"וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן" – חלק א

עודכן ב: 26 מאי 2019

אחד הנושאים אשר מרתקים ביותר את לב האדם ומסעירים את דמיונו הוא החלומות "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (איוב ד, יג). לעתים נדמה לאדם שהוא רואה בחלום דברים אמתיים, והדבר גורם לו להשתאות או לחרדה. יש גם רבים שרואים בחלומם קרובי-משפחה שהלכו לעולמם, ובחלום הם משוחחים עמם ומקבלים מהם "הוראות", תוכחה או מוסר-השכל.

סיפר לי פעם חבר כי פעמיים הגיע אליו גיסו שמתגורר במרחק רב ממנו עם מנת בשר יפה, והודיע לו כי אמו ז"ל באה אליו בחלום, ואמרה לו מדוע הוא אינו דואג לגיסו, ושיביא לו מנת בשר יפה. כמו כן, זכורני אחד שחלם שאביו ז"ל בא אליו בחלום, לאחר שהתעורר ספק בקרב המשפחה אם לקיים גם בשנה העשרים למותו אזכרה וסעודה רבתי, והורה לו שימשיכו לקיים את האזכרה לכבודו גם בשנת העשרים לפטירתו.

דומני שאין סוף לסיפורים מעין אלה, ויש לשאול, האם יש אמת בדברים אלה? לדוגמה, כאשר אנחנו רואים בחלומנו קרוב-משפחה שנפטר, האם זה באמת הוא שבא לשוחח עמנו? וזכורני שפעם רעייתי סיפרה לי, כי במשך תקופה ארוכה לאחר מות סבה, כל המשפחה סביבה געשה ורעשה, כל אחד סיפר שהוא ראה את הסבא בחלום עושה כך ואומר כך, ורק היא לא ראתה אותו בחלום.

בתור ילדה הדבר גרם לה לעגמת-נפש גדולה, מדוע כולם רואים את סבא בחלום ורק אני לא? יום אחד היא החליטה לראות את סבהּ בחלום ויהי מה. כל היום היא חשבה עליו באופן ממוקד במיוחד, ואכן, בלילה היא "זכתה" לראות את סבהּ בחלום, ולשתף את בני משפחתה בחוויה שהנה גם היא ראתה את סבא בחלום... נחל אפוא לעיין בעניין זה לאור משנת רבנו הרמב"ם, וננסה להשיב על כל השאלות הללו ועוד.

א. מקור החלום

רבנו הרמב"ם מבאר בספרו מורה-הנבוכים, כי החלום הוא למעשה תוצר של כוח הדמיון שיש באדם. כוח הדמיון של האדם מסוגל לזכור את העצמים המוחשיים שהוא רואה לנגד עיניו, ולשׂרטט אותם בקווים כלליים בדמיון. כך לדוגמה יוצרים במשטרה תמונת פרופיל של חשוד, על-ידי תשאול העדים ויצירת תרשים לפי תיאוריהם. תיאורים אלה אינם מדויקים בדרך-כלל, מפני שכוח הדמיון אינו זוכר עצמים באופן מדויק, אלא בקווים כלליים.

בספרו שם (א, ג), רבנו מתאר את פעולת הדמיון, וזה לשונו: "תמונה הוא שֵׁם הנאמר [...] על הצורה הדמיונית של אדם הנשארת בדמיון אחרי העדרו מכנגד החושים [...] כלומר דמיון לנגד עיניי בשינה". אדם יכול להעלות בדמיונו את תמונתו של חברו בעודו ער, וכן בעת השינה כוח הדמיון עשוי להעלות את תמונתו של חברו בדמיון. ברם, נדמה כי הדמיון בעת השינה חזק בהרבה מהדמיון בעת המודעות.

