top of page

קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת

עודכן: 9 באפר׳ 2023

מאמר זה הוא למעשה מאמר המשך למאמר: "האמנם השו"ע הוא שמונים אחוז רמב"ם?", וכן מאמר נוסף שמצטרף לסדרת המאמרים על השו"ע: "קארו – מגדולי מחללי שם שמים". מטרתם של המינים ומטרתו של קארו בתוכם הייתה ועודנה להשמיד ולהכחיד את כל יסודות הדת המחשבתיים ולעקור את דיני העבודה-הזרה מן המציאות – וכל זאת מפני שהם החליטו להפוך את עצמם ל"קדושי עליון" ולבעלי "כוחות נסתרים", ובמלים אחרות: לאלילים.


עיצוב דמותם כ"אדירי עולם" אשר כל רז לא אניס להם, שֵׁירת את רדיפת השררה, הכבוד והבצע הבלתי-נלאית שפשׂתה בקרבם. כדי להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים וכדי לטמטם את ההמונים שהם אכן צדיקים וחסידים כמשה רבנו ואף יותר מכך, הם נאלצו להחריב את הדעת ולהנציח את הבערות והסכלות, ואין דרך אחרת להשיג מטרה זו אלא על-ידי החרבת יסודות הדת המחשבתיים ועקירת דיני העבודה-הזרה מן המציאות. שני העניינים הללו אפשרו להם להפוך את עצמם לאלילים אשר אין להרהר לחקור ולבחון את דבריהם – ולאחר שהם מיצבו את עצמם ככומרים וכנביאי שקר, הפתח לעיצוב מחדש של דת משה לפי תאוות לבם – נפתח לרווחה, והדרך להשגת שררה וכבוד ולהפוך את הדת לקורדום – נפרצה ונכבשה.


ברם, עובדה אחת מרכזית הפריעה להם מאד והיא: חז"ל קבעו מסכת שלמה בתלמוד שנקראת "מסכת עבודה-זרה". לפיכך, אי-אפשר היה להם למינים למחוק לחלוטין את הלכות עבודה-זרה מספריהם, כמו שעשו לכל יסודות הדת המחשבתיים והמוסריים, ואם הם היו עושים כן – תרמיתם ואיוולתם הייתה נגלית ונחשפת לעין כל. מה הם עשו אפוא? ובכן, הם נקטו בטקטיקה מאד מתוחכמת שתוצאתה הלכה למעשה היא השמדת כל דיני העבודה-הזרה מן המציאות והחשוב מכל: השמדת יסודות העבודה-הזרה החושפים את מינותם.


ביחס למחיקת יסודות הדת המחשבתיים והמוסריים, ובכן, כאן דרכם של המינים הייתה די פתוחה לשרפם ולהכחידם, שהרי אין מסכת ידיעת ה' או מסכת ייחוד ה' וכיו"ב, יש רק פסוקים ומסורת תורה-שבעל-פה שניתן לזייפה בקלות למי שבקי בזיופים. לפיכך, ביחס לידיעת ה' וייחודו וכן לשאר יסודות הדת המחשבתיים והמוסריים (כגון שלושה עשר יסודות הדת והחובה לרסן את התאוות), כל שהיה עליהם לעשות הוא למחקם מספריהם, ואם מאן-דהו יתמה, כבר ימצאו איזה תירוץ חמקמק כמנהגם שבו ינפנפו ויתעתעו – כי שערי תירוצים לא ננעלו.


וכך הם אכן עשו, הם מחקו את כל יסודות הדת המחשבתיים, ושיבשו ועיוותו את הלכות עבודה-זרה עד שהם הצליחו להשיג את מטרתם: יצירת דורות שלמים של הולכי על שתיים, בורים ונבערים מדעת וממדע, סכלים שניתן לשלוט בהם בקלות ולתמרן אותם לכל הזיה בלי שום בעיה. כך הם הפכו את עצמם ל"גאוני עולם" ול"קדושי עליון" ול"אדירי התורה" וכיו"ב, שהרי מוחות חולים עמוסי הזיות כבר יאמינו לכל הדמיונות, ויאמצו את האלילות כדבר טבעי, וכמו שזועק ירמיהו מרה (ב, ה): "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ".


בפירושו למסכת סנהדרין פרק חלק, רבנו מלמד, שכל מי שרק מפקפק ביסוד אחד ויחיד משלושה-עשר יסודות הדת הוא בגדר מין ואפיקורוס וחובה לשנוא אותו להשמידו – כל-שכן מי שגם מחק והשמיד את כל יסודות הדת, וגם החריב את כל הלכות עבודה-זרה ויסודותיה.


והנה לפניכם דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות הדת הקדומים והנאמנים:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


להלן נבחן כמה מן העיוותים המרכזיים של קארו הקראי וחבר מרעיו ונוכיח את דברינו.


עיוות ראשון – דחיקת הלכות עבודה-זרה


ג'וחא קארו, בעקבות הטור הטמבל, דחק את הלכות עבודה-זרה לחלק יורה דעה, כאילו הלכות עבודה-זרה הן אך ורק לדיינים... ובימינו, הכמורה-הראשית-לישראל אינה כוללת את דיני העבודה-הזרה במבחניה לא לר"ב אזורי ולא לר"ב עיר! ואפילו לא לבחינות ההסמכה לדיינות! נמצא, שהתרגיל של המינים הצליח מאד, שהרי הלכות עבודה-זרה אינן נלמדות בפועל!


ובמלים אחרות, הצעד הראשון שעשו המינים וצאצאיהם היה לעקור את הלכות עבודה-זרה מן ההלכות ההכרחיות לכל אדם יהודי, ובעשותם כן, המינים כפרו ביסוד החשוב והוא: שהציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה. כפירה ביסוד החשוב הזה היא למעשה כפירה בכל התורה כולה, שהרי התורה קידשה מלחמה כנגד האלילות, ואילו הם, עשו ככל אשר לאל-ידם כדי לטשטש ולהכחיד את הלכות עבודה-זרה מן המציאות.


עיוות שני – זיוף הלכות עבודה-זרה והפיכתן להלכות עבודת-כוכבים


המינים וצאצאיהם זייפו את העניין המרכזי ביותר בהלכות עבודה-זרה והוא עצם שמן "עבודה-זרה". כלומר, הם החליטו משום מה, שבמקום לקרוא להלכות עבודה-זרה בשמן, הם יקראו להן הלכות עבודת-כוכבים. עד-כדי-כך הם היו נלהבים בעניין זה, עד שבכל הלכות עבודה-זרה שמופיעות בשולחן הטמא של קארו, אפילו פעם אחת לא נזכר צמד המלים "עבודה-זרה"!


