בעקבות מאמרי "הכיתה אותם ולא חלו" התעורר כסיל משתכנז אומלל במיוחד. הוא החל לתקוף אותי בשצף קצף ומתוך שנאה ומשטמה עיוורת ויוקדת אשר איני זוכר כמותה, אך הוא לא שם לב שהוא כופר ביסודות הדת ומחרף ומגדף את ה' יתעלה ויתרומם.
נחל אפוא בהצגת תגובתו על דבריי במאמר הנזכר:
דבריך אמנם נוקבים, אך נהירתך אחרי דעת הרמב"ם בעניין איוב רעה ולא נכונה כלל. גם הרמב"ם שגה בעניינו של איוב וייחס לו אשמה כשהכתוב במפורש אומר שאיוב היה איש צדיק וירא חטא. בנוסף, בסוף הפרק מודגש במפורש שרעיו של איוב הם החוטאים!
בהליכתך העיוורת אחרי הרמב"ם חוטא אתה באותו חטא של האשכנזים והספרדים הרובוטים. ניכר כי אינך שוקל ומכלכל את דבריו של הרמב"ם ואתה מקבל אותם על עיוור.
ובכלל, הרמב"ם מתעלם לחלוטין ממחאות קשות ונוקבות של נביאים קדושים כלפי ה' יתעלה! עבור הרמב"ם איוב היה אדם לא חכם ואולי אף טיפש! לא פחות! כך הוא כותב במורה הנבוכים בהתייחסותו לאיוב. ודבריו שם על איוב הם נאצה וגידוף כלפי אדם צדיק וירא אלוהים ועליך לקבל האמת ממי שאמרו, אף שהם נגד הרמב"ם הגדול.
בירושלמי כתוב: "יודעים היו הנביאים שאלוהיהם אמת ואינם מחניפים לו". הרמב"ם דוגל בשיטה של הטלת האשמה רק על האדם ומתעלם לחלוטין מקריאות מפורשות של נביאים נגד ה'! אברהם קרא בקול גדול: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט!?!". משה הטיח דברים ואמר: "למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה!". ירמיה הנביא הטיח בה': "מדוע דרך רשעים צלחה? שלו כל בוגדי בגד?". איך מעיז אתה להתעלם מקריאות מפורשות אלו שיוצאות מלב שבור ונדכה, מפיהם של נביאים ולטעון שהכל מובן עבורך?!
והרי נביאים הטיחו דברים ואמרו שהם לא מבינים מדוע ה' מעניש באופן כה לא מידתי!
דוד המלך מביא את דבריו של אסף המשורר בתהילים פרק עג ואומר דברים קשים ביותר: "ואני כמעט נטיו רגליי (מן האמונה), כאין שפכו אשוריי… כי קנאתי בהוללים שלום רשעים אראה", "ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים", והוא אף כותב דברים מדהימים: "אך ריק זיכיתי לבבי וארחץ בניקיון כפי". אפילו אנשים ענקיים כאלה היו להם משברים קשים עד כדי מחשבות על עזיבת דרך האמת!
והנה בא אדם כמוך ומצטט את הרמב"ם על עיוור כמו רובוט בלי לחשוב: האם דבריו נכונים? האם הם עולים בקנה אחד עם דעתם של נביאים וצדיקים גדולים אלו? והאם הכל באמת כל כך מובן עבורך עד שהחלטת שאתה מבין היטב מדוע מיליון וחצי ילדים מתו מיתות כה משונות?! חשוב על הדברים שהעליתי כאן אדיר... לא ייתכן שרק האדם אשם בהכל! האדם הוא רק בשר ודם, חומר עכור, היום כאן מחר בקבר…
וכבר זעק המשורר הגדול: "זכור אני מה חלד (אני זמני, עלה נידף שנושאו הרוח אנה ואנה), על מה שווא בראת כל בני אדם?!", לפעמים צריך לזעוק לה': "למה ה' תעמד ברחוק תעלים לעתות בצרה?!". הגיע הזמן שרבונו של עולם יתעורר לעזור לנו! "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך". כן, גם אם אנחנו לא ראויים!
עד כאן דברי הכסיל המשתכנז הראשונים, והנה לפניכם תשובתי:
שים לב מה אמרת: "נהירתך אחרי דעת הרמב"ם בעניין איוב רעה ולא נכונה כלל". נהירתי אחרי הרמב"ם רעה? וכי הרמב"ם הוא כופר ואפיקורוס?! וכי הבנת בכלל את דברי הרמב"ם? וכי הנך מבין את משמעות ידיעת ה' והעדרה?
***
עוד אמרת: "בהליכתך העיוורת אחרי הרמב"ם חוטא אתה באותו חטא של האשכנזים והספרדים הרובוטים". האמנם? ואם אני הולך אחרי הרמב"ם בעניין איוב, זה אומר שאני הולך אחריו באופן עיוור? ואיך הסקת מהליכתי אחרי השקפה אחת של הרמב"ם בעניין איוב שאני הולך אחריו באופן עיוור בכל התחומים? אתה שומע את עצמך? אתה מבין עד כמה השנאה והמשטמה העבירו אותך על דעתך? מתוך דבריך ניכרת אפוא שטנה עזה כלפיי, וכנראה שהוכחתיך בעבר ושנאתני. "שָׂנְאוּ בַשַּׁעַר מוֹכִיחַ וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמ' ה, י).