בהמשך ספרו שם (ב, לו), רבנו מתאר שוב את אופן פעולתו של כוח הדמיון, וזה לשונו: "וכן כבר ידעת פעולות הכוח הזה המדמה בזכירת המוחשות והרכבתן, והחיקוי אשר בטבעו, ושהחשובה והנכבדה בפעולותיו אינה אלא בעת מנוחת החושים ושביתתם מפעולותיהם [...], וכבר ידוע כי הדבר אשר האדם בעת יקיצתו ושימוש חושיו עסוק בו מאד, שקוע בו ומשתוקק לו, הוא אשר פועל בו הכוח המדמה בעת השינה כאשר שופע השכל עליו כפי הכנתו".

מדבריו אלה אנו למדים, כי הכוח המדמה גם מחקה נסיבות או סיטואציות שהאדם ראה או השתתף בהן במהלך היום, ומעלה אותן באופן מעורבב ומעוות במהלך השינה. עוד למדנו, כי בעת השינה הכוח המדמה פועל בשיא כוחו, כנראה מפני ששאר חושי האדם וכוחותיו שוקטים במנוחה, ולכן בעת הזו הכוח המדמה יכול לפעול ללא הסחה והפרעה, ובאופן המלא והמשמעותי ביותר. עוד למדנו, כי בדרך-כלל האדם רואה בחלום את הדברים שהוא עסוק בהם במשך היום או משתוקק להם, וכמו שאמרו חז"ל בתלמוד מסכת ברכות (נה ע"ב): "אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו".

ב. פעולת הכוח המדמה ומהותו

במקומות נוספים בספריו, רבנו מפרט ומרחיב בשאלת מהו אותו כוח מדמה ומהן פעולותיו, וזה לשונו בהקדמתו למסכת אבות פרק א (עמ' רמח–רמט), שם רבנו מסביר על חמשת חלקי הנפש, וביניהם הוא מלמד גם על הכוח המדמה:

"והחלק המדמה, הוא הכוח הזוכר רשמי המוחשות אחר היעלמם מלפני החושים שהשיגום, ומרכיבם זה בזה ומבדילם זה מזה, ולפיכך מרכיב הכוח הזה מן הדברים שהשיג דברים שלא השיגם מעולם ואי אפשר להשיגם [=נכון להתפתחות המדעית בדורו וכפי שיתאר להלן]. כמו שמדמה האדם אניית ברזל רצה באוויר או מין אדם ראשו בשמים ורגליו על הארץ, ובעל-חיים באלף עיניים למשל, והרבה מן הנמנעות הללו מרכיב הכוח המדמה וממציאם בדמיון. וכן טעו כת המדברים [...] ולא ידעו שהכוח הזה מרכיב עניינים נמנעי המציאות, כמו שהזכרנו".

כאן הרמב"ם מרחיב ומפרט את מה שנאמר לעיל בעניין פעולת הכוח המדמה, ואגב למדנו על מושג חשוב במשנת הרמב"ם והוא הנמנעות, והן כל ההשערות הסברות והשיטות ההלכתיות והמחשבתיות שהשכל הבריא ימאן לקבלם, כי ימצא מיד את נקודת אי-היתכנותן וקיומן במציאות האמתית. ובמלים אחרות, מקור אימוץ הנמנעות הוא חולשת הדעת והתגברות כוח הדמיון וההזיה שבאדם, עד שהוא מדמה שהזיותיו הן מציאות אמתית.

במקור אחר בספרו מורה-הנבוכים (א, עג) רבנו מבאר, כי הכוח המדמה מצוי גם לבעלי-החיים, ומָרי מסביר זאת שם (בהערה 39): "כי בהכותך בעל-חיים פעם אחת במקל, הרי בהרימך עליו את המקל פעם אחרת יברח, כי הרמת המקל פועלת בדמיונו שתכליתה [של המכה] כאב. ואף בהשמיעך קולות מסוימים בעת הכאתו, הרי בהשמיעך את אותם הקולות פעם אחרת אף ללא מקל יברח". לאחר ביאורו של מָרי נעבור לעיין בדברי רבנו שם (עמ' קמב–קמג):