ונצרף ראיה להוכחת מגמתם של המינים מתוך הלכות עבודת הכוכבים של קארו (קמח, יב): כאשר קארו עוסק שם בדיני אדיהם של עובדי עבודה-זרה הוא מעיר הערה, וזה לשונו: "יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם עובדי עבודת כוכבים, לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים". כלומר, בזמן הזה, הגויים שסביבות היהודים ביישוביהם בעולם (=באירופה, באסיה, ובארץ-ישראל), אינם עובדי כוכבים, לפיכך כל הדינים הללו שבכל הפרק, ובכל הספר, הינן למעשה לא רלבנטיות.

לעומת זאת, לפי חז"ל ורבנו והתורה-שבעל-פה שניתנה לנו בהר סיני, עיקר הציווי בעבודה-זרה לא נאמר אך ורק בעניין עבודת השמש והירח והכוכבים, אלא הציווי הזה נאמר ביחס לכל נברא מהנבראים, מצוי או דמיוני, והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, א):


"עיקר הציווי בעבודה-זרה שלא לעבוד אחד מכל הברואים: לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבע היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואע"פ שהעובד יודע שה' הוא האלוהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


עלינו להבין, כי זיוף כל-כך מהותי ומרכזי גרם להפיכת כל הלכות עבודה-זרה לעניין לא רלבנטי! שהרי הן נוגעות אך ורק לאי-אלו עובדי כוכבים ומזלות אשר נותרו בקצוות העולם הרחוקים! ובמלים אחרות, לפי קארו הקראי, כל מי שאינו עובד את הכוכבים באופן ישיר, הוא למעשה זך ונקי מכל סיג של עבודה-זרה! כך הם למעשה פתחו את הפתח לעבודה-זרה מכל מיני סוגים ומינים, כגון הגשמת הבורא אשר מטמטמת את המחשבה לחלוטין, ופותחת פתח רחב כאולם להחדרת עבודה-זרה נוספת, והיא: ייחוס כוחות אלהיים לאותם "קדושי עליון" (שהרי אם אלוה יכול להיות בשר ודם, גם בשר ודם עלי אדמות יכול להיות בעל כוחות מאגיים), אשר כֹּה התאוו להיות במעמד של אלוהים עלי-אדמות, שבו יוכלו להפיק שררה וכבוד בצע ותאוות לרוב.


ואם יטען הטוען שהם עשו זאת בגלל "אימת הצנזורה", ובכן, אתמהה, איזו צנזורה איימה על קארו הקראי בשבתו בצפת? ומי מנע בעדם לתקן את הזיוף הזה במשך מאות רבות בשנים?


ובכלל, האם מותר לאדם יהודי לסלף לזייף ולסלף ולהשחית את התורה-שבכתב ואת התורה-שבעל-פה, רק כי הוא חושש מה יאמרו הגויים? ודווקא בגלל שהשחיתו את דת משה באו עליהם ייסורים קשים איומים ונוראים, ומתו בייסורי תופת באלף-אלפי מיתות משונות.


והנה לפניכם פסק רבנו בעניין זה בהלכות תשובה (ג, יד–יח):


"ואלו שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתין ואובדין, ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם ולעולמי עולמים [...] שניים הם המשומדים: [...] והמשומד לכל התורה, כגון החוזר לדתי הגויים בשעה שגוזרין שמד ויידבק בהן, ויאמר מה בצע לי להידבק בישראל שהן שפלים ונרדפים, טוב לו שיידבק באלו שידן תקיפה – הרי זה משומד לכל התורה כולה".


קצרו של דבר, העיוות הנורא הזה בשינוי שמן של הלכות עבודה-זרה להלכות עבודת-כוכבים, גרם בפועל להשמדתן הלכה למעשה של הלכות עבודה-זרה! זאת ועוד, עצם מציאותן הדחויה הפכה אף היא לכלי בידי המינים להחדיר את טומאת השקפותיהם, שהרי בכל עת שיקום מאן-דהו ויזעק כנגד הליכתם בדרכי התועבה והטומאה, תמיד יוכלו לפשוט כנגדו את טלפיהם ויאמרו: מה אתה רוצה? וכי קארו השמיד את הלכות עבודה-זרה? והרי הנה הן בספרו...


עיוות שלישי – מחיקת יסודות הלכות עבודה-זרה


המינים לא השחיתו רק את מעמדן ומשמעותן של הלכות עבודה-זרה, הם השחיתו ורוצצו במגפיים מסומרים גם את תוכנן של הלכות עבודה-זרה – ואיני מדבר על סעיפי ההלכות, כיצד לנהוג בעיר הנידחת וכדומה (שגם בעניינים אלה יש הזיות ושיבושים למכביר, וכמעט בכולם יש עילגות לשון מבלבלת), אלא, הם השחיתו את היסודות היסודיים ביותר של כל איסורי עבודה-זרה, כגון: השחתת היסוד שעיקר עבודה-זרה הוא הפנייה לגורם מתווך, השחתת היסוד שאין לשתף את הפנייה לבורא-עולם עם שום גורם מצוי או דמיוני, השחתת היסוד שאסור לתור אחר מחשבות מינות וכפירה, השחתת האיסור להודות בעבודה-זרה אף-על-פי שאינו עובדה, השחתת הרעיון שכפירה בעבודה-זרה היא הודאה בתורה כולה, ועוד.


כל היסודות הללו מובאים בפרקים הראשונים של הלכות עבודה-זרה, וכן בפרק ג בהלכות תשובה ועוד, וכל העניינים הקריטיים הללו נמחקו לחלוטין מספרי הפסיקה של המינים!


יוצא אפוא, שהמינים נטלו מהלכות עבודה-זרה את מהותה ונשמתה, והותירו בה מקבץ מקרי של הלכות אשר נוגעות לעניינים טכניים בלבד, וגם אלה נוגעים אך ורק לכוכבי השמים...


