איגרת זו שיוחסה להרמב"ם נודעה בשם "מגילת סתרים". היא נזכרת בהשגותיו של מוסא אלשקרן (הידוע בכינוי מהר"ם אלשקר, מת סופית בשנת 1542) ל"ספר האמונות" של שם-טוב (שם רע לכל ההולכים בחושך אשר לא ידעו ולא יבינו); וכן בספרו של יוסוף מקנדיאה (המאה הי"ז) שנקרא בשם: "נובלות החכמה". ואכן, מוסא אלשקרן ויוסוף מקנדיאה לא התפתחו, בדיוק כמו הפירות הנובלות, ולא הגיעו לידי בשלות שכלית ומחשבתית. וחמור מכך, הם היו שותפים משמעותיים לנבילתה של דרך האמת, ולהוצאת-שם-רע על רבנו כאילו הוא היה עובד עבודה-זרה בפועל! ובשקריהם חשפו את נבלותם וסכלותם לדיראון עולם.
במאמר זה אסלק את הרפש והטיט שהשליכו על רבנו במשך מאות רבות בשנים, דהיינו את הטענה שרבנו הודה בסוף ימיו לתורת הקבלה הארורה, ובניגוד מוחלט לפסקוֹ בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ולא רק זאת, הרשעים הללו גם האשימו את רבנו שהוא עבד עבודה-זרה בפועל! ולא רק על רבנו הם העלילו עלילות, גם על גדולי האומה וכפי שנראה לקמן.
כמעט כל "חכמי ישראל" בחמש מאות השנים האחרונות שיתפו פעולה עם השקר הזה, ורוממו את מוסא אלשקרן ואת הטיפש הנָּבוּל מקנדיאה, והחליטו שרבנו הגדול, אשר קידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה, והמשיך את קריאתו של אברהם אבינו לכל באי עולם: בשם ה' אל עולם – שרבנו הקדוש איש האמת, הודה לקבלה הארורה ואף עבד עבודה-זרה בפועל. וזו דוגמה נוספת לכך שלעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, כל עוד לא נתנער מ"חכמי ישראל" הוזי ההזיות באלף השנים האחרונות, כי כולם למעט בודדים היו הוזי הזיות חמורות, מי יותר ומי פחות, אך כולם הִתעו את עם-ישראל אחרי התהו, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.
דבר נוסף, עד ימינו איגרת זו נחשבת כאילו היא יצאה מתחת ידו של רבנו הרמב"ם, ומצאתי אותה באתר אינטרנט שנקרא: "ספריא – ספריה חיה של טקסטים יהודיים". ואתם מוזמנים לשאול את כל הרבנים השכירים שמסביבכם, מראשי הדרדעים חוצבי התורה, ועד לראשי הקבלה המתעים את העם אחרי התהו וההבל, וכולם יאמרו לכם בתשובותיהם שהאיגרת הזאת נכתבה על-ידי הרמב"ם – מי מתוך אמונת פתאים ומי מתוך פחד על משכורותיו ושׂררתו ומעמדו ושלל טובות-ההנאה שבידו, כי מעדיפים הם את חיי העולם-הזה על פני האמת.
והנה לכם דוגמה אחת מתוך מאמר שפורסם באתר "כיכר השבת" (אייר תשע"ב), על-ידי מקובל בשם חיים פוקס. במאמר הנזכר המקובל "מוכיח" שהשדים קיימים בעולם (בעיקר באמצעות הבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ולא חסר לו גם ראיות מ'חכמי ישראל' השוטים באלף השנים האחרונות), ואחת מראיותיו היא, שימו לב, שהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו להודות ב"חוכמת הקבלה". פוקס אינו מציין בדיוק לאיזה מכתב הוא מתכוון, אך הוא קורא לו "מכתב ידוע", וברור שכוונתו לאיגרת המפורסמת שנדון בה במאמר זה. פוקס מוסיף, שיש חוקרים "חילוניים" אשר טוענים שהמכתב מזויף, אך משום מה הוא טוען "שאין להם ראיות".
והנה דבריו של פוקס לפניכם, ובמאמר זה נוכיח בראיות רבות שהאיגרת מזויפת:
"ישנו מכתב ידוע שהרמב"ם שולח לתלמידו באחרית ימיו, שאז כבר הגיעו לידיו כתבים מחכמת הקבלה, ובו הוא מציין בדבריו שהוא יודע הרבה יותר ממה שידע פעם, ואם היה יכול היה חוזר בו מהדברים הללו. אמנם, ישנם חוקרים חילונים 'מומחים לקבלה' שלא מוכנים לקבל הדברים הללו וטענו בטענת 'מזויף', והוכחות הרי אין, אבל להם זה לא משנה".
כאמור, איגרת זו נכתבה כביכול לתלמיד רבנו ר' יוסף בן יהודה, אשר רבנו כתב אליו את ספרו מורה-הנבוכים, וכן כתב לו איגרת חשובה מאד אשר נקראת: "איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף". ניכר שהזייפן הטיפש הכיר מעט את כתבי הרמב"ם, והוא מנסה, באמצעות העתקת סגנונו ולשונו של רבנו פה ושם, לשוות לאיגרת חזות מקורית ואמיתית. אך כפי שנראה לקמן, לא רק שהוא תעה ולעה בעניינים יסודיים שלא יעלה על הדעת שרבנו יאמרֵם או יעשה כמותם, הוא גם שגה ביצירתו "הספרותית", כי התוצר הסופי שלו גרוע מכל גרוע, לא לשון זהב אלא לשון סיגים עכורה, לשון עקושה ומשובשת, וזאת עדות לסכלותו הגדולה בנוסף לנבלותו.
א. שיבושי לשון, סגנון ומחשבה כלליים
נחל אפוא, להלן כמה משיבושי הלשון, הסגנון והמחשבה הכלליים שמצאתי באיגרת הזו:
בתחילת האיגרת הזייפן כותב כך: "וייתן לך לב לדעת המשלים הנבואיים אשר באו, והייעודים הנפשיים שנבראו על יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים הנרמזים בקצת פסוקי הנבואה" – וכי יעלה על הדעת שרבנו יכתוב "אלקים" במקום "אלהים"? ודי בשיבוש העקבי הזה כדי להעיד על מוצאה של האיגרת – בכתבי המינות של האירופים העילגים והנבערים.
והנה כל המופעים של המילה "אלקים" באיגרת האירופית הלזו: "ויתעורר עליך החפץ האלוקי", "מטביע החפץ האלוקי", "כי השמות האלקיים הקדושים", "ותכוון נפשך תמיד אל המדע האלוקי", "תעלומות וסתרי החכמה האלקית", "מהסודות האלקיים", "מזיו ההשפעה האלקית", "ויהי אלקים עמך", "ואלקים יהיה עמך", "ואתם הדבקים ביי אלקיכם".
כמו כן, איך "היעודים הנפשיים" נבראו "על יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים"? וכי ייעודים נפשיים הם גופים ברואים? וכי הם נבראו על-גבי או על-ידי "יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים"? ובליל הסכלות והעילגות הלז נועד להשוות את "יסודי הדעת האלקיים" ל"שמות הקדושים" שבקבלה הפגאנית, ולתעתע שהאמונה בשמות הללו היא מיסודי הדת.
***
עוד כותב הזייפן שם: "ובציור השורש [=הכישוף] הזה המונח בדרך שתלך בה, תהיה מיוֹדְעֵי דעת העליון, ותשקוטנה תאוותיך ויתחזק כוח שכלך ויתעורר עליך החפץ האלוקי, ותהיה מִכַּת השלמים". ושלושה שיבושים יש בדבריו הללו: הראשון, לא יעלה על הדעת שרבנו ינקוט בביטוי "יודע דעת עליון" כלפי תלמידו ר' יוסף, לאחר שמטבע הלשון הזה נאמר בתורה על בלעם הרשע (במ' כד, טז); השני, לא ייתכן שרבנו יאמר: "ויתעורר עליך החפץ האלוקי", כי ייחוס התעוררות לה' יתעלה הינה בגדר הגשמה ועבודה-זרה חמורה ביותר לדעת רבנו הרמב"ם, ובעניין זה ראו: "לעורר רחמי שמים?"; והשלישי, מאד לא סביר שרבנו יאמר על יחידי הסגולה שהם כת: "ותהיה מִכַּת השלמים", שהרי רבנו אומר עליהם בפירושו לפרק חלק: "והכת השלישית, והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש שהיא 'מין', והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם" וכו'.
דרך אגב, בדבריו הללו הזייפן מבטיח שבאמצעות השורש הזה שהוא יסביר לקמן, דהיינו שני הכישופים שהוא יתאר את עשייתם, תלמידו יהיה "מיוֹדְעֵי דעת העליון". ואכן, כל ההולך בדרכי הכישופים שהוא יתאר יהיה מתלמידיו של בלעם: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְיָ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים [לכיווני המאגיה, דהיינו הנחש העוננות והכישופים הדמיוניים שנפוצו בקרב עובדי האלילים הנחותים] [...] וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר [...] נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' פרק כד).
