top of page

הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יב)

עודכן: 28 בינו׳

דוגמה עט


בהמשך הקדמת ספר האופל (יב ע"א), נאמר כך:


"מצוה שלישית, לדעת שיש אלוה גדול ושליט בעולם, ולייחד אותו בכל יום ייחוד כראוי באותם ששת הצדדים העליונים, ולעשות אותם ייחוד אחד בשש התיבות של שמע ישראל" וכו'.


כבר ראינו בדוגמות סז–סח שהשיקוץ הזוהרי מטיף להשקפה שניתן למשוך שפע מ"שישה צדדים", שהם "שישה בנים עליונים", דהיינו שש ישויות אלהיות דמיוניות שהוא המציא במוחו הקודח. ברם, בדבריו אלה יש שינוי מן הדברים שהוא כתב בדוגמות שהזכרתי לעיל, מפני שבדוגמות ההן המכשף הזוהרי קובע שאותן שש ישויות אלהיות הן חלק ממשפחה של עשר ישויות אלהיות, והקב"ה נפרד להן ומוריד להן שפע. ברם, מן הפסקה שהובאה לעיל עולה, שהקב"ה הינו חלק בלתי-נפרד משש הישויות האלהיות הללו, שהרי הוא אומר לעיל: "ולייחד אותו [...] באותם ששת הצדדים [...] ולעשות אותם ייחוד אחד" – משמע שהקב"ה, יתעלה שמו מהבלי הארור הזוהרי, הינו אחד מששת הצדדים האלהיים הללו שהוא מזכיר, ובאמירת "שמע ישראל" האדם מייחד את הקב"ה עם כל צדדי הטומאה והגילולים הללו שהוא מתאר.


כמו כן, מצות ייחוד ה' מורה לייחד את הבורא יתעלה במחשבה של האדם, ואילו לפי מחבר ספר-האופל מצות ייחוד ה' משמעה הוא חיבור של הבורא יתעלה עם ישויות אלהיות נוספות. כלומר, לפי המכשף ההודי הזה, יש בכוח מחשבתו ודיבורו של האדם הנגוף לחבר את הבורא יתעלה בעליונים עם עוד חמש ישויות אלהיות עליונות אחרות! עוד עולה מכאן, שיש בכוחו של האדם להיטיב עם בוראו, שהרי האדם הנגוף מלא האספסוף הוא זה אשר מייחד את הבורא ומחבר אותו עם הצדדים-האלוהויות ובכך הוא מגביר את כוחו ומשכין שלום בעליונים...


ואם יש בכוחו של האדם להיטיב עם בוראו הרי שבוראו זקוק לו! ורק מין שחצן ארור ובהמי מאד יעז להחציף פניו כך קמי שמיא ולטעון שבוראו זקוק לו מפני שיש בכוחו להיטיב עמו! "כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי [...] הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ [...] לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְיָ צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ" (יש' י).


קצרו של דבר, המכשף הזוהרי מחדיר שלוש השקפות מינות פגאניות: 1) יש לצד הקב"ה עוד חמש ישויות אלהיות אשר שוות לו בחשיבותן ובמעלתן; 2) הבורא יתעלה זקוק לאדם שהרי יש בכוחו של האדם להיטיב עם בוראו הטבה גדולה מאד, הטבה אשר מגבירה את כוחו ומביאה לו שלמות ואחדות; 3) מצות ייחוד ה' איננה מצוה מחשבתית נעלה, אלא מצוה פגאנית אשר תכליתה הוא לפעול בעליונים ולהיטיב עם ישויות אלהיות ובכללן גם עם הבורא יתעלה שמו.


"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט). "וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים" (יש' מד, ו). "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי" (יש' מה, ה;כא).


 דוגמה פ


בהמשך הקדמת ספר האופל (יב ע"א), נאמר כך:


"ואחר שנקשרה שם למעלה [היבשה, כלומר לפי המכשף הזוהרי, לששת הישויות האלהיות נקשרת גם היבשה, שהרי הוא אומר שם: 'שתיראה ותתקשר דל"ת, שהיא יבשה, באותו הייחוד', ואין גבול לטמטום, תת-רמה בלתי נתפשׂת, פשוט פטפוטי תינוקות] צריך לקשור אותה למטה עם האוכלוסייה שלה בשישה צדדים האחרים שלמטה [...] ואז מה שהייתה יבשה נעשית ארץ לעשות פירות ואיבים ולנטוע אילנות [...] ייחוד עליון וייחוד תחתון, כיוון שנאחז בשני צדדים, מכאן והלאה 'תדשא הארץ דשא' – מתוקנת לעשות פירות ואיבים".


מדברי המכשף הזוהרי עולה, שאמירת "שמע ישראל" מורידה שפע לעולם, ורק לאחר שהאדם פועל בעליונים ומייחד את הישויות האלהיות, וכן פועל בתחתונים ומייחד את ה"שישה צדדים האחרים שלמטה", רק אז ה"יבשה נעשית ארץ" ורק אז היא "מתוקנת לעשות פירות ואיבים" (ומה זה בכלל איבים? אין מילה כזו) – ובמלים אחרות, מצות ייחוד ה' היא מצוה שנועדה להוריד שפע גשמי לעולם, והשקפה זו היא בגדר עבודה-זרה וכפירה בתורה, כי מצוות התורה לא ניתנו לנו לשמש כסגולות פגאניות להורדת שפע, אלא כדי להביאנו לחיי העולם-הבא.