עיוות רביעי – מחיקת כל יסודות הדת המחשבתיים


כאמור, כל מה שנותר לקארו הקראי מהלכות עבודה-זרה הוא רשימת הלכות טכניות שנוגעות לכוכבים ולפסילים בלבד. ברם, כל שאר יסודות הדת המחשבתיים: גם אלה שנוגעים לעבודה-זרה באופן ישיר ועקיף, וגם אלה שנוגעים לבסיס קיומנו כאומה ישראלית נבחרה, כולם-כולם נמחקו מספרו, כגון: ידיעת ה', ייחוד ה', שלילת הגשמות, קדמות הבורא, ייחוד הפנייה אליו, הנבואה, נבואת משה רבנו, תורה מן השמים, האיסור להוסיף ולגרוע עליה, השגחה, שכר ועונש, ימות המשיח ותחיית המתים – כל הדברים הללו נעדרים לחלוטין מספרו הקראי.


וראינו לעיל את דברי רבנו בעניין המפקפק ביסוד אחד, ומפאת חשיבותם הנה הם שוב:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


היש אפוא פקפוק גדול יותר ממחיקה גורפת ומוחלטת של כל יסודות הדת המחשבתיים?


עיוות חמישי – החדרת המאגיה לתוך הלכות עבודה-זרה


לתוך ההלכות שנועדו להרחיק מהאלילות ומהמאגיה, דווקא לשם קארו החדיר את האלילות והמאגיה! ועל חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:


"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".


במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?


בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:


א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.


ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הדעת שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


ונחתום עניין זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):


"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא, ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבם תורה, כי התורות [=המצוות] הם אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".


ועתה נעבור לכמה דוגמאות להזיות מאגיות מתוך פסקי ההלכה של קארו הקראי:


1) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ב), נאמר כך: "נהגו שאין מתחילין בשני וברביעי, ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה". כלומר, לפי קארו, יש חשש להתחיל במלאכה או בפעולה בשני וברביעי וכו'. ובפסק זה הוא עובר על איסור תורה של לא תעוננו.


והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):


"איזהו מעונן? אלו נותני העיתים, שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב ויום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. אסור לעונן, אע"פ שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת ודברי חכמה".


2) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ה), נאמר כך: "חובר חבר זהו שעל ידי לחש מקבץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים". וכי חובר חבר מקבץ חיות או נחשים וכו' בלחשיו המהובלים? וכי הוא מסוגל להזיז את כנף הזבוב?


3) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ז), נאמר כך: "מי שרודפים אחריו נחש ועקרב, מותר לחבר כדי שלא יזיקוהו". וכי אמירת לחשים ולחשוש הבלים מועילה כדי שהנחשים והעקרבים לא ירדפו אחרי האדם, וכדי שלא יזיקוהו? מהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?!


והנה לפניכם דברי רבנו בעניין החובר בהלכות עבודה-זרה (יא, יב):


"איזה הוא חובר? זה שמדבר בדברים שאינן לשון-עם ואין להן עניין, ומעלה על דעתו בסכלותו שאותן הדברים מועילים, עד שהן אומרים שהאומר כך וכך על הנחש או על העקרב, אינו מזיק; והאומר כך וכך על האיש, אינו ניזוק מהן; ואוחז בידו בעת שמדבר מפתח או סלע, וכיוצא בדברים האלו – הכול אסור. והחובר עצמו שאחז בידו כלום, או שעשה מעשה עם דיבורו, אפילו הראה באצבעו – הרי זה לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְחֹבֵר חָבֶר' [דב' יח, י–יא]".


ראינו אפוא, כי לפי קארו הטמבל יש בכוחות המכשפים ההוזים "לקבץ חיות או נחשים ועקרבים, יתושים ופרעושים", וכן להרחיק ממנו נחש ועקרב "כדי שלא יזיקוהו"... ברם, קארו הקראי פוסח על שתי הסעיפים, כי אף שנדמה לו שיש בכוח הלחשים לעשות את כל האמור, מדבריו עולה שאין בכוח הלחשים המהובלים הללו לרפא מכה שכבר חלה ונגרמה.


וזה לשונו בהלכות מעונן ומכשף (קעט, ו):


"מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו, ואפילו בשבת, ואף על פי שאין הדבר מועיל כלום הואיל ומסוכן הוא התירו, כדי שלא תטרף דעתו עליו".


ושקר ואמת שמשמשים בערבוביה מעידים על מינות חמורה ומסוכנת, שהרי הרואים עלולים ליפול ברשתו, ולשגות במחשבה שמא מדובר באיש אמת שזכה לעזר אלהי... וכך היא דרכם של הנוצרים והמוסלמים, אשר מצהירים מפורשות שהם מכירים במציאותו של בורא-עולם. אך כידוע, על-גבי כמה אמיתות בודדות, הם עורמים טונות של מינות סכלות ואכזריות.


וכידוע, כל המשתף שם שמים עם דבר אחר – נעקר מן העולם, ועיקר מהותה של העבודה-הזרה החמורה היא שיתוף עבודתו של ה' יתברך עם מתווך וסרסור להיות בינינו לבינו.


4) טרם שנעיין בדברי הטמא, אבקש להקדים את הלכת רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו):


"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רִפְאוּת גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]".


כלומר, לדעת רבנו, כל הלוחש פסוקים מן התורה על המכה – מנחש וחובר וכופר בתורה. לעומת זאת, בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, ח), נאמר כך:


"הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואחר כך קורא פסוק מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא. ואם אינו רוקק, איסורא מיהא איכא. ואם יש בו סכנת נפשות, הכל מותר".


כלומר, רק מי שגם רוקק אין לו חלק לעולם-הבא, אך מי שאינו רוקק הדבר רק אסור, ואם יש סכנת נפשות הכל מותר. ובמלים אחרות, אם אין שם רקיקה, לחישת פסוקים על המכה היא בגדר איסור דרבנן בלבד! שהרי לפי דמיונם המתעתע של המינים כאשר מדובר בסכנת נפשות – הכל מותר לכתחילה, כולל רקיקתם הנגעלה, ואם היה מדובר באיסור תורה שיסודו באיסורי עבודה-זרה החמורה היה אסור בשום-פנים-ואופן, שהרי עבודה-זרה היא מן החמורות.


וברור כשמש שקארו מחניף למינים בהלכה זו, ומרחיק את מנהגיהם מגדרי אלה שאין להם חלק לעולם-הבא. והנה לפניכם הִלכת המינים בעניין זה, מתוך דברי איסר-לשלשת שם:


"הגה: ויש אומרים דכל זה אינו אסור אלא כשקורא הפסוק בלשון הקודש, אבל בלשון לעז, לא. (רש"י בשם רבו ובית יוסף). ומיהו ברוקק טוב ליזהר בכל ענין, בפרט אם מזכירין השם, שאין לו חלק לעולם הבא (כן משמע מהטור לדעת ר"י)".