***
בהמשך דבריו הזייפן אומר כך: "ובציור השורש הזה [וכוונתו כאמור לשני הכישופים שיפורטו לקמן] [...] גם תשיג כל מבוקשיך, ובלבד שיהיו דרושים נכבדים [=ובתנאי שמבוקשיך יהיו טהורים ונכבדים] משלימי נפשך הטהורה [וכי המכשף טהור?] ולא תשוטט מחשבתך לחפץ גשמי נפרד מצד [=למעט] תמונתו ועצמותו, מטביע החפץ האלוקי והרצון הבחירי במצולות ים". בדבריו אלה הזייפן מייחס לרבנו לא פחות מאמונת ההגשמה, שהרי הוא אומר שיש להקב"ה תמונה: "ולא תשוטט מחשבתך לחפץ גשמי נפרד מצד [=למעט] תמונתו ועצמותו" וכו'. הוא גם נוקט בהתחסדות, כאילו הוא דורש מתלמידו שכל שאיפותיו יהיו שאיפות טהורות, בעוד שהוא עצמו מחדיר לו מינות ועבודה-זרה: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו). אגב, מה זה: "מטביע החפץ האלוקי והרצון הבחירי במצולות ים"? וכי הקב"ה מטביע את רצונו ואת עקרון הבחירה בים?
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
***
בהמשך דבריו הזייפן כותב כך:
"ובציור השורש הזה [וכוונתו כאמור לשני הכישופים] [...] גם תנהיג נפשך במעלות ובתיקון המדינה ובני חבריך ואנשי ביתך ותנועותיך הנפשיות והגופניות, ותישאר בחירתך בידך מוֹשֶׁלֶת בכל מה שהוא נגד [=מנוגד] לשכלך זולת אל הפעולות הנכבדות והיקרות נרצעות, אל אהבת הכבוד הנפשי ובחיי האהבה הנמרצת אשר הייתה ביני לבינך ובין אבותיך הקדושים [כלומר, בעניין אהבת הכבוד הנפשי והאהבה הנמרצת כבר לא תהיה לך בחירה], כי רוב זמני הייתי נבוך בחקירת הנמצאים לדעת תוכן אמיתתם כפי האפשר בחוק ההשגה האנושית".
ואיך ייתכן שרבנו יאמר שכישופים יסייעו לאדם להנהיג את עצמו למעלות ול"תיקון המדינה"? וכן שהכישופים ירוממו את שכלו עד ששכלו ימשול בכל מה שמנוגד לשכל? והלא הכישופים במהותם מתנגדים התנגדות נחרצת לשכל, שהרי בבסיסם המאגיה וההזיות המתעתעות.
גם לא יעלה על הדעת שרבנו יאמר שהכישופים הללו ירוממו את האדם "אל אהבת הכבוד הנפשי", שהרי דברים אלה עלולים להתפרש בקלות כהוראה לרומם את החשיבות העצמית עד לגבול הגאווה, וזה רמז לרוח הגבוהה שהינה ממידותיהם של בלעם ותלמידיו המכשפים הרשעים. כמו כן, הזייפן מוסיף על דברי הגאווה גם דברי הבל, שהרי הוא מסביר לתלמידו שהכישופים הללו ירוממו אותו ל"חיי האהבה הנמרצת אשר הייתה ביני לבינך ובין אבותיך הקדושים", ובמלים אחרות, הכישופים הכעורים שהוא יתאר לקמן מרוממים לאהבת ה'!
והנה דברי התורה על המאגיה המתעתעת על שלל מיניה, וביניהם גם כישופי המכשפים:
"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, ט–יג).
עוד מסביר הזייפן שהכישופים הללו יִטלו מן האדם את יכולת הבחירה בענייני "אהבת הכבוד הנפשי" ו"חיי האהבה הנמרצת", כלומר הכישופים הללו יכריחו את האדם לשני העניינים הללו, ולא תהיה לו עוד יכולת בחירה בהם – ואין צורך לומר שאלה דברי הבל ורעות רוח, והנה דבריו: "ותישאר בחירתך בידך מוֹשֶׁלֶת בכל מה שהוא נגד [=מנוגד] לשכלך, זולת אל הפעולות הנכבדות והיקרות נרצעות, אל אהבת הכבוד הנפשי ובחיי האהבה הנמרצת" וכו'.
זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שרבנו יאמר: "כי רוב זמני הייתי נבוך בחקירת הנמצאים לדעת תוכן אמיתתם כפי האפשר בחוק ההשגה האנושית"? וכי ברוב ימי חייו רבנו היה נבוך בחקירת המדעים? וכי רבנו היה עם הארץ? זאת ועוד, נראה שהוא שגה בהבנת משמעות שם הספר: "מורה הנבוכים", כי מי שלמד את הקדמת רבנו למורה יגלה שרבנו כתב את ספרו הזה למשׂכילים שלמדו מדעים ולמדו את פשטי לשונות התורה, והם נבוכים עתה בין מה שלמדו במדעים שאין להקב"ה גוף ותמונה, לבין פשטי לשונות התורה שמהם עולה לכאורה שיש להקב"ה מאפיינים גופניים, וראו על-כך במאמר: "למי נכתב הספר מורה-הנבוכים?".
יש בדברי הזייפן עוד מקומות רבים של עילגות לשון, אך החלטתי שלא להאריך בהם, כי הדבר ירחיב עוד ועוד את המאמר על האיגרת הארוכה ממילא הזו, והקורא הנבון יבחין בהם.
ב. אמונה מאגית בשמות קדושים
כבר בראש האיגרת הזייפן מייחס לרבנו את אמונת הקבלה הפגאנית בכוחם המאגי של השמות הקדושים: "וייתן לך לב לדעת המשלים הנבואיים אשר באו, והיעודים הנפשיים שנבראו על יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים הנרמזים בקצת פסוקי הנבואה".
ומה דעתו של רבנו על אמונת הקבלה הפגאנית בשמות הקדושים? ובכן, רבנו מבאר במורה (א, סב), מה הם שמותיו של הקב"ה: הראשון שבהם הוא השם המפורש שם הויה, שפעם ידעו כיצד לבטא אותו. שם נוסף הינו שם בן שתים-עשרה אותיות ומורכב משתיים-שלוש מלים, ואין אנו יודעים כיום מהו. ושם נוסף היה בן ארבעים-ושתיים אותיות, והוא מורכב ממספר מלים סך אותיותיהם ארבעים-ושתיים, ואף אותו אין אנו יודעים כיום. שלושת השמות הללו מורים על ידיעת ה' וסתרי תורה. כלומר, השמות הללו מלמדים על רעיונות נשׂגבים ואינם משמשים חלילה כלחשי כישופים מתועבים אשר מתיימרים לשדד את טבע המציאות.
עוד רבנו מלמד במורה שם, שהיו אנשים שמצאו את השמות הללו, והטעו את ההמון שיש בכוח השמות הללו לפעול פעולות במציאות, כאילו היו כישופים דמיוניים, וכֹה דברי רבנו:
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
נשים לב, כי האמונה בשמות הקדושים הללו היא שפל השפלות המחשבתית! שהרי רבנו מלמד אותנו כי השמות הללו הינם הזיות ודמיונות "שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון". ואכן, כל מי שלמד רק מעט מדעים יבין שלא ניתן לשנות את טבע המציאות בכישופים...
והנה גם דברי רבנו במורה (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).
ועתה, לאחר שראינו מעט מדברי הזייפן באיגרת, וראינו מעט על דעתו של רבנו בעניין "השמות הקדושים", נמשיך לעיין בדברי הזייפן, ונוסיף לראות כיצד הוא מייחס לרבנו אמונות מאגיות שונות ומשונות ב"שמות הקדושים", וזה לשונו של הזייפן הסכל בהמשך איגרתו:
"דע לך אחי, כפי מה שהתבאר בספרי חכמי הקבלה, כי השמות האלקיים הקדושים רבו מלספור ומורים כולם על מהות המלאכים, והולכים מַעֲלה אחר מַעֲלה ומדרגה אחר מדרגה, ועילה אחת פשוטה עליהם, שאינו גוף ולא כוח בגוף ולא בתוך גוף [...] והשמות הם כוחות מתהוות מן המלאכים לעשות רצון קונם, ויניחו אלו הכוחות בעולם השפל בגזירת בוראם כמו שיבוקש מהם לטובה ולברכה ואיך שיהיה, כאשר יזכור אותו [כאשר האדם יפרש את מבוקשו] בשם המורה על אמיתת בקשתו [בַּשֵּׁם שבאמצעותו הוא מדמה להשיג את חפצו]".
לפי הזייפן, השמות הקדושים "רבו מלספור", וזאת בניגוד לדברי רבנו במורה לעיל, שיש אך ורק שלושה שמות קדושים שנוגעים לסתרי תורה. כמו כן, לשיטתו השמות הללו מורים על מהות המלאכים, כלומר, מי שאומר אותם ומשתמש בהם עובד עבודה-זרה בפנייה למלאכים! זאת ועוד, לדבריו, הקב"ה "אינו גוף ולא כוח בגוף ולא בתוך גוף", ודבריו סכלות, כי "כוח בגוף" הוא כוח בתוך הגוף, ולא ייתכן שרבנו יחזור על אותו הדבר פעמיים במלים אחרות בעניין זה, כי בעניינים האלהיים רבנו נזהר מאד, כדי שלא יטעו בדבריו ויגיעו חלילה לשיבושים.
עוד עולה מדברי הזייפן, שהמלאכים פועלים את פעולותיהם המופלאות במציאות באמצעות השמות הללו: "והשמות הם כוחות מתהוות מן המלאכים לעשות רצון קונם", וכן שהשמות הללו ניתנו גם לבני האדם: "ויניחו אלו הכוחות בעולם השפל בגזירת בוראם", והם גם משדדים את מערכות הטבע והמציאות: "כאשר יזכור אותו [=כאשר האדם יפרש את מבוקשו] בַּשֵּׁם המורה על אמיתת בקשתו [=בַּשֵּׁם המכוער שבאמצעותו הוא מדמה להשיג את חפצו]".
