מגילת סתרים: האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם

איגרת זו שיוחסה להרמב"ם נודעה בשם "מגילת סתרים". היא נזכרת בהשגותיו של מוסא אלשקרן (הידוע בכינוי מהר"ם אלשקר, מת סופית בשנת 1542) לספר האמונות של שם-טוב (שם רע לכל ההולכים בחושך לא ידעו ולא יבינו); וכן בספרו של יוסוף מקנדיאה (המאה הי"ז) שנקרא בשם: "נובלות החכמה". ואכן, מוסא אלשקרן ויוסוף מקנדיאה לא התפתחו, בדיוק כמו הפירות הנובלות, ולא הגיעו לידי בשלות שכלית ומחשבתית. וחמור מכך, הם היו שותפים משמעותיים לנבילתה של דרך האמת, ולהוצאת-שם-רע על רבנו כאילו הוא היה עובד עבודה-זרה בפועל! ובשקריהם חשפו את נבלותם וסכלותם לדיראון עולם.


במאמר זה אסלק את הרפש והטיט שהשליכו על רבנו במשך מאות רבות בשנים, כאילו רבנו הודה בסוף ימיו לתורת הקבלה הארורה, ובניגוד מוחלט לפסקוֹ בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ, הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". ולא רק זאת, הרשעים הבערים הללו האשימו את רבנו שהוא עבד עבודה-זרה בפועל! ולא רק על רבנו הם העלילו עלילות, גם על גדולי האומה וכפי שנראה לקמן.


וכמעט כל "חכמי ישראל" בחמש מאות השנים האחרונות שיתפו פעולה עם השקר הזה, ורוממו את מוסא אלשקרן ואת הטיפש מקנדיאה, והחליטו שרבנו הגדול, אשר קידש מלחמה כנגד העבודה-הזרה, והמשיך את קריאתו של אברהם אבינו לכל באי עולם: בשם ה' אל עולם – שרבנו הקדוש איש האמת, הודה לקבלה הארורה ואף עבד עבודה-זרה בפועל. וזו דוגמה נוספת לכך שלעולם לא נכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, כל עוד לא נתנער מ"חכמי ישראל" הוזי ההזיות באלף השנים האחרונות, כי כולם למעט בודדים היו הוזי הזיות חמורות, מי יותר ומי פחות, אך כולם התעו את עם-ישראל אחרי התהו, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.


דבר נוסף, עד ימינו איגרת זו נחשבת כאילו היא יצאה מתחת ידו של רבנו הרמב"ם! ומצאתי אותה באתר אינטרנט שנקרא: "ספריא – ספריה חיה של טקסטים יהודיים". ואתם מוזמנים לשאול את כל הרבנים השכירים שמסביבכם, מראשי הדרדעים חוצבי התורה, ועד לראשי הקבלה המתעים את העם אחרי התהו וההבל, וכולם יאמרו לכם בתשובותיהם שהאיגרת הזאת נכתבה על-ידי הרמב"ם, מי מתוך אמונת פתאים ומי מתוך פחד על משכורותיו ויוקרתו ומעמדו ושלל טובות ההנאה שבידו, כי מעדיפים הם את חיי העולם-הזה על פני האמת.


והנה לכם דוגמה אחת מתוך מאמר שפורסם באתר "כיכר השבת" (אייר תשע"ב), על-ידי מקובל בשם חיים פוקס. במאמר הנזכר המקובל "מוכיח" שהשדים קיימים בעולם (בעיקר באמצעות הבנת אגדות חז"ל כפשוטן, ולא חסר לו גם ראיות מ"חכמי ישראל" השוטים באלף השנים האחרונות), ואחת מראיותיו היא, שימו לב, שהרמב"ם חזר בו בסוף ימיו להודות ב"חוכמת הקבלה". פוקס אינו מציין בדיוק לאיזה מכתב הוא מתכוון, אך הוא קורא לו "מכתב ידוע", וברור שכוונתו לאיגרת המפורסמת שנדון בה במאמר זה. פוקס מוסיף, שיש חוקרים "חילוניים" אשר טוענים שהמכתב מזויף, אך הוא משום מה טוען "שאין להם ראיות".


והנה דבריו של פוקס לפניכם, ובמאמר זה נוכיח בראיות רבות שהאיגרת מזויפת:


"ישנו מכתב ידוע שהרמב"ם שולח לתלמידו באחרית ימיו, שאז כבר הגיעו לידיו כתבים מחכמת הקבלה, ובו הוא מציין בדבריו שהוא יודע הרבה יותר ממה שידע פעם ואם היה יכול, היה חוזר בו מהדברים הללו. אמנם ישנם חוקרים חילונים 'מומחים לקבלה' שלא מוכנים לקבל הדברים הללו וטענו בטענת 'מזויף', והוכחות הרי אין, אבל להם זה לא משנה".