כלומר, לפי רש"י האיסור דרבנן שדיבר עליו קארו, דהיינו לחישת פסוקי התורה על המכה, אינו אלא כאשר המכשף קורא את הפסוקים בלשון הקודש, אך אם הוא קורא בלעז – מותר לכתחילה. כמו כן, לשלשת מדגיש ש"ברוקק טוב ליזהר בכל עניין", כביכול הרקיקה היא עיקר האיסור! ולא אמירת הפסוקים מן התורה על המכה, ולא הפיכת התורה לאמצעי להפקת תועלת ורווחים וטובות הנאה! ואין גבול לסכלותם, ואין גבול למינותם, שהרי הם אינם מפסיקים לכרסם בהלכות התורה-שבעל-פה, ובמיוחד בכל מה שנוגע להלכות עבודה-זרה.


5) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, י), נאמר כך: "הבריא, מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין". האמנם? והלא לעיל ראינו שמדובר בחובר ומנחש וכופר בתורה! ושוב קארו הקראי מסלף ומזייף את התורה-שבעל-פה, והנה פסק רבנו שם (יא, טז): "אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר". אולם, מדברי קארו עולה שהפסוקים הם לחש מאגי המציל את האדם, ולא זכות האדם בקריאתם, ואף שמדובר בהבחנה דקה – בה האדם נכרת או זוכה לחיי העולם-הבא, ועל כגון זאת אמר הנביא: "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע יד, י).


6) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, יא), נאמר כך: "למדוד האזוֹר וללחוש עליו, מותר ואפילו בשבת". ואיני מצליח להבין, איך הוא העז להתיר ללחוש על החגור? וכי מדובר בסכנת נפשות? וכי מדובר באדם שאם לא נַראה לו שאנו לוחשים על מכתו דעתו תיטרף עליו? והלא מדובר בלחישה על חגורה! וזו אלילות וסכלות. ומה שקארו כותב שמותר ואפילו בשבת, זה מראה עד כמה הוא בור ועם הארץ בענייני מחשבה ובהלכות עבודה-זרה, שהרי אין שום קשר בין האיסור לחבור חבר לבין איסורי השבת, ואסור אפילו בפורים.


אגב, הלשלשת הטמבל הוסיף שם: "והוא הדין שאר לחשים", ועל איזה לחשים הוא מדבר?


7) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, יב), נאמר כך:


"מותר להתרפאות בקמיע, אפילו יש בהם שמות. וכן מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקים. ודווקא להגן שלא יחלה, אבל לא להתרפאות בהם מי שיש לו מכה או חולי, אבל לכתוב פסוקים בקמיעין, אסור".


וכבר ראינו לעיל שמי שלוחש פסוקים על התינוק כדי שלא ייבעת, דהיינו כדי להגן ולשמור עליו, הוא בגדר מנחש וחובר וכופר בתורה, אך לפי קארו לעיל, "מותר לישא קמיעין שיש בהם פסוקים [...] להגן שלא יחלה" – וקארו לא הבין את הכלל בכל העניינים הללו: כל מי שמדמה שהמצוות הן סגולות שפועלות להוריד שפע חומרי, חובר ומנחש וכופר בתורה, כי ייעודן הוא לא לפעול כסגולות שמורידות שפע חומרי, אלא ייעודן לרומם את נפשנו לחיי העולם-הבא.


ולעיון נרחב בעניין הקמיעות והשמות "הקדושים" ראו: "יחסו של הרמב"ם לקמיעות".


8) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף, (קעט, יד), נאמר כך: "להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל אותו, מותר. ויש מתירין אפילו לאחר מותו, אם אינו משביע גופו של מת רק רוחו". והטמבל הזה לא ידע ולא יבין שמדובר באיסור מפורש של "ודורש אל המתים", והנה לפניכם פסק רבנו שם בהלכה יז:


"איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום ויודיעו מה שֶׁיִּשָּׁאֵל עליו. ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדן – כדי שיבוא מת פלוני ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ... וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' [דב' יח, י–יא]".


וגם השבעת החי לשוב אליו לאחר מיתה היא עשיית מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו... ועדיין לא הצלחתי להבין איך אפשר להשביע את רוחו של המת כל-שכן את גופו... פשוט הזוי! ומהלכות אלה ניתן להבין עד כמה קארו הקראי היה פשוט מטומטם, מחוסר דעת לחלוטין.


9) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף (קעט, טו), נאמר כך: "אוחז את העיניים – אסור, ועל-ידי ספר יצירה מותר", והטור הוסיף והדגיש את טמטומו ומינותו שלו ושל קארו, שהרי לפי הטור "אפילו לעשות מעשה" מותר, וכמובן שזו גם כוונת קארו הקראי.


ומדובר בעבודה-זרה ברורה ומפורשת! שהרי מי שלוחש לחשים ועושה מעשים מהובלים במטרה לשדד את מערכות הטבע או להוריד שפע הוא בגדר מכשף אשר דינו בסקילה!


נמצא אפוא, שבהלכה הזו קארו הקראי שובר שוב ושוב שיאים שפלים של טמטום! שהרי לפי קארו מותר לעשות כשפים דמיוניים על-ידי ספר יצירה! ובמלים אחרות, קארו היה גם טיפש גמור אשר האמין שניתן לשדד את מערכות הטבע באמצעות שימוש בלחשים דמיוניים שמצויים בספר יצירה, וגם מכשף לוחש לחשים שחייב סקילה שהרי הוא התיר הלכה למעשה לפעול פעולות ולכשף כישופים שתכליתם להוריד שפע או לשדד את מערכות הטבע! והוא מתעה את העם אחרי ההבל, ומכשיל את הציבור בעוון עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה!


ועתה אומר משהו על ספר יצירה המפורסם – ובכן, די היה בעיון קל ובמבט חטוף כדי להבין שמדובר בהזיה מוחלטת, והנה כמה תובנות שעלו מבדיקת הספר:


א) עצם שמו כבר מעיד על-כך שמדובר בשקר וכזב, כלומר, איך חיבור שמכיל בסה"כ כעשרה עמודים נקרא בשם "ספר"?


