פרק ד בהלכות עבודה-זרה עוסק בעיקר בדיני עיר-הנידחת, דהיינו בדינה של עיר שתושביה זנו אחרי אלהים אחרים לעבדם, וכן בדיני המדיח או המדיחים, המתעים את העם אחרי ההבל, אשר הדיחו את יושבי עירם לזנות אחרי אלהים אחרים לעבדם. מפרק זה עולה תובנה חשובה מאד, והיא מאירה באור יקרות את הציר האיתן שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה מן המציאות. ובמלים אחרות, מחומרת דינם של המדיחים ועיר הנידחת עולה חומרתה העצומה של העבודה-הזרה, ומתחדדת החובה להתרחק ממנה מאד-מאד.
טרם שנחל לעיין בהלכות עבודה-זרה פרק ד ובדיני עיר הנידחת, נעיין בדברי רבנו במורה (א, לו), מפני שמתוכם עולה חומרתה העצומה של העבודה-הזרה, וכֹה דברי רבנו שם:
"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר [יתעלה]: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".
דברי תורת משה ברורים חדים ונחרצים, ובמקומות רבים רבנו נלחם מלחמת-חורמה בעבודה-הזרה ובגרורותיה, וראוי לשנן את היסוד הגדול הזה אשר עליו הוא חוזר כחמש פעמים בספרו מורה-הנבוכים ואשר לפיו, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה (וראו: "הציר שעליו סובבת כל התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה").
הבנת חומרתה של העבודה-הזרה חשובה תמיד ובמיוחד בימינו, מפני שבימינו יהדות המינות האורתודוקסית ביטלה מחקה דרסה ורוצצה הלכה למעשה את כל דיני העבודה-הזרה (למעט כמה הלכות בודדות שנותרו לפליטה הואיל והן אינן מתנגשות ישירות עם השקפות המינות מנת-חלקם), והרחבתי בעניין זה במאמר: "קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת".
ונחתום את דברי המבוא בהלכות עבודה-זרה (ב, ז) ובמורה (ב, מז), וכֹה דברי חז"ל ורבנו:
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא".
דין המדיח רבים לעבודה-זרה
דינו של המדיח רבים לעבודה-זרה הוא בסקילה, ואפילו שהוא לא עבדהּ בעצמו! ואנשי עיר הנידחת דינם בסיף, ואפילו שהם לא עבדו עבודה-זרה אלא רק קיבלו אותה עליהם לאלוה!
מה נֹאמר אפוא על דינם של גדולי האסלה אשר מדיחים השכם והערב לעבודה-זרה? כלומר, לא רק שהם מדיחים לרוממם ולפארם ולהעריצם (וזו היא עבודתם), הם גם השחיתו את דתנו ומחדירים ומלעיטים את ההמון בתורה פרו-נוצרית שהשחיתה כליל את יסודות דתנו.
ואלה הם אפוא שני אופני ההתעיה המרכזיים של גדולי טחורי האסלה:
א) הם מדיחים את הרבים לעבודתם, דהיינו לכבדם ולהעריצם ולפארם ולרוממם, כאילו היו מליצים ומתווכים אשר מורידים בהילת מציאותם שפע מה' יתברך אל ההמונים הנבערים אשר כורעים ומשתחווים להם. לשם כך הם מכזבים ומלעיטים אותנו בהזיות שווא ומדוחים, כגון: שכל דבריהם דברי אלהים חיים כאילו היו נביאים ולכן אין לסטות במאומה מכל מלמול מהובל שיוצא מפיהם; שהינם יודעי הנסתרות ובעלי כוחות והשפעות; שיש בכוחם להוריד שפע לעם-ישראל בעצם "קדושת" הילת מציאותם או בברכתם ובסגולותיהם; שאסור לבקר את דבריהם וכל הבוחנם בעין מדעית וביקורתית כופר בתורה ובה' יתעלה; שיש בכוחם לידע את רצון הבורא כמשה רבנו, ועוד הזיות רבות לאין מספר (וראו בעניין זה: "אל תפנו אל האלילים").
והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות דתנו:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: "כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
ובל נשכח את דינם של המערערים על יסוד מיסודות דתנו בצנעה, כל-שכן המתעים את העם אחרי ההבל אשר מרוצצים את יסודות דתנו במגפיים מסומרים, וכֹה דברי רבנו שם:
"וכאשר יפקפק אדם [וכל-שכן מי שמתעה את העם אחרי ההבל בתכסיסי מינות והתחסדות] ביסוד מאלו היסודות [לעצמו, כל-שכן בהתעותו את העם לעבדו ולרוממו ולהעריצו] הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן הָאֶזְרָח וּמִן הַגֵּר אֶת יְיָ הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ, כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה וְאֶת מִצְוָתוֹ הֵפַר הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במ' טו, ל–לא).