ראינו לעיל באופן כללי את דעתו של רבנו על "השמות הקדושים", ועתה נוסיף ונראה את דעתו של רבנו בעניין אמירת לחשי כישופים אשר פועלים "גדולות ונצורות"... ובכן, לשם כך נעבור לעיין בדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, יב–יג), וכֹה דבריו בשתי הפְּסקות לקמן:
[יב] "אי זה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון עַם ואין להן עניין [כל מיני גיבובי אותיות], ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילין, עד שהם [=הוזי ההזיות, החוברים והמכשפים למיניהם] אומרים, שהאומר כך-וכך על הנחש או על העקרב אינו מזיק, והאומר כך-וכך על האיש אינו ניזוק מהן. ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו, הכל אסור. והחובר עצמו שיאחוז בידו כלום [=דְּבר מה] או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [...] וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח, י–יא]".
[יג] "אבל אם אמר דברים בלבד ולא הניד לא אצבע ולא ראש ולא היה בידו כלום. וכן האדם שאמר עליו החובר אותן הקולות והוא יושב לפניו ומדמה שיש לו בזה הנאה [איזו תועלת מאגית דמיונית], מכין אותו מכת מרדות, מפני שנשתתף בסכלות החובר, וכל אותן הקולות והשֵּׁמות המשונים והמכוערים 'לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [ופסוק זה נאמר על הפסילים: 'כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה וְלֹא יְדַבֵּרוּ נָשׂוֹא יִנָּשׂוּא כִּי לֹא יִצְעָדוּ אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ' וכו' (יר' י, ה)]".
הנה למדנו, כי השימוש בשמות המשונים והמכוערים הללו, דהיינו אמירתם כלחש וכסגולה, היא איסור תורה מפורש אשר נוגע ישירות לאיסורי עבודה-זרה! כמו כן, רבנו מבהיר שמדובר בעניין שהוא הבל מהובל, ואין לו שום משמעות ואמיתות: "לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם".
בהמשך דברי הזייפן באיגרתו הוא אומר כך:
"ואחר הדברים האלה עליך לדעת, כי בפסוק: 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל' [שמ' כה, כב] ימצא בו כ"ב מלות שרמז בהם בעל 'ספר יצירה', באומרו כ"ב אותיות חקוק לחצבן המירן צירפן וצר בהם כל היצור וכל הנפש העתיד לצור, והם כ"ב אותיות פשוטות, ורצה בו [=בעל 'ספר יצירה' הסביר בספרו], כי כל מה שברא מרוחניות המלאכים אל הנפשות החיצוניות ייחקקו באלה הכ"ב מלות, ו[בלחשי צירופן] יהיה לאדם דעה בעולם ויזכור מה ששכח בדברים האפשריים".
לפי הזייפן, כל 22 האותות מופיעים בפסוק האמור והוא מביא ראיה מספר יצירה שיש כוח מאגי לאותיות הללו, שהרי "כל מה שברא מרוחניות המלאכים אל הנפשות החיצוניות ייחקקו באלה הכ"ב מלות". כלומר, כל מה שבורא-עולם ברא בעולמו הוא באמצעות לחשי כישופי המכשפים הכעורים! ומזאת הוא גם מביא ראיה לכך שיש כוח מאגי ללחשי צירופי האותיות: "ויהיה לאדם דעה בעולם ויזכור מה ששכח בדברים האפשריים". וכבר הסברתי במאמר אחֵר ש"ספר יצירה" הוא כולו הזיה נגעלה, ראו: "ספר יצירה – כמה אפשר להיות מטומטם?".
ועתה להמשך דברי הזייפן בעניין השמות: "ויצא מכלל הפסוק הזה שבעה שמות מן שבעה מלאכי השבעה רקיעים, שהם שצ"ם חנכ"ל [=שבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה] וכנגדם בקרבנות שבעה פרים, וכנגדם במועדים כולם הולכים בדרך השביעיות: גם בשבע שביעיות שני היובל, שבע שני השמיטה, ומשבעה חדשי ראש השנה, ומשבעה שבועות מתן תורה, ומשבעה ימים שבת, כנגד זה בנה בלק שבעה מזבחות, והזאת יום שבעה לטמאים".
כלומר, הזייפן טוען שיוצאים מן הפסוק האמור שבעה שמות "קדושים", ומדוע דווקא שבעה? מפני שיש שבעה רקיעים, ושבעה פרים בהקרבת קרבנות וכו', וכפי שאתם רואים לעיל. ברם, לקמן נראה בדבריו שיש ארבעה-עשר שמות ולא שבעה, אך לא נדקדק עליו בזה...
מכל מקום, הזייפן ממשיך ואומר כך: "וכבר ידעת ממה שקראת עִמִּי בחוכמת התכונה [הזייפן הכיר את איגרת רבנו לתלמידו בראש המורה, שם רבנו מספר שתלמידו הסדיר לפניו את ידיעותיו באסטרונומיה], כי הירח ישוב למזל הפכי לו ליום השביעי למאורע אל תשתנה השפעתה בעולם השפל, וזה כולו רמז והערה אל מה שיושפע בכאן ממניעי אלו השבעה כוכבי לכת. והנה לך סידור שבעה שמות מפסוק הנזכר, ושורה ראשונה מראשי תיבותיו והשנייה מסופי תיבותיו, וניקודם כניקוד הכתוב לפנים ולאחור ואלו הם השמות: זול"ש וא"ם המ"ש הא"ע אח"א כא"א אאב"י חיכ"ם יכ"ל תנ"י מר"ל נת"ת לר"ה כלי"ל [ומהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!]".
נשים לב למשפט אחד בתוך דבריו העילגים: "כי הירח ישוב למזל הפכי לו ליום השביעי למאורע אל תשתנה השפעתה בעולם השפל, וזה כולו רמז והערה אל מה שיושפע בכאן ממניעי אלו השבעה כוכבי לכת". כלומר, מהלך הירח הינו רמז והערה (בדרך בלתי ברורה) להשפעתן של שבע ישויות דמיוניות שמניעות את שבעת כוכבי הלכת, על העולם השפל. ואיך מושכים מהן שפע והשפעה על העולם השפל? באמצעות ה"שמות הקדושים"! שהרי האיגרת הזו עוסקת בהשפעת השמות הללו על העולם השפל. וזו עדות נוספת לעבודה-זרה, שהרי עשיית מעשי הכישוף שנועדו להוריד "שפע" מאותן שבע הישויות הדמיוניות היא עבודה-זרה. ואגב, מי שמתיימר לדעת את הנסתרות אפילו לא יָדע שיש יותר משבעה כוכבי לכת...
והנני תמה, וכי יעלה על הדעת שכל החיזיון המטופש הזה נכתב על-ידי הרמב"ם? ועוד לאחר שראינו במפורש את התנגדותו והתנגדות התורה הנחרצות להזיות הללו? וכי יעלה על הדעת שרבנו גם ישרבט הבלים מהובלים וגם יסתור את דבריו ואת ציוויי התורה המפורשים?
ג. הזייפן מודה ב"חוכמת הקבלה"
הזייפן מעליל על ר' יוסף תלמידו של רבנו, שהוא היה מאוהבי ושוחרי חכמת הקבלה הפגאנית ושוגה בה תמיד, עד שהזייפן מתאר את רבנו אומר לר' יוסף: "וכי ידעתיך [שהנך, כלומר תלמידו ר' יוסף] אוהֵב חכמת הקבלה, ואמרך לה [לקבלה הארורה] אחותי היא, והיא גם היא אמרה אחי הוא". ומיד לאחר-מכן הזייפן מעליל על רבנו שגם הוא היה עוסק ועסוק בקבלה:
"מצורף מה שהגית לפני מחוכמת התכונה, ומקצת הערות נפלאות שעוררתיך בהם בעניין הקבלה, חכמה איומה ונפלאה, וראיתי להנחילך עוד נחלת מושכליה [של 'חוכמת הקבלה'] ולהשלימך בשורש אחד [הכישוף שאותו נראה לקמן] שכל עיקריה וסעיפיה תלוי בו [ולא ידע ולא יבין, שהרי באמירה האחרונה הוא מודה שכל הקבלה מיוסדת על כישוף ועבודה-זרה]".
נשים גם לב להטעיה, להחדרת האמת בתוך השקר כדי שהשקר יחזיק מעמד: "מצורף מה שהגית לפני מחוכמת התכונה". לימודי המדעים הם אמת, והזייפן משלב את לימודי המדעים שרבנו התפרסם בהם, כדי לשוות חזות מקורית ואמיתית לאיגרת המיוחסת בשקר לרבנו.
בהמשך דבריו הזייפן מגנה את הפילוסופיה והפילוסופים (ראו לקמן בפרק העוסק בגינוים), ולאחר גינויָם הוא אומר: "אך אצל חכמת הקבלה אמיתת הדרכים מסוקלים מאבני המכשול, נודעו בה בקלות הנמרץ כל מה שיפול תחת ההשגה האנושית". וזו ראיה גדולה להערצת כותב האגרת את הקבלה הפגאנית, ולא יעלה על הדעת שרבנו יכשיר, כל-שכן יעריץ, עבודה-זרה.
עוד ראיות לאימות תורת הקבלה הפגאנית מתוך האיגרת: "דע לך אחי, כפי מה שהתבאר בספרי חכמי הקבלה, כי השמות האלקיים הקדושים רבו מלספור"; "ופקח עינך הבן יקיר, איך יוודעו אליך תעלומות וסתרי החכמה האלקית, וכל מה שנסתפקת מביאורי התורה ופירושיה יתבארו בדרך אשר גליתי אליך טעמה, ואת גָדלה ואת ידה החזקה על-ידי הקבלה מהאותיות", "ועתה שמע בני איעצך ויהי אלקים עמך, אלמדך בדרך זו תלך בקבלה הנפלאה הזאת".