ב) מדובר ב"ספר" שהוא הזיה מוחלטת, מפני שנטען בו שהקב"ה ברא את העולם באמצעות רצפים שונים של אותיות, בדומה מאד לכישופי המכשפים ההוברים עובדי האלילים.


ויש בספר הזה ובהזיה הכעורה הזו סכנה גדולה, מפני שבהזיה הזו "ספר יצירה" מאמֵּת את תעתועי המכשפים, וטוען למעשה שיש בכוחם של המכשפים ובכוחם של רצפי אותיות לפעול גדולות ונצורות בבריאה! לברוא עולמות ולשדד את מערכות הטבע! וכידוע, המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק. לפיכך, כל אימות דמיוני של מעשיהם ופעולותיהם של המכשפים מוביל באופן ישיר ומיידי לאימות השקפות מאגיות אליליות משחיתות ואף לעבודה-זרה גופה!


ג) ספר יצירה מבוסס על ההנחה המדעית הקדומה שהיסודות של החומר בעולם נחלקים לארבעה חלקים: מים, אש, רוח, ועפר, וכידוע, החלוקה הזו מבוססת על התהו, ולכן לא יעלה על הדעת שמדובר בחיבור שכתב נביא (וכידוע יש שמייחסים אותו לאברהם אבינו ע"ה).


ד) לגבי הפירוש שמיוחס לרס"ג שנכתב לספר הזה, ייחוס הפירוש לרס"ג מצוי במחלוקת גדולה מאד, אך מבחינתי אין הדבר מעלה ולא מוריד, אפילו אם רס"ג כתב אותו כמו שיוסוף קאפַּח מתעקש לטעון וכמעט נשבע באביו ואימו על-כך, לא מן הנמנע שרס"ג ישגה. אך קשה לי מאד-מאד-מאד לקבל שאיש המחשבה הישרה יאמץ ספר כל-כך דמיוני מאגי והזייתי.


ויתרה מזאת! יש לפנינו ראיה עניינית גדולה מאד לכך שלא יעלה על הדעת שרס"ג כתב את "ספר יצירה", שהרי לדעת רס"ג הפסוק במשלי (ח, כב): "יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז", לא נועד ללמד שהחכמה היא ישות נפרדת אשר נבראה קודם לבריאת העולם, אלא שכל העולם כולו לא נברא אלא באמצעותה, ולכן נאמר עליה שהיא נבראה לפני בריאת העולם, שהרי כל העולם כולו לא נברא אלא בה, דהיינו בחכמה מופלאה לאין חקר.


והנה לפניכם דבריו של רס"ג בפירושו לתהלים שם:


"והפליגה החכמה ב[תיאור] רוממותה [כאמור, פרק ח עוסק במעלות החכמה], עד [שאמרה החכמה] שהיא ראשית הברואים, וכוונתה שלא נברא שום דבר כי אם בחכמה ובניהול חכם [כל הנבראים נבראו באופנים מחוכמים ומשוכללים מאד], והרי היא אם-כן ראשית הנבראים".


כלומר, לדעת רס"ג העולם נברא בחכמה מופלאה ומשוכללת ולא באמצעות צירופי אותיות.


וראיה גדולה מזאת מצאנו בספרו הנבחר באמונות ובדעות (עמ' צג), שהרי רס"ג אומר שם במפורש שהקב"ה לא ברא את העולם בכלִי, כמו החכמה וכל הדומה לה, וכל-שכן שגם האותיות וצירופיהן הן בגדר "כלי", והנה לפניכם דברי רס"ג בספרוֹ האמור:


"'יְיָ קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז' [מש' ח, כב] – ואין הכוונה בכך שהוא ברא את הדברים בכלִי היא החכמה [או התורה או האותיות או כל כלי אחֵר], אלא הכוונה שהוא בראם מחוכמים – שכל הרואה אותם יעיד כי חכם [=הבורא יתעלה ויתרומם] עשה אותם".


ה) עובדה חשובה נוספת היא שרבנו הרמב"ם לא התייחס לספר זה ולהזיותיו בשום מקום ברחבי כתביו, וברור שאם היה מדובר בספר כל-כך חשוב ויסודי, אשר כתב אברהם אבינו ואשר עוסק בסתרי מדעי האלהות, אין ספק שרבנו היה לכל הפחות מזכיר אותו ומכשיר אותו. אלא, כמו שהוא יוחס בשקר לאברהם אבינו, כך הוא עצמו שקר וכזב, בור ריק שאין בו מים.


ו) איך יעלה על הדעת שהספר הזה יצא מחז"ל או מחכמים שקדמו לחז"ל? והלא חז"ל מורים לנו במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים", ואיך יעלה על הדעת שחז"ל, אשר הזהירו שלא לדרוש במעשה בראשית לשני תלמידים או יותר, יכתבו ספר אשר מתיימר לעסוק במעשה בראשית? והנה לפניכם פירוש רבנו במשנה שם: "ולא במעשה בראשית בשניים, וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרו: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב] יחיד שואל ואין שניים שואלים [...] ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם" וכו'.


ז) ה"ספר" עצמו, אשר כולל כאמור כעשרה עמודים, כתוב בלשון מאד לא ברורה, והקוראים מוזמנים לקרוא אותו ולשפוט בעצמם, ואין לייחס לשרבוט כל-כך לא-קריא ומבולבל גדוּלה ורוממות דמיוניים, ושיטה זו הביאה עלינו את האמונה האלילית ב"קדושתו" של ספר הזוהר.


קצרו של דבר, מדובר במקשה אחת של פטריית הזיה אשר עלולה להחריב את המחשבה הישרה. ודי בעיון מועט כדי להבין שמדובר בספר אלילי, כמו שדי בעיון מועט כדי להבין שהקוראן או ספר הזוהר או הברית החדשה הם ספרים אליליים נגעלים ומטופשים מאד.


אגב, שמעתי פעם טענה מאיזה דרדעי תועה ובוהה, שהעובדה שקאפח הוציא אותו לאור מעידה על כשרותו, ובכן, אין זו הפעם הראשונה שקאפח מוציא את ספרי המינים, בנוסף לשני ספריו של הראב"ד (תשובות ופסקים, ובעלי הנפש), הוא הוציא גם את הספר: "כתאב אלחקאיק" שכל כולו הזיות קבליות (ובסוף מבואו לספרו הזה הוא אף כותב דברי הערצה לרש"י-שר"י!), וכן את "מדרש הבאור" שאף הוא מלא הזיות ודמיונות, וקאפח אף מודה בכך בפה מלא במבואו לספרו שם – כך שאין ראיה לכשרות-ספר ממה שקאפח בחר להוציאו.