ולאחרונה התקיימו בחירות (ביום ז במרחשוון תשפ"ג) וראיתי שלל פרסומים שהופכים את גדוליהם לאלילים, ואציין פרסום אחד בולט: בשלט הבחירות הנפוץ ביותר של תנועת "יהדות המינות" צולמה תמונתו של גרשון העכברוש ומעליה התנוססה הכותרת: "בקולו תשמעון".
ובכן, היכן בתורה נאמר בקולו תשמעון? ראו נא: "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן" (דב' יח, טו), כלומר, לפי יהדות המינות חובה לשמוע לגרשון העכברוש כמו שחובה לשמוע אל נביא-אמת שמקים לנו ה' יתעלה ויתרומם! והנה הפסוקים שבאים בהמשך הדברים שם (יח–יט): "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ, וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ".
נביא? וכי הקב"ה נתן את דברו לעכברוש אשר אינו יודע ידיעת ה' מהי? וכי הקב"ה ידרוש ממי שלא ישמע לגרשון העכברוש? לא ולא רבותיי, ההיפך הגמור, והנה הפסוק הבא שם: "אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא". וזה הוא דינו של נביא-השקר, מיתה בחנק. אך כאמור, דינו של גרשון העכברוש אף חמור מזה, שהרי הוא לא רק מתיימר להיות נביא-אמת, הוא גם מתעה את עמֵּנו אחר יהדות מינות אורתודוקסית שהחריבה את כל יסודות דתנו וסילפה וזייפה את דיניה.
והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בעניין נביא השקר בהלכות עבודה-זרה (ה, י–יב):
"וכן נביא-השקר מיתתו בחנק, אף-על-פי שנתנבא בשם ה', ולא הוסיף ולא גרע, שנאמר: 'אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא' [...] כל המונע עצמו מהריגת נביא-שקר מפני מעלתו [שהוא נחשב כ"גדול הדור"], שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה [כלומר שהוא נחשב לאדם ירא-שמים מאד] – הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: 'בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' [דב' יח, כב]. וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו – הרי הוא בכלל 'לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ' [ומי שמרומם ומעריץ ומגונן על נביא-השקר לא רק עובר על לאו אלא נכשל בעבודה-זרה ומסית לעבדהּ]".
ב) דוגמה נוספת לאופנים שבהם גדולי האסלה מדיחים אותנו לזנוֹת אחרי אלהים אחרים, ניתן להביא מעצם התורה החדשה שהם מפיצים: תורה פרו-נוצרית אשר שמה לה ליסוד הפיכת תורת אלהים לקורדום חוצבים, ולשם כך החריבה את כל יסודות הדת המחשבתיים, וזייפה וסילפה את דתנו כדי לשלוט בהמונים הנבערים, וכפי ששלטו כומרי העבודה-הזרה בכל דור ודור. הם מאדירים מאות רבות של פרשני מינות אשר מתעים את עמֵּנו אחרי התהו, והם בעצמם מחדירים השקפות מינות ומדוחים ללא הרף, עד שהפכו את דתם לקורדום פגאני. ובעשותם כן, לא רק שהתעו את עמֵּנו אחר התהו, אף חיללו-שם-שמים והחריבו את דתנו.
ויש באור הרמב"ם מאות מאמרים ששופכים אור סנוורים בוהק על מעלליהם של גדולי האסלה האירופיים ועבדיהם הנרצעים באלף השנים האחרונות, ואציין אחד מהם במיוחד: "כך אמרו חכמים: 'אחרי לבבכם' – זו מינות", ולא לחינם ה' יתעלה היכם מכת אכזרי במלחמת העולם השנייה, ועל-כך ראו: "חשבון נפש בעקבות השואה – מדוע באה אלינו הצרה הזאת?".
***
ועתה, לאחר כל הדברים הללו נעבור לעיין בפסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, א):
"מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין, אף-על-פי שלא עבדו עבודה-זרה, אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. ואנשי העיר המודחין נהרגין בסיף, והוא שעבדו עבודה-זרה או שקבלוה עליהם באלוה. ואזהרה למדיח מנין? תִּלְמוֹד לומר: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' [שמ' כג, יג]".
נשים לב! אפילו אם גדולי האסלה לא עבדו עבודה-זרה, דינם הוא בסקילה! כמו כן, אין צורך שאנשי עיר הנידחת יעבדו את העבודה-הזרה בפועל באחת מעבודותיה, די בקבלת העבודה-הזרה עליהם לאלוה, וכפי שהמוני האורתודוקסים הנבערים מקבלים עליהם את גדולי האסלה עליהם לאלוה, דהיינו לאלילים בעלי כוחות שמתווכים ומורידים להם שפע מבורא-עולם!
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
יוצא אפוא, שדי בכך שמדיחי עיר הנידחת ידיחו את יושבי עירם לקבל אותם עליהם לאלוה, כדי שההמונים הנבערים יתחייבו במיתת סיף, וכדי שהם עצמם יתחייבו במיתת סקילה!
