top of page

אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז (חלק ב)

בחלקו הראשון של המאמר למדנו על תיעוב חכמי-יועצי-אשכנז את הפילוסופיה. למדנו גם על תוצאת התיעוב הזה: התדרדרות מהירה מאד במדרון ההזיות ושקיעה מתמשכת בצואה הרותחת של המינות והסכלות. פשיטת הרגל המחשבתית והחדרת המינות הובילו במהרה גם לשיבושי הלכה קשים וחריפים ביותר: הלכות התורה נשענות על טעמים ברורים ואיזונים עדינים, ברגע שמוחקים את היסודות המחשבתיים הדרך לעיוות הדת קצרה מאד, כי אין שום הבנה לגבי תפקיד ההלכה, מטרותיה ואיזוניה העדינים. כמו כן, הריחוק מדעות והשקפות ישרות הגביר בקרבם מאד את אש התאוות, מפני שריחוק מידיעת ה' וייחודו וניתוק הקשר המחשבתי עם בורא-עולם גורר אחריו כמעט בוודאות שקיעה הולכת וגוברת בבהמיוּת.


עוד למדנו על חומרת השקפת הגשמות שבה לקו ראשוני אשכנז, וכן למדנו שהשקפת הגשמות חמורה בהרבה מהעבודה-הזרה הקדומה, והסברנו גם מדוע. בהמשך ביארנו מדוע אין לדון לכף זכות עובדי אלילים, ובכללם מדוע אין לדון לכף זכות את ראשוני אשכנז שתעו ולעו אחר השקפות המינים. כמו כן, דנו בהרחבה בדברי החשמן-המכשף מווילנא וכן בדברי הַלַּבִּידּ הסדרתי, אשר נוהג להישבע בחיי ראשו כדי שנתרגש מדבריו ונאמין להבליו והזיותיו.


נחל את החלק השני של מאמר זה בעיון נוסף בדברי הלביד, וממנו נלמד על התהום המוסרית והמחשבתית העמוקה אשר פעורה בין הלביד הצרפתי ויתר המסופקים, אשר "יותר תועים מן הבהמות" כלשונו של רבנו, לבין איכותו מוסריותו וטהרת מחשבתו של רבנו.


א. קבל האמת ממי שאמרו


נשים לב, כי לפי דברי הפוחז שהובאו בחלק הראשון, הרמב"ם טועה רק בגלל שיש "גדולים וטובים ממנו" שסוברים אחרת. כלומר, לדעת הפוחז, האמת איננה נבחנת לפי תוכנה ואמיתתה אלא לפי גדולתו הדמיונית של ההוזה שאמרה, ואם יצא לו שם בארץ של "גדול", אז זו ראיה חותכת לכך שיש לקבל את דבריו ולדחות את דברי כל מי שטוען אחרת.


השקפה זו, שהיא מאבני היסוד של ראשוני ואחרוני אשכנז הוזי ההזיות, שגויה מאד לפי הרמב"ם, מפני שהרמב"ם היה איש אמת ישר דרך וטהור מחשבה, ומכוח יושרו הוא קבע שאין לקבל את הדברים הנאמרים לפי סגנון המגבעת והמרדעת של אומרם. אלא, כל דבר שנאמר על-ידי כל אדם נשקל אך ורק בפלס הדעת והמחשבה: כל דבר שהתברר כאמת הרמב"ם אימץ באהבה – אמרוֹ מי שאמרוֹ; וכל דבר שהתברר כשקר או כשגיאה הרמב"ם דחה מעליו – אמרוֹ מי שאמרוֹ, וכמו שרבנו כותב בהקדמתו למסכת אבות, וכֹה דבריו:


"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו [=אגב, מי שייסד אִמרת אמת זו הוא אריסטו]".


דעת הפוחז וחכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם הפוכה לחלוטין מדעת הרמב"ם, קבל האמת ממי שאמרו איננו נר לרגליהם, אלא, לשיטתם כך היא ההשקפה: קבל אך ורק את דברי הגדול המיובל שאנחנו קבענו והסכמנו שהוא גדול, על כל הבליו וטמטומיו הזיותיו ומלמוליו. וכל מי שיעז לערער על עליונות האדונים הלבנים המהובלים הללו ויאמר ש"גדוליהם" אינם גדולים ממשה רבנו מתחייב בנפשו! שהרי אם יטען מאן דהו שהם חטאו ופשעו במשהו, מיידית הוא הופך לכופר ואפיקורוס, ורתוי לו לפי סכלותם שלא בא לעולם! ולא יעזור אם תאמר להם שגם משה רבנו ע"ה שגה, והאמת שעלי לבקש מחילה וסליחה מאת ה' יתעלה שבכלל הזכרתי את משה רבנו איש האלהים לצד המינים עובדי האלילים המבחילים והמתועבים הללו.