"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).
ושימו לב במיוחד לדברי הזייפן בסוף איגרתו:
"ומי תתום דרכיך [=יהי רצון שתהיה תמים בדרכיך] [...] ובחקירת טבע הנמצאים והסְּדורים הנמצאים והנשפעים מעולם העליון ע"ד [על דרך או על דעת] הקבלה נתתי דרך עולם. וראיתי להיישירך על שתי ההיישרות האלו הנכבדות [שני הכישופים שנראה לקמן] הכוללות הרבה מהתחלת הקבלה הנבואית והרבנית והמעשית, יובילו אותך [הכישופים] אל ההגעה בנעלם ובמסופק אצלך [לידיעת הנסתרות והתעלומות ופירוק הקושיות ובירור הספקות], ואהבת כל הבריות, ובייחוד בפני המלכים והשרים [...] ובגילוי הנעלם והמסופק [חוזר על הדברים בעניין ידיעת הנסתרות]. ועם שתי ההשגות האלה [=שני הכישופים שהוא מלמד לקמן] תשיג חיי הנפש הנצחית ותתענג מזיו ההשפעה האלקית הדְּבֵקה בדבקים בו, שנאמר: 'ואתם הדבקים ביי אלקיכם' וגו' [הדבקות באלהים לשיטתו היא באמצעות פולחנים פגאניים! דהיינו באמצעות עשיית כישופים! ועולם הפוך ראיתי]. ובו גם תשיג חיי העולם-הזה באהבה ושלום עם כללי הנהגותיך המדיניות והמחשבות, ותהי שָׁמוּר בכל דרכיך דרכי נועם וכל נתיבותיך שלום".
מדברי הזייפן עולה שהרמב"ם לא רק הודה בקבלה ובכישופיה, הוא אף העריץ אותה וראה בה את עיקר ויסוד התורה והמצוות! כלומר, הקבלה היא הדרך לידיעת הנסתרות והעמוקות, היא הדרך לאהבת כל הבריות ובמיוחד למצוא חן בעיני המלכים והשרים, היא הדרך להגנה ולשמירה ולהצלחה בכל הדרכים, וכמובן, היא האמצעי הבלעדי להשׂגת היעד הסופי של חיי האדם עלי אדמות, שהוא השארות הנפש וגמולה הנצחי והמרומם בחיי העולם-הבא!
ד. הזייפן מגנה את הפילוסופיה
שימו לב לדברי הזייפן המתעה והמתעתע, אשר עושה פליק-פלאק פעמיים: בתחילה הוא טוען כנגד הפילוסופיה והפילוסופים שאין בהם אמת, בהמשך הוא אומר שדבריהם הם כן אמת, ולבסוף הוא מגיע למסקנתו ולמטרתו האמיתית: לבטל את הפילוסופיה ולהתעות כאילו רבנו מגנה את הפילוסופיה, שהרי הוא אומר בסוף דבריו: "אלא שהם לא מצאו [...] בחקירת טבעֵי כללי הנמצאות זולתי עמל שכלי, אלא בדרכים הגיונות מטרידים את השכל ומבלבלים אותו". כלומר, חקירותיהם של הפילוסופים לא הביאו להם אלא יגיעה שכלית לריק: "שהם לא מצאו [...] זולתי עמל שכלי", ודרכי ההיגיון שלהם אף מטרידים את השכל ומבלבלים אותו!
והנה לשון הזייפן הלהטוטן שתיארנו בפסקה לעיל, ושימו לב כמה רחוקה לשונו הלוליינית והמעֻוותת מלשונו הברורה והבהירה של רבנו, איש הלשון המדע הצדק היושר והאמת:
"יגעתי ומצאתי מקצת האמת [לאחר יגיעה מצאתי בפילוסופיה מקצת מן האמת], אך באמונה [בבקשה תאמין לי!] לא מצאתי באמיתת הכולל מצד החקירה הפילוסופית ובדרכי מופתיהם [אולם באופן כללי אין אמת בפילוסופיה ובדרכי חקירתה והוכחותיה]; לא שאומר במה שהשיגו הם בלתי צודק, אבל על-כל-פנים צודק הוא [אבל כן הם צודקים], כי מה שנתבאר אצלם מן החכמה לא בא המופת על סותרו [ולמה הם צודקים? לא בגלל שיש אמת מהותית בדבריהם, אלא אך ורק בגלל שלא בא המופת, דהיינו אות משמים שסותר את דבריהם – ואיך יעלה על הדעת שרבנו יאַמֶּת דבר-מה רק מפני שה' לא שלח נס גלוי שיסתור אותו? וכי רבנו יבטל את יכולת ההבחנה השכלית בין אמת לשקר ויתלה את אמיתתה או שקריותה של השקפה בקבלת אות מבורא-עולם שיורהו לאמת?]; אלא שהם לא מצאו הדרכים מיוחדים בחקירת טבעֵי כללי הנמצאות זולתי עמל שכלי, אלא בדרכים הגיונות מטרידים את השכל ומבלבלים אותו".
וראו מה שאומר רס"ג ע"ה על דרכי ההטעיה של הנוכלים מן הסוג הזה, וכֹה דבריו:
"וממידותיהם המוזרות הם התהפוכות, אמר בזה: 'לְהַצִּילְךָ [...] מֵאִישׁ מְדַבֵּר תַּהְפֻּכוֹת' [מש' ב, י], לפי שאומֵר לך 'כן' ולא תשיג ממנו מאומה, ויֹאמר לך 'לא' ולא תסמוך על-כך, אמר החכם בזה שהוא [=איש התהפוכות המכזב המלהטט והמחליק בלשונו] ייפול ברעתו, כאמרוֹ: 'וְנֶהְפָּךְ בִּלְשׁוֹנוֹ יִפּוֹל בְּרָעָה' [מ' יז, כ]. [...] ועוד ממעשיהם: 'אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם' [מש' ב, טו], עניין העיקשות והנלוזות הוא, שאם נתווכחו עמך שיקרו, ואם נתעסקו עמך מרמים, ואם אמרו מילה, אמרוהָ שקולה כדי שלא יהא בדבריהם דבר ברור כלל. וכל הדברים הללו ממה שמתעב ה' יתהדר ויתרומם, ואינו אוהב כי אם השלמות והתום והמישרים, כמו שאמר: 'תּוֹעֲבַת יְיָ עִקְּשֵׁי לֵב וּרְצוֹנוֹ תְּמִימֵי דָרֶךְ' [מש' יא, כ]".
בהמשך דבריו הזייפן מגנה שוב את הפילוסופיה, וזה לשונו: "אך [בניגוד לפילוסופיה] אצל חכמת הקבלה אמיתת הדרכים מסוקלים מאבני המכשול, נודעו בה בקלות הנמרץ כל מה שיפול תחת ההשגה האנושית". כלומר, דרכי הפילוסופיה רצופות אבנים ומכשולים... ולפי הזייפן הזה, יש לגנוז את כל הספר מורה-הנבוכים, וקטעים רבים ונרחבים בכל כתבי רבנו, שבהם הוא נלחם במאגיה ובהגשמה ובעבודה-הזרה ובסכלות ובהזיות הפגאניות, כאילו רבנו חזר בו מכל עולם המחשבה והדעת הנפלא והמופלא שהוא הנחיל לנו ושיבץ ברחבי כתביו.
ה. הזייפן טוען שכל הנביאים היו מכשפים
ראו נא את דברי הזייפן, שלמרות עליבות זיופו לכל בר-דעת, עד ימינו מאמצים את זיופו:
"אך [בניגוד לפילוסופיה] אצל חכמת הקבלה אמיתת הדרכים מסוקלים מאבני המכשול, נודעו בה בקלות הנמרץ כל מה שיפול תחת ההשגה האנושית, ובדרך זה דרכו הנביאים והשיגו כל מה שהשיגו מהודעת העתידות, ופעלו פעולות זרות יוצאות מהמנהג הטבעי".
שימו לב, הזייפן טוען שהנביאים הגיעו לידיעת העתידות באמצעות כישופי הקבלה הפגאנית! שהרי הוא אומר: "ובדרך זה דרכו הנביאים והשיגו כל מה שהשיגו מהודעת העתידות", ולא רק ידיעת החכמה והנסתרות הם השיגו ב"קבלה המעשית", אלא גם כל האותות והמופתים נעשו באמצעות הכישופים, שהרי הוא אומר: "ופעלו פעולות זרות יוצאות מהמנהג הטבעי".
ובמלים אחרות, הזייפן הזה כופר ביסוד הנבואה! כאילו הנבואה איננה שפע אלהי שניתן לנביאים מאת ה' יתעלה, אלא שפע מאגי שמושג באמצעות פולחנים פגאניים! ויתרה מזאת, הוא טוען שכל האותות והמופתים שעשו הנביאים היו באמצעות מאגיה וכישופים! נמצא, שלפי הזייפן הנביאים היו מכשפים וקוסמים, ולא אנשי אמת ששכלם נקשר בצור עולמים. והנה דברי התורה בעניין זה: "לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ" (דב' יח).
והזייפן ממשיך ומעליל על רבנו שגם הוא הלך בדרכי המכשפים והמעוננים: "ומקצת דרכיהם לקחתי גם אני בידיעת טבעֵי הנמצאות ונודעו לי הספקות העצומות שנסתפקתי בהם, ונפתחו לפניי כל דלתי המבוכות, ונמסרו בידי מפתחות החכמה והביאור על כל נעלם ממני".