והנה לפניכם הלכה נוספת שמוכיחה קביעה זו, בהמשך הלכות עבודה-זרה שם (ד, ו):
"אין עושין עיר הנידחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן: 'נלך ונעבוד', או 'נלך ונזבח', או 'נלך ונקטר', או 'נלך וננסך', או 'נלך ונשתחווה', או 'נלך ונקבל באלוה', והם שומעים, ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות או שקיבלו אותה באלוה".
נשים לב, כי מההלכה האחרונה עולה שאפילו אם המדיחים אינם מטיפים לעבוד עבודה-זרה באחת מארבע העבודות, אלא מטיפים "רק" לקבל אותה עליהם לאלוה, דין המדיחים בסקילה והמודחים בסיף. כלומר, הלכה זו מחזקת את חומרת מצבם של גדולי האסלה בימינו, שאינם מטיפים לעבוד עבודה-זרה באחת מארבע העבודות, אך בהחלט מאיימים ומלעיטים את ההמון בהזיה שחובה לקבל את סמכותם, הואיל והם בעלי כוחות נסתרים של "קדושה", כגון שיש כוח לברכתם ולמלמוליהם או לחפצים שהם בירכו עליהם להוריד שפע מבורא-עולם.
לסיכום ההלכה הנדונה נעיין בדברי רבנו בספר-המצוות (לאווין טו):
"והמצוה החמש-עשרה, האזהרה שהוזהרנו מלקרוא לעבודה-זרה, כלומר לקרוא בני אדם לעבודתה ולזרזם לכך, כלומר ואף-על-פי שהקורא הזה לא עבד ולא עשה שום מעשה מן המעשים זולת הקריאה אליה. וזה, אם קרא רבים נקרא מדיח, והוא אמרוֹ יתעלה: 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר' [דב' יג, יד]. ואם הוא קרא לאחד מבני אדם הרי זה נקרא מסית, והוא אמרו יתעלה: 'כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ' וכו' [דב' יג, ז]. ודברינו במצוה זו אינם אלא במדיח, והאזהרה שבאה על-זה היא אמרו יתעלה: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' [שמ' כג, יג]. ובגמרא סנהדרין (סג ע"ב) אמרו: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' אזהרה למסית, מסית בהדיא כתיב ביה: 'וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ' [דב' יג, יב], אלא אזהרה למדיח. וכך נאמר במכילתא דר' ישמעאל: 'לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ' אזהרה למדיח. והעובר על לאו זה חייב סקילה. ולשון סנהדרין (ז, ד): מדיחי עיר הנידחת בסקילה".
וכאשר קראתי את דברי רבנו הללו עלתה במחשבתי קריאתם של גדולי האסלה לפנות אליהם לישועה – כדי שהם יתפללו על קברים טמאים ויושיעו בתפילתם את האומללים, או קריאתם לנסוע ולהתקהל בקבר שיקוץ שמעון במירון, או קריאתם לבני האדם לנסוע לאומן, או קריאתם להשקפות ולמעשים שונים ומשונים אשר לעתים לא רחוקות הינם עבודה-זרה גופה.
תנאי הגדרתה של עיר הנידחת
יש תנאים הלכתיים מסוימים לפיהם נקבעת עיר הנידחת, הואיל ולקביעת עיר כעיר-הנידחת נלווים דינים ייחודיים בחומרתם, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, ב–ג):
[ב] "אין העיר נעשית עיר הנידחת עד שיהיו מדיחיה שניים או יותר על שניים, שנאמר: 'יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל' [דב' יג, יד]. ויהיו מדיחיה מאותו שבט ומאותה העיר, שנאמר: 'מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם' [המשך הפסוק שם]. ועד שידיחו רובה, ויהיו המודחין ממאה ועד רובו של שבט. אבל אם הודח רובו של שבט דנין אותם כיחידים, שנאמר: 'יֹשְׁבֵי הָעִיר' [דב' יג, טז], לא כפר קטן ולא כרך גדול, וכל פחות ממאה כפר קטן, ורובו של שבט כרך גדול".
[ג] "וכן אם הדיחוה נשים או קטנים, או שהדיחהּ יחיד, או שהודח מיעוטהּ, או שהודחו מאליהן, או שהיו מדיחיה מחוצה לה – אין דנין בה [=באנשי העיר ובמדיחים] דין עיר הנידחת. אלא, הרי הן [המדיחים והמודחים] כיחידים שעבדו עבודה-זרה, סוקלין כל מי שעבד [וברור שגם המדיחים את מיעוט אנשי העיר נסקלים, וכדלקמן], וממונן ליורשיהן כשאר הרוגי בית-דין".