ונסיים פרק זה בדברי המשנה בנגעים (ב, א): "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. ר' ישמעאל אומר: בית ישראל – אני כפרתן – הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים", כלומר בני ישראל אינם לבנים כגרמנים ולא שחורים ככושים, כי אם "בגוון ממוצע בין הלבן והשחור" (פירוש המשנה לרבנו, שם). ולפי משנה זו, הצבע הלבן אינו מעיד על זרע ישראל אלא על זרע גרמני, ודווקא הצבע החום הממוצע מעיד על זרע ישראל.


ב. "יותר תועים מן הבהמות"


לא לחינם רבים מחכמי-יועצי-אשכנז לא אהבו את הרמב"ם בלשון המעטה, הרמב"ם בראייתו החודרת והנוקבת חדר מבעד למסך השקר, ולא פעם בכתביו הוא מסיר מעליהם את מעטה ההטעיה ומגלה את סכלותם, וכמו שרבנו הרמב"ם אומר בסוף הקדמתו ל"מורה הנבוכים", שם הוא מבאר מדוע יהיו רבים אשר לא יאהבו את ספרו בלשון המעטה (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


אחת הדוגמאות החזקות להסרת הלוט מעל מסך השקר האשכנזי נמצאת בדברי הרמב"ם ב"מאמר תחיית המתים", ושם הוא מתייחס לנטייתם של ראשוני אשכנז אחר השקפות המינות הארורות, והחמורה שבהשקפותיהם היא שיש לה' גוף, וכֹה דבריו (עמ' עא):


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את "משנה תורה"] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף".


למי רבנו הרמב"ם מתכוון בדבריו אלה? לפי דעתי כוונתו לפוחז הידוע בציבור, שהרי לא לחינם קאפח כותב שם בהערה 33 בסוף הפסקה האמורה: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה", כלומר הוא רומז ש"האחד" שעליו מדבר הרמב"ם הוא אותו "האחד" שמשיג עליו בחמה שפוכה ומנסה לשווא לְהָמִים את רבנו. זאת ועוד, קאפח לא הסתפק בזאת והוסיף לנו עוד רמז, באמרוֹ שם שהרמב"ם ראה את השגת הפוחז בהלכות תשובה, ועליה הוא משיב ב"מורה הנבוכים" (השגת הפוחז ודברי רבנו עליה הובאו בחלק הראשון של מאמר זה בפרק א).


כלומר, הרמב"ם ראה את השגת הפוחז הידוע בציבור והבין ממנה כמו שאכן עולה ממנה, שהפוחז הידוע היה מסופק, וזאת התשובה הסופית לשאלתנו בפרק א בחלק הראשון של המאמר: האם הפוחז הידוע בציבור היה סבור בעצמו שיש לה' גוף ותמונה? ובכן, בחלק הראשון אמרנו שדבריו בהשגתו על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו) משתמעים לשני פנים, ובמלים אחרות, הפוחז הידוע בציבור היה מסופק בעניין זה, ובדיוק כפי שהרמב"ם מזהה וכותב כאן. ועל המסופקים הללו יאמר הרמב"ם בהמשך "מאמר תחיית המתים" (עמ' עב): "והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות", ולקמן נביא את דבריו בשלמות.


נמשיך עתה בדברי רבנו במאמרו (עמ' עא): "אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה-לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו". מדברי הרמב"ם אנו למדים, ששיטת האשכנזים החרדים בימינו לקרוא בשמות כגון "כופר ואפיקורוס" לכל מי שאומר היפך דבריהם, לא הומצאה על ידם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וכמו שנהגו אבותיהם כן נוהגים הם, וכמו שאמר פעם קאפח על מתנגדיו: "שלשון הרע שירת חייהם".


