אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז (חלק ב)

בחלקו הראשון של המאמר למדנו על תיעוב חכמי-יועצי-אשכנז את הפילוסופיה. למדנו גם על תוצאת התיעוב הזה: התדרדרות מהירה מאד במדרון ההזיות ושקיעה מתמשכת בצואה הרותחת של המינות והסכלות. פשיטת הרגל המחשבתית והחדרת המינות הובילו במהרה גם לשיבושי הלכה קשים וחריפים ביותר: הלכות התורה נשענות על טעמים ברורים ואיזונים עדינים, ברגע שמוחקים את היסודות המחשבתיים הדרך לעיוות הדת קצרה מאד, כי אין שום הבנה לגבי תפקיד ההלכה, מטרותיה ואיזוניה העדינים. כמו כן, הריחוק מדעות והשקפות ישרות הגביר בקרבם מאד את אש התאוות, מפני שריחוק מידיעת ה' וייחודו וניתוק הקשר המחשבתי עם בורא-עולם גורר אחריו כמעט בוודאות שקיעה הולכת וגוברת בבהמיוּת.


עוד למדנו על חומרת השקפת הגשמות שבה לקו ראשוני אשכנז, וכן למדנו שהשקפת הגשמות חמורה בהרבה מהעבודה-הזרה הקדומה, והסברנו גם מדוע. בהמשך ביארנו מדוע אין לדון לכף זכות עובדי אלילים, ובכללם מדוע אין לדון לכף זכות את ראשוני אשכנז שתעו ולעו אחר השקפות המינים. כמו כן, דנו בהרחבה בדברי החשמן-המכשף מווילנא וכן בדברי הַלַּבִּידּ הסדרתי, אשר נוהג להישבע בחיי ראשו כדי שנתרגש מדבריו ונאמין להבליו והזיותיו.


נחל את החלק השני של מאמר זה בעיון נוסף בדברי הלביד, וממנו נלמד על התהום המוסרית והמחשבתית העמוקה אשר פעורה בין הלביד הצרפתי ויתר המסופקים, אשר "יותר תועים מן הבהמות" כלשונו של רבנו, לבין איכותו מוסריותו וטהרת מחשבתו של רבנו.


א. קבל האמת ממי שאמרו


נשים לב, כי לפי דברי הפוחז שהובאו בחלק הראשון, הרמב"ם טועה רק בגלל שיש "גדולים וטובים ממנו" שסוברים אחרת. כלומר, לדעת הפוחז, האמת איננה נבחנת לפי תוכנה ואמיתתה אלא לפי גדולתו הדמיונית של ההוזה שאמרה, ואם יצא לו שם בארץ של "גדול", אז זו ראיה חותכת לכך שיש לקבל את דבריו ולדחות את דברי כל מי שטוען אחרת.


השקפה זו, שהיא מאבני היסוד של ראשוני ואחרוני אשכנז הוזי ההזיות, שגויה מאד לפי הרמב"ם, מפני שהרמב"ם היה איש אמת ישר דרך וטהור מחשבה, ומכוח יושרו הוא קבע שאין לקבל את הדברים הנאמרים לפי סגנון המגבעת והמרדעת של אומרם. אלא, כל דבר שנאמר על-ידי כל אדם נשקל אך ורק בפלס הדעת והמחשבה: כל דבר שהתברר כאמת הרמב"ם אימץ באהבה – אמרוֹ מי שאמרוֹ; וכל דבר שהתברר כשקר או כשגיאה הרמב"ם דחה מעליו – אמרוֹ מי שאמרוֹ, וכמו שרבנו כותב בהקדמתו למסכת אבות, וכֹה דבריו:


"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו [=אגב, מי שייסד אִמרת אמת זו הוא אריסטו]".


דעת הפוחז וחכמי-יועצי-אשכנז לדורותיהם הפוכה לחלוטין מדעת הרמב"ם, קבל האמת ממי שאמרו איננו נר לרגליהם, אלא, לשיטתם כך היא ההשקפה: קבל אך ורק את דברי הגדול המיובל שאנחנו קבענו והסכמנו שהוא גדול, על כל הבליו וטמטומיו הזיותיו ומלמוליו. וכל מי שיעז לערער על עליונות האדונים הלבנים המהובלים הללו ויאמר ש"גדוליהם" אינם גדולים ממשה רבנו מתחייב בנפשו! שהרי אם יטען מאן דהו שהם חטאו ופשעו במשהו, מיידית הוא הופך לכופר ואפיקורוס, ורתוי לו לפי סכלותם שלא בא לעולם! ולא יעזור אם תאמר להם שגם משה רבנו ע"ה שגה, והאמת שעלי לבקש מחילה וסליחה מאת ה' יתעלה שבכלל הזכרתי את משה רבנו איש האלהים לצד המינים עובדי האלילים המבחילים והמתועבים הללו.