ובעניין הפיכת מצוות התורה הקדושות לסגולות פגאניות ראו: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?", וכן ראו: "מטרת המזוזה – ביקורת הרמב"ם על השקפותיו של שר"י".


דוגמה פא


בהמשך הקדמת ספר האופל (יב ע"ב), נאמר כך:


"ועם כל זה צריך לדעת שאלהים ה', הכל [כלומר, כל הצדדים והישויות האלהיות שנזכרו לעיל, כולם] אחד בלי פירוד, ה' הוא האלהים, וכשיידע אדם שהכל אחד ולא ישים פירוד" וכו'.


כלומר, ייחוד ה' לפי המכשף הזוהרי אינו אחדות מהותית של אמיתת ה', אלא חיבור של הבורא יתעלה עם שאר הישויות העליוניות הדמיוניות שהוא הגה במוחו המעֻוות. וביתר ביאור: עצם הגדרת ייחוד ה' של המכשף הזוהרי הינה שיתוף, שהרי אין משמעה אחדות אלא חיבור של הבורא עם גורמים אלהיים נוספים לישות אחת – והגדרת האחדות המעֻוותת הזו של מחבר ספר-האופל זהה להגדרת האחדות המעֻוותת שבנצרות, שהרי גם לפי הנצרות האל הוא אחד, אלא שהוא מורכב משלושה, והנה דברי רבנו בעניין זה במאמר תחיית המתים (עמ' סט):


"כאשר נתכוון רבן של כל הנביאים להודיענו במצוות ה' שהוא יתעלה אחד ואין כיוצא בו, ולסלק מדעתנו אותן הסברות הבטלות אשר סברום בעלי הַשַּׁנְיוּת, אמר בבארוֹ את היסוד הזה: 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד], והנה למדו הנוצרים בפסוק זה כי ה' יתעלה שלישי לשלושה, ואמרו: אמר 'יְיָ', ואמר 'אֱלֹהֵינוּ', ואמר 'יְיָ' – הרי אלו שלושה שמות, ואמר אחרי כן 'אֶחָד', ראיה שהם שלושה [האב הבן ורוח הקודש] ושהשלושה אחד, יתעלה ממה שסכלו".


ובאופן עקבי המכשף זייף את יסוד ייחוד ה', ראו דוג': ח, לב, מ, מבוא לחלק ח, מח, סה, סו.


וראוי להזכיר את דינם של מכשפי ספר-האופל וממשיכי דרכם, אשר מתעים דורות רבים אחרי ההבל, מחדירים השקפות מינות, משתפים שם שמים עם דבר אחר, ומשחיתים את יסוד ייחוד ה' יתעלה, והנה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–טו), ובסוף שלושה-עשר יסודות דתנו:


"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [...] [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המכשפים הפגאניים המחופשים ליהודים אשר הלכו בדרכי השיתוף ובדרכי התועבה הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [...] [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה'גדולים', ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".


"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]". וכל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות דתנוּ ומתעים את עמֵּנוּ אחר השקפות מינות.


דוגמה פב


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יב ע"ב), נאמר כך:


"והיינו סוד הכתוב 'וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת' [בר' א, טו], שהנה הקליפה עולה אחר המוח. המוח אור, הצד האחר מָוֶת. אור בחיבור של אותיות, מות בפירוד [כלומר המלה 'מאורות' ללא 'אור' היא 'מות']. ושהאור הזה מסתלק משם [מן המלה 'מאורות'], מתחבר באותיות מות של פירוד. מהאותיות הללו [אותיות 'ותרא'] התחילה חווה וגרמה רע על העולם, ככתוב: 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב' [בר' ג, ו], החזירה האותיות למפרע ונשאר מ"ו [כלומר, המכשף טוען שחווה לקחה את האותיות 'ותרא' מן המלה 'מאורות' ונשארו אותיות 'מו'], והם, [האותיות 'מו'], הלכו [על דעת עצמן] ונטלו את האות תי"ו עמם. [וכך חווה] גרמה מוות על העולם, כמו שכתוב: 'וַתֵּרֶא'".


המכשף הזוהרי מסביר אפוא כיצד חווה גרמה רעה לעולם: היא לקחה את האותיות "ותרא" מהמילה "מאורות", והאותיות "מו" שנשארו החליטו באופן עצמאי לקחת עמם את האות תי"ו, וכך הן הפכו למילה "מות". ובכן, לפי זה חווה כלל לא אשמה, שהרי מי שאשם לפי הכסיל הזוהרי הן האותיות "מו" שהלכו על דעת עצמן ונטלו את האות תי"ו... ודבריו של הכסיל הזוהרי אינם אלא פטפוטי תינוקות, ורק מטומטם וכסיל גמור לא יזהה את הטמטום שבהם. ועל-כל-פנים, "קושיה" עולה כנגד פטפוטי התינוקות הללו, שהרי בפסוק לא נאמר "מאורות" בכתיב מלא, אלא "מאורֹת" בכתיב חסר, כך שאם חווה לקחה את האותיות "ותרא" נשארה רק האות מי"ם לבדה ולא "מו". המכשף הזוהרי מודע ל"קושיה" הזו, ולכן הוא מוסיף ואומר כך: "אמר ר' אלעזר, אבא, הרי למדנו מ"ם נשארה יחידה [שהרי 'מאורת' שבתורה נכתבה חסרה], וא"ו שהיא חיים תמיד מתהפכת והולכת ונוטלת תי"ו, שכתוב: 'וַתִּקַּח' 'וַתִּתֵּן' [שם] ונשלמה התיבה הזו והתחברו האותיות. אמר לו [בר יוחי]: ברוך אתה בני, והרי ביארנו את הדבר הזה".