אגב, כל ההתקרבנות הזאת של קאפח והצגת עצמו בכתביו כ"קדוש מעונה", והסיפורים שהוא מספר עד כמה רודפים אותו, אינה אלא הצגה שפלה ונבזית! שהרי קאפח זכה לכבוד לשררה ליוקרה למעמד לתפקיד ולאין סוף משכורות וטובות הנאה במשך יובל שנים! ואף לאחר מותו! על מה הוא מלין בדיוק? מטרת הצגת-הכזב הזו, כאילו הוא "קדוש מעונה", נועדה כדי להציג את עצמו כמי שנלחם למען דרך האמת, ומרים על נס את דרך האמת – אך יותר מכך כדי לכסות על העובדה שהוא למעשה החריב ושיבש את דרך האמת בהיתרו להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, בהודאתו בעבודה-זרה (ספר הזוהר), ברוממו את המינים וצאצאיהם, ובהנצחת תרבות השקר של המינים, כאילו מדובר בשיא-השיאים של דת משה וישראל.


נחזור לרבנו, עתה נראה את דבריו שם על המסופקים, ואם המסופקים כך, כגון הפוחז ודומיו, מה נאמר על ראשוני אשכנז המינים, כגון רש"י וחבר מרעיו? וכֹה דברי רבנו (עמ' עא–עב):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [="גדולי הדור"], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


ואגב, מדברי רבנו עולה, כי "חכמי התורה" היו נבערים וסכלים מאד בענייני מדע, ריקנותם מן המדעים והחכמות והבנת טבע המציאות גררה אותם להזיות ולדמיונות מאגיים אשר השחיתו והרסו את שכלם ואופני חשיבתם, ומכאן הדרך להגשמה לאלילות לתאוות ולהזיות מהירה מאד ואף בלתי נמנעת, ועד היום "מנהג אבותיהם בידיהם" – שהרי רוב היהדות האשכנזית ובעיקר החרדית הפרו-נוצרית, מְגַנָּה מאד את לימודי המדעים ומרחיקה מהם בכל דרך. למשל, הם מעלילים עלילות שווא ומדוחים כביכול לימוד המדעים הוא במקרה הטוב בזבוז זמן מוחלט, ובמקרה הפחות-טוב מדובר לפי הזיותיהם בלימודי כפירה – ובערותם מן המדעים גרמה להם לשפלות הדעת והמחשבה, ולשקֵּר בעניינים אשר מחריבים את דת משה, ומעדירים ממנה לחלוטין את ידיעת ה' וידיעת אחדותו, וכן את כל שאר יסודות הדת המחשבתיים.


ויש להודות כי לימוד המדעים אכן מוביל לכפירה, אך לא לכפירה בתורה, אלא לכפירה בהזיות האליליות ובכל ההשקפות הרעות של המינים, ומצוה רבה לכפור בהזיותיהם המאגיות, ובדת הפרו-נוצרית החדשה שהם החדירו לעם-ישראל בשקר ובחזקה באלף השנים האחרונות.

ואסיים בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם ערוסי רודף הבצע השכיר הידוע בציבור. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והר"ב ישב לפניי במושב הראשון לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הר"ב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והר"ב ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת נכוחה.


לאחר שהר"ב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס ומטפל בחכמי-יועצי-אשכנז בכפפות של משי? מדוע הוא נאבק ומתאמץ בכל כוחו למצוא צידוקים והצטדקויות למנהגיהם המשובשים אשר רחוקים כרחוק מזרח ממערב מדרך האמת – דהיינו מדרכו של רבנו הרמב"ם ודת משה. כראיה לצדקת דבריי ציטטתי לפני אותו ר"ב את דברי רבנו לעיל מ"מאמר תחיית המתים" ואשר בהם הוא מתאר את ראשוני אשכנז המסופקים כ"יותר תועים מן הבהמות"! כאשר אותו רי"ש-בי"ת שמע את הציטוט הוא החל במסכת של דברי חלקות חלקלקים ומפותלים שנועדו לשכנע אותי שלא ראוי לצטט ולהשתמש בדברי רבנו הללו... ומכל דברי החלקות והפיתוי שלו עלה טיעון אחד בלבד והוא: שאני מוביל בדרך זו לפולמוס.


ובמלים אחרות, אותו רי"ש-בי"ת שכיר מחנך את תלמידיו להימנע מ"פולמוס" עם האשכנזים וכן עם שאר התועים ההולכים בדרכם, ואפילו אם מדובר בעניינים שקשורים להרחקה מובהקת ממינות ומעבודה-זרה! ועשרות שנות ממסד כמורה דשן ומפוטם גרמו לאותו רי"ש-בי"ת לשכוח את הציר שעליו כל התורה שלנו סובבת עליו, והוא המלחמה באלילות ובעבודה-הזרה! כאילו פני דת משה הם רק "פנים נחמדות" וחלקלקות אשר נועדו להשביע את רצון כולם, כדי שנוכל "להפיץ תורה" בדרך שלא תפגע במכונה המשומנת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה. כלומר, כל עוד דת משה אינה מסכנת את מכונת הפקת הרווחים – היא רצויה וראויה, אך ברגע שדת משה מסכנת את תאוותיהם ודמיונותיהם – היא בגדר "פולמוס".


"וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט).


ומי יגלה עפר מעיני אברהם אבינו ומשה רבנו ע"ה, ושאר נביאי וגדולי ישראל אשר נלחמו באלילות ובעבודה-הזרה מלחמת חורמה! מי יגלה עפר מעיניהם ויראה להם את אותם כומרים שכירים ממסדיים מפוטמים, אשר עיוורה אותם התאווה להטיף להשקפה שכל פעולותיהם הנחרצות של גדולי האומה בהרחקת הסכלות והאלילות הינם בגדר "פולמוס בלתי ראוי".


"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמ' לב, כו–כט).


ואין ספק כי לדעת אותם רי"ש-בי"תים רודפי בצע, משה רבנו לא רק היה פולמוסן עז פנים, אלא אף אדם עריץ ואכזר שלא היה מסוגל להיות "נחמד" ו"חייכן" ו"טוב לב" כמותם...


ג. שינויו של בלאו ונוכלותו של קאפח


בספרו "מורה הנבוכים", הרמב"ם מזכיר שוב את חכמי-יועצי-אשכנז, וכֹה דבריו (עמ' יז): "כבר חשבו [בטעות] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארוֹ והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת, לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [בטעות] כי ה' כצורת אדם כלומר תבניתו ותארו, וחייבוּ הגשמה מוחלטת והאמינו בכך [...] אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'". אגב, במקום אחר הראינו כי רש"י הוא זה אשר פירש: צלם – תבנית-דפוס, ובהמשך נדון בעניין זה בהרחבה וכן בהטעייתו של קאפח השכיר.


מכל מקום, קאפח מעיר שם וזה לשונו: "נדמה שכוונתו גם נגד הספר 'שעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו (מהד' בלאו) סי' קיז שאיבודו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג]". ובפירוש המשנה סנהדרין קאפח מתרגם תשובה זו (עמ' קמב), וזה לשונה בתרגומו:


"איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [...], כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".


חיבור אירופי זה שנקרא "שיעור קומה" מתאר את ה' כבעל גוף בהיר ועצום, ומפרט לפרטי פרטים את תבניתו ותמונתו של ה' יתעלה-שמו מכל הבלי הספר הבזוי הזה (ובחלק ג נרחיב בעניינו). קאפח מציין שחיבור זה מקורו באירופה, כלומר אצל אחד מדרשני אשכנז המינים. כמו כן, בהלכות תפילה (יא, ה) רבנו מזכיר את "ערי אדום", ושם קאפח מעיר: "כך מכנה רבנו את ערי צרפת ואיטליה". נעבור עתה לאופן שבו בלאו מתרגם את תשובת הרמב"ם הזו:


"לא חשבתי מעולם, שהוא [=הספר "שיעור קומה"] מחיבורי החכמים ז"ל, וחלילה להם שזה יהיה מהם. ואין הוא אלא חיבור אחד הדרשנין היווניים [במקור הערבי "אלרום"] ותו לא".


מדוע פרופ' בלאו לא אומר שחיבור זה נתחבר באירופה ומצמצם את מקורו ליוון? והרי בשתי התשובות האחרות שהוא מתרגם את המילה "אלרום" הוא מתרגמה: "ארצות אדום", והנה לפניכם שתי הדוגמאות: 1) בתשובה רס (עמ' 487), הוא מתרגם "ובלאד אלרום" – "וארצות אדום", כלומר אירופה; 2) בתשובה רנח (עמ' 483), הוא מתרגם "אלבלאד אלרום" – "ארץ אדום", כלומר אשכנז או אירופה. בנוסף לכך, במילונו הוא מתרגם "אלרום" – "האיטלקיים". מדוע אפוא דווקא כאן הוא מתרגם "היווניים"? ומ"היווניים" משמע שמדובר ביווניים הקדמונים עובדי האלילים הידועים ולא בדרשן אירופי משובש מאבות אבותיו חוצבי התורה.