וכי יעלה על הדעת שרבנו ילמֵּד או יבצֵּע פולחנים פגאניים? וכי יעלה על הדעת שרבנו השיג את חוכמתו הגדולה באמצעות לחשושי המכשפים? וכי יעלה על הדעת שמהות הנבואה היא למעשה קסמים וכישופים נחש ועוננות? ואביא רק דוגמה אחת מפסקי רבנו, כי הדברים הטיפשיים הללו מעידים על סכלותם בעצמם, וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ז, א):
"מיסודי הדת לידע, שהאל מנבא את בני האדם. ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהיה יצרו מתגבר עליו בדבר לעולם, אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאד [וזהו גם היסוד השישי משלושה-עשר יסודות הדת]".
עוד מוסיף הזייפן שם לטמטם ולהתעות: "והנני משׁביעך שלא תגלה סודות האלה ברבים, וההערות הנפלאים, אלא למי שהוא דק בטבע ונקי במעשיו ונזדככו רעיוניו והולך בדרכי הלימוד והידיעה". וזו דרכם של הנוכלים והפתאים, להחדיר לנִּפתים אחריהם שענייני התוהו וההבל הללו, הם עניינים שהינם ברומו-של-עולם, וראויים כביכול רק ליחידי הסגולה. וגם בהמשך הזייפן אומר: "ולאהבתי אותך תהיה לך לבדך ואין לזרים אתך, אם לא לאותם שחננם האל יתברך דעה, ועליך ועל הדומים לך אמר הנביא: 'סוד יי ליראיו ובריתו להודיעם' [תה' כה, יד]". וגם לקראת סוף דבריו הוא אומר דברים דומים: "וראה כי רמזתי לך סודות סתומים וחתומים, שָׁמרם על לוח ליבך קשרם על גרגרותיך, ותקבלם במשפט הראוי, ואלקים יהיה עמך".
לאחר שהזייפן מפרט כיצד לומר את השמות המתועבים הללו וכיצד לבצע את מעשי הכישוף (על מעשי הכישוף נראה בפרקים הבאים), הוא מתאר את החזון הנבואי שנופל על המכשף לאחר שביצע את הפולחנים הפגאניים, ולאחר שביטא את ה"שמות הקדושים", וזה לשונו:
"יישן אחרי כן בצידו השמאלי, ותמצא באמצע שנתך יחיל עליך רוח אלהין קדישין יסמֵּר שערות בשרך בנפול תרדמת הבהלה והפחד על רעיונך. בחלום לילה תראה מראות אשר יעוררוך משנתך, יקום למשפט אתך, ויגיד לך תעלומות חכמה וְנִפְלִים [=ונפלאים] לתושייה, או יתראה [המלאך] כמתווכח עמך, מורה אליך מקום שנסתפקת בו. וככל אשר יהיה התבודדותך חזקה ונוהגת במשפט המעשה הנורא הזה, יתבאר אליך הספק ביאור אמיתי וצודק, ויטהר רקיע שכלך בספיקות הגדולות בזקוק נמרץ, עד אשר לא יישאר מקום ספק בענייני מבוקשך".
והוא ממשיך בהזיותיו המבחילות:
"וראה לך אחי חביבי, כי על הרוב יתבאר לך הביאור האמיתי במשל ובחידה, ובבחינה זאת שיהיה כוח השכל חזק להבין משל ומליצה דברי השפעת המלאך המליץ וחידותיו, ואין זה פלא, כי אף בנבואות האמיתיות שנתנבאו בהן הנביאים זולת משה רבנו ע"ה, כל מה שהגידו וכל תעלומות נבואתן היה על צד המשל, כמו שאמר הקב"ה: 'אם יהיה נביאכם יי במראה אליו אתוודע' [במ' יב, ו] כמו שביארתי בספר אשר חיברתיו לך וקראתיו 'מורה הנבוכים'".
והוא מדבר על "כוח השכל" בעוד שכל זיופיו וכישופיו מתנגדים התנגדות מוחלטת לשכל ולהיגיון. לדוגמה: לפי הזייפן הזה, הכישופים הללו שיתוארו לקמן, הם פולחן לגילוי מלאך האלהים בחלום הלילה, אשר יגלה את כל העתידות והנסתרות, ויפרק את כל הקושיות...
והזייפן מוסיף ואומר:
"ופקח עינך הבן יקיר, איך יוודעו אליך תעלומות וסתרי החכמה האלקית [=הקבלה הפגאנית], וכל מה שנסתפקת מביאורי התורה ופירושיה יתבארו לך בדרך אשר גיליתי אליך טעמה [וכוונתו לשני הכישופים שהוא מתאר באיגרתו ונדון בהם בפרקים הבאים], ואת גודלה ואת ידה החזקה [כל סתרי התורה יתגלו] על-ידי הקבלה מהאותיות, ונצטדקו ניסיונותיי על-ידי ברוב ספיקות. ולאהבתי אותך תהיה לך לבדך ואין לזרים אתך, אם לא לאותם שחננם האל יתברך דעה, ועליך ועל הדומים לך אמר הנביא: 'סוד יי ליראיו ובריתו להודיעם' [תה' כה, יד]".
הזייפן טוען אפוא שרבנו זכה לחוכמתו באמצעות גילויי מלאך דמיוניים בחלום הלילה! והנה לפניכם מה שרבנו אומר על אווילים משרישים כגון זה בספרו "מורה הנבוכים" (ב, לח):
"ודע, כי הנביאים האמיתיים [...] והתניתי באמרי 'הנביאים האמיתיים' כדי להשתחרר מאנשי הסוג השלישי, אשר אין להם הגיוניות כלל ולא חכמה אלא דמיונות והשערות בלבד [...] ולפיכך ראוי שלא לשים לב למי שלא שָׁלַם כוחו ההגיוני ולא הגיע לתכלית השלמות העיונית".
ודברים מפורשים חדים וברורים עוד יותר רבנו מוסיף במורה (א, לז), וכֹה דבריו:
"וממה שאתה צריך לדעת ברור הוא, שמקצת אנשי הסוג הזה [...] יתחדשו להם דמיונות מופלאים וחלומות והפתעות בהקיץ כעין מראה הנבואה, עד שמדמים לעצמם שהם נביאים. ויתפלאו מאד במה שהם משיגים מאותם הדמיונות, וחושבים שהושגו להם מדעים שלא על-ידי לימוד, ויבואו בבלבולים גדולים בעניינים הנעלים העיוניים, ומתערבבים אצלם הדברים האמיתיים בדברים הדמיוניים תערובת מתמיהה, כל זה מחמת חוזק המדמה וחולשת ההגיוני, והיותו אין בו [באותו כסיל הוזה, מהכוח ההגיוני] מאומה כלל, כלומר שלא יצא אל הפועל [=שאותו סכל לא לוּמד ולא הוּדרך כדי שכוח הדעת וההגיון שבו ייצא אל הפועל]".
נמצא שרבנו התנגד בתוקף להזיה שנאמרה באיגרת, ואשר לפיה ניתן להשיג את הנסתרות והחכמות וסתרי התורה באמצעות גילויי מלאך שמוזמנים באמצעות כישופים מתועבים – ועד כמה היו "חכמי ישראל" כסילים נבערים ביחסם את האיגרת הזו לרבנו במשך מאות בשנים...
הזייפן ממשיך לההביל ונותן "עצות" לאדם אשר מבקש "להתנבא" ולידע את הנסתרות:
"ולכן אחי, אורך ואאלפך חכמה, כי בעניין ידיעת הנעלם מן החכמה צריך אתה שתכוון עצמך אל הקדוּשה והטהרה בכל מה שאפשר, ומניבול הפה ומחוש המישוש תהיה מוזהר ומרוחק מאד, ותכוון נפשך תמיד אל המדע האלוקי ותשכיל מן מוצא הדברים כי איש חמודות אתה".
ודבריו נגעלים מאד לכל משׂכיל באמת, שהרי איך יעלה על הדעת שהעדר ניבול הפה הוא בגדר מעלה שמובילה לנבואה?! והלא זו מידה בסיסית ופשוטה מאד של כל אדם שרק התרומם מעט ממעלת הבהמה! וברור שעניין חוש המישוש הוא הטעיה אשר הזייפן לקח מדברי רבנו במורה, אשר הזהיר את האדם השלם שלא ייקח מתענוגות העולם-הזה אלא מה שהוא צריך כדי לקיים את גופו וביתו ותו לא. כמו כן, שימו לב, הזייפן נוקט בחנופה כדי שדבריו יתקבלו על לב השומעים: "כי איש חמודות אתה", וזו אחת משיטות ההתעיה של הנוכלים שמטרתה להחדיר את דבריהם, ועל-כך ראו במאמר: "קריאה בכף היד לאור המדע והדעת".
ושוב אחזור על תמיהתי: איך "חכמי ישראל" במאות השנים האחרונות לא שמו לב לשקרים המצחיקים והעלובים הללו? ורק סכל גמור ומוחלט לא יבחין בהם. לפיכך התשובה ברורה: וילכו אחרי ההבל ויהבלו, מכיוון שהם בחרו ללכת אחרי ההבל – סכלו מלהבחין באמת.
"כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה יְיָ וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ [...] כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם" (יר' ב).
ו. הזייפן מעליל על משה רבנו שהוא היה מכשף
הזייפן טוען, שכל השגותיו של משה רבנו היו באמצעות ידיעת שמות המלאכים (ולעיל ראינו, שגילויי המלאכים התרחשו באמצעות פולחני כישופים שיפורטו לקמן), וזה לשונו (ודילגתי בתוך דבריו לקמן על מעט מעילגותו): "ודע, כי משה רבנו ע"ה [...] השגותיו היו [...] מכלל שמות המלאכים בהיוודעו עמהם תמיד, ואל זה רמז באמרוֹ: 'בכל ביתי נאמן הוא' [במ' יב, ז]".