נמצא אפוא, שמבחינה פורמלית דינם של גדולי האסלה בימינו אינו כדין המדיחים האמורים, שהרי לא ידוע מאיזה שבט הם, אם בכלל אבותיהם עמדו לרגלי הר סיני, ברם, הואיל ובפועל הם מדיחים את העם אחרי ההבל ומתעים את עמֵּנו אחרי הזיות מאגיות פגאניות, הם נכללים בדין מיוחד שפסקו בעבורם חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו), והנה הוא לפניכם:
"האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
וההלכה שנקבעה בעניינם של גדולי האסלה דומה מאד במהותה ובניסוחה להלכה שנקבעה בעניין מדיחי עיר-הנידחת שהוגדרו מבחינה פורמלית בתורה-שבעל-פה, והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, כ) בעניין המדיחים ועיר-הנידחת, וכֹה דבריהם:
"כל העושה דין בעיר הנידחת הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר: 'כָּלִיל לַייָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יג, יז], ולא עוד, אלא שמסלק חרון-אף מישראל, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ' [דב' יג, יח], ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר: 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ' [דב' יג, יח]".
זאת ועוד, המתעים את העם אחרי ההבל שלא נכנסו לגדר ההלכתי הפורמלי של "מדיחים", בהחלט נכנסים לגדר ההלכתי הפורמלי של "מסיתים", ודין המדיחים והמסיתים בסקילה.
והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, ז):
"המסית אחרים לעבדו, ואמר להם 'עִבדוני': אם עבדו אותו – נסקל, ואם לא עבדוהו – אף-על-פי שקיבלו ממנו ואמרו לו: 'הין' – אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחֵר או לשאר מיני עבודה-זרה, אם קיבל ממנו ואמר: 'הין, נלך ונעבוד', אף-על-פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין, המסית והמוסת, שנאמר: 'לֹא תֹאבֶה... וְלֹא תִשְׁמַע' [דב' יג, ט], הא שמע ואבה – חייב".
קצרו של דבר, בין אם גדולי האסלה מוגדרים כ"מדיחים" מבחינה הלכתית-פורמלית ובין אם הם מוגדרים כ"מסיתים", כך-או-כך דינם הוא מיתת סקילה, וההבדל ההלכתי היחיד בעניינם הוא ביחס לרכושם: אם הם בגדר הפורמלי של "מדיחים" שללם נשרף עם שלל עיר הנידחת, אך אם הם אינם מוגדרים פורמלית כ"מדיחים" אלא כ"מסיתים", שללם עובר ליורשיהם כשאר הרוגי בית-דין בארבע מיתות, וכמו שרבנו פוסק בהמשך הלכות עבודה-זרה שם (ד, ז):
"עיר הנידחת שלא נתקיימו בה ובמדיחיה כל התנאים האלו, היאך עושין להן? מתרין ומעידין בכל אחד ואחד שעבד מהן עבודה-זרה, וסוקלין אותן כיחידין, וממונן ליורשיהן".
ויתרה מכל זאת, שימו לב, אם דינם של גדולי האסלה כ"מסיתים" ולא כ"מדיחים" דינם אף חמור יותר! שהרי מדיח שהדיח את רוב אנשי העיר דינו במיתת סקילה רק אם אכן אנשי העיר עבדו עבודה-זרה או קיבלו עליהם לאלוה את השיקוץ. לעומת זאת, המסית את היחידים או את מיעוט אנשי העיר לעבודה-זרה דינו במיתת סקילה אפילו אם המוסתים לא עבדו בפועל!
וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ה, א):
"המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה – הרי זה נסקל, אף-על-פי שלא עבד המוסת ולא המסית עבודה-זרה, אלא מפני שהורהו לעבוד [...] בין שהיה המוסת יחיד, איש או אישה, או יחידים – מיתתו בסקילה. המסית את רוב אנשי העיר – הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית".
נמצא שהמדיח את מיעוט אנשי העיר הוא בגדר "מסית" ודינו בסקילה אפילו אם המוסתים לא עבדו עבודה-זרה בפועל, ואפילו אם הם לא קיבלו עליהם את השיקוץ לאלוה! ואם תתמהו: ומדוע דינו של המסית יחידים או המסית מיעוט אנשי העיר, חמור מדינו של המדיח את רוב העיר או כולה? ובכן, מפני שקשה ורחוק הדבר מאד שאדם יצליח להדיח את רוב אנשי העיר ולכן לא מצוי שיתרבו המדיחים הללו, שהרי לא פשוט להתעות עיר שלמה (כגון להתעות את כל אנשי גוש דן שנחשב מבחינה הלכתית לעיר אחת). ברם, המסיתים אשר מסיתים ציבור קטן (כגון אנשי בני ברק), קל להם בהרבה לתעתע ולהתעות, ולכן התורה החמירה בדינם.
***
עתה נעבור לעיין בשלוש הלכות נוספות שבאמצעותן יש להגדיר את דינה של עיר הנידחת, וכֹה דברי חז"ל ורבנו בהמשך הלכות עבודה-זרה (ד, ד–ו):
[ד] "אין דנין דין עיר הנידחת אלא בית-דין של שבעים ואחד, שנאמר: 'וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ' [דב' יז, ה], יחידים נהרגין בבית-דין של כל שער ושער, ואין המרובין נהרגין אלא בבית-דין-הגדול".