כאמור, איגרת זו נכתבה כביכול לתלמיד רבנו ר' יוסף בן יהודה, אשר רבנו כתב אליו את ספרו מורה הנבוכים, וכן כתב לו איגרת חשובה מאד אשר נקראת: "איגרת רבנו לתלמידו ר' יוסף". ניכר שהזייפן הטיפש הכיר מעט את כתבי הרמב"ם, והוא מנסה באמצעות העתקת סגנונו ולשונו של רבנו לשוות לאיגרת חזות מקורית ואמיתית. אך כפי שנראה לקמן, לא רק שהוא תעה ולעה בעניינים יסודיים שלא יעלה על הדעת שרבנו יאמרֵם או יעשה כמותם, הוא גם שגה ביצירתו "הספרותית", כי התוצר הסופי שלו גרוע מכל גרוע, לא לשון זהב אלא לשון סיגים עכורה, לשון עקושה ומשובשת, וזאת עדות לסכלותו הגדולה בנוסף לנבלותו.


א. שיבושי לשון סגנון ומחשבה כלליים


נחל אפוא, להלן כמה משיבושי הלשון הסגנון והמחשבה הכלליים שמצאנו באיגרת הזו:


בתחילת האיגרת הזייפן כותב כך: "וייתן לך לב לדעת המשלים הנבואיים אשר באו, והיעודים הנפשיים שנבראו על יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים הנרמזים בקצת פסוקי הנבואה" – וכי יעלה על הדעת שרבנו יכתוב "אלקים" במקום "אלהים"? ורק שיבוש זה יש בו להעיד על מוצאה של האיגרת – בכתבי המינות של האירופים הנבערים.


והנה כל המופעים של המלה "אלקים" באיגרת: "ויתעורר עליך החפץ האלוקי", "מטביע החפץ האלוקי", "כי השמות האלקיים הקדושים", "ותכוון נפשך תמיד אל המדע האלוקי", "תעלומות וסתרי החכמה האלקית", "מהסודות האלקיים", "מזיו ההשפעה האלקית", "ויהי אלקים עמך", "ואלקים יהיה עמך", "ואתם הדבקים ביי אלקיכם".


כמו כן, איך בדיוק "היעודים הנפשיים" נבראו "על יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים", וכי ייעודים נפשיים הם גופים ברואים? וכי הם נבראו על-גבי או על-ידי "יסודי הדעת האלקיים והשמות הקדושים"? וברור שבליל הסכלות והעילגות הזה נועד למטרה אחת: להשוות את "יסודי הדעת האלקיים" ל"שמות הקדושים", כאילו השמות הללו הם מיסודות הדת...


***

עוד כותב הזייפן שם: "ובציור השורש הזה [הכישוף] המונח בדרך שתלך בה, תהיה מיוֹדְעֵי דעת העליון, ותשקוטנה תאוותיך ויתחזק כוח שכלך ויתעורר עליך החפץ האלוקי, ותהיה מִכַּת השלמים". ושלושה שיבושים יש בדבריו הללו: הראשון, לא יעלה על הדעת שרבנו ינקוט בביטוי "יודע דעת עליון" כלפי תלמידו ר' יוסף, לאחר שמטבע הלשון הזה נאמר בתורה על בלעם הרשע (במ' כד, טז); השני, לא ייתכן שרבנו יאמר: "ויתעורר עליך החפץ האלוקי", כי ייחוס התעוררות לה' יתעלה הינה בגדר הגשמה ועבודה-זרה חמורה ביותר לדעת רבנו, ראו מאמרי: "לעורר רחמי שמים?"; והשלישי, בלתי אפשרי שרבנו יאמר על יחידי הסגולה שהם כת: "ותהיה מִכַּת השלמים", שהרי רבנו אומר עליהם בפירושו לפרק חלק: "והכת השלישית, והם חַי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש שהיא 'מין', והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם" וכו'.


ואם נשים לב, בדבריו הללו הזייפן חושף את סכלותו ונבלותו, שהרי הוא מבטיח שבאמצעות השורש הזה שהוא יסביר לקמן, דהיינו שני הכישופים שהוא יתאר את עשייתם, תלמידו יהיה "מיוֹדְעֵי דעת העליון", ולא שם לב שהוא למעשה חשף את רשעותו ופסלותו, שהרי על בלעם המכשף נאמר שהוא "יודע דעת עליון": "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְיָ לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים [לכיווני המאגיה, דהיינו הנחש העוננות והכישופים הדמיוניים שנפוצו בקרב עובדי האלילים] [...] וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר [...] נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם" (במ' פרק כד).


ובמלים אחרות, הזייפן המקובל מצהיר למעשה, שכל מי שהולך בדרכי הקבלה והכישופים, הולך בדרכיו של בלעם הרשע, שהרי הזייפן מבטיח לתלמידו שבאמצעות כישופיו הוא יהיה "מיודעי דעת עליון"... וראוי לשלב כאן את דברי חכמים ע"ה במסכת אבות (ה, יז):


"תלמידיו של אברהם: עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה; אבל תלמידיו של בלעם: עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה. מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם? תלמידיו של בלעם יורדין לגהינם ונוחלין באר שחת, שנאמר: 'וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם' [תה' נה, כד]; אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן, שנאמר: 'לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא' [מש' ח, כא]".


