רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק ב)

עודכן: 22 בפבר׳ 2021

טרם שנפתח נֹאמר דבר-מה על תרגום אונקלוס: דרכו הינה עקבית ואחידה בכל תרגומו והיא להרחיק מהגשמת הבורא יתעלה, וכך מתאר רבנו במורה (א, כז–כח) את פעלו המבורך:


"אונקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסילוק הגשמות, וכל תואר שמתאר הכתוב המביא לידי גשמות, מבארו כפי עניינו. [...] וזה נמשך בתרגומו. [...]. אבל ביאור אונקלוס כבר ידעתו, אלא שתכלית הדברים שהוא שלל את הגשמות [...]. וכך בכל מקום אינו נוגע בעניין זה אלא לשלילת הגשמות בלבד, כי שלילת הגשמות דבר שהוכח, הכרחי באמונה ["כלומר, שאין הבורא גוף וגווייה כבר הוכח בבירור, ודבר זה הכרחי באמונה, כי הפכו כפירה מוחלטת" (מָרי שם)], ולפיכך החליט בו [אונקלוס] ופירש על-פיו".


בדרכו של אונקלוס הלכו גם רס"ג ורבנו הרמב"ם, וכפי שנראה לקמן במהלך ניתוח חמש הדוגמאות הראשונות מפירוש רש"י לתורה.


ז. הגשמה בפירוש רש"י לפרשת בראשית


דוגמה ראשונה


רש"י בפירושו לפסוק הראשון בתורה מייחס מגרעת לבורא-עולם והיא העדר חכמה. והנה הפסוק לפניכם: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", ושם רש"י פירש: "בָּרָא אֱלֹהִים – ולא אמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבה לברוא אותו [את העולם] במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין, היינו דכתיב: 'בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם' [ב, ד]".


יסוד פירוש רש"י הוא במדרש רבה (יב, טו), אולם פירוש זה בעייתי מאד לדעת רבנו הרמב"ם, מפני שרש"י מעתיק מדרש שאינו כפשוטו ומפרש באמצעות פשטו את פשט הפסוק! כאילו ה' יתעלה שגה בבריאתו: בתחילה הוא חשב לברוא באופן מסוים, אך לאחר שברא הוא ראה ששגה וחזר לברוא את העולם באופן שיתקיים... וכי יעלה על הדעת שיש מגרעת וחסרון ידיעה לפני הקב"ה? וכי הקב"ה זקוק לשיטת הניסוי והתהייה? וכי הקב"ה עושה טעויות? האם לא כל העולם גלוי לפניו מראשיתו ועד סופו? ומראשית הזמן ועד אחריתו?


ותיאור הקב"ה בפירוש פשטני מוצהר, כישות שחושבת, בודקת, מהרהרת, שוגה, ומתקנת את טעויותיה תוך כדי עשייה – הינה הגשמה מובהקת. כי כל התיאורים הללו אין להם שום קשר עם בורא-עולם, ואין להם שום מקום למעט בעולם המשלים והמדרשים. ורק מי שנדמה לו שהקב"ה הוא מעין אדם או מעין בשר ודם, עלול להעלות על דעתו שמדרש זה כפשוטו, ואף יעז להביא אותו כפירוש פשטני לפשט פסוקי התורה. כלומר, ייחוס העדר או מגרעת של אי-ידיעה ושגיאה בעשייה, גורר בהכרח לעריכת דימוי בינינו לבין בורא-עולם, כאילו יש דמיון בינינו לבינו במערכת קבלת ההחלטות ובאופני הביצוע.


אגב, אגדה זו נועדה ללמדנו עד כמה חשוב שאנחנו, לא בורא-עולם, נתנהג איש עם רעהו במידת החסד והרחמים, כדי שהעולם יתקיים ונזכה לחיי חברה תקינים בריאים ומאושרים. והתורה ציוותה עלינו לחמול לרחם ולסלוח, וחלילה לנו מלנקום ולנטור, למעט את המינים עובדי האלילים אשר בהם נאמר בספר דברים (יג, ז–יב):


"כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ [...] נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים [=אלהים בשר ודם הוא אלהים אחרים] [...] מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם [=הנצרות] [...] לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ [...] וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְיָ אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ".