לזאת יש להוסיף את העובדה שקאפח נמנע במשך כל ימי חייו להוציא את ספרו של סבו "מלחמות השם", דבר שמעבר לכפירה בטובה הגדולה לסבו מחנכו מטפחו ומגדלו, יש בו גם בגידה חמורה מאד בדרך האמת. וכמובן, בל נשכח את הודאתו של קאפח בקבלה, שזו בגידה נוספת חמורה אף יותר, גם במלחמתו של סבו למען דרך האמת וגם בדרך האמת עצמה.


וכל מי שקורא לקאפח בתארי רוממות עבירה בידו, ולא רק כי כל המודה בעבודה-זרה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא לא פחות מפני שקאפח ידע את האמת והעדיף את השווא וההבל וטובות ההנאה, ראו מאמרי: "האם מותר לקרוא ליוסף קאפח בשם 'מארי'".


ומקאפח השכיר מעריצו של קארו, נחזור לקארו הקראי עצמו.


10) בשולחן הטמא, יורה דעה, הלכות מעונן ומכשף, (קעט, טז–יט), נאמר כך: "מעשה שדים, אסור. ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה [...] המקטר לשד לחברו ולכופו לעשות רצונו, חייב משום עובד עבודת כוכבים". ועצם העובדה שקארו מעלה בדעתו שמותר לשאול את השדים מי הגנב או היכן הגניבה, וכן העובדה שהוא מוסיף בעניין המקטר לשד: "לחברו ולכופו לעשות רצונו", כל זאת מצביע בבירור על העובדה שקארו הטמבל האמין בקיומם.


וכבר הרחבתי במקומות אחרים בעניין השדים, שהם עבודה-זרה קדומה וכעורה במיוחד (ראו סדרת המאמרים: "השדים: נחלת השוטים והחטָּאים"), לפיכך אסתפק בהבאת דברי רבנו בעניין האמונה וההודאה בעבודה-זרה, בהלכות שם (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".


זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):


"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".


ויתרה מזאת! קארו שרבט בספרו לעיל: "ויש מי שמתיר לישאל בהם על הגניבה" – ואף שכל פנייה לשדים היא בגדר עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, קארו התיר זאת הלכה למעשה!


עיוות שישי – סילוף מהות המינות כדי לחפות על מינותו


כדי להבין את עיוותו של קארו בעניין זה, עלינו לחזור על הלכות תשובה (ג, טו):


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים כדי שימשכו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


לעומת כל הפירוט הזה, בהלכות עבודת כוכבים (קנח, ב) אומר קארו כך: "מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים" וכו', כלומר, המינים לפי קארו הם עובדי עבודת כוכבים בלבד! בזיוף הזה קארו למעשה הכשיר את כל סוגי המינות! מן ההגשמה דרך השיתוף ועד עבודת מליץ בינינו לבין הבורא! ואת זאת עשה קארו כדי לחפות על מינותו ועל מינות אדוניו האירופים בזייפם את תורתנו ובהחדירם את השקפות המינות וזוהמת המאגיה האלילית לתוך דתנו.


ומה שעשה כאן קארו הוא חמור בהרבה ממה שעשה הפוחז מפוסקיירא בהשגתו על הרמב"ם בהלכות תשובה (ג, טו), שהרי הפוחז מפוסקיירא הכחיש שההגשמה היא בגדר מינות, ואילו קארו הקראי הכחיש את כל סוגי המינות כולם! למעט עובדי עבודת הכוכבים והמזלות...


וכמו שהפוחז היה בגדר מסופק אשר לא ידע אם יש לה' יתעלה ידיים ורגליים ומעיים, כך גם קארו הרשע שר"י, שהרי רק מי שאחוּז עמוק במינות ובהגשמה מסוגל להכשיר הלכה למעשה את כל סוגי המינות, ולהתעות באופן כל-כך חמור וקשה את עם-ישראל ללכת בדרכי תהו.


ובעניין הזה ראו את סדרת המאמרים: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז".


עיוות שביעי – סילוף התורה-שבעל-פה


כבר ראינו שקארו סילף את התורה-שבעל-פה בעניינים רבים, ברם, מצאנו בענייני עבודה-זרה כמה סילופים אשר מעידים על נטייה חזקה אחרי הגויים ומעשיהם, ועל הקשר החזק שהיה בין הגויים שבארצות אירופה לבין המינים וצאצאיהם שישבו בתוכם ונתערבו בהם.


1) בהלכות עבודת כוכבים (קנא, יא) אומר קארו כך: "אסור ליתן מתנת חינם לעובד כוכבים שאינו מכירו". כלומר, מותר לכתחילה לתת מתנת חינם לגוי שאינו עובד לירח ולכוכבים, ואם הוא מכירו – גם לגוי אשר עובד לשמש ולירח ולכל צבא השמים, גם לזה מותר לתת מתנה.


ושוב הוא מסלף לחלוטין את התורה, והנה הִלכת חז"ל ורבנו בעניין זה (עבודה-זרה י, ו):


"וכן אסור לספר בשבחן, ואפילו לומר כמה נאה גוי זה בצורתו, קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם: שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [דב' ז, ב] – לא יהיה להם חן בעיניך, מפני שגורם להידבק עימו וללמוד ממעשיו הרעים. ואסור ליתן להם מתנות חינם".


כלומר, לפי התורה-שבעל-פה, אפילו לגוי שאינו עובד עבודה-זרה אסור לתת מתנה! אין ספק אפוא לדעתי, שקארו היה משועבד ונרצע לאדוניו המינים האירופים, אשר חיבבו מאד את קרבת הגויים הטמאים, למדו ממעשיהם הרעים, והחדירו לדתנו דת אלהים חיים את הזיותיהם הכעורות ושיטותיהם הנלוזות. "וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם" (תה' קו, לה).


2) כדי להבין את סילופו של קארו בדוגמה הבאה, עלינו ללמוד תחילה את דברי חז"ל ורבנו.


וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב):


"אין כורתין ברית לעובדי עבודה-זרה כדי שנעשה עמהן שלום ונניח אותם לעובדם, שנאמר: 'לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית' [דב' ז, ב], אלא, יחזרו מעבודתה או ייהרגו. ואסור לרחם עליהם, שנאמר: 'וְלֹא תְחָנֵּם' [המשך הפסוק בדב' שם]. לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: "לא מורידין ולא מעלין"], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה".


"במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: "מורידין ולא מעלין"], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".


הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:


"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".


ברם, אצל קארו בהלכות עבודת כוכבים (קנח, א) נאמר כך: "עובדי גלולים משבעה העממין [...] אין מסבבין להם המיתה" וכו', דהיינו, כל ההלכות הללו כלל אינן רלבנטיות, שהרי הן אינן נוגעות אלא לגויים עובדי אלילים משבעת עמי כנען, אך לא לכל הגויים עובדי עבודה-זרה. וברור שסילוף זה נועד לטשטש את חומרת מעשי הגויים והשקפותיהם, הדומים לשל קארו.


עיוות שמיני – החדרת אלילות הזוהר לעם-ישראל


כדי להבין מעט על תפקידו המכריע של קארו בהחדרת ספר הזוהר לעם-ישראל, נעיין במקצת מדברי החוקר מוסא חלמיש הטמבל, והנה מעט מדבריו בספרו "הקבלה" (עמ' 161 ואילך):


"מעורבותו של ר' יוסף קארו, מגדולי חכמי ההלכה שבכל הדורות [=חלמיש הטמבל כבר אמרנו?], בעולמה של הקבלה אינה צריכה כיום למודעי. דבריו הנחרצים של ר' אביעד שר-שלום באזילה [...] ההוכחות שהביא ד' תמר מתקופתו של קארו, וכמובן ספרו החשוב של ורבלובסקי – מספקים הוכחות משכנעות למדי [...] עם זאת ברור, שקארו קלט מן הזוהר יותר מאשר כל פוסק שקדם לו, וכן העניק להוראותיו סמכות מרחיקת לכת יותר משעשו קודמיו [...] אך נראה יותר, שהוא עצמו [=קארו הקראי] לא היה יכול להציע אמת-מידה מובהקת להסתמכותו על הזוהר, שהרי ברור, כפי שנראה, שלא בכל מקרה עשה שימוש בזוהר. היה זה יותר פרי החלטה אד-הוק של איש הלכה חריף ובעל כושר אנליטי [טמבל!], שבמוחו ובהווייתו לא חדלו מהתרוצץ שני עולמות שמדרך הטבע לא לעולם יכולים לדור הם בכפיפה אחת [...] על-כל-פנים, סמכות אוטוריטטיבית הוענקה לספר הזוהר" (עמ' 161–164).


ואיך קארו יציע אמת-מידה להסתמכות על הזוהר? וכי מדובר בכללי פסיקה אלהיים? והלא מדובר בעבודה-זרה! וזו הסיבה שאין אצל קארו כללים ואמות-מידה באופן כללי ובהסתמכותו על הזוהר בפרט, כי אם היה מדובר בתורת-אמת, היה לפנינו היגיון צרוף וכללים ברורים (גם אם יש כמה יוצאים מן הכלל), שהרי תורתנו תורת האמת היא בעלת היגיון ואיזון וכללים ברורים אשר מובנים היטב לשכל הזך והישר, וכמו שאומר רבנו במורה (ב, לט), וכֹה דבריו:


"כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא ייתכן שיימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגרעון. [...] כך הדבר בתורה הזו כמו שביאר את איזונה ואמר: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִם' – מאוזנים".


כמובן שחלמיש הטמבל מרומם את קארו: "איש הלכה חריף ובעל כושר אנליטי", שהרי הוא בעצמו חמור-חמורתיים אשר הפך תורת אלהים לקורדום חוצבים באופנים מכוערים ביותר, וקארו הכשיר לחלמיש להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים ולאכול מיליונים מן התורה – איך אפוא חלמיש לא יהללוֹ וישבחוֹ? וזו הסיבה שכל הפרופ' של מדעי היהדות מהללים את קארו. מכל מקום, בתוך דבריו נרמזה האמת ביחס לספר הזוהר: "שבמוחו ובהווייתו לא חדלו מהתרוצץ שני עולמות שמדרך הטבע לא לעולם יכולים לדור הם בכפיפה אחת", וכמו שעֵשָׂו ויעקב שהתרוצצו בבטן הם אנטי-תזה זה לזה, כך הזוהר ותורת האמת הינם שקר ואמת.


בהמשך דבריו בספרו (עמ' 169), חלמיש מציין מובאה מרכזית מאד בדברי קארו אשר מתארת באופן מדויק ותמציתי את יחסו של קארו לספר הזוהר הטמא, וכך אומר חלמיש: "יחסו המיוחד אל הזוהר עולה גם מתוך משפט [...] [וזה לשונו של קארו בספרו ח'רבת יוסוף או"ח כה] 'שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם' [עד כאן דברי קארו]".


ואנכי חשבתי לתומי שספר התורה הוא ספר המאור הקדוש בעולם...


בסיכום דבריו אומר חלמיש רב-החוצב, כך (עמ' 179):


"אמנם נתברר לנו, שקארו הסתייע במקורות קבליים [...] אך לא עלה בידינו לקבוע כללים לדרכו [ואיך יהיו כללים לסכלות ולטמטום ולשקרי המאגיה ההגשמה והאלילות?]. אבל ברור כי בכך, ובהתפשטותם הגדולה של כתבי קארו, ניתנה לגיטימיות להוראות על-פי הקבלה".


ובמלים אחרות, קארו הקראי היה זה שהחדיר את הקבלה לעולם הפסיקה ההלכתי המעשי! הוא זה שהחדיר את צלם החזיר לתוך היכל ה' הטהור, הוא זה שעיוות וסילף וזייף את התורה-שבעל-פה בהזיות ובטקסטים פגאניים כעורים, הוא היה מגדולי משמידי דת האמת.


ואת המין הרשע הזה קאפח מכנה מאות פעמים בכינוי: "מרן"! ובעוד כינויים כגון "קדוש עליון", "אדיר התורה", "גאון עולם", ועוד כהנה וכהנה הבלים שנועדו לשמר את שררתו.


"כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י).


