ובכן, יש להבחין בין קידוש של ליל שבת לקידוש של שבת בבוקר: לקידוש של לילי שבתות עלינו לקדש דווקא ביין שראוי להתנסך על-גבי המזבח, וכמו שפוסק רבנו בהלכות שבת (כט, יד): "אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור, אפילו כטיפת חרדל בחבית גדולה – אין מקדשין עליו, כך אנו מורין בכל המערב". נמצא שיין שכשר לקידוש של לילי שבתות, הוא אך ורק יין יבש שלא הוסיפו לו סוכר או כל מְמַתֵּק אחר.
בהמשך ההלכה הזו נאמר כך: "ויש מי שמתיר לקדש עליו, ואומר: לא נאמר 'היין הראוי לנסך על גבי המזבח' אלא להוציא יין שריחו רע, או מגולה, או מבושל – שאין מקדשין על אחד מהן". נמצא, שגם מי שמתירים לקדש על יין שהוסיפו לו סוכר, אף הם פוסלים לקדש על יין מבושל. קצרו של דבר, יין שעבר תהליך של פסטור וחימום אינו כשר לקדש עליו בלילי שבתות.
ואכן, בהלכות איסורי המזבח (ו, ח) רבנו פוסל במפורש את היין המבושל, לכל הדעות, וכֹה דבריו: "ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח: המתוק, והמעושן, והמבושל באש" וכו'. נמצא, שיין המבושל פסול להתנסך על-גבי המזבח ולפיכך פסול מלקדש עליו בלילי שבתות.
עוד נאמר בהלכות איסורי המזבח שם (ו, ח):
"ואלו הן היינות הפסולין לגבי המזבח [...] והמבושל בשמש עד שנשתנה טעמו בבישול. אבל יין שמחממין אותו בשמש ולא נתנה בו טעם בישול, וכן יין צימוקין, ויין מגיתו שלא שהה ארבעים יום, ויין הדליות, ויין כרם הנטוע בבית-השלהין או בבית-הזבלים, או יין גפנים שנזרע זרע ביניהן, או יין כרם שלא נעבד – כל אלו היינות לא יביא לכתחילה, ואם הביא – כשר".
נמצא, שאפילו יין שחומם בשמש, אם השמש נתנה בו טעם בבישול – פסול לכתחילה ובדיעבד. ברם, אם השמש לא נתנה בו טעם בבישול – פסול לכתחילה וכשר בדיעבד. נמצאנו למדים, שאפילו חימום של שמש עלול לאסור את היין מלהתנסך על-גבי המזבח, כל-שכן בישול באש. כמו כן, חכמים לא חילקו בעניין בישול באש – בישול כלשהו פוסל את היין.
אמנם, בעניין יין הראוי לקידוש של לילי שבתות הקלו מעט, ויש יינות שפסולין לכתחילה להתנסך על-גבי המזבח וכשרים לכתחילה לקידוש של לילי שבתות, וכפסק רבנו בהלכות שבת (כט, יז): "יין שריחו ריח חומץ וטעמו טעם יין – מקדשין עליו, וכן יין מזוג. ויין צימוקים – מקדשין עליו, והוא שיהיו צימוקים שיש בהן לחלוחית, שאם ידרוך אותן ייצא מהן דבש. וכן יין חדש מגיתו – מקדשין עליו. וסוחט אדם אשכול של ענבים, ומקדש עליו בשעתו". כלומר, ניתן לקדש בלילי שבתות על יין שהוא מתוק מתיקות טבעית, ואפילו רבה, כגון יין צימוקים.
אגב, יין מבושל אינו נכלל בגזרת סתם יינם, וכך פוסק רבנו בהלכות מאכלות אסורות (יא, ו):
"אין מתנסך לעבודה-זרה אלא יין שראוי להיקרב על גבי המזבח, ומפני זה כשגזרו על סתם יינם וגזרו על כל יין שייגע בו הגוי שיהיה אסור בהניה, לא גזרו אלא על היין שראוי להתנסך. לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו הגוי – אינו אסור, ומותר לשתותו עם הגוי בכוס אחד, אבל יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שיישתה – אם נגע בו, נאסר".
***
ועתה לקידוש של שבת בבוקר, ובכן, בהלכות שבת (כט, י) פוסק רבנו כך: "ומצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שנייה [...] ומברך 'בורא פרי הגפן' בלבד". כלומר, כל יין שברכתו גפן, ואפילו שהוסיפו לו סוכר – כשר לקידוש של שבת בבוקר. כלומר מה שפסלו חכמים ע"ה יין שאינו ראוי להתנסך על גבי המזבח הוא לקידוש של לילי שבתות בלבד.
ומהו יין שברכתו גפן? כל יין שאינו מבושל, הואיל ויין מבושל הרי הוא כלפתן וברכתו שהכל, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עירובין (א, י): "כל אוכל שהוא [...] לפתן, ודרך העם לאכול בו פיתן: כגון יין מבושל, ובשר צלי, וחומץ, ומורייס, וזיתים, ואימהות של בצלים – שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות". ואם ברכת היין המבושל הייתה "בורא פרי הגפן", רבנו, איש הסדר והדקדוק, לא היה פותח בו את הרשימה של המאכלים שברכתם "שהכל נהיה בדברו".
כמו כן, בהלכות ברכות (ח, ב–ג) רבנו קובע: "על היין מברך 'בורא פרי הגפן' [...] [ומיד לאחר ההלכה בעניין ברכת היין נאמר:] פירות או ירקות שדרכן להיאכל חיים, אם בישלן או שלקן – מברך עליהן בתחילה שהכל, ולבסוף בורא נפשות". הנה למדנו, שהענבים, שדרכן להיאכל אך ורק חיים, "אם בישלן או שלקן – מברך עליהן בתחילה שהכל, ולבסוף בורא נפשות".
***
ומה ביחס ליין הנדרש להבדלה? ובכן, בהלכות שבת (כט, טז) נאמר כך: "מדינה שרוב יינה שיכר, אף-על-פי שהוא פסול לקידוש – מותר להבדיל עליו, הואיל והוא חמר המדינה". כלומר, מותר להבדיל על שיכר שברכתו "שהכל נהיה בדברו", ובלבד שהשיכר הזה יהיה נפוץ מאד באותה העיר, כגון יין מבושל ובירה שהם נפוצים מאד, ולכן נראה שמותר להבדיל עליהם.