אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז - חלק ב

עודכן ב: אוק 31

בחלקו הראשון של המאמר למדנו על תיעוב חכמי אשכנז את הפילוסופיה. למדנו גם על תוצאת התיעוב הזה והיא התדרדרות מהירה מאד במדרון ההזיות ושקיעה מתמשכת בצואת הסכלות והדמיונות האליליים. שיבושיהם המחשבתיים וההשקפתיים הובילו במהרה גם לשיבושי הלכה קשים וחריפים ביותר: גם בגלל שהלכות התורה נשענות על טעמים ברורים ואיזונים עדינים, וברגע שהם מחקו את היסודות המחשבתיים הדרך לעיוות הדת קצרה מאד, כי אין שום הבנה לגבי תפקיד ההלכה ומטרותיה; אך יתרה מזאת, הריחוק מדעות נכונות והשקפות ישרות הגביר בקרבם מאד את אש התאוות, כי ריחוק מידיעת ה' וייחודו וניתוק הקשר המחשבתי עם בורא-עולם גורר אחריו כמעט בוודאות שקיעה בבהמיוּת.


עוד למדנו על חומרת השקפת הגשמות שבה לקו ראשוני אשכנז, ושהשקפת הגשמות לדעת רבנו חמורה מהעבודה-הזרה הקדומה, והסברנו שם גם מדוע. בהמשך ביארנו מדוע אין לדון לכף זכות עובדי אלילים, ובכללם מדוע אין לדון לכף זכות את ראשוני אשכנז שתעו ולעו אחר השקפות המינים. כמו כן, דנו בהרחבה בדברי המג'נון מווילנא וכן בדברי הַלַּבִּידּ הסדרתי, אשר נוהג להישבע בחיי ראשו כדי שנתרגש מדבריו ונאמין להבליו והזיותיו.


נחל את החלק השני של מאמר זה בעיון נוסף בדברי הלביד, וממנו נלמד על התהום המוסרית והמחשבתית העמוקה אשר פעורה בין הלביד ויתר המסופקים, אשר "יותר תועים מן הבהמות" כלשונו של רבנו, לבין איכותו מוסריותו וטהרת מחשבתו של רבנו.


א. קבל האמת ממי שאמרו


נשים לב, כי לפי דברי הראב"ד שהובאו בחלק הראשון, הרמב"ם טועה רק בגלל שיש "גדולים וטובים ממנוֹ" שסוברים אחרת. כלומר, לדעת הראב"ד האמת איננה נבחנת לפי תוכנה ואמיתתה אלא לפי גדולתו הדמיונית של ההוזה שאמרה, ואם יצא לו שם בארץ של "גדול", אז זו ראיה חותכת לכך שיש לקבל את דבריו ולדחות את דברי כל מי שטוען אחרת.


השקפה זו, שהיא מאבני היסוד של ראשוני ואחרוני אשכנז, שגויה מאד לפי הרמב"ם מפני שהרמב"ם היה איש אמת ישר דרך ומחשבה, ומכוח יושרו הוא קבע שאין לקבל את הדברים הנאמרים לפי סגנון מגבעתו וגלימתו של אומרם, אלא כל דבר שנאמר על-ידי כל אדם נשקל אך ורק בפלס הדעת והמחשבה: כל דבר שהתברר כאמת הרמב"ם אימץ באהבה – אמרוֹ מי שאמרוֹ; וכל דבר שהתברר כשקר או כשגיאה הרמב"ם דחה מעליו – אמרוֹ מי שאמרוֹ, וכמו שרבנו כותב בהקדמתו למסכת אבות, וכֹה דבריו:


"ודע, כי הדברים שאומר בפרקים הללו ובמה שיבוא מן הפירוש אינם עניינים שחידשתים אני מלבי, ולא פירושים שאני המצאתים, אלא הם עניינים מלוקטים מדברי חכמים במדרשות ובתלמוד וזולתו מחיבוריהם, וגם מדברי הפילוסופים הראשונים והאחרונים, ומחיבורי הרבה מבני אדם, וקבל האמת ממי שאמרו [=אגב, מי שייסד אִמרת אמת זו הוא אריסטו]".