ונסיים פרק זה בדברי המשנה בנגעים (ב, א): "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. ר' ישמעאל אומר: בית ישראל – אני כפרתן – הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים", כלומר בני ישראל אינם לבנים כגרמנים ולא שחורים ככושים, כי אם "בגוון ממוצע בין הלבן והשחור" (פירוש המשנה לרבנו, שם). ולפי משנה זו, הצבע הלבן אינו מעיד על זרע ישראל אלא על זרע גרמני, ודווקא הצבע החום הממוצע מעיד על זרע ישראל.


ב. "יותר תועים מן הבהמות"


לא לחינם רבים מחכמי-יועצי-אשכנז לא אהבו את הרמב"ם בלשון המעטה, הרמב"ם בראייתו החודרת והנוקבת חדר מבעד למסך השקר, ולא פעם בכתביו הוא מסיר מעליהם את מעטה ההטעיה ומגלה את סכלותם, וכמו שרבנו הרמב"ם אומר בסוף הקדמתו ל"מורה הנבוכים", שם הוא מבאר מדוע יהיו רבים אשר לא יאהבו את ספרו בלשון המעטה (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו "מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


אחת הדוגמאות החזקות להסרת הלוט מעל מסך השקר האשכנזי נמצאת בדברי הרמב"ם ב"מאמר תחיית המתים", ושם הוא מתייחס לנטייתם של ראשוני אשכנז אחר השקפות המינות הארורות, והחמורה שבהשקפותיהם היא שיש לה' גוף, וכֹה דבריו (עמ' עא):


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את "משנה תורה"] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף".


למי רבנו הרמב"ם מתכוון בדבריו אלה? לפי דעתי כוונתו לפוחז הידוע בציבור, שהרי לא לחינם קאפח כותב שם בהערה 33 בסוף הפסקה האמורה: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה", כלומר הוא רומז ש"האחד" שעליו מדבר הרמב"ם הוא אותו "האחד" שמשיג עליו בחמה שפוכה ומנסה לשווא לְהָמִים את רבנו. זאת ועוד, קאפח לא הסתפק בזאת והוסיף לנו עוד רמז, באמרוֹ שם שהרמב"ם ראה את השגת הפוחז בהלכות תשובה, ועליה הוא משיב ב"מורה הנבוכים" (השגת הפוחז ודברי רבנו עליה הובאו בחלק הראשון של מאמר זה בפרק א).


כלומר, הרמב"ם ראה את השגת הפוחז הידוע בציבור והבין ממנה כמו שאכן עולה ממנה, שהפוחז הידוע היה מסופק, וזאת התשובה הסופית לשאלתנו בפרק א בחלק הראשון של המאמר: האם הפוחז הידוע בציבור היה סבור בעצמו שיש לה' גוף ותמונה? ובכן, בחלק הראשון אמרנו שדבריו בהשגתו על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו) משתמעים לשני פנים, ובמלים אחרות, הפוחז הידוע בציבור היה מסופק בעניין זה, ובדיוק כפי שהרמב"ם מזהה וכותב כאן. ועל המסופקים הללו יאמר הרמב"ם בהמשך "מאמר תחיית המתים" (עמ' עב): "והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות", ולקמן נביא את דבריו בשלמות.


נמשיך עתה בדברי רבנו במאמרו (עמ' עא): "אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה-לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו". מדברי הרמב"ם אנו למדים, ששיטת האשכנזים החרדים בימינו לקרוא בשמות כגון "כופר ואפיקורוס" לכל מי שאומר היפך דבריהם, לא הומצאה על ידם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וכמו שנהגו אבותיהם כן נוהגים הם, וכמו שאמר פעם קאפח על מתנגדיו: "שלשון הרע שירת חייהם".


אגב, כל ההתקרבנות הזאת של קאפח והצגת עצמו בכתביו כ"קדוש מעונה", והסיפורים שהוא מספר עד כמה רודפים אותו, אינה אלא הצגה שפלה ונבזית! שהרי קאפח זכה לכבוד לשררה ליוקרה למעמד לתפקיד ולאין סוף משכורות וטובות הנאה במשך יובל שנים! ואף לאחר מותו! על מה הוא מלין בדיוק? מטרת הצגת-הכזב הזו, כאילו הוא "קדוש מעונה", נועדה כדי להציג את עצמו כמי שנלחם למען דרך האמת, ומרים על נס את דרך האמת – אך יותר מכך כדי לכסות על העובדה שהוא למעשה החריב ושיבש את דרך האמת בהיתרו להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים, בהודאתו בעבודה-זרה (ספר הזוהר), ברוממו את המינים וצאצאיהם, ובהנצחת תרבות השקר של המינים, כאילו מדובר בשיא-השיאים של דת משה וישראל.


נחזור לרבנו, עתה נראה את דבריו שם על המסופקים, ואם המסופקים כך, כגון הפוחז ודומיו, מה נאמר על ראשוני אשכנז המינים, כגון רש"י וחבר מרעיו? וכֹה דברי רבנו (עמ' עא–עב):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [="גדולי הדור"], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


ואגב, מדברי רבנו עולה, כי "חכמי התורה" היו נבערים וסכלים מאד בענייני מדע, ריקנותם מן המדעים והחכמות והבנת טבע המציאות גררה אותם להזיות ולדמיונות מאגיים אשר ה