כלומר, לפי הזייפן הקב"ה מעיד על משה רבנו שהוא היה המכשף הגדול מכולם, ונאמנותו וגדולתו של משה רבנו ע"ה נובעות מבקיאותו בפולחני המכשפים גם בידיעה וגם במעשה!
גם מהמשך דברי הזייפן באיגרתו עולה, שמשה רבנו ע"ה היה מכשף גדול מאד אשר היה בקי מאד בענייני "השמות הקדושים", ואף השתמש בהם בפועל כדי להשיג השגות וכדי למלא את בקשותיו ודרישותיו כביכול מבורא-עולם. ראו נא כיצד הזייפן מורה לתלמידו להשתמש ב"שמות הקדושים", ומסוף דבריו לקמן עולה שמשה רבנו ע"ה היה מכשף, וזה לשונו:
"ומי שישיג עניין אלו 'השמות הקדושים' ויזכירֵם בקדושה ובטהרה ויכלול בקשתו עם השמות ההם ויהיו לאחדים בידו בדרישה אחת, ישיג ממנו [מה' יתעלה] איזה מעלה שירצה [הכישופים הללו מפעילים את הבורא], ויהיה עמו כדיבור רוחש וכקול דקה שישמע ממנו מבלי הגה, ויבין ממנו רמזים באותם העניינים אשר ידרוש ממנו, והוראת עניינים המבוקשים, ועצות מרחוק יבואו לו להוציאוֹ ממבוכותיו, יעורר אותם בדברים עמוקים יפורש לו באמיתתם מבלי שום ספק. וכשיזדמן מפני הטִרדות ההמוניות שיתבלבל דעתו ויהיה נבוך במבוכת מה, או מפני העדר הקדושה וטהרה, אז יותָּרו לו ספיקותיו בקושי גדול, ורבן של נביאים יוכיח במי מריבה".
כלומר, לפי הזייפן הסכל הזה, יש להזכיר את השמות הללו "בקדושה ובטהרה" ולכלול עמם את בקשתו, ואז הוא ישיג מה' יתעלה "איזה מעלה שירצה", ואף ייקָּשֵׁר עם ה' יתעלה בקשר נבואי: "ויהיה עמו כדיבור רוחש וכקול דקה שישמע ממנו מבלי הגה", ואף יתגלו לו כל הסודות והנסתרות: "ויבין ממנו רמזים באותם העניינים אשר ידרוש ממנו", ועוד, כמובא לעיל.
ברם, אם המכשף יסיח את דעתו ל"טִרדות ההמוניות" עד "שתתבלבל דעתו ויהיה נבוך" או שהוא ייכשל בטומאה עד שתסתלק ממנו קדושתו: "או מפני העדר הקדושה והטהרה", אז הוא לא יצליח להבין את הנסתרות והעמוקות כביכול אלא בקושי גדול מאד... ואז הוא מוסיף משפט מזעזע: "ורבן של נביאים יוכיח במי מריבה", כאילו משה רבנו הסיח את דעתו מה' יתעלה עד שהתבלבלה דעתו ועד שנסתלקה ממנו קדושתו... וחמור מכך, הוא אף מעליל על משה רבנו שהוא השיג את כוח נבואתו הייחודי באמצעות פולחני כישופי שמות דמיוניים!
ולא רק על משה רבנו ע"ה הוא מעליל, אלא על תורת-האמת שנתן לנו ה' יתעלה, כאילו כל גילויי הנבואה הייחודיים של משה רבנו שתוארו בתורה, כולם הינם טקסי כישופים! אותם טקסי כישופים שהתורה הזהירה שלא נתפתה אחריהם ואיימה עלינו בסקילה אם נבצעם!
והאמת לדעת רבנו היא, שמשה רבנו השיג את מעלת נבואתו הייחודית בזכות מעלותיו השכליות והמידותיות הנשגבות, והוא התרומם במחשבתו לידע את בורא-עולם, כמו שלא יָדע איש לפניו, ולא יֵידע איש עוד אחריו, ועל-כך ראו במאמר: "ייחודיות נבואתו של משה רבנו".
נקודה נוספת: לפי הזייפן המכשף מפעיל את בורא-עולם. ובמלים אחרות, האלהים עובד אצל המכשף המתועב, שהרי בכל עת שהמכשף יזכיר את "השמות הקדושים" הללו ויכלול בהם את בקשתו, "ישיג ממנו [מה' יתעלה] איזה מעלה שירצה" – ואם ה' יתברך עובד אצל המכשף והמכשף הוא זה שמפעיל את בורא-עולם בלחשי כשפיו, למי צריך לעבוד? לאלהים או למכשף אשר מפעילו ומשיג ממנו את כל רצונו וחפצו? והתשובה ברורה – למכשף! וכל החיזיון הזה נועד להפוך את המכשפים המקובלים לאלהים עלי-אדמות, כדי שיוכלו לתעתע בהמונים ולנצלם ולהפיק מהם טובות-הנאה, שהרי אם הם כאלהים יש להגיש לפניהם תקרובות...
בסוף דבריו הזייפן מוסיף: "אעירך כי יוסף הצדיק נשא חן בעיני אדוניו בסיבה מאלה הסיבות שאין ראוי להאריך כי חכם אתה, וגם אסתר המלכה לפני המלך באמרו 'ותשא חן וחסד לפניו', ובו השגתי אני מה שהשגתי בעיני מלכי ערב במצרים ואלכסנדריה, וכולם היו מזה המין".
ובמלים אחרות, גם יוסף הצדיק היה מכשף, גם אסתר-בת-אביחיל הייתה מכשפת, וגם רבנו הרמב"ם לפי הזייפן הזה היה מכשף! ובזכות הכישופים שלהם הם נשאו חן, יוסף בעיני אדוניו המצרי, אסתר בעיני אחשוורוש, ורבנו הרמב"ם בעיני מלכי מצרים! והמכשף היחיד כאן הוא המקובל הזייפן הזה אשר גם התעה את עם-ישראל אחרי ההבל גם הלך בדרכיו של בלעם הרשע גם הוציא שם רע על גדולי ישראל האמיתיים גם חילל שם שמים בהפצת הזיות מתועבות בעם-ישראל וגם חיזק את אמונות ההבל בעבודה-הזרה במחשבה ובמעשה.
ז. הזייפן מורה לעבוד עבודה-זרה (הכישוף הראשון)
עד עתה ראינו כיצד הזייפן הזה מעליל על רבנו שהוא מאמין בשמות קדושים, מודה בעבודה-זרה, מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, מגנה את החכמה והמדע, מוציא שם רע על התורה ועל גדולי האומה ועל נביאי ישראל ובראשם משה רבנו ע"ה, ועוד הזיות מהזיות שונות, ואין גבול להזיות... ברם, בפרק הבא נראה שהזייפן הזה גם מורה בשמו של רבנו לבצע כישופים אשר קשורים בקשר ישיר לאמונה בכוחות גרמי השמים הדמיוניים, ובמלים אחרות, הוא מורה לתלמידו לעבוד עבודה-זרה בפועל, עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה בבית-דין!
והנה לפניכם דברי הזייפן בהמשך דבריו:
"ודרך ההשתמשות בעניין זה ככה הוא: יתענה ביום רביעי שהוא יום כוכב ומֵחלקו החכמה וידיעת נעלמות, וינהיג עצמו בתכלית הטהרה ובושת הפנים מכל הבריות, ובלכתו לשכב בשעה ראשונה מהלילה ירחץ ראשו וכל בשרו במים, וילבש חלוק ומכנסיים טהורים ונקיים, וישכב יחיד ויאמר הפסוק הנזכר בכוונה עצומה ובלב טהור וברוח נמוכה, ואחר-כך יזכור השמות הקדושים הנזכרים ולבו לשמים תמיד. וכן תעשה שבע פעמים, כלומר שתקרא פסוק הנזכר, ואחריו שבע שמות מן המלאכים, ויסדר אותם בפיו אחר הדמיון השלם ומחשבותיו פנויה הספק [עילגות לשון מחרידה] אשר יהיה בידו על אותו העניין מאיזו שיהיה".
ויש בדבריו לעיל גם עבודה-זרה וגם כפירה בתורה. נחל בעבודה-הזרה, הזייפן מורה לתלמידו להתענות ביום רביעי "שהוא יום כוכב ומחלקו החכמה וידיעת נעלמות", ובמלים אחרות, הזייפן מורה לפעול פעולה אשר נוגעת נגיעה ישירה באמונה בכוחות הדמיוניים של גרמי השמים! לפיכך, מצחיק במיוחד שהוא אומר בתוך דבריו לעיל: "ולבו לשמים תמיד"...
וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לז) בעניין הכישופים הללו וחומרתם, בשלוש הפְּסקות לקמן:
"הכישוף שאתה שומע, הם פעולות שהיו עושים אותם הצאבה והכשדים והאשפים, ולרוב היה אצל המצריים והכנעניים, היו מדמים לאחרים בהם או נדמה להם [הרמאים היו מדמים לאחרים, והטיפשים שאינם מסוגלים להבחין בין הזיה למציאות היה נדמה להם], שהם [הכישופים] פועלים פעולות מופלאות ונפלאות במציאות, אם לאדם אחד ואם לאנשי עיר.