***
חשוב להבהיר: לדעת רבנו איוב היה עם הארץ, וכנראה שנפגעת מאד מהאשמה זו...
כמו כן, רעיו של איוב חטאו בכך שהאשימו אותו בעשיית מעשי נבלה חמורים. הם לא הבינו שחטאו של איוב היה בהפניית עורף לידיעת ה' יתעלה, דהיינו, איוב שגה לחשוב שדי בעבודת ה' באיברים החיצוניים בלבד. כמו כן, איני הולך באופן עיוור אחרי רבנו, הנני מבין את חומרת העדר ידיעת ה' יתעלה, ואיני מתפלא שעם הארץ כמוך אינו מבין זאת, וזועם כמו הכסילים שתוארו בספר משלי. ואם אינך מבין את חומרת העדר ידיעת ה' – יפה לך השתיקה.
והנה ראיה מדברי ירמיה (יב, א–ג) לחומרת עבודת ה' באיברים החיצוניים בלבד:
"צַדִּיק אַתָּה יְיָ כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ [הנני מודה שכל פעולותיך בצדק אלהי] אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ [אבל בכל זאת, רגשותיי וצערי אינם מניחים לי שלא לזעוק אליך] מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם, וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
עבודת ה' באיברים החיצוניים בלבד דרדרה את עם-ישראל לרשעות איומה ונוראה! רשעות כֹּה נוראה עד שעונשם היה ללכת כצאן לטבח וליום ההריגה – וכל הזוועות הללו נבעו כתוצאה מהעדר ידיעת ה' אשר במשך הזמן גרמה לסטייה חמורה מדרכי היושר המוסר והצדק.
וכל שאר דבריך אין להם שום קשר לעניין, אין שום קשר בין זעקות הנביאים על העוולות שהם ראו לנגד עיניהם לבין ייסוריו של איוב. הנביאים לא סבלו את ייסוריו הבלתי נתפשים של איוב, הם סבלו את סבל בדידות אנשי האמת אוהבי הצדק והיושר, הם סבלו בראותם עוולות איומות ונוראות, הם סבלו בשל העדר האמת "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל" (יש' נט, טו), והם זעקו כדי לתת ביטוי לכאבם הרגשי העצום על בחירתו של עם-ישראל ללכת בדרכי רשע ושחיתות. לעומתם כאמור, איוב סבל ייסורים כמעט בלתי נתפשים, וזאת בעבור חטא הפניית העורף לידיעת ה' יתעלה, דהיינו על כך שהוא עבד את ה' באיבריו החיצוניים בלבד.
ושים לב לאיזו שפלות הגעת, עד שהאשמת את ה' יתעלה בייסורים שבאים על האדם! שהרי כתבת כך: "הרמב"ם דוגל בשיטה של הטלת האשמה רק על האדם ומתעלם לחלוטין מקריאות מפורשות של נביאים נגד ה'!". כלומר, לפי הבנתך המעֻוותת, הנביאים מורים לנו בקריאותיהם ובזעקותיהם מרה, על ההשקפה שה' יתעלה הוא זה אשר אשם בייסורים שבאים על בני האדם ועל עם-ישראל! כלומר, אתה כופר בפסוק מפורש בתורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), ואתה אף מאשים את הנביאים ע"ה בכפירה בתורה ובקריאות שחץ ומרי קמי שמיא! ארור תהיה בהמה שכמותך!
"אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ" (מש' יט, ג).
"אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֹנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ" (תה' קז, יז).
***
כמו כן, מתוך דבריך עולה, שההשקפה שאחז הרמב"ם ביחס לאיוב היא רק תירוץ לתקוף אותי ואת רבנו הרמב"ם! שהרי בסוף דבריך גילית את העניין האמיתי שעליו אתה רותח וזועם!
וכך כתבת:
"והאם הכל באמת כל כך מובן עבורך עד שהחלטת שאתה מבין היטב מדוע מיליון וחצי ילדים מתו מיתות כה משונות?! [...] לא ייתכן שרק האדם אשם בהכל!".
כלומר, לא איוב הוא זה שמעניין אותך, ואפילו לא משה רבנו, כל התיאור שתיארת כאילו אתה חרד לכבוד איוב והנביאים הינו שקר וכזב! מה שבאמת חרה לך הוא שהאשמתי את אדוניך האשכנזים האירופים במינות ובכפירה, שהרי אתה עבד נרצע להם, וכבר השבתי לך במאמר: "מכתב מאת כסיל משתכנז". נמצא אפוא, שדבריך הינם דברי שקר צביעות והתחסדות!
ואגב, שוב ייחסת מגרעת ועוול חמור מאד לה' יתעלה באמרך: "לא ייתכן שרק האדם אשם בהכל!", וכי אתה בכלל מבין את עומק שוחת המינות שנפלת אליה ביחסך לה' יתעלה פעולות עוול? כאילו ה' יתרומם שמו הוא האשם במוראות השואה, וכאילו אלוהינו הוא כמו אלילי הזעם היוונים או הכנענים! ועליך נאמר: "אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ" (מש' יט, ג).
ורק האדם הוא האשם למעשיו ולקורות אותו, וזה היסוד התורני של שכר ועונש: "לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָוֹן. הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ" (יח' יח).
והשקפתך קרובה מאד להשקפת המינים האתאיסטים, אשר החליטו בעקבות השואה לכפור במציאותו של בורא עולם, כאילו אלהים הוא האשם בשואה, ואם הוא אשם בשואה, סימן שהוא לא קיים, שהרי לא יעלה על הדעת שאלוה אמת יפעל עוולה כל-כך חמורה.