"כבר ידעת כי הדמיון מצוי לרוב בעלי-החיים [...], ושאין פעולת הדמיון פעולת השכל אלא הפכו, והוא, שהשכל מפרק את המורכבות ומבחין בין חלקיהן, ומפשיטן ומשׂכילן כפי אמיתתן וסיבותיהן, ומשיג מן הדבר האחד עניינים רבים מאד, שונים אצל השׂכל כשוני שני בני אדם אצל הדמיון במציאות [...]. ואין לדמיון פעולה במאומה מן הפעולות הללו [מן הפעולות העיוניות שפירט רבנו לעיל], כי אין הדמיון משיג כי אם הפרט המורכב בכללותו כפי שהשיגוהו החושים [כלומר בקווים כלליים], או שמרכיב את הדברים שהם נפרדים במציאות ומרכיבם זה על זה. והכל [כלומר כל פרטי הרשמים בדמיון מתארים] גוף או כוח מכוחות הגוף, כמו שמדמה המדמה אדם וראשו ראש סוס ויש לו כנפיים וכיוצא בכך, וזה הנקרא 'המוצר הכוזב', לפי שאינו תואם שום מציאות כלל, ואין הדמיון יכול להשתחרר במושגיו מן החומר [...] ולכן אין להתחשב במדמה".

מדבריו עולה, כי הדמיון הוא כוח מסוכן שעלול להביא את האדם לידי שיבוש, מפני שהוא אינו כוח שמשׂכיל דברים כפי אמיתתן, אלא מעלה דברים מעורבבים מעוותים ומורכבים זה בזה, ואת כולם סובל הדמיון ואינו דוחה אותם מרשמיו. כלומר, אדם שנדמה לו שדמיונותיו אמתיים עלול ליפול בתהום הסכלות, מפני שהוא אינו מבין שהכוח המדמה אינו כוח שכלי שמביא לידי דעות והשקפות נכונות, אלא כוח שמרכיב רשמים וחוויות ללא הגבלה וללא בקרה. וחלילה לסבור כי יש אמת בכל החלומות והדמיונות, ולכן הדגישו חכמים ואמרו "דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין" (סנהדרין ל), כדי שנתרחק תכלית הריחוק מן ההזיות והדמיונות אל עבר הדעת וההיגיון.

דברים דומים וחריפים אף יותר כותב רבנו בהמשך דבריו שם (א, מט):

"וכבר ידעת כי השגת המנוקה מן החומר, המעורטל מן הגשמות לגמרי, קשה מאד על האדם, זולתי לאחר הכשרה ממושכת. ובפרט [קשה הדבר] למי שאינו מבחין בין מושכל לדמיון ורוב הסתמכויותיו על השגת הדמיון בלבד, ויהיה אצלו כל מה שהמדמה [=הכוח המדמה] מדמהו מצוי או אפשרי המציאות [במקום שיסבור שהוא בגדר הנמנעות ויסלקהו ממחשבתו], ומה שאינו נתפש ברשת הדמיון הוא אצלו נעדר ונמנע המציאות, הרי האנשים הללו והם רוב המעיינים לא יתאמת להם עניין לעולם ולא יתברר להם ספק".

כלומר, מי שהזניח את שכלו וכוחו ההגיוני כחש ונתדלדל, כוח דמיונו גובר מאד עד שחזות הדמיון הופכת להיות הכוח המרכזי בשפיטת השכל, וכל מסקנותיו ודרכי חשיבתו נגועות בהזיות הדמיון. עד כדי כך רבנו מרחיק אותנו משקיעה אחר ההזיות הדמיוניות, שהוא חותם את דבריו במסקנה קשה ביותר: "הרי האנשים הללו והם רוב המעיינים [!] לא יתאמת להם עניין לעולם [!] ולא יתברר להם ספק".