איך מתרץ אפוא "ר' אלעזר" את הקושיה? ובכן, הוא טוען, שהאות וא"ו "תמיד מתהפכת והולכת". כלומר לפי "ר' אלעזר", למרות שחווה לקחה את האות וא"ו מן המלה "מאורת", האות וא"ו הצליחה באופן פלאי "להתהפך" ולקחת איתה את האות תי"ו, ואז לחזור לאות מי"ם שנשארה לבדה, וכך כולן יחד הרכיבו את המלה "מות". ומהי הראיה לפי "ר' אלעזר" לכך שהאות וא"ו "מתהפכת והולכת ונוטלת [את האות] תי"ו"? ובכן, הראיה שלו היא מן המלים שנאמרו בתורה שם: "וַתִּקַּח [...] וַתִּתֵּן", שבהן נאמרה האות וא"ו בסמוך לאות תי"ו...


ועל חיזיון הכסילות הזה אומר "בר יוחי" לבנו "ר' אלעזר": "ברוך אתה בני, והרי ביארנו את הדבר הזה", פשש... איזה "ביאור", פשוט פטפוטי תינוקות שאין להן לא קצה ולא תחתית. דרך אגב, יש בספר-האופל פטפוטי תינוקות רבים שדילגתי עליהם, פשוט כדי שלא להקיא.


דוגמה פג


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יג ע"א), נאמר כך: "ומי שנמנע מפרייה ורבייה [...] פוגם את הברית הקדוש בכל הצדדים [דהיינו עם כל הישויות האלהיות], ועליו כתוב: 'וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים בִּי' [יש' סו, כד], 'בִּי' – ודאי זה לגוף". והואיל ופשט הפסוק עוסק בה' יתברך באופן וודאִי, דהיינו המילה "בִּי" מופנית ללא ספק כלפי הקב"ה, איך ייתכן לומר: "'בִּי' – ודאי זה לגוף", וכי ה' הוא גוף? ותוספת המילה "ודאי" מוכיחה שלא מדובר בפירוש על דרך המשל, אלא בעניין פשטני, כי רק על עניין פשטני ניתן לומר "ודאי" ולקבוע קביעות מוחלטות.


נמצא, שיש לפנינו ניסיון להחדיר השקפת גשמות באופן מתעתע ביותר, וזאת באמצעות פירוש מילה שמופנית כלפי ה' יתעלה, והסטתה באופן גס לכיווני ההגשמה והגופניות.


דוגמה פד


בהמשך ההקדמה (יג ע"א) נאמר: "'וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ' [בר' א, כ] – זה אליהו שטס את כל העולם בארבע טיסות להיות שם באותה המילה של ברית הקודש. וצריך לסדר לו כיסא, ולהזכיר בפיו: זה הכיסא של אליהו, ואם לא [=אם לא עושים כן] – [אליהו] אינו שורה שם".


לפי המכשף הזוהרי אליהו הנביא ע"ה "טס את כל העולם בארבע טיסות להיות שם באותה המילה", וצריך לעבוד אותו ולרוממוֹ, דהיינו "לסדר לו כיסא" ואף "להזכיר בפיו: זה הכיסא של אליהו" – ואסור באיסור חמור לעבוד ולרומם שום ישות שמיוחסים לה כוחות מאגיים על-טבעיים, בין שמדובר בבשר-ודם ובין שמדובר בהזיה פגאנית מוחלטת, וכל המאמין בהבל הזה מודה בעבודה-זרה, וכל מי שמסדר כיסא לאליהו הנביא ומרוממו ומפרסמו בכל צורה שהיא עובד עבודה-זרה. אלא, כל מחשבות היראה וההערצה יכֻוונו אך ורק כלפי ה' יתעלה שמו.


וכמו שמלמד רבנו ביסוד החמישי משלושה-עשר יסודות דתנו, וכֹה דבריו:


"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל-שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".


נקודה נוספת, מדברי המכשף הזוהרי עולה באופן מובהק, שספר-האופל איננו ספר משלים וחידות, אלא ספר הלכה למעשה, וכך גם מתייחסים אליו המקובלים הפגאניים וכל בית-ישראל: כאל ספר של הלכה למעשה! שהרי כל עם-ישראל בימינו מודה בעבודה-זרה ומחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא בשעת הברית, בדַמּוֹתם שאליהו הנביא ע"ה משרה את "רוחניותו" באותו המקום, והכסילים הנבערים אשר "מהדרין" בהזיה הזו עובדים עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה, בהביאם את כיסא הגילולים הנגעל הזה וברוממם את אליהו בפיהם.


קצרו של דבר, אין הבדל בין עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, אשר דימו שעבודתם לפסילים ולאשֵׁרות גורמת לרוחניות של הכוכבים והמזלות ושאר הדמיונות לשרות במקום עבודתם, לבין מי שמדמה שעבודות הפאר והשבח לאליהו הנביא גורמת לרוחניותו לשרות במקום עבודתו.


וכבר הזהיר רבנו מן ההזיות הללו ודומותיהן, וכֹה דבריו במורה (א, סג):


"כבר ידעת פרסום שיטות ה'צאבה' באותם הזמנים, ושכל בני אדם פרט לאחדים היו עובדי עבודה-זרה, כלומר: מאמיני הרוחניות והאצילויות ['שנאצל עליו מרוחו וכוחו של כוכב או רוח כל שהוא הפועל במרומים לפי דמיונם' (קאפח)] ועשיית הטלסמאות [=הקמיעות]. והייתה טענת כל טוען בכל הדורות: [...] או שיטען ששרתה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בכך".