ולא פחות חמור מכך, ייחוס מגרעת כל-כך חמורה לה' יתעלה, היא בגדר הגשמה.
ולעצם שאלתך: האם הדברים ברורים לי וכו', ובכן, כן! הדברים ברורים ומובנים לי, כי התורה פשוטה וברורה לכל דורשיה באמת, והיא כבר הורתה לנו שייסורים חמורים באים בעקבות עבירות חמורות, וכי אינך מכיר את התוכחות? ודי ללמוד אצל המארי כדי להבין זאת...
והנה דברי התורה המורים על-כך שהבנת יסודי התורה הינה פשוטה וברורה (דב' ל, יא–יד):
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
ושכר ועונש הוא אחד מיסודות הדת הבסיסיים והפשוטים ביותר, ואף נקבע בקרית-שמע.
***
ובעניין קריאותיהם של הנביאים על העוולות שהם ראו כנגד עיניהם, קריאות אשר משתמע מהן זעקה מרה כלפי ה' יתעלה. ובכן, גם כאשר הנביאים דיברו במר לבם, אין לחשוד בהם שהם כפרו ולו לרגע אחד בה' יתעלה או בדרך האמת! ואם אתה חושד בהם במשהו מזה, הרי שאתה שוטה רשע וגס-רוח – וכמו שאמרת לעיל "שאברהם קרא בקול גדול השופט כל הארץ לא יעשה משפט", וכו', וכי אברהם "קרא בקול גדול" כנגד ה' יתעלה? והלא הוא שוב ושוב משלב בדבריו ביטויי הכנעה מפורשים: "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר [...] וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה [...] וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי [...] וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם" (בר' יח). ושאלתו של אברהם אבינו שם: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?", היא שאלה רטורית, אשר באה לרומם את ה' יתעלה, שהרי ברור הוא שה' יתעלה הוא שופט צדק, ואין בדבריו שמץ ממה שאתה מתאר.
ויתרה מזאת, ואפילו אם נניח שמשה רבנו ע"ה שגה באמרו "למה זה שלחתני", וכי יש מה להשוות בין זאת לבין חטאיהם של המינים האירופים? וכי יש מה להשוות זאת להפניית העורף לידיעת ה' ולהליכה בדרכי המינות והכיעור וההשחתה במשך אלף שנים? אתה שפוי?
והוא הדין בעניין דוד המלך ע"ה, גם אם חלשה עליו דעתו לרגע קט, ולא חלילה כמו שאמרת שנכנסה בו מחשבת כפירה באמיתת יושר דינו של ה' יתעלה, אלא חלשה עליו דעתו לרגע קט מעוצמת הייסורים שהוא סבל (ואל תשכח שהיה בידו חטא ועוון חמור מאד), וכי ניתן לומר שבשלב מסוים נכנסה בדוד המלך מחשבת מינות? וכי מי שתואר כ"עבד השם" יעלה במחשבתו מחשבת מינות? ארור תהיה שהעלית דברים כאלה על הכתב!
ומי אתה בכלל שתרהיב עוז לומר דברים רעים כאלה, בהמה בדמות אדם הנך.
כמו כן, מה בכלל ניתן ללמוד מדוד המלך לעניין המינים הכופרים השחצנים שהפנו עורפם לה' יתעלה במשך אלף שנים? מדוע הכנסת את דוד המלך לקלחת המינות?!
וכאשר הנני קורא את דבריך הצבועים והמתחסדים, עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס, הנני מתחיל להבין את תסכול הנביאים ואנשי האמת הדגולים הללו. ואתה לעולם לא תבין זאת, כי בחרת ללכת בדרכי התאוות והזימות... ואזעק זעקה לה' יתעלה: עד מתי הבהמות הללו יכפרו באמת? עד מתי הכסילים העלובים הללו ימלאו את פיהם בדברי שחץ כנגד רבנו הישר ודרך האמת? ואין בזעקתי זו חלילה כפירה ביושר דינו, אלא התעוררות רגשית של כאב שתכליתו לקרב אותי עוד ועוד אל ה' יתעלה ואל דרך האמת, ועוד ארחיב בכך בהמשך.
***
ושים לב עד כמה אתה בור ועם הארץ! וכך כתבת: "הגיע הזמן שריבונו של עולם יתעורר לעזור לנו!", ואינך יודע שייחוס עוררות לה' יתעלה הוא בגדר הגשמה! והוכחת בזה שאינך יודע מאומה בעניין ידיעת ה' וייחודו, וכן שאתה עם הארץ נחות מאד הגרוע מהכסיל, מפני שנדמה לך שאתה חכם גדול, ועליך נאמר: "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ" (מש' כו, יב).
הנה הוּכח שאתה חיים המשתכנז מין ואפיקורוס מכמה צדדי כפירה וסכלות.