נראה כי מסיבה חשובה זו, הרחיקו אותנו הנביאים והחכמים ממתן משמעות לחלומות, וכמו שאומר הנביא זכריה (י, ב): "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ הֶבֶל יְנַחֵמוּן", כלומר אנשים עשו שימוש בחלומות כדי לשקוע בהזיות שקשורות לעבודה-זרה ובהטעיית עם-ישראל אחר ההבל. דברים דומים אומר קהלת (ה, ו): "כִּי בְרֹב חֲלֹמוֹת וַהֲבָלִים וּדְבָרִים הַרְבֵּה כִּי אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא", ובמלים אחרות, ריבוי החלומות מרבה את ההבל ואת ההזיות שמרחיקות אותנו מן התכלית האמתית והיא יראת אלהים.

ג. מהו אפוא תפקידו של הכוח המדמה?

לדעת רבנו, תפקידו הנעלה ביותר של החלום הוא לשמש כאמצעי להעברת מסרים נבואיים, וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (ב, לו): "אז [בעת השינה] יאצל עליו [על שכל האדם] שפע מסוים כפי ההכנה, והוא סיבת החזיונות הצודקות והוא עצמו סיבת הנבואה". דברי רבנו עמוקים ביותר אך ננסה בכל זאת לבארם, רבנו מלמד כי בעת השינה כל חושי האדם שוקטים ושלווים, ובעת זו עשוי האדם להשיג שפע רוחני מסוים מאת בורא-עולם כפי ההכנה. מהמילים האחרונות עולה, כי לא כל אדם זוכה לנבואה או לחזיונות אמתיים, אלא רק מי שהכשיר את עצמו לנבואה או קרוב לכך.

רבנו ממשיך שם ואומר:

"ואמרו [חז"ל בבראשית רבה יז, ז; מד, יט]: 'נובלת נבואה – חלום', וזה דימוי נפלא, כי הנובלת הוא הפרי בעינו ובעצמו, אלא שנָבל לפני שלמותו ולפני שיגיע זמנו. כך פעולת הכוח המדמה בעת השינה היא פעולתו בעת הנבואה, אלא שיש בו חסרון ולא הגיע לתכליתו".

מדבריו עולה, שהחלום הוא אמצעי חשוב לחזון נבואי, אך החלומות הרגילים שפוקדים את בני האדם אינם בגדר נבואה, מפני "שיש בו [=בחלום] חסרון ולא הגיע לתכליתו". ויש לשאול, מדוע החלום לא הגיע לתכליתו הנבואית? נראה לומר שהסיבה המרכזית לכך היא העדר הכשרה שכלית, ובלעדיה השפע הנבואי איננו מאיר את שכלו של האדם. משכלו של האדם עובר השפע גם לכוח המדמה אשר מצייר חזיונות בדמיון בהתאם לרמת השכל ואיכותו. נמצא, כי בהעדר הכנה שכלית, כל מה שנותר לכוח המדמה הוא ליצור חזיונות לפי השכל הקיים, כלומר לפי דמיונותיו הזיותיו ותשוקותיו, ולפי רמתו ורמת מושגיו.

ד. האם יש חלומות אמתיים?

האם ייתכן שאדם שאינו נביא ואינו קרוב לכך יחלום חלום שיש בו אמת? כדי להבין עניין זה יש ללמוד מעט הקדמות. במורה-הנבוכים (ב, לז) הרמב"ם מבאר, כי ישנו שפע שכלי אשר שופע מאת ה' יתעלה על האדם, על הכוח ההגיוני ועל הכוח המדמה. השפע השכלי הזה אינו שפע נבואי בהכרח, אלא מעין ברכה ששורה על כל אחד ואחד מבאי עולם: על שכל האדם כפי הכשרתו השכלית, ועל הכוח המדמה שבו כפי איכות יצירתו ותקינותו. השפע השכלי הזה עשוי להיות גם שפע נבואי בהתקיים שלושה תנאים: א) האדם הכשיר את שכלו באופן המעולה ביותר; ב) הכוח המדמה איכותי מאד מראשית יצירתו ופועל במלא כוחו; ג) ברצונו של הבורא לנבא את אותו האדם המסוים.