דעת הראב"ד וחכמי יועצי אשכנז לדורותיהם הפוכה לחלוטין מדעת הרמב"ם, קבל האמת ממי שאמרו איננו נר לרגליהם, אלא קבל אך ורק את דברי הגדול המיובל שאנחנו קבענו והסכמנו שהוא גדול, על כל הבליו וטמטומיו הזיותיו ומלמוליו. וכל מי שיעז לערער על עליונות האדונים הלבנים המהובלים הללו ויאמר ש"גדוליהם" אינם גדולים ממשה רבנו מתחייב בנפשו! שהרי אם יטען מאן דהו שהם חטאו ופשעו במשהו מיידית הוא הופך לכופר ואפיקורוס, ורתוי לו לפי סכלותם שלא בא לעולם! ולא יעזור אם תאמר להם שגם משה רבנו שגה. והאמת שעלי לבקש מחילה וסליחה מאת ה' יתעלה שבכלל הזכרתי את משה רבנו איש האלהים לצד עובדי האלילים המבחילים והמתועבים הללו.


ונסיים פרק זה בדברי המשנה בנגעים (ב, א): "בהרת עזה נראית בגרמני כהה, והכהה בכושי עזה. ר' ישמעאל אומר: בית ישראל – אני כפרתן – הרי הן כאשכרוע, לא שחורים ולא לבנים אלא בינוניים", כלומר בני ישראל אינם לבנים כגרמנים ולא שחורים ככושים, כי אם "בגוון ממוצע בין הלבן והשחור" (פירוש המשנה, שם). ולפי משנה זו, הצבע הלבן אינו מעיד על זרע ישראל אלא על זרע גרמני, ודווקא הצבע החום מעיד על זרע ישראל.


ב. "יותר תועים מן הבהמות"


לא לחינם רבים מחכמי יועצי אשכנז לא אהבו את הרמב"ם בלשון המעטה, הרמב"ם בראייתו החודרת והנוקבת חדר מבעד למסך השקר, ולא פעם בכתביו הוא מסיר מעליהם את מעטה ההטעיה ומגלה את סכלותם. וכמו שהרמב"ם אומר בסוף הקדמתו ל"מורה הנבוכים", שם הוא מבאר מדוע יהיו רבים אשר לא יאהבו את ספרו בלשון המעטה (עמ' יב):


"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מ"מורה הנבוכים"], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


אחת הדוגמאות החזקות להסרת הלוט מעל מסך השקר האשכנזי נמצאת בדברי הרמב"ם ב"מאמר תחיית המתים", ושם הוא מתייחס לנטייתם של ראשוני אשכנז אחר השקפות המינות הארורות, והחמורה שבהשקפותיהם היא שיש לה' גוף, וכֹה דבריו (עמ' עא):


"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את "משנה תורה"] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף".


למי הרמב"ם מתכוון בדבריו אלה? לפי דעתי כוונתו לראב"ד, שהרי לא לחינם מָרי כותב בהערה 33 בסוף הפסקה האמורה: "ראה השגת הראב"ד בהלכות תשובה", כלומר הוא רומז ש"האחד" שעליו מדבר הרמב"ם הוא אותו "האחד" שמשיג עליו בחמה שפוכה. זאת ועוד, מָרי לא הסתפק בזאת והוסיף לנו עוד רמז באמרוֹ שם, שהרמב"ם ראה את השגת הראב"ד בהלכות תשובה, ועליה הוא משיב ב"מורה הנבוכים" (השגת הראב"ד ודברי רבנו עליה הובאו בחלק הראשון של מאמר זה בפרק א).