לא אתפלא אפוא אם בלאו טשטש את האמת במכֻוון במטרה להסתיר את האמת על אבותיו ואבות אבותיו, ולכן הוא לא הזכיר שאבותיו האשכנזים המינים הזכירו שם אלהים אחרים!


וגם קאפח השכיר נלכד בשחיתותו של בלאו, וכדי להבין זאת היטב עלינו לערוך מחקר קצר. נחל אפוא את מחקרינו בעיון בפסוק שמובא בבראשית (א, כו): "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". לא אחזור על ניתוח כל ענייני ההגשמה שיש בפירוש רש"י לפסוק הזה (ואת זאת כבר עשיתי בסדרת מאמריי על רש"י, חלק ג), כי ברצוני להתמקד במלה הראשונה שבצמד המלים "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ". את המלה "בְּצַלְמֵנוּ" פירש רש"י כך: "בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו".


בפירושו הזה יש ראיה גדולה למינותו של שר"י, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, א):


"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם" וכו'.


בסוף דבריו שם, רבנו מוסיף וקובע מפורשות: "לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית" – כלומר, כל מי שסובר שהאדם נברא בצלם (=בדפוס=בתבנית) של יוצרו, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא "בעל תבנית", וכל מי שסובר שה' הוא בעל תבנית, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא גוף, וזו ראיה מפורשת וברורה שלא ניתן להתווכח עמה כלל.


ובל נשכח כי מיד בפסוק הבא בבראשית שם (א, כז), שר"י אומר מפורשות שהאדם נברא בידיים ובתבניתו של הקב"ה יתעלה ויתרומם: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" – וכך רש"י פירש שם:


"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו [בדפוס אימום=שטאנץ], שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים [...] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו [=הדפוס העשוי לאדם] צלם דיוקן יוצרו הוא".


הנה אתם רואים שלא המצאתי את הגלגל, ועובדת היות רש"י מין נמצאת בפרק הראשון במורה הנבוכים! ולכאורה תמוה מאד מדוע קאפח לא העיר שם הערה קטנה, שלוש מלים בלבד לא יותר: "ראו פירוש רש"י", וכי הוא לא הכיר את פירוש רש"י לבראשית פרק א?! אך ברור כשמש ביום בהיר, שעובד שכיר הנוטל משכורות מפוטמות מאד במשך יובל שנים, אינו יכול אפילו לרמוז על האדמו"ר הגדול ביותר של מעסיקיו שהוא מין! ולמעשה לומר על מעסיקיו ועל כל חכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם שהלכו בדרכו ובהשקפותיו הטמאות של רש"י מתוך הערצה אלהית – שהם יותר תועים מן הבהמות... וכל-שכן כאשר הכסף שקיבל הועבר לו בניגוד מוחלט להלכה, והוא בגדר שוחד וטובות הנאה, ואף חילול-שם-שמים חמור מאד.


לאור דברים אלה לא אתפלא, אם בשל כפיפותו ושעבודו של קאפח למעסיקיו הפרו-נוצרים, הוא גם תרגם במורה "תבנית" ולא "דפוס". כלומר, ברור שרבנו התכוון לפירוש רש"י וחבר מרעיו אשר פירשו צלם – דפוס, ורבנו אינו נמנע מלהשתמש במלה "דפוס" ב"משנה תורה" בעניינים שמשמעם קרוב למשמעות פירוש רש"י כאן, כלומר תבנית של אימום (=שטאנץ), ורק כאשר רבנו עוסק בתבנית סתם, שאינה אימום לתבניות זהות נוספות, הוא אומר תבנית. ואף-על-פי-כן, קאפח משום מה תרגם "תבנית", ושמא קאפח ביקש להסתיר את האמת?


והנה לפניכם ארבע-עשרה דוגמאות מ"משנה תורה", שבהם רבנו משתמש במילה "דפוס" כדי לתאר תבנית של אימום (שטאנץ), וכך לדעתי ראוי לתרגם גם במורה לעיל:


1–2) הלכות חמץ ומצה (ה, טז): "אין עושין סריקין המצויירין בפסח, מפני שהאישה שוהה עליהן ומתחמצין בעת עשייתן. לפיכך הנחתומין מותרין לעשותם, מפני שהן בקיאין באומנותן וממהרים לעשותם, אבל בעלי בתים אסורים, ואפילו צרו אותן בדפוס, שמא יבואו אחרים לעשות שלא בדפוס וישהו בעשייתן ויחמיצו".