וזה לשון רבנו במורה-הנבוכים (ב, לז) בבארו את עניין השפע השכלי ששופע עלינו מאת ה' יתעלה:

"[א] דע כי השפע השכלי, אילו היה שופע על הכוח ההגיוני בלבד ואינו שופע ממנו מאומה על הכוח המדמה, בין מחמת מיעוט הדבר השופע או מחמת מגרעת שהייתה במדמה מעיקר היצירה עד שאינו יכול לקבל את שפע השכל, הנה זה הוא סוג של חכמים בעלי העיון. [ב] ואם היה השפע על שני הכוחות יחד כלומר ההגיוני והמדמה [...] והיה המדמה בתכלית השלמות היצירתית [כלומר שאין בו מגרעת אורגנית], הנה זה הוא סוג הנביאים".

שתי האפשרויות הראשונות פשוטות יחסית להבנה, כדי להיות נביא צריך שהשפע השכלי מאת ה' יגיע לשני הכוחות – ההגיוני והשכלי, ומי שהשפע השכלי מגיע רק לכוח ההגיוני שבו לא יהיה נביא אף שיזכה למעלת החכמה. האפשרות השלישית קשה יותר להבנה, וזה לשון הרמב"ם שם:

"[ג] ואם היה השפע על המדמה בלבד, ויהיה ההגיוני מוגבל בין מעיקר היצירה או מחמת מיעוט ההכשרה, הרי הסוג הזה הם מנהיגי המדינות מייסדי החוקים, והקוסמים והמנחשים, ובעלי החלומות הצודקים, וכן עושי הפלאות על-ידי התחבולות המופלאות ומעשי הלהטים על אף שאינם חכמים, הם כולם מן הסוג הזה השלישי".

נבחן אפוא את אותם אנשים שהשפע האלהי מגיע אליהם לכוח המדמה בלבד:

1) מנהיגי המדינות מייסדי החוקים – מנהיגי דת ומדינה נוטים להשאיר מורשת שמבטאת את חזונם ותפישת עולמם, אך אין הדבר אומר שחזונם נכון בהכרח, וברוב המקרים הוא אף משובש, כמו מנהיגי הדתות השונות, הוגי הדעות, יוצרי סוגי המשטרים למיניהם, וכיו"ב. ולא רק שאין בדבריהם מן השלמות האלהית אלא שלעתים קרובות מעורבים בדבריהם דברי סכלות, רשעות וחוסר צדק. דוגמה מפורסמת הקרובה אלינו היא חזונו של שמעון פרס ל"מזרח תיכון חדש". ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חזונו של היטלר לנצחיות גרמניה הנאצית ב"רייך אלף השנים".

2) קוסמים ומנחשים – הכוונה למי שעוסקים בעוררות כוח ההשערה בכל מיני דרכים שהתורה אסרה אותם, ואין בדבריהם ולו זיק של אמת, אלא כל דבריהם נובעים מכוח הדמיון וההשערה שהם מעוררים באמצעים חיצוניים, כגון זריקת מקל על הארץ, קריאה בקפה, פעילות גופנית מאומצת, שקיעה בטרנס דמיוני, וכיו"ב. ומָרי מעיר שם שהכוונה "כשהם עצמם תועים, אבל אותם הרמאים המתעים אינם מסוג זה". כדי להשלים את ההבנה בעניין זה, נצרף את דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לא), וזה לשונו:

"והמצוה האחת ושלושים, האזהרה שהוזהרנו מלקסום, כלומר לעורר את כוח ההשערה באחד ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות הללו המגידים מה שיהיה לפני היותו לא ייתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה שבהם חזק, ויארע על הרוב כפי האמת והנכון, לפיכך ישערו מה שיהיה, ויש להם יתרון זה על זה כמו שיש לכל בני אדם יתרון זה על זה בכל כוח מכוחות הנפש. והכרחי לבעלי הכוחות ההשערתיים הללו לעשות איזה מעשה, כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעולתו. יש מהם מי שמכה במקל על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות משונות וּמְפַנֶּה מחשבתו, ועושה כך זמן ממושך עד שיארע לו מעין מצב העילפון ויגיד מה שיהיה, [...] ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד, [...] ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומביט בה ומגיד. והמטרה בכל אלו לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר עצמו פועל משהו או מורה על משהו".

3) עושי הפלאות והלהטים – הכוונה לאלה שעוסקים באחיזת עיניים, כי כדי למצוא דרך לעשות פלאות ולהטים יש צורך בכוח דמיון חזק, שיוביל את האדם לכל מיני דרכים יצירתיות להטעות בהן את ההמון. לשם השלמת העניין נצרף גם כאן את דברי רבנו בספר-המצוות (לאווין לב):

"ובכלל המעשה הזה [=איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים, ולשון חכמים: 'מעונן זה האוחז את העיניים' [סנהדרין סה ע"ב], והוא סוג גדול מסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים אותם עושים תמיד, שלוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש, וזורק טבעת לאוויר ומוציאה מפי אדם שלפניו, וכיוצא בזה ממעשי אוחזי העיניים המפורסמים אצל ההמון. כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא 'אוחז את העיניים' והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".

ומָרי שם בהערה 78 מוסיף: "ורבנו סובר שלא על קלות הידיים הוא לוקה [כדעת הרדב"ז שם שתמה מדוע האוחז את העיניים לוקה], אלא על ההטעיה ויצירת מושגי שווא ותפל במוחות הטיפשים והפתאים".

4) בעלי החלומות הצודקים – כל הרשימה לעיל עוסקת באנשים שהכוח המדמה מובילם בעיקר להבלים, ובודדים מובילם אולי גם למעט השקפות נכונות (כמו מנהיגי המדינות ששופטים את עמם בצדק וביושר). מסקנתנו זו מתחדדת מהמשך דברי רבנו שם שאומר כך (ב, לח):

"ודע כי הנביאים האמתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".

כלומר, כל אנשי הסוג השלישי, משיגים בחלומם או בחזיונם דמיונות והשערות בלבד, ולכן אין לייחס לדבריהם חשיבות כלל, מפני שדבריהם הם בגדר השערות, וכטיבן של השערות, חלקן עשויות להתברר כנכונות וחלקן כשגויות. אם כן, מדוע אפוא קורא להם רבנו "בעלי החלומות הצודקים"? נראה שכוונתו לומר במלה "צודקים" – חלומות שנתבררו כנכונים, כגון חלומות שמראים שעתיד להתרחש אירוע מסוים ואכן הוא מתרחש. ואם ישאל השואל, כיצד יחלום אדם חלום אמתי אם הוא אינו נביא? ובכן, כמו שאדם יכול לשער השערות וחלקן יתממשו ברב או במעט, כך גם אדם שיש לו כוח מדמה חזק מסוגל לשער השערות מגוונות שיופיעו בחלומותיו בדרכים שונות, וחלקן של החזיונות שמקורן בהשערות, אף עשוי להתקיים בדומה לאופן שבו ראה אותן בחלומו.

כדי לחזק את הבנתנו זו נצרף את דברי רבנו שם (א, לז):

"וממה שאתה צריך לדעת ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה השלישי יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה וחולשת ההגיוני, והיותו אין בו [=בכוח ההגיוני] מאומה כלל, כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו אדם לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שהכוח ההגיוני שבו ייצא אל הפועל]".

ממקור זה אנו למדים כי אנשי הסוג הזה השלישי, "מתערבים אצלם הדברים האמתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה", ודברים אלה תואמים את האופן שהסברנו, שאותם אנשי הסוג השלישי מסוגלים לשער השערות רבות ומגוונות, שחלקן יימצאו כצודקות. וזו כנראה כוונת מאמר חז"ל באמרם (נדרים ח ע"א): "אמר רבי יוחנן משום רשב"י: כשם שאי אפשר לבר בלא תבן, כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים", וכן במסכת ברכות (נז ע"ב): "חלום אחד מששים בנבואה".

עוד אומר רבנו שם (ב, לב), וזה לשונו:

"וכן אל יטעך [...] לפי שכל מגיד נעלמות בין שהיה זה מצד הקסם והרגש או שהיה מצד חזון אמת, הרי הוא נקרא נביא. ולפיכך נקראו נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים, הלא תראה אמרו יתעלה 'כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם' [דברים יג, ב]".

כלומר, מגידי הנעלמות מתחלקים לשני סוגים: האחד נביאי ה' רואי חזיונות אמת, והאחר נביאי השקר שכוח ההשערה שלהם חזק מאד, וחזיונותיהם בחלומותיהם נובעים מכוח ההשערה הרגש והתחושה, לא מכוח השכל וההיגיון. ולכן, מצד אחד הם מסוגלים להגיד עתידות, שהרי יש להם כוח דמיון חזק, אך הם אינם מסוגלים לדייק אל האמת כחוט השׂערה כנביאי הצדק, שהרי רשמי חלומותיהם מעורבבים ועשויים להיות צודקים או שקריים, כדין כל השערה. וכמו שכותב רבנו שם (ב, מה): "שאין כל הרואה חלום צודק – נביא".

ובל נשכח כי התורה כבר הזהירה אותנו מכך שחלומותיהם עשויים להתקיים באמרה (דברים יג, ג–ד): "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם" (בעניין זה ראו מאמרי באתר אור הרמב"ם: "היוכל אדם לדעת את סוד העתידות?", והוא חשוב להשלמת הבנת חזיונות נביאי השקר).

נצרף מקור אחרון לחיזוק ולאישוש הבנתנו, רבנו שם (ב, לח) מוסיף ואומר: כי "מן הכוח ההגיוני יגיע השפע למדמה", כלומר גם כאשר השפע-הברכה הזו מגיעה רק למדמה, היא עוברת למעשה דרך הכוח השכלי. וייתכן שזו הסיבה שהיא מגיעה בשיבוש אל הכוח המדמה, כי עברה דרך שכל שאינו מוכשר לקבלת אותו השפע, והגיעה אל הכוח המדמה לאחר עיוות עיקום ועיקוש.

נמצא אפוא, כי מה שאומר רבנו לעיל שמכוח הדמיון אדם עשוי לראות "חלומות צודקים", כוונתו היא כזו: בכוח ההשערה שמקורו בכוח הדמיון, אדם מסוגל לשער את העתידות ואף להצליח לקלוע אל המטרה בחלק מן המקרים. אותן השערות דמיוניות שמקורן בכוח המדמה עשויות להיראות גם בחלום, וככל השערה אף עשויות להתממש. במקרה שהשערות החלום מומשו נקראים חלומות אלה "חלומות צודקים", לא בגלל שאלה חלומות מאת ה' אלא בגלל שבפועל אותן ההשערות התקיימו. וכמו שהתורה קוראת לנביאי השקר "נביאים" אף-על-פי שמקור חזונם אינו מאת ה' אלא בהשערה ובדמיון, כך נקראו החלומות "צודקים" אף שמקורם איננו מאת ה' אלא בהשערה ובדמיון.

בפרק הבא נראה, כי החלומות האמתיים היחידים הם חלומות נבואיים או חלומות נדירים ביותר שנאמרו מאת ה' כהערה מיוחדת לאדם מסוים ולצורך היסטורי רב משמעות.


#מורההנבוכים #נבואה #עתידות #חזון #שכל

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!