דוגמה שניה


"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ [...] וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (א, ב) – רש"י פירש שם כך: "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת – כסא הכבוד עומד באוויר ומרחף על פני המים, ברוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן". יסוד פירושו זה הוא במדרש תהלים (שוחר טוב), צג. ונראים הדברים כי מדרש זה הוא מדרש מאוחר (קרוב לתקופתו של רש"י), וכן סוברים רוב החוקרים.


בחלק א של מאמר זה ראינו, שפירושו של רש"י הוא פירוש פשטני מוצהר, וכאן רש"י מפרש שיש להקב"ה כסא ממש אשר עומד באוויר ומרחף על פני המים, וייחוס כסא להקב"ה בפירוש לפי הפשט הינו הגשמה. ולא רק כסא ייחס כאן להקב"ה, אלא גם כלים גופניים, כלומר פֶּה: "ברוח פיו של הקב"ה", והוסיף לחטוא בצרפו תיאור גשמי מובהק: "כיונה המרחפת על הקן", שלא חלילה נתבלבל לרגע ונחשוב שפירושו הוא משל...


והנה ביאור רבנו במורה (א, סה) בעניין הביטוי "רוח פיו" ביחס להקב"ה:


"והנה כל מה שנאמר במעשה בראשית 'וַיֹּאמֶר' 'וַיֹּאמֶר' – עניינו רָצָה או חָפָץ. וכבר אמר את זאת זולתנו [=רס"ג], ונתפרסם מאוד. וההוכחה לכך, כלומר שהמאמרות הללו [במעשה בראשית] הם רצונות לא דיבורים, כי הדיבורים לא יהיו אלא למצוי שיקבל את אותו הציווי, כך אמרוֹ: 'בִּדְבַר יְיָ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם' [תה' לג, ו], כשם ש'פִּיו' ו'רוּחַ פִּיו' – הַשְׁאָלָה, כך דְּבָרוֹ ומאמרו – השאלה, והכוונה שהם [=הנבראים] נמצאו בחפצו ורצונו".


נעבור עתה לראות כיצד פירשוּ אונקלוס ורס"ג, אונקלוס פירש: "וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא" – ורוח מלפני ה' מנשבת על פני המים. כלומר, אונקלוס הוסיף שתי מלים כדי להרחיק מן ההגשמה: "מִן קֳדָם" – מלפני, וזאת כדי שלא נטעה לסבור שהרוח, המורכבת מיסודות גשמיים, היא כלי קיבול לאמיתת עצמותו יתעלה; רס"ג פירש: "ורוח – ורוחות", והסביר שם מָרי: "רוחות ממש הנושבות מארבע רוחות העולם, וכן פירש הרמב"ם במורה א, מ. וייתכן שהסמיכה [התורה את מילת "רוח" למילה] 'אלהים', שכן דרך הלשון להסמיך דבר עז וחזק [למילה "אלהים"] כמו 'עִיר גְּדוֹלָה לֵאלֹהִים' ביונה ג, ג". רבנו במורה (א, מ) פירש כך: "רוח, שם משותף. הוא שם האוויר [...] 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת'".


נעבור עתה לדון בכסא שבפירוש רש"י, רבנו הרמב"ם הקדיש את כל חלקו הראשון של ספרו "מורה הנבוכים" להרחקת הגשמות מהבורא, במסגרת מגמתו זו, הוא מנתח בספרו (א, כח) את תרגומו של אונקלוס לפסוק בשמות (כד, י): "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר", אונקלוס מתרגם שם: "וַחֲזוֹ יָת יְקָר אֱלָהָא דְיִשׂרָאֵל וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ כְּעוֹבָד אֶבֶן טָבָא וּכמִחזֵי שְׁמַיָא לְבָרִירוּ". כדי למקד את הדיון, נעסוק בשתי מלים בלבד: "וְתַחַת רַגְלָיו", אותן אונקלוס מתרגם: "וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ".