איוב היה עם הארץ? עליך לחזור בך מיד מקביעה זו. איוב היה צדיק שאין כדוגמתו, עד כדי כך שהושווה לאבות הקדושים במידותיו ותכונותיו הנעלות, שהרי נאמר בו: "תם וישר וירא אלוהים". על מי נאמר "תם"? על יעקב איש תם יושב אוהלים. על מי נאמר "ישר"? על האבות הקדושים שעליהם אמר בלעם "תמות נפשי מות ישרים" ומסביר המהר"ל כי מידה זו מיוחסת במיוחד ליצחק אבינו שהיה כעולה תמימה ולא יצא מעולם מגבולות ארץ ישראל. על מי נאמר "ירא אלוהים"? על אברהם שכתוב בו: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה". הרי לנו שהכתוב מעיד במפורש ובבירור כי איוב היה אדם נעלה ביותר. וחז"ל אף הפליגו במעלתו ואמרו כי הביטוי "סר צלם מעליהם" נאמר על איוב. שזכותו הייתה כצל המגן על יושבי הארץ מפני עונשו של ה'.
וטמטומך וסכלותך העבירו אותך על דעתך עד כדי כך שאתה כופר בפסוקים מפורשים בכתובים. ואתה אף מייחס נחיתות ופחיתות מעלה לאדם קדוש שהכתוב מעיד על צדקותו וישרותו. וחשבת לרומם את הרמב"ם ונמצאת משפיל בתכלית השפלות את אחד מצדיקי עולם הקדושים שהילכו על פני האדמה.
בנוסף, הרי הכתוב אומר שאליפז חטא חטא גדול לאלוהים בנסותו להגן עליו מפני מיליו הנוקבים עד התהום של איוב… והרי הפסוקים לפניך:
"וַיְהִי אַחַר דִּבֶּר יְיָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי חָרָה אַפִּי בְךָ וּבִשְׁנֵי רֵעֶיךָ כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב. וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב".
היש ברור מזה? מה בפסוקים האלה לא מובן? הרי לכאורה ה' היה צריך לצדד בטענתו של אליפז באומרו לאיוב "אין ייסורים בלא עוון", או במיליו שלו: "רָעָתְךָ רַבָּה וְאֵין קֵץ לַעֲוֹנֹתֶיךָ", "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר", אך לא. ה' אומר לאליפז שחטאו נורא ועליו לבקש מאיוב שיתפלל בעדו. ואף מדגיש פעמיים "כי לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב".
ומשום מה הנך מכחיש האמת. דברים אלה מעידים כאלף עדים שעל אף שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לפעמים אין שום פרופורציה בין חטאו לבין עונשו מאת ה'.
ומעולם לא טענו אנשים גדולים אלו כאיוב, דוד, משה, ירמיהו, ישעיהו, יונה, חבקוק ושאר הנביאים שהטיחו דברים קשים בה' שעם ישראל או הם עצמם נענשו בלא חטא, זאת לא עלה על לבם, אלא שהם עמדו משתוממים והתחבטו מאוד על עוצמת המכה שהנחית עליהם ה'.
אבל אתה מציג את עצמך כאילו הכל ברור לך וכאילו מעולם לא היו לך שאלות על הנהגת הבורא, ובכך אתה משווה לעצמך מעלה גדולה משל הנביאים ואף למעלה ממעלתו של משה, שאמר לה': "ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". ואם היית אתה במקומו היית מצטט לעם דברי תוכחה כי עליהם לשוב בתשובה ובזה היית מסיים.
אבל משה לא היה חנפן. הוא הסתכן ואמר לה' מילים נוקבות. הוא אמר, רבונו של עולם, איפה אתה?! אם הבטחת להציל, למה המצב רק מחמיר. ועל גישה כזאת אמר איוב לחבריו: "כי לא לפניו חנף יבוא".
ירושלמי, ברכות ז' הלכה ג': "יודעים היו הנביאים שאלוהיהם אמת ואינם מחניפים לו". ובגלל זה בחר ה' באנשים כאלה לנביאים, כי הם היו ישרים וזכים, וכשהם ראו שהמציאות מעוותת וכי השגחת ה' נעדרת, הם זעקו ולא פחדו אפילו לומר כלפי ה' מילים שיעמידו אותם בסכנה.
אף גדעון בן יואש משופטי ישראל הטיח דברים קשים במלאך הנגלה אליו:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ יְיָ עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ יְיָ וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ יְיָ וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן".
וכי לא ידע גדעון כי כל העם עובדים עבודה-זרה? אלא, שבכל זאת גדעון יודע כי נקרינו בנים למקום, ואם כן… בן שחוטא, עדיין הוא בן. ולא התחנף גדעון לה'. ובגלל זה, שהיה גדעון ישר ולא חנפן אמר לו המלאך: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל".
שנית, כתבת שדוד ומשה והנביאים שהטיחו דברים קשים עשו זאת מתוך "מר לבם" כלשונך או "חלשה דעתם לרגע קט" וכל הדברים האלה הם השפלה של גדולי מנהיגינו ונביאינו, ובהינף קולמוס ייחסת להם מגרעת כמגרעות עמי הארץ שמרוב שיחם וכעסם ומרירות לבם אומרים דברים ללא מחשבה… וחלילה לייחס פחיתות כזאת כלפיהם. ואם דבריהם היו מתוך מרירות בלבד מדוע הועלו על הכתב? למה לא נמחקו מספר חיים.
והרי ידוע שכל דבריהם נאמרו ברוח הקודש, שהיא סיוע מאת ה' לומר דברים נעלים… ואם חלילה דברים אלו יצאו מפיהם רק מתוך מרירות… לא היה ה' מסייע בידם שייכתבו הדברים וייחקקו בספר לדורי דורות.
ואני משתומם איך ייחסת לעצמך את מעלתם של נביאים כשכתבת: "שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו". כאילו דבריך נאמרו ברוח הנבואה מפי הגבורה ממש. וגאוותך המנופחת וחשיבותך בעיני עצמך הינה תעודת עניות ליוצאי תימן.
