעה שהיא נטייה קניינית כלפי צד מסוים.


לפיכך, דומני שיש לחלק מחדש את הדוגמאות שבפסקה הזו, הדוגמה השנייה מתאימה לפרק ד לקמן שם רבנו יבאר את המלה "לֵב" במשמעות של יכולת התבוננות שכלית; הדוגמה השלישית מתאימה לפרק א לעיל שם רבנו ביאר את המלה "לֵב" במשמעות של נטייה וסטייה מחשבתית אחר השקפה מסוימת; וגם את הדוגמה הרביעית יש לצרף לדוגמאות שבפרק א, כי בפרק א מדובר בנטייה לכיוון מסוים – ואף שלא מדובר בדוגמה ד בנטייה מחשבתית אלא בנטייה קניינית, יש צד שווה מסוים בין העניינים הללו, דהיינו ששניהם אינם עניינים חומריים, אלא תפישות ומוסכמות מחשבתיות וחברתיות.


ובעניין שפחה חרופה נצרף את דברי רבנו בעניינה בהלכות איסורי ביאה (ג, יג):


"שפחה חרופה [...] היא שחציה שפחה וחציה בת-חורין ומקודשת לעבד עברי, שנאמר: 'לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה' [ויק' יט, כ], הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת-בית-דין, שהרי תיעשה אשת-איש גמורה. [...] ביאת שפחה זו משונה מכל ביאות אסורות [...] היא לוקה שנאמר: 'בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה' [ויק' שם] והוא חייב קרבן אשם" וכו'.


מכאן ואילך רבנו עובר להסביר את משמעויות המלה "לֵב" גם ביחס לה' יתעלה.


ג. לֵב – שם הרצון


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לט) הוא מלמד כי "לֵב" הוא גם שם הרצון, וכֹה דבריו:


"והוא שם הרצון: 'הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי' [מ"ב י, טו] כלומר, רצונך ביושר כרצוני? ויש שהושאל לה' כפי העניין הזה: [א] 'וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי' [יר' ג, טו]; [ב] 'כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה' [ש"א ב, לה] – עניינו יעשה כפי רצוני; [ג] 'וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים' [מ"א ט, ג] – השגחתי ורצוני".


נשים לב כי הדוגמה האחרונה מספר מלכים שונה מעט משתי הדוגמאות שקדמו לה – שהרי המלה "ליבי" שבספר מלכים, אשר מבטאת את רצונו של הקב"ה, הינה משל להשגחתו. ובמלים אחרות, בשתי הדוגמאות שקדמו לדוגמה ג ממלכים, המלה "לֵב" מתארת את רצונו של הקב"ה במנהיגים ישרי-דרך שיהיו נאמנים לציווייו ולאזהרותיו, ואילו בדוגמה האחרונה היא מתמקדת בהשגחתו של הקב"ה על בית-המקדש. נמצא, שהמלה "רצון" ביחס לה' יתעלה הינה גם ביטוי לחלות השגחתו והגנתו של ה' יתעלה.


וראוי להוסיף פסוק נוסף בענייננו (מ"ב י, ל), ובו מסופר על המלך יהוא אשר היה מגדולי המלכים שלחמו באלילות: "וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי [=ברצוני] עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".


ובל נשכח כי גם רצונו של הקב"ה הוא אינו כרצונם של בני האדם, ורק מפאת העדר מלים לתאר את העניין הזה, אשר קודֵם להתממשות פעולותיו של ה' יתעלה ויתרומם, אנו קוראים לעניין הזה "רצונו", כדרך בני האדם שרצונם קודֵם למימוש פעולתם.


ד. לֵב – שם השֵּׂכל


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לט) הוא מלמד כי "לֵב" הוא גם שם השכל, וכֹה דבריו:


"והוא שם השכל: 'וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב' [איוב יא, יב] – [כלומר] ישׂכיל [ופירש רס"ג שם: "ועשיתי נָבוּב – החכמה, כי עיקר המלה נבוב חלול [...] והכוונה בזה הקיבול", דהיינו האדם שיש לו יכולת לקבל ולהכיל את החכמה]; וכן: 'לֵב חָכָם לִימִינוֹ' [קה' י, ב] – שכלו בדברים השלמים [כלומר, שכלו פונה אל האמת והצדק והמושכל], וזה הרבה".


ולאחר שרבנו מסביר את המלה "לב" במשמעות של "שכל", הוא מסביר שברוב המקומות שנזכרה המלה הזו בכתבי-הקודש ביחס לה' יתעלה הכוונה היא לשכל, וכֹה דברי רבנו: "וכפי העניין הזה הושאל לה' בכל מקום, כלומר שהוא מורה על השכל, זולתי במקומות בודדים שיש שהוא מורה בו על הרצון, כל מקום כפי עניינו".


ולא יעלה על הדעת שיש להקב"ה שֵׂכֶל כמו שיש לאדם, אלא ברור שכוונת רבנו שהמלה "לֵב" עשויה לתאר ביחס לבני האדם את מציאות השכל והחכמה, וביחס להקב"ה היא עשויה לתאר לפי משמעות זו את קיומה של התבוננות שכלית מופשטת ונקייה מסיגי החומר; וכמובן שזה משל בתוך משל: הלֵּב הוא משל לשכל והשכל הוא משל לקיומה של יכולת התבוננות שכלית אלהית בלתי נתפשׂת – שהרי אין דעתו של בורא-עולם כדעת האדם, והתבוננותו והשגחתו וידיעתו שונות לחלוטין מכל צד שנעלה במחשבתנו.


ראוי להעיר, שיש מקומות בודדים בכתבי-הקודש שבהם המלה "לֵב" נזכרה ביחס לה' יתעלה, אנכי מצאתי בסך-הכל חמישה מקומות נוספים על הארבעה שנזכרו לעיל, אשר בהם נזכרה המלה "לֵב" בכתבי הקודש ביחס להקב"ה. כמו כן, באותן חמש הדוגמאות הנוספות שמצאתי, דוגמה א ו-ב דומות מאד זו לזו, וכן דוגמה ג ו-ד דומות מאד זו לזו, כך שאיני יודע מדוע רבנו אומר לעיל: "וכפי העניין הזה הושאל לה' בכל מקום", שהרי באף לא אחת מארבע הדוגמאות שראינו לעיל המלה "לֵב" הושאלה לה' בעניין השכל, וגם בחמש הדוגמאות שאנכי מצאתי, רק באחת מהן ניתן להסביר בשופי את המלה "לֵב" ביחס להקב"ה במשמעות של שכל, דהיינו במשמעות של התבוננות שכלית נשׂגבה.