ושם הוסיף ופירש רבנו:


"כבר ביארנו כמה פעמים כי 'עין טובה' היא ההסתפקות, ו'נפש שפלה' היא הפרישות, ו'רוח נמוכה' היא הענווה המופלגת [...] והשלוש שכנגדן הן הלהיטות לממון והיא 'עין רעה', ותאוות המשגל והיא 'נפש רחבה', והגאווה והיא 'רוח גבוהה'. ואותן שלוש המעלות נתפרסמו לאברהם אבינו, ולפיכך כל מי שיש בו שלוש המעלות האלו נקרא תלמידו של אברהם כיוון שנתנהג במידותיו, וכל מי שיש בו שלוש המגרעות האלו הרי זה תלמידו של בלעם כיוון שנתנהג במידותיו [...] והם כולם מקראות בתורה" וכו'.


***

בהמשך דבריו הזייפן כותב כך: "ובציור השורש הזה [וכוונתו לשני הכישופים שהוא יפרט באיגרתו לקמן] [...] גם תשיג כל מבוקשיך, ובלבד שיהיו דרושים נכבדים [ובתנאי שמבוקשיך יהיו טהורים ונכבדים] משלימי נפשך הטהורה [וכי המכשף יכול להיות טהור?], ולא תשוטט מחשבתך לחפץ גשמי נפרד מצד [=למעט] תמונתו ועצמותו, מטביע החפץ האלוקי והרצון הבחירי במצולות ים". בדבריו כאן הזייפן מייחס לרבנו לא פחות מאמונת ההגשמה, שהרי הוא אומר שיש להקב"ה תמונה: "ולא תשוטט מחשבתך לחפץ גשמי נפרד מצד [=למעט] תמונתו ועצמותו" וכו'. כמו כן, הוא נוקט בהתחסדות, כאילו הוא דורש מתלמידו שכל שאיפותיו יהיו שאיפות טהורות, בעוד שהוא עצמו מחדיר לו עבודה-זרה... "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו).


***

בהמשך דבריו כותב הזייפן כך: "גם תנהיג נפשך במעלות ובתיקון המדינה ובני חבריך ואנשי ביתך ותנועתיך הנפשיות והגופניות, ותישאר בחירתך בידך מוֹשֶׁלֶת בכל מה שהוא נגד לשכלך זולת אל הפעולות הנכבדות והיקרות נרצעות, אל אהבת הכבוד הנפשי ובחיי האהבה הנמרצת אשר הייתה ביני לבינך ובין אבותיך הקדושים, כי רוב זמני הייתי נבוך בחקירת הנמצאים לדעת תוכן אמיתתם כפי האפשר בחוק ההשגה האנושית".


ולא יעלה על הדעת שרבנו יורה לתלמידו לשאוף "אל אהבת הכבוד הנפשי", כי דברים בלתי ברורים אלה עלולים להתפרש בקלות כהוראה לרומם את החשיבות העצמית עד לגבול הגאווה, וזה רמז לרוח הגבוהה שהינה ממידותיהם של בלעם ותלמידיו המכשפים הרשעים. כמו כן, הזייפן מוסיף על דברי הגאווה גם דברי הבל, כאשר הוא מורה לתלמידו לשאוף ל"חיי האהבה הנמרצת" או כאשר הוא מתאר את שאיפת הנפש למושכלות כאילו היא נרצעת אליהם... ובמלים אחרות, כאילו המושכלות משעבדות את הנפש כשעבוד האדון לעבדו שהוא עבד עולם, ויש בתיאור הזה ביזוי זלזול ותיעוב לחכמות ולמושכלות.


זאת ועוד, וכי יעלה על הדעת שרבנו יאמר: "כי רוב זמני הייתי נבוך בחקירת הנמצאים לדעת תוכן אמיתתם כפי האפשר בחוק ההשגה האנושית"? וכי רבנו היה רוב זמנו נבוך בחקירת המדעים? וכי רבנו היה עם הארץ? זאת ועוד, נראה שהוא שגה בהבנת משמעות שם הספר: "מורה הנבוכים", כי מי שלמד את הקדמת רבנו למורה יגלה, שרבנו כתב את ספרו הזה למשכילים שלמדו מדעים ולמדו את פשטי לשונות התורה, והם נבוכים עתה בין מה שלמדו במדעים שאין להקב"ה גוף ותמונה, לבין פשטי לשונות התורה שמהם עולה לכאורה שיש להקב"ה מאפיינים גופניים, וראו על-כך במאמרי: "למי נכתב הספר מורה-הנבוכים?".


יש בדברי הזייפן עוד מקומות רבים של עילגות לשון, אך החלטתי שלא להאריך בהם, כי הדבר ירחיב עוד ועוד את המאמר על האיגרת הארוכה הזו, והקורא הנבון יבחין בהם.