הנה הראיתם לדעת, שההזיה לפיה "רוח כל שהוא הפועל במרומים לפי דמיונם", מאציל ומשרה את רוחניותו על בני האדם או על מקום מסוים, הינה עבודה-זרה – וזו היא מהותה ותמציתה של העבודה-הזרה: האמונה בקיומם של כוחות מאגיים על-טבעיים מבלעדי ה'-אלהים-אמת. אגב, מעניין שקאפח הבין את העניין הזה ובכל זאת קידש את ספר-האופל.


ועוד מבאר רבנו במורה (ג, כט): "ועל-פי אותן ההשקפות של ה'צאבה' העמידו את הצלמים לכוכבים [...] ובנו ההיכלות והעמידו בהם הצלמים ודימו כי כוחות הכוכבים שופעים על אותם הצלמים [...] וכך אמרו גם באילנות אשר הם מחלק אותם הכוכבים, אם ייחדו אותו האילן לאותו הכוכב ונטעוהו לו ועשו לו ועשו בו כך, שופעת רוחניות אותו הכוכב על אותו האילן [...] תמצא כל זה מפורש בספריהם [...] ואלה היו נביאי הבעל ונביאי האשרה הנזכרים אצלנו, אשר נתחזקו אצלם השקפות אלו, עד אשר עזבו את ה' וקראו: 'הַבַּעַל עֲנֵנוּ' [מ"א יח, כו]".


והנה לפניכם גם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה ראש פרק ב:


"עיקר הציווי בעבודה-זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך ולא גלגל ולא כוכב ולא אחד מארבע היסודות [=לפי תפישׂוֹת המדע הקדומות והפרימיטיביות הכל נברא מארבעת היסודות], ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".


נמצא, שאסור באיסור חמור לעבוד "אחד מכל הנבראים" ובכלל זה אליהו הנביא ע"ה. אסור לרוממו ולשבחו וכל-שכן לפעול פעולות שמפארות את זכרו, במטרה ש"רוחניותו" תשרה באותו מקום שעבדוהו – וברור שמטרת הורדת "רוחניותו" היא שהוא ייטיב עם עובדיו. ואף נצטווינו להילחם בהזיות הפגאניות הללו, וזו היא חובתו וייעודו של כל אדם שאבותיו עמדו לרגלי הר סיני, ושמעו את הקול הנורא: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" וכו' (שמ' כ, ב).


ואצרף לפניכם את פסקו של קארו הקראי (מילה רסה, יא), וכך אומר עובד האלילים: "נוהגין לעשות כיסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כיסא אליהו".


דוגמה פה


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יג ע"ב), נאמר כך: "מצוה עשירית – להניח תפילין ולהשלים את עצמו בדמות העליונה, שכתוב: 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ' [בר' א, כז]".


לפי המכשף הזוהרי יש לבורא דמות ואף ניתן להתדמות לו באמצעות לבישת התפילין, שהרי הארור הזה קובע שהנחת התפילין משלימה את האדם להתדמוֹת ל"דמות העליונה". ובמלים אחרות, כאשר האדם מניח תפילין הוא מתדמה לדמות בוראו – וזו הגשמה ברורה, כל-שכן שמיד לאחריה הוא מצטט את הפסוק מבראשית: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ", ומחזק בזה מאד את ההזיה שהאדם הוא "הדמות התחתונה" והבורא הוא "הדמות העליונה".


ובדוגמה עד לעיל ראינו שמכשף-האופל מכנה את ה'-אלהים-אמת במפורש "האדם העליון": "כיוון שנשלם למעלה אדם העליון נשלם למטה אדם התחתון". כלומר, הקב"ה הוא "אדם העליון" ואדם הראשון הוא "אדם התחתון", ומזאת עולה במפורש שיש להקב"ה גוף.


דוגמה פו


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יג ע"ב), נאמר כך:


"פרשה ראשונה [מפרשיות התפילין] – 'קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר' [שמ' יג, ב], זו יו"ד [שבשם יהוה] שהיא קודש, הבכור של הקודשים העליונים. 'פֶּטֶר כָּל רֶחֶם' [שם] – בשביל הדק ההוא שיורד מיו"ד, שהוא פותח את רחמה [של האדמה] לעשות פירות ואיבים כראוי, והוא קודש עליון".


כלומר, לפי מכשף האופל, מהאות יו"ד שבשם המפורש יורד "הדק ההוא [...] שהוא פותח את רחמה [של האדמה]", ואין צורך לומר שמדובר בדימוי מכוער מאד אשר יצא בלי ספק ממוח זימתי ובהמי. יתר-על-כן, יש בהזיה הזו עבודה-זרה וכפירה בתורה, מפני שמכשף האופל קובע שמצות תפילין גורמת לירידת שפע לעולם-הזה: "לעשות פירות ואיבים כראוי". וכל מי שטוען שמצוות התורה נועדו לשמש כסגולה פגאנית להורדת שפע לעולם-הזה הינו שוגה בעבודה-זרה וכופר בתורה, וכבר ראינו דוגמה דומה לעיל בדוגמה מט, ראו נא שם ובהפניה למאמר בעניין "תורה מגנא ומצלא", וכן ראו בעניין זה: "מטרת המזוזה – ביקורת רבנו על שר"י".