ואותן הפעולות שעושים המכשפים אין ההיגיון מחייבן [=אין להן ביסוס מדעי] ולא יאמין ויאמֵּת השכל שהן גורמות מאומה כלל [ככל ההזיות] כגון שמתכוונים ללקוט צמחים בזמן מסוים [...] ותהיה לקיחתם כשהירח במזל פלוני [...] ואחר-כך [המכשף] ידבר ויאמר כך [וכך] [...] והכרחי בכל מעשי הכשפים להזדקק לענייני הכוכבים, כלומר שהם מדמים כי צמח זה הוא מחלק כוכב פלוני [...] וכן מדמים כי אותן הפעולות שעושים המכשפים הן ממיני העבודות [הפגאניות] לאותו הכוכב ורצוי לו אותו המעשה [...] ולפיכך הוא עושה לנו את חפצנו [...]
כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ושלא לדמות בכוכב מן הכוכבים שהוא מזיק או מועיל במאומה [...] לפי שהשקפה זו היא הגורמת לעבדם, נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק, אלא בדרכים מיוחדים מוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלהות".
הראינו לדעת, כי הזייפן הזה מורה לפעול פעולות וללחוש לחשי כשפים אשר קשורים לגרמי השמים, שהרי הוא אומר בראש דבריו: "יתענה ביום רביעי שהוא יום כוכב ומֵחלקו החכמה וידיעת נעלמות". כמו כן, הפעולות שעושה המכשף הן: העינוי וההתנהגות בטהרה ובבושת פנים, ורחיצת הראש וכל בשרו במים בשעה הראשונה של הלילה, ולבישת חלוק ומכנסיים "טהורים ונקיים". לאחר מכן על המכשף ללחוש את הלחשים, דהיינו עליו לומר את הפסוק שנזכר "בכוונה עצומה ובלב טהור וברוח נמוכה", ולאחר אמירת הפסוק עליו לומר את "השמות הקדושים הנזכרים", ויחזור על אמירת הפסוק והשמות הללו שבע פעמים וכו'.
וברור שמטרתו בכל החיזיון הנגעל הזה למצוא חן בעיני הכוכב הדמיוני שאחראי על החכמה וידיעת הנסתרות, ובזה הכוכב המופלא הזה ישפיע "שפע חכמה" על האדם, וזו עבודה-זרה בפועל. ובפרק הבא הזייפן מרחיב מאד את מעשה הכשפים לעוד ועוד מגרמי השמים...
וכאמור, לא רק עבודה-זרה אלא גם כפירה בתורה, שהרי הוא אומר: "וישכב יחיד ויאמר הפסוק הנזכר בכוונה עצומה ובלב טהור וברוח נמוכה". כלומר, הזייפן מדמה לעצמו שיש באמירת פסוק מן התורה תועלת מאגית וטובת-הנאה דמיונית בעולם-הזה, וכנגד ההשקפה הזו יצא רבנו בדברים נחושים ונחרצים חדים ומפורשים בהלכות עבודה-זרה (יא, טו), וכֹה דבריו:
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא יִבָּעֵת, והמניח ספר-תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן, לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רִפאות נפשות שנאמר 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב] [ובעניין זה ראו: 'מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י']".
בפרק הבא נראה כיצד הזייפן מרחיב את הוראותיו בפולחני הכישופים והעבודה-הזרה.
ח. כישוף להצלחה ולנשיאת חן (הכישוף השני)
בהמשך דבריו הזייפן מגלה לתלמידו מעשה כשפים שבאמצעותו הוא יצליח בכל דרכיו וימצא חן בעיני כל אדם, ובמיוחד בעיני הגדולים. הזייפן אף טוען שבזכות מעשה הכישוף, הוא, כלומר הרמב"ם, זכה לרוממות ולגדולה אצל מלכי ושרי מצרים, והצליח בכל מעשיו, וזה לשונו:
"ודע אחי, ולמען היותך קרוב אצל המלכות ושתהא נושא חן לפניו מכל חכמי הזמן, להיות כוח אלוה דבוק בך, לעמוד בהיכלו [של מלך בשר ודם] ומשרתיו שואלים ומבקשים פניך [שכבודך ירום למעלה למעלה], ראיתי להועילך בעניין אחד מקובל ומעולה ויקר במציאותו [הכישוף לקמן], וכי תעלה [בו] למדרגה יותר גדולה, וינשאוך המלכים וכל שופטי הארץ יכבדוך, וסרים יהיו למשמעתך לכל אשר תשאל מהם, ותהיה מִכַּת יועציהם, ומנהיגיהם יבחרו בעצתך ויסכלו בעצת זולתך, יחזיקוך כמלאך מליץ, ויבקשו דבר מפיך כמפי נביא ושואלים באורים ותומים".
ואיני מצליח להבין, איך יעלה על הדעת שרבנו יורה לתלמידו להתקרב למלכות? והלא חכמים ציוו עלינו במסכת אבות (א, י) להתרחק ממנה: "שמעיה אומר, אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות", וכך מפרש שם רבנו: "רשות – השלטון, ושלוש צוואות אלה יש בהן טובת-הדת והעולם-הזה [...] וברדיפת השׂררה יעברו עליו ניסיונות בעולם ומצבים קשים ומפסיד דתו, כמו שאמרו: 'כיוון שנתמנה אדם מלמטה נעשה רשע מלמעלה' [סנהדרין קג ע"ב]. וכן ההיכרות עם המלך קשה מאד להינצל ממנה בעולם, והיא מפסידה את הדת, לפי שאינו מביט אלא למה שיקרבהו אל השליט [ויחטא ויפשע כדי להתקרב לשׂררה ולכוח]".
ועוד אמרו חכמים במסכת אבות (ב, ג): "הוו זהירין ברשות, שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן, נראין כאוהבין בשעת הנאתן, ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו", ושם אומר רבנו: "כבר ביארנו כי 'רשות', השלטון, והוא מספר את מידותיהם ומזהיר מהם". ואין לי ספק, כי הכישוף הזה של הזייפן מעיד גם על רדיפת הבצע והתאוות, כי רק סכל אשר הינו רודף כבוד שׂררה ובצע יתאר באופן כֹּה נעלה ומרומם ונחשק את הקרבה למלכות, וזו עוד ראיה להיותו מתלמידיו של בלעם הרשע, אשר ממידותיהם הן הלהיטות לממון והנהייה אחרי התאוות. לאחר שהזייפן מתאר את התועלת הפוליטית המפוקפקת של הכישוף הזה, הוא מסביר אותו לפרטיו:
"תמצא בפרשת 'ואלה שמות' פסוק שאמר ה' יתברך לאיש החשוב שבמין האדם [משה רבנו], בהבטיחו לישראל שישאו חן בעיני מצרים באמרוֹ 'ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם' [שמ' ג, כא]. אשכילך בני, כי בפסוק הזה מהסודות האלקיים לא ישוערו מרוב מעלתם [...] [וכאן דילגתי על הזיות על-גבי הזיות בעניין חישובי וסכומי האותיות ואין להזיות הללו סוף, וגם חבל לייגע את המחשבה בכל אופני חישובֵי טמטומו של הזייפן]".
והזייפן ממשיך ואומר:
"ועתה שמע בני איעצך ויהי אלקים עמך, אלמדך בדרך זו תלך בקבלה [הפגאנית] הנפלאה הזאת, וזה מעשיה: תיקח קולמוס מכסף צרוף ביום חמישי שבו יום צדק ושמרהו, ותעשה דיו ממימי ורד וכורכום ביום רביעי יומו של כוכב הממונה על החכמה והחן, ותעשה קלף שיהא תכלית עיבודו ביום ראשון שהוא יומו של חמה הממונה על השולטנות. וכאשר יהיה הכל מתוקן לפניך תחל כתיבתו יום שני בשעה ראשונה מן היום, ואותו היום תתענה ותתנהג בקדושה וטהרה. וכן יעשה: ישרטט בקלף ויכתוב עליו תיבה אחת ביום אחד בשעה ראשונה, וכן יעשה מדי תיבה בתיבה עד תשלום כל הפסוק י"ג תיבות רצופות".
ושוב הזייפן התועה והמתעה מטיף לעבודה-זרה בפועל, שהרי הוא מורה לפעול פעולות אשר קשורות בקשר ישיר לגרמי השמים ולאמונה בכוחותיהם הדמיוניים! ובמלים אחרות, לבצע פעולות אשר מטרתן להפיק תועלת מאגית מישויות אלהיות דמיוניות, ולהוריד מהן שפע מאגי על הקמיע – כך שאין כאן רק הודאה בעבודה-זרה שהיא חירוף וגידוף כאמור, אלא גם עבודה-זרה בפועל, וכבר ראינו את דברי רבנו לעיל שדינו של המכשף בסקילה. וכבר ראינו דוגמה אחת לעניין זה לעיל, ועתה הזייפן הוסיף עוד הזיות מאגיות שנוגעות ישירות בעבודה-זרה.
וכמובן שהוא לא שוכח להזהיר להפחיד ולטמטם את תלמידו בעוד הזיות ודמיונות:
"ואחר השלימך [את הקמיע] תישָּׂאהו עליך תמיד, אך היזהר בני, שכל עוד שתחזיקהו עליך הישמר מכל דבר במעשה ובמחשבה, כי אז ייחלש כוח הנשפעות [=השופע] אליו מהגרמים השמימיים ויבטלוּ, ואף גם אתה תישא חטאתך ותיענש, ובמקום תועלת השגתו היית משיג בהיפך, חלילה לך, לכן שמור ושמעת, ומשום 'תן לחכם ויחכם עוד' [=פשוט מגוחך!]".