להלן תשובתי לכסיל המשתכנז:
לשאלתך: האם איוב היה עם הארץ? ובכן, על כך יש להשיב כך:
איוב אומר זאת במפורש, והנה הדברים שהבאתי בסוף המאמר הנדון:
נסיים במסקנתו של איוב לאחר שחלו עליו הייסורים הקשים והנוראים: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" (איוב מב, ה). כלומר, בתחילה ידעתי אותך ה' יתעלה ויתרומם רק במסורת ובקבלה אך היית רחוק מכליותיי. "וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ" – לאחר מסכת הייסורים הנוראיים ותהליך ההתבוננות המחשבתית – שִׂכלִי הוּאר בידיעת ה' ובאהבתו. וכך רבנו מפרש שם את חטאו הגדול של איוב – ההתרשלות מידיעת השם והעדר הפניית המחשבה לה' יתעלה...
ועתה אוסיף על זה כמה עניינים נוספים:
אם חלילה נייחס לאיוב את הצדקות המוחלטת, דהיינו שהוא גם היה תמים במידותיו וגם תמים בעבודת ה' המחשבתית, הרי שאנחנו מגיעים לכפירה חמורה בתורה, שהרי כידוע: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), וכן בחירוף וגידוף קמי שמיא, כביכול ה' יתעלה ויתרומם הוא אל זעם ועוול נעדר יושר ומוסר חלילה.
האם עדיף להתחסד בזהירות בכבודו של איוב, שקרוב לוודאי היה אך ורק משל (כך לדעתי נוטה דעתו של רבנו ודעת חכמים, והותירו גם את הדעה שלא מדובר במשל, כדי שלא להחליש את עוצמת המסרים החשובים שמובאים בספר איוב), מאשר להיזהר בכבוד שמים?
זאת ועוד, גם אם נניח שמדובר ב"ייסורין של אהבה", ובכן, רבנו כבר הוכיח שמדובר בהשקפה דחויה ושמדובר בעוול נוראי, ובמיוחד כאשר מדובר במסכת של ייסורים כל-כל נוראה שעברה איוב (ודומני שאפילו רס"ג יודה לרבנו בעניין איוב), והרחבתי בכך במאמרי על רש"י חלק לג.
"גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' לב, יט).
***
איוב היה צדיק במובן של מידות בלבד, בהיבט המחשבתי והעיוני הוא היה עם הארץ. ומה שהוא נקרא בכתובים כ"עבד ה'", הכוונה שהוא אכן היה עבד ה' במידותיו, אך לא בעבודת ה' המחשבתית, דהיינו הוא נעדר לחלוטין ידיעת ה', וכמו שאיוב מודה בעצמו, וכאמור לעיל.
וגם על נוח נאמר שהוא היה "צדיק", וזה לא מנע מחכמים לומר עליו שהוא היה אך ורק צדיק בדורו. כך שאין מה להשוות את צדקותו לצדקות אבות האומה, שנאמר בהם במפורש שהם היו נביאים גדולים ואנשי מוסר נעלים. וגם על ה' נאמר התואר "צדיק", האם יש מה להשוות בין התואר "צדיק" שנאמר כלפי ה' יתעלה, לבין התואר "צדיק" שנאמר כלפי בשר ודם?
ובלשון חז"ל צדיק הוא מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו, ואפילו 49% ממעשיו רעים...
זאת ועוד, מה שחז"ל לפי דבריך "הפליגו במעלתו ואמרו כי הביטוי 'סר צלם מעליהם' נאמר על איוב. שזכותו הייתה כצל המגן על יושבי הארץ מפני עונשו של ה'", ובכן, לא מצאתי מדרש כזה. אמנם, במדרש אגדה (בובר) לספר במדבר (יד, ט), נאמר כך: "סר צילם מעליהם. כבר מת צלם מי שהיה מגן עליהם, כאילו המגין את האדם בצלו מפני החמה", אך לא נזכר שם שמדובר באיוב, ובכלל, מדרש זה הוא מדרש מינות מאוחר מאד, שנערך במאה הי"ג.
***
עוד כתב המקשה:
"וחשבת לרומם את הרמב"ם ונמצאת משפיל בתכלית השפלות את אחד מצדיקי עולם הקדושים שהילכו על פני האדמה".
וכבר הסברתי שאם נייחס לאיוב את הצדקות המוחלטת, הרי שאנחנו מגיעים לכפירה בתורה ולחירוף ולגידוף ה' יתעלה, אך המקשן אינו מבין זאת, ומעדיף להתחסד בצביעותו בכל מחיר, ואפילו במחיר של חירוף וגידוף ה' יתעלה, ולו כדי להשחיר את פני.
לגבי המשך הדיון באיוב, איני סבור שנכון להעמיק בעניין זה עתה, כי מדובר באחד הספרים הקשים ביותר, ובאחד העניינים הקשים והסבוכים ביותר והוא השגחת הבורא, לפיכך, אניח את המשך הדיון בעניין זה לשלב שבו אבאר ואנתח את הפרקים הללו במורה.