3) הלכות לולב (ח, ח): "אתרוג שהוא תפוח, סרוח, כבוש, שלוק, שחור, לבן, מנומר, ירוק ככרתן – פסול. גידלו בדפוס ועשהו כמין בריה אחרת – פסול. עשהו כמין ברייתו, אף-על-פי שעשהו דפין-דפין – כשר".


4–9) הלכות מעשרות (יד, ה–ו): "הלוקח פת מן הנחתום, לא יעשר מן החמה על הצוננת, שאני אומר חיטים של אמש היו משל אחד, ושל יום משל אחר. הלוקח מן הפלטר, אף-על-פי שהן דפוסין הרבה – מעשר מאחד על הכול, שהנחתום שהוא מוכר לפלטר עושה עיסתן דפוסין הרבה. אבל הלוקח מן המנפול, מעשר מכל דפוס ודפוס, שהמנפול לוקח משני נחתומין. תשעה מנפולין שלוקחין מעשרה נחתומין, הואיל ואחד מהן לוקח משניים, כל הלוקח מאחד מן התשעה מעשר מכל דפוס ודפוס".


10) הלכות בכורים (ה, יט): "הלוקח מן הנחתום, מפריש מן החמה על הצוננת ומן הצוננת על החמה, אפילו מדפוסין הרבה".


11) הלכות בית הבחירה (ג, יב): "[...] והדפוסין שעושין בהן לחם הפנים, הן הנקראין 'קערותיו' [שמ' כה, כט]".


12) הלכות תמידין ומוספין (ה, ט): "[...] ושלושה דפוסין של זהב היו להן: אחד שנותנין בו החלה והיא בצק, והשני שאופין אותה בו, והשלישי שנותנין אותה בו כשרודין אותה מן התנור, כדי שלא תתקלקל".


13) הלכות כלים (ד, ג): "וכל כלי עץ העשוי לתשמיש הכלים בלבד [...] אם לא היה משמש את הכלים אלא בשעת מלאכה בלבד – הרי זה טהור [...] כגון מנורה של עץ שהיא משמשת את הנר בשעת הדלקה, וכן שמניחין תחת הכלים בשעת מלאכה, והדפוסין כולן".


14) הלכות כלים (ד, ה): "אבל [...] ודפוס של תפילין [...] כל אלו וכיוצא בהן טהורין, מפני שהן משמשי הכלים בשעת מלאכה בלבד".


ולא רק שקאפח הסתיר את האמת, הוא גם כיסה על עקבותיו, שהרי בפסקה הזו של רבנו, שהיא כאמור, הפסקה הראשונה של פרקי הספר "מורה הנבוכים", לא רק שקאפח לא מעיר שרש"י הוא זה אשר פירש "צלם – דפוס" (וזאת בראש פירושו לספר בראשית! ולא באיזה פירוש נידח לאיוב או לדניאל ע"ה וכיו"ב), קאפח גם כתב שם למטה הערה ארוכה שבה הוא מסביר שכוונת רבנו היא בעצם לספר "שיעור קומה" ולמאמיניו, וכך כותב שם קאפח:


"נדמה שכוונתו גם נגד הספר 'שיעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו" וכו', וקאפח כאמור מאריך שם בהערתו. ובמלים אחרות, כל מי שיקרא את דברי רבנו ישייך את דבריו בעניין המגשימים באופן מיידי לספר "שיעור קומה", ולא ימשיך לחפש ולבדוק אחר המקור המרכזי. ובמלים אחרות, אם קאפח לא היה כותב מאומה, הוא היה מעורר אנשים לחפש ולבדוק מי-הוא-זה ואי-זה-הוא אשר פירש "צלם – דפוס", אבל לאחר שקאפח הִפנה את מחשבתו של הקורא לספר "שיעור קומה", הוא כבר לא יתאמץ לחפש את מקור הדברים. ומסיבה זו למדתי את הפרק הזה עשרות רבות של פעמים ולא זיהיתי שמדובר ברש"י-שר"י! וזאת בגלל הערתו הארוכה שם של קאפח אשר הסיחה את דעתי והִפנתה את מחשבתי לאפיקים אחרים.


"אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד" (דב' כז, כה).


בתמונת שער הרשומה: ציור גרמני מהמאה הי"ט המתאר יהודים נאספים מחוץ לבית-כנסת בשבת.

אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז (חלק ב)
.pdf
הורידו את PDF • 225KB

326 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page