[ה] "אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנידחת, שנאמר: 'בְּאַחַת עָרֶיךָ' [דב' יג, יג], ולא ירושלים נעשית עיר הנידחת לפי שלא נתחלקה לשבטים. ואין עושין עיר הנידחת בספר כדי שלא יכנסו גויים ויחריבו את ארץ-ישראל. ואין בית-דין אחד עושה שלוש עיירות הנידחות זו בצד זו, אבל אם היו מרוחקות עושה".
[ו] "אין עושין עיר הנידחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להן: 'נלך ונעבוד', או 'נלך ונזבח', או 'נלך ונקטר', או 'נלך וננסך', או 'נלך ונשתחווה', או 'נלך ונקבל באלוה', והם שומעים, ועבדו אותה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות או שקיבלו אותה באלוה".
פרטי דינה של עיר הנידחת
בפרק זה נדון בפרטי דינה של עיר הנידחת, ואף שנדון מעט בהרחבה בפרטי דיניה, עלינו לזכור תמיד שהעיקר הגדול והחשוב העולה מכל הדינים הללו כבר נאמר לעיל, והוא, שכל מקבץ ההלכות בעניין זה נועד בעיקר כדי להנחיל את ההשקפה בעניין חומרת העבודה-הזרה וחומרת התעית העם אחרי ההבל, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, ח–י):
[ח] "והיאך דין עיר הנידחת בזמן שתהא ראויה ליעשות עיר הנידחת? בית-דין-הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שיידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודה-זרה".
[ט] "אחר כך שולחין להן שני תלמידי חכמים להזהיר אותן ולהחזירן. אם חזרו ועשו תשובה – מוטב, ואם יעמדו באיוולתן – בית-דין מצַווין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא, והן צרין עליהן, ועורכין עמהם מלחמה עד שתיבקע העיר".
[י] "כשתיבקע העיר, מיד מרבין להם בתי-דינים ודנים אותן. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד עבודה-זרה אחר שהִתרו בו, מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה – סוקלין אותן, ושאר העיר ניצל. נמצאו רובה – מעלין אותן לבית-דין-הגדול, וגומרין שם את דינם, והורגין את כל אלו שעבדו – בסיף. ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב, טף ונשים, אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה – מכים את כל הנשים והטף של העובדים לפי חרב".
נשים לב, כי הילדים הקטנים של עובדי העבודה-הזרה בעיר הנידחת נהרגים בעוון אבותיהם, וזה דין מיוחד בעבודה-זרה, והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, נד), וכֹה דבריו:
"ודע, כי אמרוֹ: 'פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים' [שמ' כ, ד] אינו אלא בעוון עבודה-זרה בלבד, לא בשום עוון אחֵר, והראיה על-כך אמרוֹ בעשרת הדברות [בשמ' שם]: 'עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי', ואינו נקרא 'שונא' כי אם עובד עבודה-זרה: 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], והגיע רק לרִבֵּעִים כי תכלית מה שיכול האדם לראות מזרעו [הוא] דור רביעי, וכאשר ייהרגו אנשי העיר עובדי עבודה-זרה, ייהרג אותו הזקן העובד, וזרע-זרע-זרעו שהוא התולדה הרביעית [דהיינו הגדולים והקטנים]. וכאִלו הוא מתאר כי מכלל פקודותיו יתעלה, אשר מכלל פעולותיו בלי ספק, שייהרג זרע עובדי עבודה-זרה, ואף-על-פי שהם קטנים, בכלל הוריהם ואבות הוריהם. ודבר זה מצאנוהו נוהג בתורה בכל מקום, כמו שציווה בעיר הנידחת: 'הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ' [דב' יג, טז], כל זה כדי למחות אותם העקבות אשר גרמו להפסד העצום כמו שביארנו".
ובעניין "ההפסד העצום", נראה שכוונת רבנו לדבריו קודם לכן במורה (א, לו), בעניין ההפסד העצום שהעבודה-הזרה גורמת לעובדיה בכלל ולעם-ישראל בפרט, וכֹה דברי רבנו שם:
"ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה [...] ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה' [...] אלא, שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות [...] ושגו לחשוב כי זה [העבודה והרוממות] שייך לזולתו [לאחד או יותר מהנבראים, דהיינו שיש לעבוד ולכבד ולפאר ולרומם גדולי אסלה או נבראים אחרים בנוסף לבורא-עולם או כדי שיהוו גשר ואמצעי לבורא-עולם], והיה זה [העבודה-הזרה הזו] גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן.
[...] לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור, וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים], היה זה [=ההפסד העצום הזה] שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], ובאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים בנוסף או כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא. והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים אמיתיים או דמיוניים] מקנא ומכעיס ומעלה-חמה [לפני ה' יתעלה]".