דוגמה פז


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יג ע"ב), נאמר כך:


"הפרשה השנייה [מפרשיות התפילין] – 'וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ' [שמ' יג, ה], זו ה"א ההיכל שנפתח רחמה מתוך יו"ד בחמישים פתחים [...] וזו ה"א, האות השנייה של השם הקדוש".


מכשף האופל החליט שהיו"ד הראשונה של השם המפורש: יהוה, לא רק פותחת את רחמה של האדמה, אלא גם את רחמה של האות ה"א, דהיינו את רחמה של האות השנייה שבשם המפורש "בחמישים פתחים". ואין צריך לומר, שקשירת הזיות שכאלה לשם המפורש היא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא. ולא הבאתי את ההזיה הזו אלא מפני שמסופה עולה, שהאותיות הללו שנזכרו הן אותיות השם המפורש. ואלמלא כן לא הייתי מתייחס להזיה הזו, כמו הזיות מחליאות רבות שהנני מדלג עליהן, מפני שאינן נוגעות באופן ישיר ליסודות הדת.


דוגמה פח


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יד ע"א), נאמר כך:


"פרשה שלישית [מפרשיות התפילין] – סוד הייחוד של 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל' [דב' ו, ד], זו וא"ו [דהיינו האות השלישית שבשם המפורש: יהוה], שכוללת הכל ובה הייחוד של הכל".


המשפט "הייחוד של הַכֹּל" משמעו חיבור של עניינים רבים. כלומר, שוב מכשף ההבל מזייף את יסוד ייחוד ה', והופכו לחיבור של עניינים נפרדים, וכמו שראינו בשלל דוגמות, מקצתם בחלק זה. קצרו של דבר, ה"סוד" שהמכשף הטמא מציין כאן, הינו שיתוף ומינות וכפירה-בתורה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמה כסילים כומרי הדת בימינו אשר מרוממים את הספר הנתעב הזה. "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).


דוגמה פט


בהמשך ההקדמה שם (יד ע"א), נאמר כך: "מצוה ארבע-עשרה – לשמור את יום השבת [...] שהוא יום של מנוחה לעולמות, וכל המעשים נשתכללו בו ונעשו עד שהתקדש היום".


מדברי המכשף הטמא עולות שתי השקפות רעות:


1) המושג "מנוחה" מורה על מציאותם של גופים שמתעייפים ומתייגעים, והואיל ולפי המכשף הטמא המושג "מנוחה" שייך בעולמות העליונים, ברור שגם הנבראים שנמצאים בעולמות העליונים הם גופות, דהיינו המלאכים, והוא הדין גם להקב"ה אשר מתואר בספר-האופל כמי ששוכן בעולמות העליונים לצד המלאכים ולצד ישויות אלהיות נוספות... "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ" (יש' מ, כח).


2) תפישת מעשה בראשית כפשוטו – מדברי הטמא הזוהרי עולה, שכל מעשה בראשית התרחש כפשוטו וכפי תיאורו והשתלשלותו בראש ספר בראשית, שהרי הוא אומר: "וכל המעשים נשתכללו בו ונעשו עד שהתקדש היום", דהיינו מעשה הבריאה התרחש בשישה ימים מדויקים עד ששקעה שמשו של היום השישי. וכבר ראינו את ההשקפה הנחותה והחשוכה והפרימיטיבית הזו בדוגמות י, ו-כד ושם הרחבתי והעתקתי את דברי רבנו הנחרצים כנגד השקפה זו, ואביא לפניכם רק קטע אחד מתוך דברי רבנו במורה בעניינה (ב, כט):


"האחת הקדמה זו, והיא, שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [חגיגה ב, א], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה', או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה".


דוגמה צ


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יד ע"א), נאמר כך: "כיוון שהתקדש היום [יום השבת], נשארה בריאה של רוחות שלא נבראו להם גופות, וכי לא ידע הקדוש-ברוך-הוא לעכב לקדש את היום [את כניסת יום השבת] עד שיבָּראו גופות לרוחות הללו? אלא, עץ-הדעת-טוב-ורע עורר את אותו הצד האחר של הרע [=ה'סטרא אחרא', דהיינו אלוה פגאני מרושע שקיים לצד בורא-עולם] ורצה להתחזק בעולם, ונפרדו כמה רוחות בכמה מינים להתחזק בעולם בגופות".


לפי הגילול הזוהרי, עץ הדעת הוא ישות אלהית, והוא עורר את ה"סטרא אחרא" אשר רצה להתחזק בעולם – ובגלל התעוררותו של ה"סטרא אחרא" הוא הצליח, כנגד רצונו של הקב"ה, לגרום ל"כמה רוחות בכמה מינים" – דהיינו שדים מרושעים ממינים שונים, "להתחזק בעולם הגופות". וכל החיזיון הזה הינו חיזיון פגאני מובהק, שהרי הוא מתאר את ה' יתברך כאלוה מוגבל בכוחו אשר מצוי במלחמה תמידית עם אלוה מרושע שנקרא "סטרא אחרא".


ועדיין שאלה במקומה עומדת: מדוע אפוא הקב"ה לא עיכב את כניסת יום השבת? ובכן, בהמשך הדברים שם נאמר: "אבל הקדוש-ברוך-הוא הקדים רפואה, שדילג לפניו קידוש יום, והקדים לפני ה'סטרא אחרא', והתקיים העולם". כלומר, בשל אי-יכולתו של הקב"ה להתמודד עם ה"סטרא אחרא", הוא נאלץ להקדים את כניסת יום השבת, כדי שקדושתו של יום השבת תחליש את כוחו של ה"סטרא אחרא" וכך הוא-הקב"ה, יוכל לגבור עליו ולקיים את העולם.