וראוי לצרף לעניין זה את דברי רבנו בסוף פירושו למסכת ברכות:
"אבל העיקר הוא שהקב"ה גומל לצדיקים ומעניש את הרשעים, וכל זה בצדק, שכן העיד על עצמו שהכל בצדק 'כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט' וכו' [דב' לב, ד]. ונקודת הצדק בזה אין כוח באדם להשיגה, כמו שאין בכוח השכל האנושי להשיג הקיף ידיעתו יתעלה. וכבר הודיענו יתעלה שאין בכוח תבונתנו להשיג חכמתו וצדקו בכל מה שעשה ויעשה והוא אמרו: 'כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם' [יש' נה, ט].
לכן סמוך על העיקר הזה ואל תטריד עצמך לחקור בעניין זה, לפי שכל מי שחקר בעניין זה מאנשי אמונתנו וזולתם לא השיג גדולות, אלא נשאר כמו שאומרים עליהם השלום צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. ואם תראה בדברי המדברים בעניין זה איזה דמיון והרצאת דבר-מה שנדמה כראיה, ואינו כן, אלא אם תיטיב להתבונן אז יוסר המסווה ויבואו הקושיות, ויחזור הדבר למה שאמרתי לך, ורק הפסדנו אריכות דברים וחיבור ספרים".
***
עוד כתב המקשה:
"משום מה הנך מכחיש האמת. דברים אלה מעידים כאלף עדים שעל אף שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לפעמים אין שום פרופורציה בין חטאו לבין עונשו מאת ה'".
ושוב הכסיל שב על קיאו, שהרי לפי סכלות המקשן, ייתכן שהקב"ה יעניש בלי "שום פרופורציה בין החטא לבין העונש", וזו סכלות חמורה מאד וכפירה בתורה וחירוף וגידוף קמי שמיא, והדבר מעיד כאלף עדים על ריחוקו של המקשן מידיעת ה', ומידיעת אופני השגחתו.
"אִוֶּלֶת אָדָם תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ וְעַל יְיָ יִזְעַף לִבּוֹ" (מש' יט, ג).
***
המקשן גם משווה את איוב לנביאים, אך איוב שולב על-ידי חז"ל בספרי הכתובים, משמע בבירור שהוא לא היה נביא, וגם לא יעלה על הדעת שנביא יאמר, שהוא שמע על ה' רק "לשמע אוזן"... עוד טען המקשן שהנביאים הטיחו דברים קשים כלפי ה', וזה לשונו:
"ומעולם לא טענו אנשים גדולים אלו כאיוב, דוד, משה, ירמיהו, ישעיהו, יונה, חבקוק ושאר הנביאים שהטיחו דברים קשים בה', שעם ישראל או הם עצמם נענשו בלא חטא, זאת לא עלה על לבם, אלא שהם עמדו משתוממים והתחבטו מאוד על עוצמת המכה שהנחית עליהם ה'".
נכון! כל האנשים הישרים הללו מעולם לא טענו שעם-ישראל או הם עצמם נענשו בלא חטא, אבל אתה, הכסיל המשתכנז החכם בעיניו, כן טוען זאת! וכפי שראינו ונראה לקמן. ובמלים אחרות, לא שמת לב, אבל בפסקה הזו אתה שולל את טענתך ומצדיק את השקפת האמת!
***
עוד כתב המקשן:
"אבל אתה מציג את עצמך כאילו הכל ברור לך וכאילו מעולם לא היו לך שאלות על הנהגת הבורא, ובכך אתה משווה לעצמך מעלה גדולה משל הנביאים ואף למעלה ממעלתו של משה, שאמר לה': 'ומאז באתי אל פרעה הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך'. ואם היית אתה במקומו היית מצטט לעם דברי תוכחה כי עליהם לשוב בתשובה ובזה היית מסיים. אבל משה לא היה חנפן".
והנה, מקודם טען המקשה שהנביאים מעולם לא טענו שה' מעניש ללא חטא, ואילו בפסקה האחרונה הוא כותב, שמשה רבנו כן מהרהר אחר מידותיו של הקב"ה וכן טוען כלפי שמים? כמו כן, איך יעלה על הדעת לומר שמשה רבנו ע"ה ערער על אופני הנהגתו של בורא-עולם? וכל דבריו נובעים מקושי וכאב רגשי עצום בראותו את בני עמו משועבדים מיוסרים ומעונים.
כמו כן, ואל מי אנכי מתחנף? אל ה' יתעלה? ובכן, הנני שמח בכך שהנני מבטל את עצמי לחלוטין כלפיו, והלוואי ואשתכלל במידה זו. כי לו הגאווה ולו הרוממות עד אין קץ. וכמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום: "ואנכי עפר ואפר". האם גם אברהם אבינו היה חנפן לדעתך?
ויש הבדל עצום בין לזעוק לה' מרה על חוסר הצדק שנראה לעינינו, ובין לטעון שהקב"ה אינו שופט צדק ושהוא פועל עוולה בעולם ושהוא האשם בייסורים! ואם אינך מבין את ההבדל, ובכל זאת מתיימר לעסוק בעניינים העמוקים הללו של ההשגחה, אז אתה גרוע מן הבהמות.
ובהמשך אסביר את ההבדל בין העניינים הללו ככל יכולתי.
***
כמו כן, נראה לי שרבנו יסביר את הפסוק באיוב (יג, טז): "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא", בכך שמדובר בהשקפה של איוב טרם שנתגבשה בקרבו ידיעת ה', לכן זה מופיע די בהתחלת איוב (בפרק יג), לעומת זאת, לאחר שאיוב השכיל לידע את בוראו והבין את שגיאתו החמורה, הוא אומר: "לְשֵׁמַע אֹזֶן שְׁמַעְתִּיךָ וְעַתָּה עֵינִי רָאָתְךָ", וזה מובא בפרק מב, הוא הפרק האחרון.