ומדברי רבנו לעיל נתבארה עוד חומרתה העצומה של העבודה-הזרה. כמו כן, להבנת מיתת קטנים בעוון אבותיהם, ראו: "בחינת אמונת גלגול הנשמות (חלק ב)", שם בפרק ו ואילך.
ועתה לקושייה שראיתי שהועלתה כנגד דברי רבנו: מדוע דין הנשים הבוגרות הוא מיתה? ואם הן לא עבדו עבודה-זרה יחד עם בעליהן? ובכן, נראה לי פשוט וברור, שכל אשה שבוחרת להמשיך ולחיות עם אדם שעובד עבודה-זרה היא בהכרח עובדת עבודה-זרה בעצמה. כלומר, עבודה-זרה היא משלוש החמורות ואי אפשר לחיות עם אדם עובד אלילים ולא ליפול בטומאתו, לפיכך, אם מחשבתה הייתה לשמים היא הייתה בורחת כל עוד נפשה בה מאותו טמא. והוא הדין לבת גדולה במשפחה של עובדי אלילים, אם מחשבתה הייתה לשמים – הייתה בורחת.
כמובן שאם מדובר בעובד אלילים שהתעלל באשתו וכלא אותה במרתף במשך שנים וכיו"ב, הסנהדרין יתחשבו במצבה המיוחד, וישחררו אותה לחיים ולשלום, וזה פשוט וברור לדעתי.
נמשיך עתה אפוא בדברי חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, יא), וכֹה דבריהם:
"ובין שהודחה כולה ובין שהודחו רובה [וכמו שראינו בהלכה שהועתקה לעיל (עבודה-זרה ד, י)], סוקלין את מדיחיה, ומקבצין את כל שללה אל תוך רחובה. אין לה רחוב עושין לה רחוב. היה רחובהּ חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שייכנס לתוכה, שנאמר: 'אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ' [דב' יג, יז]. והורגין כל נפש חיה אשר בה [כל החיות והבהמות], ושורפין את כל שללה עם המדינה [=העיר] באש, ושריפתה מצות עשה [כלומר, שריפת העיר וכל שללה היא מפרטי המצוה להכרית את עיר הנידחת], שנאמר: 'וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ' [דב' שם]".
ונצרף להלכה זו את דברי רבנו בספר המצוות (עשין קפו):
"והמצוה השש-ושמונים-ומאה, הציווי שנצטווינו להרוג אנשי עיר הנידחת עד אחד [אם הודחה כולה כאמור בהלכות לעיל], ולשרוף את העיר עם כל מה שבתוכה, וזה הוא דין עיר הנידחת, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ' [דב' יג, יז]".
וכדי להבין מדוע חייבה התורה גם להרוג את כל החיות והבהמות שבעיר, וגם לשרוף את העיר על כל שללהּ – דהיינו להכרית את זכרה לחלוטין, ראו נא את דברי רבנו במורה (ג, כט):
"וכבר ידעת מלשונות התורה בכמה מקומות כי המטרה הראשונית בכל התורה היא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל מה שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר-חבר ודורש-אל-המתים [...] כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליו הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות. כדי למחותן מן המחשבות אמר: 'פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' וגו' 'אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם' וגו', ולמחייתן מן המציאות אמר: 'מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן' וגו', 'וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא' [דב' יא, טז; כט, יז; ז, ה; יב, ג].
ונכפלו שני עניינים אלו בכמה מקומות, והם היו המטרה הראשונה הכוללת את כל התורה כפי שהודיעונו ז"ל בפירושם המקובל לאמרו יתעלה: 'אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֲלֵיכֶם בְּיַד מֹשֶׁה' [במ' טו, כג], אמרו: הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה [ספרי שם; קידושין מ ע"א; הוריות ח ע"א], דע זה".
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).
ואפילו נכסי הצדיקים שבעיר הנידחת, דהיינו נכסי אותם אלה אשר ישבו בעיר ולא הודחו לעבודה-זרה עם רובה, אפילו נכסי הצדיקים לשריפה ולכליה משום חומרת עבודה-זרה.
והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, יב):
"נכסי הצדיקים שבתוכה, והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה, נשרפין בכלל שללהּ, הואיל וישבו שם – ממונן אבד. וכל הנהנה ממנה בכל שהוא – לוקה אחת [לוקה מן התורה בעברוֹ על מצות לא תעשה], שנאמר: 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יז]".
והנה לפניכם גם דברי רבנו בספר המצוות (לאווין כד) בעניין זה:
"והמצוה הארבע-ועשרים, האזהרה שהוזהרנו מליהנות ומלהחזיק בשום דבר מנכסי עיר הנידחת, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יח]. והלוקח ממנה כל שהוא [ונהנה בו] חייב מלקות, וכבר נתבארו דיני מצוה זו בעשירי בסנהדרין".