אגב, דברי המכשף לעיל הינם זיוף של אגדה מזויפת, דהיינו זיוף על-גבי זיוף, ומדבריו גם ניתן ללמוד על תפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן שכילתה את מה שנותר ממוחם של מכשפי הטומאה. ובעניין אגדה זו ראו: "קאפח והשדים והקוזק מקוצק", שם בדוגמה השלישית והרביעית.


נקודה נוספת, מהמשך הדברים שם עולה בבירור, שספר-האופל אינו ספר משלים, שהרי בשל השתלשלות האירועים הדמיוניים וההזויים הללו נפסקה הלכה למעשה, וכך נאמר שם:


"ומה שחשב ה'סטרא אחרא' להיבנות בעולם ולהתחזק, נבנה בלילה הזה ה'סטרא טבא' והתחזק, ונבנו גופות ורוחות קדושות בלילה הזה מ'סטרא טבא', ומשום כך עונתן של חכמים שיודעים את זה משבת לשבת".


כלומר, מי שמקיים מצות עונה בליל שבת, בונה "גופות ורוחות קדושות בלילה הזה מ'סטרא טבא'", וכל זה הזיה נגעלה אשר מחדירה מחשבות-מינות למוח הכסיל שמאמין בהן – שהרי ההזיות הללו מחדירות אמונות פגאניות בישויות אלהיות אשר נלחמות זו בזו ומשפיעות על העולם-הזה בהתאם למעשיו של האדם, וכך מחשבת האדם פונה מעם ה'-אלהים-אמת לעבר הזיות פגאניות ויראה מיצורים דמיוניים. יתר-על-כן, מי שמאמין שהקדוּשה היא עניין מאגי אשר נקבע לפי שעת קיום מצות עונה, מתדרדר להזיה חמורה מאד לפיה, לא מעשיו הטובים או הרעים הם הקובעים את קדושת האדם ומעלתו, אלא אלוה דמיוני פגאני הוא זה שקובע את קדושת האדם ומעלתו הרוחנית, כלומר הקדושה היא עניין מאגי ולא עניין מושׂכל.


ומדוע השקפה זו כֹּה רעה? מדוע ההשקפה שיש ליהודי "קדושה מובנֵית" כֹּה משחיתה?


ובכן, עסקתי בעניין חשוב זה במאמר: "מופע המינות של קלנר", ושם הוסברה ההשקפה הזו שאוחזים בה הוזי ההזיות האורתודוקסים, לפיה אדם שנולד כיהודי הוא קדוש בעצם מהותו. עוד הוּכח שם, שקרבת האדם לבוראו נבחנת ונמדדת בבחירת פעולותיו ובהשקפות שהוא בוחר ללכת בהם: אם הוא בוחר בדרך האמת והקדוּשה, אכן הוא יהיה קדוש, אך אם הוא יבחר בדרך הטומאה והמינות, הוא יהיה גרוע מהגוי, שהרי שלא כגוי, דינו יהיה מורידין ולא מעלין.


והנה לפניכם ראיה מספר התורה (ויק' יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", ואם הקדושה הינה קדושה מובנית מדוע הקב"ה מצווה עלינו להיות קדושים? דהיינו לפעול באופנים של קדושה? והנה ראיה נוספת (ויק' יח, ל): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם", נמצא, שהטומאה ולהבדיל הקדושה נובעות מבחירה בפעולות נעלות או מתועבות, כלומר, היא נקבעת לפי בחירת האדם את מעשיו ולפי הפניית מחשבתו לבוראו.


והנה ראיה נוספת (ויק' כ, ז–ח): "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם", והקדושה הזו שהקב"ה מקדש אותנו בה היא קדושת קיום המצוות, שהרי נאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ולא קדושה מאגית-פגאנית דמיונית שדרוש לה "מונה גייגר" כדי לראותה! ואם קלנר ושאר המינים הגרמנים היו הולכים למָּארי כאשר הם היו קטנים, אולי הם לא היו נופלים בהזיות שחץ וכפירה כל-כך מגוחכות.


והנה לפניכם סיכום העניין מתוך המאמר שנזכר:


קלנר נחבט בסכלותו בין שתי השקפות מינות: 1) מן העבר האחד הזיית המינים [...] 2) ומן העבר האחֵר הזית המינות המתנשאת, היהירה והגזענית שכל-כך מתאימה ליהודי אירופה, ואשר לפיה היהודים מעצם טבעם הגנטי נשׂגבים ומרוממים מעל כל אומות העולם. וזו הזיית כפירה ומינות לא פחות חמורה מקודמתה, שהרי גם ההזיה הגרמנית הזו מבטלת את הצורך בקבלת יסודות הדת, כל-שכן את הצורך בקיום המצוות ובחתירה לטהרת המחשבה והפנייתה לבורא-עולם – שהרי, לפי ההזיה הזו, די בהשתייכות חיצונית לעם-ישראל כדי להקרין קדושה ועליונות, אין צורך לידע את בורא-עולם ולעבדו באמת ובלבב שלם! והנה לפניכם דברי התורה המפורשים בעניין זה, ואין לי צל של ספק שקלנר הגרמני בור ועם הארץ בפסוקי התורה:


"וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּנְתָנְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ [=אימתי ייתן ה' אותך עליון? רק אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך!], וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַבְּרָכוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגֻךָ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' כח, א–ב). כלומר, רק קבלת יסודות התורה וקיום מצוותיה, הם אלה שמייחדים ומרוממים את היהודי.