כלומר, הרמב"ם ראה את השגת הראב"ד והבין ממנה כמו שאכן עולה ממנה, שהראב"ד היה מסופק, וזאת התשובה הסופית לשאלתנו בפרק א בחלק הראשון של המאמר: האם הראב"ד בעצמו היה מין, כלומר האם גם הוא סבר שיש לה' גוף ותמונה? בחלק הראשון אמרנו שדבריו בהשגתו על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו) משתמעים לשני פנים, ובמלים אחרות, הראב"ד היה מסופק בעניין זה, ובדיוק כפי שהרמב"ם מזהה וכותב כאן. ועל המסופקים יאמר הרמב"ם בהמשך "מאמר תחיית המתים" (עמ' עב): "והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות", ולקמן נביא את דבריו בשלמות.


נמשיך עתה בדברי רבנו במאמרו (עמ' עא): "אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה-לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו". מדברי הרמב"ם אנו למדים, ששיטת האשכנזים החרדים בימינו לקרוא בשמות כגון "כופר ואפיקורוס" לכל מי שאומר היפך דבריהם, לא הומצאה על ידם, אלא מנהג אבותיהם בידיהם, וכמו שנהגו אבותיהם כן נוהגים הם, וכמו שאמר פעם מָרי על מתנגדיו: "שלשון הרע שירת חייהם".


עתה נראה את דברי רבנו שם על המסופקים, ואם המסופקים כך, כגון הראב"ד ודומיו בימינו, מה נאמר על ראשוני אשכנז המינים, כגון רש"י וחבר מרעיו? וכֹה דברי רבנו (עמ' עא–עב):


"וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל [="גדולי הדור"], והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי יועצי אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה".


ואגב למדנו עוד, כי "חכמי התורה" היו נבערים וסכלים מאד בענייני מדע, וריקנותם מן המדעים והבנת טבע המציאות גררה אותם אחר הזיות ודמיונות מאגיים אשר השחיתו והרסו את שכלם ואופני חשיבתם, ומכאן הדרך להגשמה לאלילות לתאוות ולדמיונות מהירה מאד, ואף כמעט בלתי נמנעת. ועד היום "מנהג אבותיהם בידיהם", שהרי רוב היהדות האשכנזית ובעיקר החרדית הפרו-נוצרית, מְגַנָּה מאד את לימודי המדעים ומרחיקה מהם בכל דרך. ואף מעלילה עלילות שווא ומדוחים כביכול לימוד המדעים הוא במקרה הטוב בזבוז זמן מוחלט, ובמקרה הפחות-טוב מדובר לפי הזיותיהם בלימודי כפירה – ובערותם מן המדעים גרמה להם לשפלות הדעת והמחשבה, ולשקֵּר בעניינים אשר מחריבים את דת משה, ומעדירים ממנה לחלוטין את ידיעת ה' וידיעת אחדותו, וכן את כל שאר יסודות הדת המחשבתיים.


ויש להודות על האמת כי לימוד המדעים מוביל לכפירה, אך לא לכפירה בתורה, אלא לכפירה בהזיות האליליות ובכל ההשקפות הרעות שלהם, ומצוה רבה לכפור בהזיותיהם המאגיות, ובדת הפרו-נוצרית החדשה שהם הנחילו לעם-ישראל בשקר באלף השנים האחרונות.


ואסיים בסיפור קצר, זכורני כי בתחילת דרכי המחשבתית נסעתי ברכב עם אחד מאנשי השם מגדולי רבני תימן. ברכב נסעו איתנו יחד עוד כמה אנשים. ישבתי מאחור והרב ישב לפניי במושב הראשון לצד הנהג. במהלך הנסיעה שוחחו יושבי הרכב עם הרב על ענייני הלכה ושאלו אותו שאלות. אחת השאלות נגעה לאחד ממנהגי אשכנז המשובשים, והרב ענה להם תשובה מתחמקת אשר כנראה לא סיפקה את תשוקתי לשמוע תשובת-אמת.


לאחר שהרב סיים את תשובתו, שאלתי אותו מדוע הוא מתייחס לחכמי אשכנז בכפפות של משי, ומתאמץ בכל כוחו למצוא צידוקים והצטדקויות למנהגיהם המשובשים אשר רחוקים מדרך האמת, דהיינו מדרכו של רבנו הרמב"ם ודת משה, כרחוק מזרח ממערב. וכראיה לצדקת דבריי ציטטתי לפני אותו רב את דברי רבנו לעיל מ"מאמר תחיית המתים" ואשר בהם הוא מתאר את ראשוני אשכנז המסופקים כ"יותר תועים מן הבהמות"! כאשר אותו רי"ש-בי"ת שמע את הציטוט הוא החל במסכת של דברי חלקות חלקלקים ומפותלים שנועדו לשכנע אותי שלא ראוי לצטט ולהשתמש בדברי רבנו הללו, ומכל דברי החלקות והפיתוי שלו עלה טיעון אחד בלבד והוא: שאני מוביל בדרך זו לפולמוס.


ובמלים אחרות, אותו רי"ש-בי"ת מחנך את תלמידיו להימנע מ"פולמוס" עם האשכנזים או שאר התועים ההולכים בדרכם, ואפילו אם מדובר בעניינים שקשורים להרחקה מובהקת מאלילות ומעבודה-זרה! ועשרות שנות ממסד רבני מפוטם גרמו לאותו רי"ש-בי"ת לשכוח את הציר שעליו כל התורה שלנו סובבת עליו, והוא המלחמה באלילות ובעבודה-הזרה! כאילו פני דת משה הם רק "פנים נחמדות" וחלקלקות אשר נועדו להשביע את רצון כולם, כדי שנוכל "להפיץ תורה" בדרך שלא תפגע במכונה המשומנת של הפקת הרווחים וטובות ההנאה. כלומר, כל עוד דת משה אינה מסכנת את מכונת הפקת הרווחים – היא רצויה וראויה, אך ברגע שדת משה מסכנת את תאוותיהם ודמיונותיהם – היא בגדר "פולמוס".


ומי יגלה עפר מעיני אברהם אבינו ומשה רבנו, ושאר נביאי וגדולי ישראל אשר נלחמו באלילות ובעבודה-הזרה מלחמת חורמה! מי יגלה עפר מעיניהם ויראה להם את אותם רבנים ממסדיים מפוטמים, אשר עיוורה אותם התאווה לסבור שכל פעולותיהם הנחרצות של גדולי האומה בהרחקת הסכלות והאלילות הינם בגדר "פולמוס בלתי ראוי".


"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַייָ כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה" (שמ' לב, כו–כט).


ואין ספק כי לדעת אותם רי"ש-בי"תים אומללים, משה רבנו לא רק היה פולמוסן עז פנים, אלא אף אדם עריץ ואכזר שלא היה מסוגל להיות "נחמד" ו"חייכן" ו"טוב לב" כמותם...


ג. שינויו של פרופ' בלאו


בספרו "מורה הנבוכים", הרמב"ם מזכיר שוב את חכמי אשכנז, וזה לשונו (עמ' יז): "כבר חשבו [בטעות] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארוֹ והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת, לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' [בר' א, כו], וחשבו [בטעות] כי ה' כצורת אדם כלומר תבניתו ותארו, וחייבוּ הגשמה מוחלטת והאמינו בכך [...] אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו בשר ודם, זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס לה'". אגב, במקום אחר הראינו כי רש"י הוא זה אשר פירש: צלם – תבנית-דפוס, ותימה גדול על מָרי שלא ציין זאת.


מכל מקום, מָרי מעיר שם וזה לשונו: "נדמה שכוונתו גם נגד הספר 'שעור קומה' כפי שכתב בתשובותיו (מהד' בלאו) סי' קיז שאיבודו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [שמ' כג, יג]". ובפירוש המשנה סנהדרין מָרי מתרגם תשובה זו (עמ' קמב), וזה לשונה בתרגומו: "איני סובר כלל שהוא מחיבורי החכמים, וחלילה שהוא להם, ואינו אלא חיבור אחד מדרשני האירופים ולא יותר. ובכל אופן השמדת אותו הספר והכרתת זכר עניינו מצוה רבה 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ' [...], כי אשר יש לו קומה הוא אלהים אחרים בלי ספק".


חיבור זה שנקרא "שיעור קומה" מתאר את ה' כבעל גוף בהיר ועצום, ומפרט לפרטי פרטים את תבניתו ותמונתו של ה' יתעלה-שמו מכל הבלי הספר הבזוי הזה. מָרי מלמדנו שחיבור זה מקורו באירופה, כלומר אצל אחד מדרשני אשכנז, ובהלכות תפילה (יא, ה) רבנו מזכיר את "ערי אדום", ושם מָרי מעיר (אות יז): "כך מכנה רבנו את ערי צרפת ואיטליה". נעבור עתה לאופן שבו בלאו מתרגם את תשובת הרמב"ם הזו, וזה לשון תרגומו שם:


"לא חשבתי מעולם, שהוא [=הספר "שיעור קומה"] מחיבורי החכמים ז"ל, וחלילה להם שזה יהיה מהם. ואין הוא אלא חיבור אחד הדרשנין היווניים [במקור הערבי "אלרום"] ותו לא". מדוע פרופ' בלאו לא אומר שחיבור זה נתחבר באירופה ומצמצם את מקורו ליוון? והרי בשתי התשובות האחרות שהוא מתרגם את המילה "אלרום" הוא מתרגמה: "ארצות אדום", והנה לפניכם שתי הדוגמאות: 1) בתשובה רס (עמ' 487), הוא מתרגם "ובלאד אלרום" – "וארצות אדום", כלומר אירופה; 2) בתשובה רנח (עמ' 483), הוא מתרגם "אלבלאד אלרום" – "ארץ אדום", כלומר אשכנז או אירופה. בנוסף לכך, במילונו הוא מתרגם "אלרום" – "האיטלקיים". מדוע אפוא דווקא כאן הוא מתרגם "היווניים"? ומ"היווניים" משמע שמדובר ביווניים הקדמונים עובדי האלילים ולא בדרשן אירופי משובש מאבות אבותיו.


לא אתפלא אפוא אם פרופ' בלאו חס על כבודו וכבוד אבותיו, ולכן הוא לא הזכיר שאבותיו האשכנזיים הזכירו שם אלהים אחרים! ואם פרופ' בלאו, שהוא אדם יקר לכל הדעות, איננו מסוגל לעקור כבודו וכבוד אבותיו למען האמת ולקדש שם שמיים – אין ספק שלא יעשו כן אנשי השׂררה והכבוד, אנשי התאווה ההזיות והדמיונות, אנשי השחץ והאלילות, צאצאי המינים הארורים, שרוממות התורה בגרונם אך בסתר ובגלוי ידם פשוטה לעשותה קרדום למלא תאוותם. ואלמלא הנביא ירמיה (טז, יט) הבטיחנו שיום יבוא והם יודו על האמת ויאמרו: "אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל", אז אבדתי בעניי...


ואוסיף, כי תימה גדול ועצום מאד הוא בעיניי מדוע מָרי בורח לדון בעניינו של "שיעור קומה", במקום לומר בהערתו למורה שם (א, א), כי מי שפירש: צלם – תבנית-דפוס, הוא רש"י. ושמא בריחתו להערה ארוכה מאד בעניין "שעור קומה" נועדה להסיח את הדעת ולטשטש את האמת הכואבת? שמא הוא לא היה מסוגל לומר את האמת על מעסיקיו? שמא הוא לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה מדוע הוא מרשה לעצמו להיות מועסק אצל צאצאי המינים ואף ליטול מהם שכר מופקע בעבור פסיקת דינים? ואין לי ספק שיש בדבריו הטעיה, כי לא לחינם קראתי פרק זה במורה עשרות רבות של פעמים ולא שמתי לב שמדובר ברש"י! כי בכל עת שקראתי על המגשימים תמיד ספר "שעור קומה" היה לנגד עיניי... וחבל.


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה, אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ, וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' שם).


ד. הַ"לַּבִּידּ"


אחד מיהודי תימן שעלו ארצה סיפר לי שהיו מיהודי תימן שנהגו לקרוא לראב"ד "הַלַּבִּידּ", הם כנראה קראו לראב"ד – "הראבַּ"דּ", בבי"ת ודל"ת דגושות כך ששמו נדמה למילה "לביד" (וידוע שאותיות למנ"ר מתחלפות). פירושה המילולי של המילה "לביד" הוא דבק, ובהקשר של הראב"ד הכוונה היא לנודניק, מטרידן סדרתי.


ה. חרדי אשכנזי ממוצא תימני


זכורני שבאחד מחגי סוכות בעבר, התארחתי אצל קרובי משפחה יחד עם קרוב אחר שהוא חרדי משתכנֵז, הוא מעריץ את האשכנזים ושולח את ילדיו לתלמודי-תורה שבהם לומדים הכל ביידיש. אותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני אינו מתבייש, ומדבר ביידיש עם ילדיו גם כאשר הוא מתארח אצל תימנים האמונים על מורשתה הרוחנית הנפלאה של יהדות-תימן. כאב לי על-כך שהוא התרחק מצור מחצבתו ורועה בגאון בשדות זרים, זרים למורשת אבותיו וזרים לדת האמת, ובאותו חג ניסיתי להבין מדוע הוא כה נלהב אחר הזיות האשכנזים.


התחלתי לקרוא בפניו מדברי הרמב"ם על חכמי יועצי אשכנז מתוך "מאמר תחיית המתים", כדי שיידע שראשוני אשכנז שגו בעניינים יסודיים מאד, ועליו לעשות בדק-בית בדרכו ובהשקפותיו. לא הספקתי לקרוא שתי מלים מתוך דברי הרמב"ם! ואותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני קם ממקומו, ובתנועות ידיים מאיימות תקף אותי בשצף קצף. לאחר שסיים את דברי הבלע שהטיח ושפך עלי, שאילתיו: "עד-כדי-כך? מדוע אינך מסוגל לשמוע שתיים-שלוש שורות מדברי הרמב"ם?", אותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני השיב לי בשפתיים קוצפות ובחמה שפוכה: "אם היו יורקים על אבא שלך היית שותק?".


נדהמתי! ומרוב תדהמתי שתקתי ולא עניתי לו. אך בתוך מעיי זעקה הקריאה: "מאן אבוק ומאן אומק?", אבא שלך? יועצי אשכנז הם אבותיך? ומי יגלה עפר מעיני אבותיך הקדושים והטהורים שהיו נאמנים לדרכו של רבנו הרמב"ם ותיעבו את השקר וההטעיה האשכנזיים.


לאחר זמן מה הבנתי מדוע הוא הִרשה לעצמו לתקוף אותי בחריפות כזו בסוכת חג הסוכות, רבותיו של אותו חרדי אשכנזי ממוצא תימני מורים לו הלכה: בכל מקום שמותחים ביקורת עליהם ועל רבותיהם, מותר ואף מצוה לעלוב ולהשפיל, ולעתים אף להרים יד. ואף עבירה היא לשתוק למי שמעז להעביר ביקורת על "גדולתם" של חכמי יועצי אשכנז. וברור שבדרך זו הם מונעים דיון ענייני וביקורתי על עצם ההשקפות והדעות, כי יודעים הם היטב שבמבחן הדעת והשכל הישר ידם תהיה על התחתונה, ולכן הם נוקטים בדרכי שקר והטעיה. וה' ימלטנו מן ההבל וינחנו תמיד אל טהרת האמת.


ונסיים בדברי מָרי על אותם האנשים על דרכם ועלילותם: "שדרכם של אנשים אלה להשלים ולמלא את חולשת הוכחותיהם בריבוי בדברים ובחירוף הצד שכנגד וזלזולו: כופר, בור ועם הארץ, וכדומה" (מורה, עמ' עז). "אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם" (יש' יט, יא).


"וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי" (תה' נט, יז).

אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז - חלק ב
.
Download • 171KB

106 צפיות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!