וכֹה דברי רבנו במורה שם על תרגום אונקלוס כאן:


"אבל אמרוֹ 'וְתַחַת רַגְלָיו' [...] הרי פירוש אונקלוס בו כפי שכבר ידעת שהוא עשה כינוי 'רגליו' מוסב על הכסא ואמר: 'וּתחוֹת כּוּרסֵי יְקָרֵיהּ', והבן והתפלא על התרחקות אונקלוס מן הגשמות ומכל מה שמביא לכך ואפילו בדרך רחוקה, לפי שלא אמר 'וּתחוֹת כּוּרסֵיה', לפי שאם ייחס לו את הכסא [...] היה משמע שהוא נח על גוף, ויחייב גשמות, לפיכך ייחס את הכסא ליקריה כלומר לשכינה שהיא אור נברא".


כלומר, אונקלוס הרחיק פעמיים מן ההגשמה: פעם אחת כאשר אמר שהרגליים אינן רגלי הבורא יתעלה ויתרומם אלא רגלי הכסא, ופעם שנייה כאשר אמר שהכסא בעצמו אינו של הבורא – כי אם יאמר שהכסא הוא של הבורא הרי הוא מחייב לו גשמות! ולכן, אונקלוס תרגם "וְתַחַת רַגְלָיו" – תחת רגלי הכסא שעליו שוכן אור נברא היא שכינת ה' יתעלה. למדנו אפוא, שאסור לייחס כסא לבורא עולם – מפני שהוא מחייב גשמות, וכמו שאונקלוס הרחיק מייחוס כסא לה' יתעלה, כך ראוי שינהגו מייחדי ה' יתעלה.


רבנו מוסיף ומבאר במורה (א, ט), כי כתבי הקודש ייחסו כסא להקב"ה "כיוון שלא היו יושבים על הכסא כי אם בעלי הרוממות והגדולה כגון המלכים, ונעשה הכסא דבר מצוי המורה על כבוד מי שנעשה בשבילו ורוממותו ורום מעלתו". כלומר, מכיוון שהכסא בימי קדם היה סמל לגדולה ורוממות (אגב, גם בימינו), השתמשו בו בכתבי הקודש כדי להעביר מסר על גדולתו ורוממותו של הבורא יתעלה. מסיבה זו לדוגמה נקראו השמים כסא: "מפני שהם מורים אצל מי שיודען ומתבונן בהם על גדולת ממציאם ומניעם" (שם), כלומר כמו שהכסא מורה על גדולת מי שראוי לו, כך השמים מורים על רוממות מעלתו.


רבנו מוסיף ומדגיש שם:


"זהו אשר ראוי שיסברו בו אנשי האמת, לא שיש שם גוף שהאל יתרומֵם עליו [=על הכסא] [...], כי יתבאר לך שהוא יתעלה אינו גוף, והיאך יהיה לו מקום או תנוחה על גוף [=תנוחת ישיבה על כסא], אלא הדבר כפי שהעירונו [...]. ואין ראוי שתעלה בדמיונך דבר מחוץ לעצמותו [=שלא תדמיין שיש לו גוף בנוסף לעצמו ואמיתתו] ולא שום נברא מברואיו [=ושלא תדמיין שהוא דומה במשהו לנברא מברואיו], עד שיהא יתעלה מצוי בלי כסא ומצוי עם כסא, [כי] זוהי כפירה בלי ספק".


נמצא, שאם אנחנו חלילה מייחסים לו כסא, עד שהוא מצוי בלי כסא או עם כסא, כלומר כאשר הוא יושב על הכסא הוא עם הכסא וכאשר הוא עומד הוא בלי הכסא, זוהי כפירה בלי ספק. וכבר ראינו שחובה בהכרח להתרחק מכל מה שמוביל להגשמה ולכפירה, כדי שלא חלילה תיכנס למחשבתנו ההזיה שהקב"ה יושב על גבי כסא ועומד ומתהלך וכיו"ב.


דוגמה שלישית