***
ומה שנאמר בירושלמי ברכות (ז, ג): "יודעים היו הנביאים שאלוהיהם אמת ואינם מחניפים לו". ובכן, אם היית מביא את המדרש כולו, היית רואה שגם הנביאים מברכים ומשבחים ומהללים ומפארים לבורא-עולם, והנה המדרש לפניך בשלמותו (ירושלמי ז, ג):
"משה התקין מטבעה של תפילה 'הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא' [דב' י, יז]. ירמיה אמר 'הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר' [לב, יח] ולא אמר הנורא. למה אמר הגבור? [כלומר, למה ירמיה הנביא התמקד בתואר גיבור?] לזה נאה לקרות גבור שהוא רואה חורבן ביתו ושותק. ולמה לא אמר נורא אלא שאין נורא אלא בית המקדש, שנאמר: 'נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ' [תה' סח, לו]. דניאל אמר 'הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא' [דנ' ט, ד] ולא אמר הגבור, בניו מסורין בקולרין היכן היא גבורתו. ולמה אמר הנורא, לזה נאה לקרות נורא בנוראות שעשה לנו בכבשן האש. וכיוון שעמדו אנשי כנסת הגדולה החזירו הגדולה ליושנה: האל הגדול הגבור והנורא. ובשר ודם יש בו כוח ליתן קצבה לדברים הללו? [דהיינו וכי הנביאים רשאים להחליט על דעת עצמם לשלול תארים מסוימים מבורא עולם?] אמר ר' יצחק בן אלעזר יודעין הן הנביאים שאלוהיהן אמיתי ואינן מחניפין לו".
כלומר, מי הוא זה לפי חז"ל אשר התקין לנו לומר בתפילה: "האל הגדול הגבור והנורא"? משה רבנו! וכי משה רבנו ע"ה חנפן בעיניך? ומי הוא זה אשר אמר "האל הגדול הגבור"? ירמיה הנביא, וכי ירמיה חנפן בעיניך? וגם דניאל אמר: "האל הגדול והנורא", אז גם דניאל חנפן?
כמו כן, מה שדניאל אמר: "היכן היא גבורתו?", מדובר בטקסט אגדי ומדרשי אשר מבטא את עוצמת הכאב הרגשי שדניאל חש, לפי תיאוריהם של חז"ל כמובן, ולא חלילה כפירה ביסוד התורני: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" וכו'. ולעתים הכאב הרגשי הוא כה גדול, עד שהאדם אינו מצליח ליישב את דעתו, ואף שהוא אינו כופר בה' יתעלה, הוא מרגיש צורך לבכות ולזעוק מרה. ויתרה מזאת, לעולם אין לדחות פסוק מפורש והשקפה מפורשת מפני מדרש.
והוא הדין לגבי גדעון כאשר אמר: ואיה נפלאותיו וחסדיו של ה' יתעלה.
ולמה הדבר דומה? הדבר דומה לכך שחכמים תיקנו בתפילה לזעוק לה' שיזכור אותנו, וכי יש שכחה לפני ה' יתעלה? אלא, מדובר בטקסט רגשי אשר נועד לעורר, לא את ה' יתעלה לזכור אותנו, אלא לעורר את בני האדם לזכור את ה' יתעלה. כלומר, באמצעות תפילה וזעקה לה' שיזכור אותנו, מתרחש התהליך הפסיכולוגי ההפוך: אנחנו הם אלה אשר נזכרים בו.
והוא הדין לגבי כל זעקות הנביאים, אשר כולן נועדו לעורר את בני האדם לזעקה ולתשובה. כלומר, מתוך התפילה הזו והזעקה המרה הזו שה' יזכור אותנו ויושיע אותנו, תצמח התשובה והשיבה אל ה' יתעלה ויתרומם. ואז ממילא ה' יושיע אותנו מצָרינו, כי הכנענו את לבנו.
***
עוד כתב המקשה:
"שנית, כתבת שדוד ומשה והנביאים שהטיחו דברים קשים עשו זאת מתוך "מר לבם" כלשונך או "חלשה דעתם לרגע קט" וכל הדברים האלה הם השפלה של גדולי מנהיגינו ונביאינו, ובהינף קולמוס ייחסת להם מגרעת כמגרעות עמי הארץ שמרוב שיחם וכעסם ומרירות לבם אומרים דברים ללא מחשבה… וחלילה לייחס פחיתות כזאת כלפיהם. ואם דבריהם היו מתוך מרירות בלבד מדוע הועלו על הכתב? למה לא נמחקו מספר חיים?".
ובכן, הכסיל המשתכנז מסלף את דבריי, אנכי אמרתי כך:
"והוא הדין בעניין דוד המלך, גם אם חלשה עליו דעתו לרגע קט, ולא חלילה כמו שאמרת שנכנסה בו מחשבת כפירה באמיתת יושר דינו של ה' יתעלה, אלא חלשה עליו דעתו לרגע קט מעוצמת הייסורים שהוא סבל (ואל תשכח שהיה בידו חטא חמור), וכי ניתן לומר שבשלב מסוים נכנסה בדוד המלך מחשבת מינות? וכי מי שתואר כ"עבד השם" יעלה במחשבתו מחשבת מינות? ארור תהיה שהעלית דברים כאלה על הכתב!".
