כובד המינות קשה מכובד האבנים

"האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים?", רובכם וודאי שמעתם את השאלה הזו אשר "מוכיחה" כביכול שהקב"ה אינו כל-יכול, שהרי אם הוא יכול לברוא אבן שהוא אינו יכול להרים – נמצא שהוא נעדר יכולת להרים, ואם הוא אינו יכול לברוא אבן כזו – נמצא שהוא נעדר יכולת לברוא אבן כזו. במאמר קצר זה נדון בשאלה זו ודומות לה.


טרם שאחל, אזכיר שסוּפר לי על מרצה בכיר במדעי היהדות (מדעי הזיוף והסילוף הגאווה וההתעיה), אשר קיים הרצאה שלמה בנושא זה והשיב תשובות שהן בגדר הזיות על-גבי הזיות. כגון שכללי הטבע "בעולמו" של הקב"ה שונים מאשר בעולמינו, ועוד כהנה וכהנה הזיות ודמיונות שיסודן בקרדומי החוצבים המתוחכמים של חוקרי "היהדות" למיניהם.


הפרופ' הבכיר אשר אוכל ושבע ודשן מן התורה: במשכורותיו הדשנות והשמנות ושלל טובות ההנאה המפליגות מקופת הציבור, וכן ביוקרה ובמעמד הדמיוניים שנלווים להן, סָכַל להבין את היסוד המחשבתי שאסביר לקמן, ואף לא הבין שהשאלה הזו מעיקרה היא שאלת מינות וכפירה, ואסור באיסור חמור להתייחס אליה כאל שאלה לגיטימית, פילוסופית ומדעית.


תשובה וניתוח השאלה


התשובה אפוא די פשוטה וברורה, והיא, שאין דבר נשׂגב מיכולתו, כלומר, השאלה הזו היא משחק מילים מתעתע ונבוב אשר משועבד לתפישות חומריות ומגשימות. לפיכך, אי-אפשר בשום פנים להפנות אותה כלפי הקב"ה, כי לא רק שהאדם מנסה באמצעותה לנתח ולהבין את ה' יתעלה בכלים חומרניים גסים הלקוחים מעולמינו השפל, אלא בעצם שאלה זו האדם גם נגרר בהכרח להרהר בהבלים ולהגיע להזיה שהקב"ה נעדר יכולת, וכל נעדר יכולת הוא למעשה בעל מגרעת, וכל בעל מגרעת הינו גוף, כי הגוף הוא היסוד לכל המגרעות.


נעבור עתה לנתח את עצם השאלה, השאלה הנדונה עוסקת במהותה בשאלה רחבה הרבה יותר: האם הקב"ה יכול לברוא דבר-מה שאין לו בו יכולת ושליטה. וניתן לשאול שאלה זו לגבי אינסוף דברים בעולמינו: האם הוא יכול לברוא גלגל שהוא אינו יכול לגלגל? האם הוא יכול לברוא ים שהוא אינו יכול לייבש? האם הוא יכול לברוא קרחון שהוא אינו יכול להפשיר? האם הוא יכול לברוא שמש שאינו יכול לכבות? האם הוא יכול לברוא אדם שאינו יכול להמית? האם הוא יכול לברוא זפת שאינו יכול להלבין? ועוד-ועוד אינסוף שאלות והזיות שמהותן אותה מהות: האם הקב"ה יכול לברוא דבר-מה שאין לו בו יכולת ושליטה.


ברם, עצם השאלה הזו וכל הדומות לה משובשות מיסודן, מפני שכולן מתעלמות מיסוד מחשבתי בסיסי: העדר יכולת לברוא דבר שאין לבוראו בו יכולת – אינו בגדר העדר יכולת! ובמלים אחרות, אי הימָּצאותו של דבר בעולם שאין לה' יכולת ושליטה עליו, אינה מעידה על העדר יכולתו, להיפך, היא מעידה על-כך שאין דבר נשׂגב מיכולתו. כלומר, לא בגלל שהקב"ה אינו יכול לברוא כזה דבר הוא לא מצוי, אלא בגלל שאין דבר כזה בכל המציאות!


זאת ועוד, השאלה הנדונה במאמר זה, דומה לשאלה: האם הקב"ה מסוגל להפוך ולשנות את עצמו ליישות מוגבלת? ואנכי שואל: האם העדר "יכולת" להפוך ליישות מוגבלת היא בגדר אי יכולת? ובכלל, האם הקב"ה עשוי או עלול להשתנות? והלא הקב"ה אומר לנו במפורש: "כִּי אֲנִי יְיָ לֹא שָׁנִיתִי" (מל' ג, ו), האם העדר שינוי מעיד אפוא על מגרעת? או להיפך, מעיד על אחדות מוחלטת שהיא מעלה אשר נשׂגבה מאד מבינתנו המוגבלת?


כל שלא חס על כבוד קונו


ויתרה מזאת, האם בכלל מותר לנו להרהר ולבחון עניינים כאלה אשר כל-כך רחוקים משכלנו והבנתנו? האם שאלות כאלה יובילו אותנו למסקנות אמיתיות אשר יועילו לנו בחיינו המחשבתיים והמעשיים? והלא בדיוק בעניינים אלה הזהירו אותנו חכמים במשנה (חגיגה ב, א): "וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם".


וכֹה דברי רבנו בפירושו שם בשתי הפסקות לקמן:


"ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלוהות בדמיונו הפשוט [...] 'כל שלא חס על כבוד קונו' וכו'. 'ורתוי לו כאילו לא בא לעולם', פירושו, שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-החיים טוב למציאות מאשר היותו אדם, מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו. כי לא יְדַמֶּה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בענייני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן [...] מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, וודאי שזה יביאהו לידי שיגעון ושיממון.


והתבונן בביטוי הנפלא הזה האמור בעזר אלהי, באמרוֹ: 'כל שלא חס על כבוד קונו', הכוונה בזה מי שלא חס על שכלו, כי השכל הוא כבוד ה'. וכיוון שאינו יודע ערך הדבר הזה שניתן לו, הרי הוא מופקר בידי תאוותיו ונעשה כבהמה [...] לפי שבעת התאווה, איזו תאווה שתהיה, אין השכל שלם [=וכל-שכן אדם ששכלו פגום בהזיות, שהוא ישקע בתאוותיו כבהמה]".


וכן פוסק רבנו גם בהלכות עבודה-זרה (ב, ד–ו), בשלוש הפסקות לקמן:


"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה. מוזהרים אנו שלא להעלותה על ליבנו, ולא נסיח דעתנו לכך ונחשֵּׁב ונימשך אחר הרהורי הלב. מפני שדעתו של אדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריו [=לעומקו ובשלמותו]. ואם יימשך כל אחד אחר מחשבות ליבו נמצא מחריב את העולם לפי קוצר דעתו.


כיצד? פעמים יתור אחר עבודה-זרה; ופעמים יחשוב בייחוד הבורא, שמא הוא שמא אינו, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור; ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה; ופעמים בתורה, שמא היא מן השמים שמא אינה – ואינו יודע המידות שידון בהן עד שיידע האמת על בוריו, ונמצא יוצא לידי מינות.


ועל עניין זה הזהירה תורה ונאמר בה: 'וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים' [במ' טו, לט], כלומר, לא יימשך כל אחד מכם אחר דעתו הקצרה וִידַמֶּה שמחשבתו משגת האמת. כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' – זו מינות, 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' – זו זנות. ולאו זה, אף-על-פי שהוא גורם לאדם לטורדו מן העולם-הבא – אין בו מלקות".


ומָרי מוסיף ומעיר שם: "ובכלל מינות כָּלַל רבנו כל עבודה-זרה וכל סטייה מחשבתית מדרך האמת האמיתית. ובכלל זנות כָּלַל רבנו כל הימשכות אחרי התאוות מאיזה סוג ומין שתהיה התאווה", והוא מוסיף ומבאר שם שרבנו קובע שאינו לוקה בתנאי שלא עשה מעשה והדבר נשאר במחשבה בלבד, אך אם גם עשה מעשה – לוקה.


למדנו אפוא, כי אסור באיסור חמור להעלות על הדעת שאלות אשר גורמות לשיבוש יסודות הדת המחשבתיים, ואין לדון בהן כאילו היו עניינים לגיטימיים פילוסופיים ומדעיים ככל שאר העניינים שראוי לעיין ולדון בהם, אלא לעולם יש להדגיש שמדובר בענייני מינות.


יסוד השאלה נובע מהגשמה


יסוד השיבוש של השאלה הוא הגשמה, שהרי השאלה היא למעשה: "האם הקב"ה יכול להרים אבן כבדה מאד-מאד?". כלומר, בבסיס השאלה גלומה ההנחה שכוחו של הקב"ה נמדד ביכולתו הפיסית להרים אבן! שהרי אם יכולת "ההרמה" של הקב"ה אינה יכולת פיסית, אין כל משמעות לשאלה הנדונה, שהרי אין כל משמעות לגודלה ולכובדה של האבן, לעולם הקב"ה יהיה יכול לגרום לה להתרומם או להיעלם או להתפורר או לכל דבר שנעלה על דעתנו! לפיכך, שאלה זו לא רק שמובילה בשקר להשקפה רעה שהקב"ה מוגבל ביכולתו (וכאמור, השקפה זו מובילה בכמה שלבים להגשמה), היא גם מחדירה למחשבתנו דמיונות והזיות של גשמות ביחס להקב"ה באופנים ישירים וגסים מאד! שהרי כל מי שמנסה להרהר בשאלה הזו, עלול בקלות להשוות בדמיונו את הקב"ה לאיזה מרים משקולות עב-בשר.


קצרו של דבר, אם איזה שוטה ישאל אותנו: "האם הקב"ה יכול לברוא אבן שהוא אינו מסוגל להרים?", נשיב לו כפי סכלותו: הוא יכול לברוא אותה ואף יכול להרימה! ונוסיף ונקהה את שיניו ונאמר לו: כובד האבן הוא כאין וכאפס לעומת כובד הסכלות והמינות.


ונחתום מאמר זה בהלכות עבודה-זרה (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו, שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם [הראשון] ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


למדנו אפוא, שמי שמזהם את מחשבתו בשאלות מינות, לא רק שהוא משבש את מחשבתו בהשקפות תוהו והבל, הוא גם עלול להתדרדר למינות ולכפור בכל התורה כולה. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).

56 צפיות2תגובות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!