רבנו מדגיש שלוקה מלקות אחת מן התורה, ולא שתיים, וזאת כדי להבחין בין הנאה משלל עיר הנידחת לבין הנאה מעבודה-זרה ומשמשיה ותקרובת שלה וכו', שלוקה על ההנאה על כל אחד ואחד מהם שתי מלקיות מן התורה, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ז, ג):
"עבודה-זרה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה, שנאמר: 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ' [דב' ז, כו]. וכל הנהנה באחד מכל אלו לוקה שתיים: אחת משום 'וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ', ואחת משום 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם' [דב' יג, יח]".
בהמשך ההלכה האחרונה נאמר פרט נוסף, שגם ממנו עולה חומרתה של העבודה-הזרה! שימו לב! גם אם התגלה שהעדים שהעידו על אנשי העיר ההיא הם עדי שקר ולא מדובר בעיר הנידחת, אף-על-פי-כן, הואיל ובשעה שנגמר דינה כל אנשי העיר כבר הפקירו ממונם – אָבַד. ובמלים אחרות, אפילו שאנשי העיר ההיא לא כשלו בעבודה-זרה, הואיל ונחשדו בעבודה-זרה והפקירו נכסיהם, אין לבטל את הגדרת נכסיהם כהפקר, וכֹה דברי רבנו בהמשך ההלכה:
"ועיר הנידחת שהוזמו עדיה כל המחזיק בנכסיה – זכה, ומותר ליהנות בו שהרי הוזמו. ולמה זכה בה? [כל מי שהחזיק בנכסיה] שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינה".
"לֹא תִבָּנֶה עוֹד"
דין נוסף שמעיד על חומרת העבודה-הזרה וחובת עקירת זכרה מן המציאות כליל, הוא האיסור לבנות את עיר הנידחת כמות שהייתה, ונראים הדברים, שמי שבנה אותה מעט עובר רק בעשה (עשין קפו) שראינו לעיל בסמוך, ואשר לפיו חובה לשרוף את העיר ולהחריבה כליל.
וכך עולה גם מדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, יג) ובספר המצוות (לאווין כג), והנה דבריו שם לפניכם בהתאמה: "ואינה נבנית לעולם, וכל הבונה אותה – לוקה, שנאמר: 'לֹא תִבָּנֶה עוֹד' [דב' יג, יז] – לא תִבָּנֶה מדינה [=עיר] כמות שהייתה". "והמצוה השלוש-ועשרים, האזהרה שהוזהרנו מלבנות עיר הנידחת, והוא אמרו יתעלה: 'וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד' [דב' יג, יז]. וכל הבונה ממנה דבר חייב מלקות, כלומר שֶׁיְּיַשֵּׁב אותה עיר כמו שהייתה".
"וּנְתַתִּיךְ לִצְחִיחַ סֶלַע מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה לֹא תִבָּנֶה עוֹד כִּי אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְיִ" (יח' כו).
דינים נוספים בעניין עיר הנידחת
להלן מקבץ דינים נוספים בעניין עיר הנידחת, ושוב-ושוב עולה חומרת דינה של העבודה-הזרה וחובת הכרתתה מן המציאות לחלוטין בעקירת זכרה וכל מה ששייך לה ונקשר שמו בה.
וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (ד, יד–יז):
[יד] "שיירה העוברת ממקום למקום, אם עברה בעיר הנידחת והודחה עמה: אם שהתה שם שלושים יום – נהרגין בסיף וממונם אבד; ואם לאו – הן בסקילה וממונם ליורשיהן".
[טו] "נכסי אנשי מדינה אחרת שהיו מופקדין בתוכה, אף-על-פי שקיבלו עליהן אחריות [=אנשי העיר קיבלו אחריות על כל נזק שיגיע לנכסים, כלומר אף שיש להם זיקה לנכסים] – אין נשרפין, אלא יחזרו לבעליהן, שנאמר: 'שְׁלָלָהּ' [דב' יג, יז] ולא שלל חברתה. נכסי הרשעים שהודחו שהיו מופקדין במדינה [=בעיר] אחרת, אם נקבצו עמה – נשרפין בכללה [אין חובה אפוא לקבוץ את נכסי הרשעים לעיר], ואם לאו – אין מאבדין אותן, אלא ינתנו ליורשיהן".
[טז] "בהמה, חציה של עיר הנידחת וחציה של עיר אחרת, שהייתה בתוכה – הרי זו אסורה. ועיסה שהיא כן – מותרת, לפי שאפשר לחלוק את העיסה [לעומת העיסה, הבהמה היא גוף אורגני שיש קשר ביולוגי הדוק בין חלקיו (כגון זרימת הדם שעוברת בין כל חלקי הגוף), ובעניין זה ראו נא את פסק רבנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ה, כא): "[שהחלק המותר] ינק מחלקו של חברו כשהייתה הבהמה קיימת, שכל איבריה יונקין זה מזה, ונמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלק חברו"]. בהמה של עיר הנידחת שנשחטה – אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט".
[יז] "שער הראש [של הרשעים שהודחו לעבודה-זרה], בין של אנשים בין של נשים שבה – מותר בהנאה. אבל [שיער] של פאה-נכרית הרי הוא מכלל שללהּ ואסור. פירות המחוברין שבתוכה מותרין, שנאמר: 'תִּקְבֹּץ... וְשָׂרַפְתָּ' [דב' יג, יז], מי שאינו מחוסר אלא קיבוץ ושריפה, יצאו פירות המחוברין שהן מחוסרין תלישה וקיבוץ ושריפה. והוא הדין לשער הראש, ואין צריך לומר האילנות עצמן שהן מותרות והרי הן של יורשיהן".
נשים לב, בהלכה האחרונה נאמר כך: "אבל [שיער] של פאה-נכרית הרי הוא מכלל שללהּ ואסור". כלומר, רבנו פוסק באופן נחרץ ששער פאה-נכרית הוא מכלל שללהּ אשר אסור בהנאה ונשרף יחד עם כל שלל העיר, ואולי יש לתמוה: מדוע רבנו פסק את ההלכה הזו באופן גורף? והלא אם יש בעיר צדיקות שחובשות פאה-נכרית, שער-הפאה הזו ניצל יחד עם בגדיהן, שהרי הפאה היא כבגדים שהן לובשות או ככובע שהן חובשות לראשן, ואין ספק שהצדיקות שלא עבדו עבודה-זרה יחד עם אנשי העיר, אינן נסקלות וניצלות מכליה יחד עם בגדיהן שעליהן, והפאה הנכרית שלראשן היא כאמור בכלל בגדיהן. אלא נראה לי, שרבנו פסק את ההלכה באופן גורף, כי אשה שהיא צדיקה ועומדת באמונתה בה' יתעלה בתוך עיר הנידחת הטמאה, אין צל של ספק שהיא אינה יוצאת לרחוב כאשר מחוברות לראשה תוספות שיער משתלשלות, כי אשה נעלה שכזו וודאי לא תחפש דרכים למשוך תשומת לב ברחוב העיר.
קצרו של דבר, מן ההלכה עולה שאשה צנועה ויראת שמים, שעליה נאמר: "אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל" (מש' לא, ל) לא תחבר לראשה אפילו תוספות שער משתלשלות, כל-שכן וקל-חומר "פאות קאסטם" הנפוצות מאד בימינו בחברת המינות החרדית, אשר מושכות מאד את העין, ולדעתי אסור בשום פנים ואופן לחבשן, כי הן מושכות תשומת לב לא פחות משיער טבעי.
"וַיֹּאמֶר יְיָ: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (יש' ג, טז). נמשיך בהלכות עבודה-זרה שם (ד, יח–כ), וכֹה דברי רבנו:
[יח] "ההקדשות שבתוכה: קדשי מזבח ימותו [יכלאום עד שימותו], שנאמר: 'זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה' [מש' כא, כז]. קדשי בדק-הבית יפדו ואחר-כך שורפין אותה [את העיר וכל שללה], שנאמר: 'שְׁלָלָהּ' [דב' יב, יז] ולא שלל שמים. הבכור והמעשר [מעשר בהמה] שבתוכה: תמימין – הרי הם קדשי מזבח וימותו [כאמור], ובעלי מומין – הרי הן בכלל 'בְּהֶמְתָּהּ' ונהרגין".
וכך נאמר בעניין המתת קדשי מזבח בהלכות פסולי המוקדשין (ד, א):
"וכיצד הן מתות? לא שיהרוג אותן בכלי או בידו, אלא יכניס אותן לבית ונועל עליהן עד שימותו".
[יט] "התרומות שבתוכה: אם הגיעו ליד כהן [בין רשע ובין צדיק, שהרי גם נכסי הצדיקים אובדים יחד עם נכסי הרשעים כאמור] – ירקבו [בדומה לדינן של ההקדשות, דהיינו שאין להשחיתן בידיים], מפני שהן נכסיו; ואם עדיין הן ביד ישראל – ינתנו לכהן של מדינה אחרת, מפני שהן נכסי שמים [הן אינן שייכות לישראל שמחזיקן] וקדושתן קדושת הגוף [ולכן גם אי-אפשר לפדותן]. מעשר-שני וכסף מעשר-שני וכתבי הקודש שבתוכה – הרי אלו יגנזו".
ונחתום בהלכה האחרונה בפרק ד, שכבר ראינו לעיל:
[כ] "כל העושה דין בעיר הנידחת הרי זה כמקריב עולה כליל, שנאמר: 'כָּלִיל לַייָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יג, יז], ולא עוד, אלא שמסלק חרון-אף מישראל, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ' [דב' יג, יח], ומביא עליהם ברכה ורחמים, שנאמר: 'וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ' [דב' יג, יח]".