ונתתי לכם רועים כליבי

בספר ירמיה (ג, טו) נאמר: "וְנָתַתִּי לָכֶם רֹעִים כְּלִבִּי וְרָעוּ אֶתְכֶם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל", ויש לשאול: וכי יש להקב"ה לֵב כבני האדם? וודאי שלא; ואם כאמור מדובר במשל ואין לה' יתעלה לֵב כבני האדם, שהרי אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, מהו הנמשל? וכיצד יש להבין את הפסוק הזה והדומים לו בכתבי-הקודש, אשר נזכר בהם על דרך המשל שיש להקב"ה לֵב?


לשם כך כתב רבנו הרמב"ם את פרק לט בחלקו הראשון של מורה הנבוכים, ועל-כך נלמד במאמר זה. נחל אפוא: רבנו עקבי וממשיך במסעו להרחקת הגשמות ולזיכוך המחשבה מסיגי הגשמות ותעתועיה – אשר מזהמים את מחשבתנוּ גם לאחר שנמסר לנו שאין להקב"ה גוף ודמות הגוף – כי ללא לימוד מקיף ומעמיק בהרחקת הגשמות, לא ניתן לזכך ולטהר את המחשבה מסיגי הגשמות ביחס לה' יתעלה, שהרי עולמנו הוא עולם חומרי, וכל מה שאנחנו מכירים מֵראשית יצירתנו הוא בעל גוף ועשוי מחומר. לפיכך, כדי לטהֵר את מושגינו ביחס לה' יתעלה, וכדי לסלק ממחשבתנו דמיונות כזב, עלינו לצאת למסע אל הרחקת הגשמות, מסע שמוליך אותנו רבנו בו בחלק הראשון של המורה.


בפרק לט רבנו מבאר את המלה "לֵב". רבנו פותח בהבהרה שמדובר בשם משותף, דהיינו במלה שיש לה משמעויות נפרדות שאין להן בהכרח קשר זו לזו. לאחר שרבנו מבהיר את העניין הזה ופותח לנו שער להבין ולהשכיל, הוא מסביר את המשמעות הבסיסית הידועה והמפורסמת למלה "לֵב", והיא כמובן האיבר הגופני המרכזי שמזרים את נוזל הדם, המכיל מזון חמצן נוגדנים ועוד, לכל איברי הגוף. נשים גם לב להמשך דברי רבנו לקמן, אשר מסביר כי מרכזיותו של הלב בגוף האדם, הובילה להשאלת המלה "לֵב" למרכזם ולאמצעם של דברים נוספים, וכמו שרבנו יסביר להלן; וכֹה דבריו במורה (א, לט):


"לֵב – שם משותף, הוא שם הלב, כלומר האיבר אשר בו מוצא חיוּת כל בעל לב: 'וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם' [ש"ב יח, יד]. וכיוון שהאיבר הזה באמצע הגוף, הושאל [השם "לֵב"] לאמצע כל דבר: 'עַד לֵב הַשָּׁמַיִם' [דב' ד, יא]; 'לַבַּת אֵשׁ' [שמ' ג, ב; כלומר, המלאך נגלה למשה רבנו מתוך עומק ומרכז האש הגדולה שבערה בסנה, וייתכן שזה גם רמז לרוממות מחשבתו של משה רבנו באותה שעה ולעומק חדירתו למושגי האמת]".


לאחר שרבנו מבאר את משמעותה הבסיסית והחומרית של המלה "לֵב" וכן את השְׂאָלתה הראשונה, אשר מתארת חיזיון של סנה מעולם החומר הבוער באש, רבנו עובר להסביר את משמעויותיה הנוספות והמופשטות. בדרך זו, רבנו מרכך אט-אט את ההתנגדות הטבעית של המחשבה האנושית לכל עניין שמנותק מעולם החומר והעצמים המוחשיים – שהרי המחשבה האנושית התרגלה מֵראשית קיומה ופעולתה למחשבה שרק עצמים מוחשיים קיימים במציאות, ולפיכך נדרשים ריכוך והדרגתיות בלימוד העובדה הפשוטה שאין לאמיתת עצמותו של בורא-עולם, שום קשר וזיקה לגוף וחומר.


א. לֵב – שם המחשבה


בהמשך דברי רבנו במורה (א, לט) הוא מלמד כי "לֵב" הוא גם שם המחשבה, וכֹה דבריו:


"והוא גם שם המחשבה: 'לֹא לִבִּי הָלַךְ' [מ"ב ה, כו] כלומר, הייתי נוכח במחשבתי כאשר אירע כך וכך. ומן העניין הזה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] כלומר, אחרי מחשבותיכם; 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' [דב' כט, יז] – מחשבתו סרה".


הדוגמה הראשונה שרבנו מביא היא כמובן מאלישע הנביא וגיחזי, וכך נאמר בשלושת הפסוקים האחרונים בפרק כו: "וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע: מֵאַיִן גֵּחֲזִי? וַיֹּאמֶר: לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג".


נשים לב גם ללשון שבוחר אלישע להוכיח בו את גיחזי: באותו הלשון שבו גיחזי משקר לאלישע, באותו הלשון אלישע הנביא מוכיח אותו על נבלותו: "לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ [...] לֹא לִבִּי הָלַךְ", כאילו אומר לו אלישע: מי שבאמת לא הלך