שימו לב למשפט הבא בדברי הזייפן: "כי אז ייחלש כוח הנשפעות [=השופע] אליו מהגרמים השמימיים ויבטלוּ". כלומר, הקמיע הנגעל הזה מושך שפע מגרמי השמים אל האדם! ברור אפוא לפי הזייפן, שהמכשף שמכין את הקמיע מכוון את מעשיו ומחשבותיו בעת שהוא מכין את הקמיע לאותם גרמי השמים שנזכרו, כדי שהם ישפיעו על הקמיע את "שפע טובם". וזו ראיה נוספת לכך שמדובר בעבודה-זרה, שהרי תכלית פולחני הכישופים הללו היא למשוך שפע מגרמי השמים. ובמלים אחרות, אין כאן רק אמונה בהם אלא מעשה אלילות בפועל!
אמנם, הפתי שקיבל מהמכשף את הקמיע אינו בגדר עובד עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, אך מדובר בחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי כל המודה בעבודה-זרה אף שהוא אינו עובד אותה וירא ממנה, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, וכמו שראינו לעיל בהלכת רבנו. ולעיון נרחב בענייני הקמיעות, ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות ולמאגיה".
בנוסף לעבודה-זרה, הזייפן גם עובר על "לא תעוננו", שהרי הוא אומר לעיל:
"וכאשר יהיה הכל מתוקן לפניך תחל כתיבתו יום שני בשעה ראשונה מן היום, ואותו היום תתענה ותתנהג בקדושה וטהרה. וכן יעשה: ישרטט בקלף ויכתוב עליו תיבה אחת ביום אחד בשעה ראשונה, וכן יעשה מדי תיבה בתיבה עד תשלום כל הפסוק י"ג תיבות רצופות".
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):
"אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן. אף על פי שלא עשה מעשה, אלא הודיע אותן הַכְּזָבִים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוֹבְרֵי שמים, הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".
ובספר המצוות (לאווין לב) אומר רבנו כך:
"האזהרה שהוזהרנו מלעשות על-פי בחירת האצטגנינות, והוא שנֹאמר: 'יום זה ראוי לפעולה פלונית' ונתכוון לעשותו, או 'יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית' וְנִמָּנַע מלעשותה, והוא אמרוֹ יתעלה: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ [מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים] מְעוֹנֵן [וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף' (דב' יח, י)]. וכבר נכפל לאו זה ואמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]. ולשון סִפְרָא: 'לא תעוננו, אלו נותני הָעִתִּים', לפי שהוא נגזר מן עונה. כלומר, לא יהיה בכם קובע עתים האומר: 'עת פלונית טובה ועת פלונית רעה'. [...] והמכוון מעשיו לזמן מסוים, מתוך חישוב כדי שיהא מאושר או יצליח באותה המלאכה [לפי דמיונו], הרי גם זה סופג מלקות, לפי שעשה מעשה".
ט. המכשף זוכה לכל הטובות שבעולם
הזייפן חותם את איגרתו בדברים הבאים:
"וראה כי רמזתי לך סודות סתומים וחתומים, שָׁמרם על לוח ליבך קשרם על גרגרותיך, ותקבלם במשפט הראוי ואלקים יהיה עמך [...] וראיתי להיישירך על שתי ההיישרות האלו הנכבדות [דהיינו שני פולחני הכישופים האמורים], הכוללות הרבה מהתחלת הקבלה הנבואית והרבנית והמעשית, יובילו אותך אל ההגעה בנעלם ובמסופק אצלך, ואהבת כל הבריות, ובייחוד בפני המלכים והשרים, וזה בהוראה שנית אשר הוריתיך [הכישוף השני שמוביל לשׂררה]. ובהוראה ראשונה בגילוי הנעלם ובמסופק [הכישוף הראשון שמוביל לידיעת הנסתרות והעמוקות]".
וכבר דנתי בדבריו הללו לעיל, וראו למה יזכה התלמיד אם הוא יעבוד עבודה-זרה:
"ועם שתי ההשגות האלה [הזייפן קורא לפולחני הכישופים המטופשים: 'השגות'] תשיג חיי הנפש הנצחית ותתענג מזיו ההשפעה האלקית הדבקה בדבקים בו, שנאמר: 'ואתם הדבקים ביי אלקיכם' וגו'. ובו גם תשיג חיי העולם-הזה באהבה ושלום עם כללי הנהגותיך המדינות והמחשבות, ותהי שָׁמוּר בכל דרכיך דרכי נועם וכל נתיבותיך שלום [...] אמן נצח סלה".
וכי יעלה על הדעת שרבנו יאמר כדברים הללו ויטיף להזיות הללו? והנה לפניכם דבריו בהלכות עבודה-זרה (יא, יט): "המכשף חייב סקילה, והוא שיעשה מעשה כשפים". קצרו של דבר, איך ייתכן שרבנו יאמר, שמי שיבצע את פולחנֵי כישופֵי המכשפים יהיה "שָׁמוּר בכל דרכיו", ושכל דרכיו יהיו "דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום", ושהוא אף יהיה מזומן לחיי הנצח בעולם-הבא?!
סוף דבר
נסכם אפוא את רוב מה שיוחס לרבנו באיגרת המזויפת והמטופשת הזו:
1) סכלות וטמטום תחביריים ולשוניים – לא לשון זהב אלא לשון עילגים של מחוסרי דעת.
2) העדר דעת ביסודות הדת, כגון גלישה להגשמה ולייחוס עוררות לבורא יתעלה.
3) הזיות פגאניות – הכישופים מרוממים למעלות, לידיעת "דעת עליון" ומעוררים לאהבת ה'.
4) אמונה מאגית באינסוף "שמות קדושים", וביכולתם להוריד שפע מישויות פגאניות עליונות.
5) הזיה שבורא-עולם ברא את היקום באמצעות צירופי אותיות ולחשי כישופים.
6) הוצאת-שם-רע על תלמידו של רבנו, ר' יוסף בן יהודה, בהחדרת ההזיה שהוא שקע באהבת הקבלה; וכן הוצאת-שם-רע על יוסף הצדיק וכן על אסתר-בת-אביחיל שהגיעו להישגיהם בשל עשיית פולחני כישופים. והחמור מכל, הוצאת-שם-רע על משה רבנו ע"ה ועל התורה, וכאילו כל נבואותיו הייחודיות של משה רבנו התרחשו באמצעות פולחני כישופים נחש ועוננות.
7) לפי האמור באיגרת, הקבלה היא עיקר ויסוד התורה והמצוות, והאמצעי המרכזי והבלעדי להשגת חיי העולם-הבא! לעומת הפילוסופיה והפילוסופים שהם שיבוש ומכשולים קשים.
8) כל נביאי האומה כולם היו מכשפים, וכל הנסתרות והאותות והמופתים שעשו היו באמצעות כישופים מאגיים שבמרכזם השימוש ב"שמות קדושים". ובמלים אחרות, כותב האיגרת כופר ביסוד הנבואה, שהיא שפע אלהי השופע מאת ה' יתעלה לאנשי האמת הראויים לו; ולפי כותב האיגרת, הנביאים זימנו את המלאכים באמצעות לחשי כישופים, ואלה נגלו להם בחלום.
9) גם המלאכים פועלים את פעולותיהם הנפלאות במציאות באמצעות כישופים שנעשים על-ידי "שמות קדושים". ובמלים אחרות, גם המלאכים הקדושים הינם עובדי עבודה-זרה...
10) לפי הזייפן, רבנו הלך אף הוא בדרכי המכשפים והמעוננים, וביצע פולחני כישופים על-ידי "שמות קדושים" שהובילו אותו לגילויי מלאכים ולידיעת החכמות, הנסתרות והעמוקות, וכן להפקת תועליות שונות בעולם-הזה, כגון מציאת חן בעיני מלכי ושרי מצרים. קצרו של דבר, יוחסה לרבנו באיגרת זו עבודה-זרה חמורה ביותר – פולחני כשפים וכישופים מתועבים.
11) המכשף גם שולט ומפעיל את בורא-עולם, שהרי בכל עת שהמכשף יזכיר את "השמות הקדושים" הללו ויכלול בהם את בקשתו, הוא ישיג מבורא-עולם את כל רצונו וחפצו.
12) כמו כן, הזייפן מעליל על רבנו שהוא שקע בעבירות על מצוות לא תעשה שנוגעות נגיעה ישירה באיסורי עבודה-זרה חמורים, כגון: "חובר חבר", "לא תעוננו", וכן כפירה מפורשת בתורה בהפיכת פסוקי התורה לכישופים ולכלים להפקת טובות-הנאה דמיוניות בעולם-הזה.
13) יוחסה לרבנו הודאה בעבודה-זרה, שהיא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.
14) יוחסה לרבנו מידה רעה מאד והיא רדיפת השׂררה, שהרי כותב האיגרת מורה לתלמידו לרדוף אחרי השׂררה באמצעות פולחני כישופים שבהם יצליח להתקרב למלכות ולשלטון.
והנני יודע שלמרות הראיות הברורות והמפורשות לכך שאיגרת זו מזויפת, "חכמי ישראל" הסכלים והטיפשים של ימינו, ימשיכו לטעון שמדובר באיגרת מקורית ואמיתית, אם מחמת פתיות וטמטום מוּבְנים אשר נטועים עמוק בישותם האומללה, ואם מחמת תחכום ורשעות אשר נובעים מרדיפת בצע ומחשש שמא יבולע לתאוותיהם אם יודו בפרהסיה על האמת.
ואחתום בדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה שבסוף פרק יא, דברים מפורסמים אשר נאמרו כנגד כל עולם המאגיה וההזיות בכללותו, אך יש בהם גם ביקורת נוקבת כנגד "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, אשר תעו ולעו בדרכי ההבל וההזיות הפגאניות, ותלמידיהם עודם תועים ומתעים בימינו, מגששים נכשלים ונחבלים, מתעים ומתעתעים וממיטים עלינו ייסורים:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
"הוֹי חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים" (יש' ה, כא).