כלומר, ייחסתי את חולשת הדעת אך ורק לדוד המלך, אשר חטא בחטא חמור. והוא מודה באופן מפורש בתהלים שאכן חלשה דעתו בראות את הצלחת הרשעים. ולשאלתך מדוע הדברים הועלו על הכתב. ובכן, הדברים הועלו על הכתב לדורי דורות, כדי ללמד אותנו מוסר חשוב, שגם אם חלילה חלשה דעתנו בשעת שבר ומשבר, חלילה לנו להתייאש ולכפור בעיקר, אלא נמתין דוּמם עד שתתגלה לנו מטרת ה' בפעולותיו, וכמו שנאמר בתהילים עג שם:
"מִזְמוֹר לְאָסָף אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל אֱלֹהִים לְבָרֵי לֵבָב. וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי כְּאַיִן שֻׁפְּכוּ אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה. כִּי אֵין חַרְצֻבּוֹת לְמוֹתָם וּבָרִיא אוּלָם. בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ. לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ. יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ. לָכֵן יָשׁוּב עַמּוֹ הֲלֹם וּמֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ. וְאָמְרוּ אֵיכָה יָדַע אֵל וְיֵשׁ דֵּעָה בְעֶלְיוֹן. הִנֵּה אֵלֶּה רְשָׁעִים וְשַׁלְוֵי עוֹלָם הִשְׂגּוּ חָיִל. אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי וָאֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי. וָאֱהִי נָגוּעַ כָּל הַיּוֹם וְתוֹכַחְתִּי לַבְּקָרִים. אִם אָמַרְתִּי אֲסַפְּרָה כְמוֹ הִנֵּה דוֹר בָּנֶיךָ בָגָדְתִּי. וָאֲחַשְּׁבָה לָדַעַת זֹאת עָמָל הוּא בְעֵינָי. עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם. אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ הִפַּלְתָּם לְמַשּׁוּאוֹת. אֵיךְ הָיוּ לְשַׁמָּה כְרָגַע סָפוּ תַמּוּ מִן בַּלָּהוֹת. כַּחֲלוֹם מֵהָקִיץ אֲדֹנָי בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה. כִּי יִתְחַמֵּץ לְבָבִי וְכִלְיוֹתַי אֶשְׁתּוֹנָן. וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ. וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי. מִי לִי בַשָּׁמָיִם וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי אֱלֹהִים לְעוֹלָם. כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ. וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְיִ מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ".
כלומר, דוד המלך מלמד אותנו על תהליך נפשי שהוא עבר, ומבקש ללמד אותנו מוסר חשוב ונעלה: לעולם לא להתייאש, ולעולם, גם לא ברגעים הקשים, לא לחדול מן האמונה שכל מעשי ה' הם ביושר ובצדק נוקב ומדוקדק: "עד אבוא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם". אז, לאחר שהתהליכים המורכבים יסתיימו, אז אבין היטב את כל פעולותיך ואת תכלית הייסורים.
והוא הדין לשואה, היום, לאחר שעברו עשרות רבות של שנים, אנחנו מבינים היטב שהשואה נועדה להשיבנו לארץ-ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ חמדה, ארץ אהובה, ולכונן פה אומה חזקה ומשגשגת נפלאה ומופלאה, אשר בבוא היום גם תכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש.
***
עוד כתב המקשה:
"ואני משתומם איך ייחסת לעצמך את מעלתם של נביאים כשכתבת: 'שנאו בשער מוכיח ודבר תמים יתעבו', כאילו דבריך נאמרו ברוח הנבואה מפי הגבורה ממש. וגאוותך המנופחת וחשיבותך בעיני עצמך הינה תעודת עניות ליוצאי תימן".
ובכן, לא ייחסתי לעצמי את הנבואה, וזה פשוט. אלא, כמו ששנאו את הנביאים שהוכיחו את עם-ישראל, כך שונאים את המוכיחים שבכל דור ודור. ודברי הנביאים לדורות ניתנו. ומי אמר לך שהפסוק הזה עוסק אך ורק בנביאים? וכי לא היו מוכיחים בעם-ישראל שהוכיחו את דורם ושנאום בשל כך? וברור שהרשע ישנא את המוכיח: "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ" (מש' ט).
אלא, ששנאתך כלפיי העבירה אותך על דעתך, והנך מחפש וחופר וקודח, באופן נואש עד-כדי מגוחך, אחר כל דבר שתוכל להיתלות בו כדי להשחיר את פני. ולכן חתמת את דבריך במלים הבאות: "וגאוותך המנופחת וחשיבותך בעיני עצמך הינה תעודת עניות ליוצאי תימן". ובדברים הללו הוכחת לי שהנך כסיל תימני משתכנז, ועליך ועל שכמותך אמר דוד המלך לעיל:
"לָכֵן עֲנָקַתְמוֹ גַאֲוָה יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ. יָצָא מֵחֵלֶב עֵינֵמוֹ עָבְרוּ מַשְׂכִּיּוֹת לֵבָב. יָמִיקוּ וִידַבְּרוּ בְרָע עֹשֶׁק מִמָּרוֹם יְדַבֵּרוּ. שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ".
ובסוף המזמור נאמר:
"כִּי הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ הִצְמַתָּה כָּל זוֹנֶה מִמֶּךָּ. וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַּאדֹנָי יְיִ מַחְסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ".