נשאלתי כך:
שלום אדיר, יש ב"משנה תורה" הלכה בעניין סופר שכתב את האזכרות שלא לשמן וכו'. בעניין זה רציתי לשאול מהי דעת רבנו? האם די להרהר בקדושת השם לפני כתיבתו או שצריך לומר דבר-מה? בעולם ה"רבני" כיום פוסקים שצריך לבטא את הכוונה במילים: "הריני כותב לשם קדושת השם". וצריך לומר זאת לפני כל שם ושם, ואפילו כאשר מדובר בכמה שמות רצופים כמו: ה' אלוהינו ה' (אחד), עדיין, יש לומר את המשפט האמור לפני כתיבת כל שם ושם. כמו כן, הבנתי שקאפח טוען שדי בכוונה בשם המפורש ובכינויו אדני, למרות שלפי הבנתי בהלכות יסודי התורה, יש לכתוב את כל שבעת השמות לשמן, מהו דין האמת בכל האמור לעיל?
תשובה:
שלום וברכה, ביחס לשאלתך הראשונה די במחשבה, והראיה מפסק רבנו בהלכות תפילין (א, יד): "הכותב ספר-תורה תפילין ומזוזות, ובשעת כתיבה לא הייתה לו כוונה, וכתב אזכרה מן האזכרות שבהן שלא לשמן – פסולין; לפיכך הכותב את השֵּׁם – אפילו מלך ישראל שואל בשלומו – לא ישיבנו. היה כותב שניים-שלושה שמות – הרי זה מפסיק ביניהן ומשיב".
מן ההלכה הזו עולה, שעיקר הכוונה היא שלא להסיח את דעתו מכתיבת השֵּׁם, דהיינו שלא יכתבהו בהיסח הדעת ובשוטטות המחשבה. ועל-כל-פנים, התורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואין בזה אלא השתדלות מחשבתית שאיננה מכבידה או מטריחה או מייגעת את המחשבה.
ביחס לשאלתך השנייה, מדברי קאפח שם באות לג עולה שהוא סובר שכל שבעת השמות צריכים כתיבה לשמה, שהרי הוא חולק על אבן-זמרא שאמר: "שלא נקראת אזכרה אלא שם הויה", וקאפח העיר שם: "וכבר חלקו על הרדב"ז כל האחרונים והוכיחו שלא כדבריו".
ועל-כל-פנים אצרף כמה ראיות לכך שכל שבעת השמות צריכים כתיבה לשמה: ובכן, בהלכה לעיל נאמר: "היה כותב שניים-שלושה שֵׁמות – הרי זה מפסיק ביניהן ומשיב". ואם מדובר בהלכה זו אך ורק בשם המפורש ובכינויו, במה דברים אמורים? והלא רק בפסוק אחד במקרא מופיע השם המפורש פעמיים ברציפות, וזאת בפסוק: "ה' ה' אל רחום וחנון" (שמ' לד, ו), ובשום מקום במקרא השם המפורש אינו מופיע שלוש פעמים ברציפות. כלומר, אם כוונת רבנו הייתה אך ורק לשֵּׁם המפורש ולכינויו הוא היה מציין את הפסוק הייחודי האמור ולא פוסק בלשון כל-כך כללי: "היה כותב" וכו' שהרי מניסוח ההלכה באופן הזה משמע שמדובר בעניין שהוא נפוץ ברחבי המקרא, דהיינו שפעמים רבות מופיעים שני שֵׁמות רצופים. יתר-על-כן, אם כוונת רבנו לשם המפורש ולכינויו, מדוע רבנו אומר "היה כותב שניים-שלושה שֵׁמות"? היכן מצאנו במקרא פסוק שהשם המפורש או כינויו מופיע בהם שלוש פעמים ברציפות? לפיכך, ברור שכוונת רבנו לכל שבעת השמות שאינם נמחקים, והם אכן מופיעים סמוכים זה לזה פעמים רבות במקרא, לדוגמה: "ה' אלהֵי" וכו' או "אֵל אלהֵי" וכו' או "אלהֵי האלהים" וכיו"ב.
כמו כן, מדברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, א–ג) עולה בבירור שכל שבעת השמות הקדושים שאינם נמחקים נכללים בקטגוריה אחת, ואף שהשֵּׁם המפורש מקודש יותר מן השאר מבחינות מחשבתיות, הרי שלכל אחד ואחד משבעת השמות רבנו קורא: "שֵׁם", וכֹה דבריו:
"כל המאבד שֵׁם מן השֵּׁמות הקדושים והטהורים שנקרא בהם הקב"ה – לוקה מן התורה [...] ושבעה שֵׁמות הם: השם הנכתב יוד-הא-ואו-הא והוא השם המפורש או הנכתב אלף-דלת-נון-יוד. ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שֵׁמות אלו לוקה. כל הנטפל [=כל אות שהיא טפלה] לַשֵּׁם מלפניו – מותר למחקו, כגון למד מלה', ובית מבאלהים וכיו"ב, אינן בקדושת השֵּׁם. וכל הנטפל לַשֵּׁם מאחריו כגון כאף של אלהיך, וכאף ומִם של אלהיכם וכיו"ב, אינן נמחקין, והרי הן כשאר אותיות של שֵׁם, מפני שהשֵּׁם מקדשם".
הנה ראינו שרבנו שוב ושוב קורא לכל שבעת השֵּׁמות הקדושים שאינם נמחקים, בשם פרטי: "שֵׁם", כגון: "כל הנטפל לַשֵּׁם מלפניו [...] אינן בקדושת השֵּׁם. וכל הנטפל לַשֵּׁם [...] והרי הן כשאר אותיות של שֵׁם, מפני שהשֵּׁם מקדשם", ואינו אומר "כל הנטפל לַשֵּׁמוֹת" וכו'. ללמדנו, שההלכה שראינו לעיל מהלכות תפילין (א, יד), שבה נאמר בלשון פרטי: "לפיכך הכותב את השֵּׁם" וכו', אין כוונת רבנו בה לשֵּׁם המפורש בלבד, אלא לכל שבעת השמות הקדושים.
והנה עוד ראיה מהלכות יסודי התורה (ו, ח), וכֹה דברי רבנו:
"מין ישראל שכתב ספר-תורה שׂוֹרפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השֵּׁם, ולא כתבוֹ אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם או גוּדֵּל מגודל מיובל ומהובל שהוא בהמה גסה בדמות אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השֵּׁם, ומצוה לשׂוֹרפוֹ כדי שלא להניח שֵׁם [=זכר] למינים ולא למעשיהם. אבל גוי שכתב את השֵּׁם – גונזין אותו, וכן כתבי-הקודש שבלו או שכתבן גוי – ייגנזו".
וברור ש"האזכרות" ו"השֵּׁם" שנזכרו בהלכה אינם נוגעים רק לשם המפורש, אלא לכל שבעת השֵּׁמות, גם מפני שכבר ראינו בהלכות לעיל שלכל אחד ואחד משבעת השמות רבנו קורא: "שֵׁם", וגם מפני שלא יעלה על הדעת שרק שֵׁם המפורש שכתבוֹ גוי ייגנז, ואילו שאר השֵּׁמות שאינם נמחקים שכתבם גוי, יהיה מותר לנו לאבדם ולא תהיה עלינו חובה לכבדם ולגנזם.