סוף דבר


תם ולא נשלם. בתום המסע הזה לנבכי נפשו של קארו הקראי שהשחית את דת משה, אבקש לחתום בשתי הלכות מהלכות "עבודת כוכבים" של ג'וחא קארו בחלק יורה דעה (יורה מינות). ההלכה הראשונה היא מהלכות עבודת כוכבים (קנו, ב), וזה לשונו של הקראי שם:


"אסור לאיש להסתכל במראה, משום 'וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר' [דב' כב, ה], אלא-אם-כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד-כוכבים בינו לבינו. וכדי לֵירָאוֹת אדם חשוב, מותר לראות במראה".


ובכן, כפי שנראה לקמן אין שום איסור להסתכל במראה, ומדובר בסכלות מוחלטת ובחוסר הבנה בסיסי מאד של התלמוד במסכת עבודה-זרה דף כט ע"א, והנה הסוגיה לפניכם:


"תנו רבנן, ישראל המסתפר מגוי רואה במראה [...] היכי דמי? ברשות הרבים למה לי מראה? ואי ברשות היחיד מאי הוי? לעולם ברשות היחיד, וכיוון דאיכא מראה מתחזי כאדם חשוב".


בעניין ההוראה של חכמים לישראל שמסתפר אצל גוי להתבונן במראה: "רואה במראה", שואלים בתלמוד: "היכי דמי?", דהיינו במה דברים אמורים? אם מדובר ברשות הרבים מדוע יש צורך במראה? שהרי ממילא הגוי יזהר ולא יפגע ביהודי שהרי יש רבים מסביב שרואים אותו; וגם אם מדובר ברשות היחיד מדוע יש צורך במראה? שהרי הספר הגוי ממילא יהיה מסוגל לפגוע ביהודי, מפני שאין איש רואהו. אלא, מדובר ברשות היחיד, ומדוע הורו לישראל להתבונן במראה כאשר הגוי מספרו? כדי שהגוי הספר יראה את היהודי מתבונן במראה ומקפיד על תספורתו, וכך הגוי יחשוב שהיהודי הזה הוא אדם חשוב ויזהר מלפגוע בו, שמא יבולע לו.


והואיל וכל עניין ההתבוננות במראה הוא רק דוגמה אחת מני רבות, שבהן היהודי עושה הצגה כלשהי שבאמצעותה הוא מחדיר לגוי את המחשבה שהוא-היהודי אדם חשוב כדי שהספר הגוי לא יפגע בו, רבנו כלל לא הביא את הדוגמה המסוימת הזו, ובמקום זאת כלל לנו כלל אשר כולל את הדוגמה הזו וכל דומותיה, והנה פסקו בהלכות רוצח ושמירת הנפש (יב, ח):


"ואסור להסתפר מהן ברשות היחיד, שמא יהרגנו. ואם היה אדם חשוב [דהיינו שהוא אדם חשוב ידוע ומפורסם] – מותר, מפני שהוא [הגוי] מתיירא להורגו; ואם דימה לגוי שהוא אדם חשוב, כדי שיפחד ממנו ולא יהרגנו – הרי זה מותר להסתפר ממנו".


וכך יש להבין גם את התוספתא (עבודה-זרה ג, ה): "ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה מן הכותי אין רואה במראה. התירו לבית רבן גמליאל להיות רואין במראה מפני שהן קרובין למלכות". כלומר, ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה – דהיינו מדמה לגוי שהוא אדם חשוב כדי שלא יהרגנו, אך המסתפר מן הכותי אין חשש שיהרגנו ולכן אין צריך להתבונן במראה ולדמות לו שהוא אדם חשוב. כמו כן, התירו לבית רבן גמליאל "להיות רואין במראה" דהיינו להסתפר אצל גויים, מפני שהן קרובין למלכות וזקוקים להיראות ייצוגיים ולהסתפר תדיר. כלומר, התוספת הזו בעניין בית רבן גמליאל היא דוגמה להיתר של חז"ל להסתפר אצל ספר גוי, כאשר היהודי הוא אדם חשוב ומפורסם או כאשר הוא מדמה לגוי שהוא אדם חשוב.


קצרו של דבר, אין שחר להזיה של קארו הקראי בעניין האיסור להתבונן במראה. ברם, בהלכה הזו שראינו לעיל לא מדובר רק בסכלות ובחוסר הבנה בסיסי ביותר של פשט דברי חכמים, אלא מדובר גם בהרבה מעבר לכך, והנה שוב ההלכה של קארו הטמבל לפניכם:


"אסור לאיש להסתכל במראה, משום 'וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר' [דב' כב, ה], אלא-אם-כן משום רפואה, כגון שחושש בעיניו, או שמספר עצמו, או אם מסתפר מן העובד-כוכבים בינו לבינו. וכדי לֵירָאוֹת אדם חשוב, מותר לראות במראה".


ושימו לב עתה לסוף ההלכה: "וכדי לֵירָאוֹת אדם חשוב, מותר לראות במראה". כלומר, לפי ג'וחא קארו, אסור מן התורה לגבר להסתכל במראה, אך כדי להיראות אדם חשוב – מותר... ומהוראתו זו נלמד על עומק סכלותו, שהרי איך יעלה על הדעת לבטל איסור תורה רק כדי "להיראות אדם חשוב"? ובכלל, אַיֵּה הענווה? וכי מידה טובה היא להתייהר כאדם חשוב?


והלכה זו חושפת לדעתי גם את מינותו בביטול דין תורני (לפי דמיונו) וגם את סכלותו, כאילו יש מעלה ביהירות ובחיצוניות ובשאיפה להיראות "אדם חשוב", עד-כדי ביטול דין תורה...


***

ועתה להלכה השנייה, וכך משרבט קארו הקראי בשולחנו הטמא (יורה מינות, הלכות חוקות העובדי כוכבים קעח, ג): "מי שאכל ושייר פתיתין על שולחנו, לא יביא פת שלימה ויניח על השולחן", ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! והעיסוק במאגיה המטופשת הזו מחריב את המחשבה.


ואחתום בשלושה פסוקי תוכחה מספר תהלים (פט, לא–לג):


"אִם יַעַזְבוּ בָנָיו תּוֹרָתִי וּבְמִשְׁפָּטַי לֹא יֵלֵכוּן, אִם חֻקֹּתַי יְחַלֵּלוּ וּמִצְוֺתַי לֹא יִשְׁמֹרוּ, וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֺנָם".


אל תתפלאו אפוא על מסכת ייסורי האימים שהתרגשו על המינים האירופים וצאצאיהם...

קארו הקראי – מגדולי משמידי דת האמת
.pdf
Download PDF • 320KB

445 צפיותתגובה 1

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page