וכאמור, השקפת דת האמת היא, שמעלת האדם, היהודי או הגוי, נקבעת לפי בחירותיו, פעולותיו ומעשיו, וכן לפי מידת הפניית מחשבתו לדברים הנעלים, והסיבה שחז"ל נתנו יחס מועדף ליהודים היא מפני שעם-ישראל בכללותו קיבל את תורת האלהים! ומכוח ההליכה בחוקותיה ובמצוותיה עם-ישראל עידן את מידותיו, שכלל את נפשו, ורומם יסודות הומאניים. ברם, כל גוי וכל יהודי עשוי להתרומם לשׂגב המחשבה, או חלילה להתדרדר לשפל הטומאה, והדבר תלוי בבחירתו הוא. אלא, שעם-ישראל בחר מקדמת דנא לקבל את התורה והמצוות, ואילו הגויים בחרו ללכת בדרכי התהו והמאגיה הפגאניים, שדרדרו אותם לאכזריות איומה.


והנה לפניכם ראיה נוספת מן התורה (דב' יח, ט–יג): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ".


כלומר, הקב"ה הוריש את עמי כנען הזימתיים והאכזריים מפנינו לא בגלל מעלת קדושה דמיונית שיש לעם-ישראל, ולא בגלל נחיתות טומאה מובנית שהגויים נולדו עמה, אלא בגלל בחירתם של עמי כנען ללכת בדרכי התועבה, הזימה והאלילות. ולכן, הקב"ה מזהיר אותנו, שלא נלמד את הרע והמכוער מן הגויים המושחתים, כלומר, דינו של האדם לפני בורא-עולם נקבע על-פי בחירתו: האם הוא הולך בדרכי הקדושה והטהרה או בדרכי המינות והזימה.


והנה עוד ראיה מן התורה (ויק' כ, כב–כג) כדי להבין עד כמה קלנר וחבר מרעיו, המינים הגרמנים, שחצנים וכסילים: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל חֻקֹּתַי וְאֶת כָּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ, וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם", הנה נמצא, שהקב"ה קץ בגויים בגלל מעשיהם ולא בגלל טומאה גנטית מובנית, וכאשר עמֵּנו חטא הארץ הקיאה גם אותנו לגלות ארוכה ומייסרת.

ויש עוד ראיות רבות מן התורה ליסוד הזה, שהאדם הוא זה שבוחר אם להתעלות לרוממות הקדושה או חלילה להתדרדר לשפל השפלות ברדיפת הבצע, הזימה, המינות והתועבה.


דוגמה צא


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יד ע"ב), נאמר כך:


"שהרי אז רואה את זה [את תלמידי החכמים שמשמשים מיטתם בלילי שבתות] ה'סטרא אחרא', שכמו שהיא [ה'סטרא אחרא'] חשבה לעשות, עשתה הצד של הקדושה. [ואז ה'סטרא אחרא'] הולכת ומשוטטת בכמה צבאות והצדדיים שלה, ורואה את כל אותם שמשמשים את מיטתם בגילוי של גופם לאור הנר, וכל אותם הבנים שיוצאים משם הם נכפים [חולים במחלת הנפילה], שהיו שרויים עליהם רוחות מ'סטרא אחרא' ההוא, ומאותם הרוחות [הרעות] הערטילאיות של הרשעים שנקראים 'מזיקים' [שדים], ושורה בהם לילית והורגת אותם".


לפי המכשף הבהמי והזימתי, ה"סטרא אחרא" משוטטת בלילי שבתות בין המיטות של אלה שמשמשים את מיטתם, וכל אלה שמשמשים את מיטתם לאור הנר, ה"סטרא אחרא" שורה עליהם, הוא ועוד רוחות שתחת פיקודו, וכן עוד רוחות שנקראים "מזיקים" והם השדים, ויחד עם כולם שורה גם לילית (ישות אלהית ידועה בקבלת המינות הפגאנית), וכולם גורמים לאותם הבנים שיהיו נכפים, ולילית אף מגדילה לעשות במה שהיא הורגת אותם, פשש... ואין צריך לומר שמדובר בסיפורי פוגי פגאניים, דהיינו בסיפורי מינים חזירים נחותים ועלובים, ואפילו סיפורי "האחים גרים" האכזריים או סיפורי "אלף לילה ולילה" של הערבים הטיפשים – כולם עדיפים בהרבה על סיפורי המינות הכעורים הללו של ספר-האופל, אשר מתיימר להיות תורה-שבעל-פה! וכל אמונה בהזיות הפגאניות הללו היא חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא.


ומכשפי הטומאה ממשיכים בהזיותיהם הפגאניות:


"כיוון שהתקדש היום והקדושה שולטת על העולם, אותו ה'סטרא אחרא' מקטין עצמו ונטמן כל ליל שבת ויום השבת, פרט ל'אסימון' [עוד איזה ישות פגאנית דמיונית שהמכשף הגה במוחו החולני והזימתי], וכל הכת שלו [כל הרוחות הרעות שתחת פיקודו] שהולכים על הנרות בסתר לראות את הגילויים של התשמישים, ואחר-כך נטמנים בתוך נקב התהום הגדול".


ובכן, ראו נא כמה כסילים עובדי האלילים הארורים הללו, אשר סבורים שיש ישויות פגאניות אשר מציצות וצופות בהם בשעה שהם משמשים עם נשותיהם. ומי שמאמין בהזיות הללו ומתיירא מן השדים המציצנים הללו, ואף נזהר שלא לשמש לאור הנר כדי להציל את עצמו מנזקיהם – הרי שהוא עובד עבודה-זרה, שהרי הוא פועל פעולות כדי למלט את עצמו מנזקיהן של ישויות פגאניות דמיוניות. כך אפוא הפכו המינים המכשפים הארורים את מצות חכמים, שלא לשמש לאור הנר משום צניעות ופרישות ובושה קמי שמיא, ללא פחות מעבודה-זרה!


קצרו של דבר, מדובר כאן בעיקר עבודה-זרה ותכליתה, כי מהות התשמיש בחושך לפי דמיונם היא הסרת ה"קפידא" של "האסימון" ויתר השדים המציצנים שגורמים לבָּנים להיות נכפים – וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם: הם עשו פולחנים שונים כדי להסיר "קפידות" ונזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמד אותנו רבנו במורה (ג, ל):


"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, והוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה' [=אומה פגאנית קדומה], אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על-כך אריכות ימים ומניעת הייסורין וסילוק החולאים [...]


וכאשר נתפרסמו הדברים [=השקרים] הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים, ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".


ובמורה-הנבוכים (ג, לז) מוסיף רבנו ואומר כך:


"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות, מדמים [בהן] שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן מדמים שהם] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותן מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית [ואמר] כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".


דוגמה צב


בהמשך הקדמת ספר-האופל (יד ע"ב), נאמר כך: "כיוון שיצאה השבת, כמה צבאות ומחנות פורחים ומשוטטים בעולם [=השדים], ועל-כן תוקן 'שיר של פגעים' [מזמור צ בתהלים אשר פותח במלים: 'ויהי נועם'], שלא ישלטו על העם הקדוש. לאיזה מקום משוטטים בלילה ההוא כשיוצאים בחיפזון וחושבים לשלוט בעולם על העם הקדוש, ורואים אותם בתפילה ואומרים את השירה הזו [מזמור צ האמור], ובראשית מבדילים בתפילה ומבדילים על הכוס, פורחים משם והולכים ומשוטטים ומגיעים לתוך המדבר. הרחמן יצילנו מהם ומהצדדים הרעים".


לפי המכשף, מיד בצאת השבת יוצאים השדים לשוטט בעולם. השדים מבקשים ל"לשלוט בעולם על העם הקדוש" ולהזיק להם בכל מיני נזקים דמיוניים פגאניים. אך כאשר הם רואים את עם-ישראל מתפללים ואומרים "שיר של פגעים" (כך חכמים ע"ה קראו למזמור צ בתהלים, שפותח במלים 'ויהי נועם', וכך גם רבנו קוראו, ראו נא במורה ג, נא), וכן מבדילים בתפילה ועל הכוס, "פורחים משם והולכים ומשוטטים ומגיעים לתוך המדבר", וכידוע, המדבר הוא מקום משכנם של השדים לפי דמיונם הקודח של עובדי האלילים, וכדברי רבנו במורה (ג, מו):


"מאותן ההשקפות המפורסמות [של עובדי האלילים הקדמונים], שהשדים שוכנים במדברות, ושם הם מְדַבְּרִים ומתגלים. אבל בערים וביישוב אינם נראים, עד שמי שרצה מאנשי-העיר לעשות דבר מאותן ההזיות, צריך לצאת מן העיר לישימון ולמקומות השוממים".


וכבר הוּכח שמאמיני השדים הנחותים מחרפים ומגדפים את השם הנכבד והנורא, מפני שהם מודים בעבודה-זרה שהיא אמת, וכל המודה בעבודה-זרה גם כופר בכל התורה כולה, וכבר העתקתי שוב ושוב את ההלכות בעניין זה, וראו: "השֵּׁדים – נחלת השוטים והחטָּאים".


נקודה נוספת: שוב מכשף הטומאה הופך את המצוות לעבודה-זרה, שהרי לפי שיטתו, אמירת מזמור צ בתהלים (ויהי נועם) וכן התפילה וההבדלה במוצאי שבת, מרחיקים את השדים! וכבר הוסבר עניין זה בהרחבה בדוגמה הקודמת, וראו גם במאמר על נטילת ידיים בפרק על קארו.


זאת ועוד, גם מדוגמה זו עולה באופן מובהק שספר-האופל איננו ספר משלים וחידות, שהרי אמירת "ויהי נועם" במוצאי-שבתות הינה הלכה למעשה אשר פוסקים המקובלים הפגאניים המהובלים ועמם יתר הכסילים האורתודוקסים הוזי ההזיות. וכך פוסק מוסא איסר-לשלשת (שבת רצה, א): "ואומרים ויהי נועם", וכן פוסק קארו הקראי: "ואם חל [תשעה באב] במוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם [משמע שבכל שאר מוצאי השבתות אומרים]" (תשעה באב תקנט, ב), "ואם חל [פורים] במוצאי-שבת אומר ויהי נועם, קודם ואתה קדוש" (מגילה תרצג, א). כמו כן, המכשף אומר: "הרחמן יצילנו מהם ומהצדדים הרעים", כלומר לא מדובר במשל וחידה אלא בחשש אמיתי ובסכנה ברורה ומיידית שחובה להינצל ממנה באמירת "ויהי נועם"... ודרך אגב, מסוף דברי המכשף שוב עולה האמונה הפגאנית בישויות אלהיות מרושעות, שהרי הוא אומר: "הרחמן יצילנו מהם ומהצדדים הרעים", והצדדים בלשונו הוא כינוי לאותן ישויות.


סוף דבר


"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".


מהלכות עבודה-זרה ספי"א הננו לומדים, שההבלים ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות. וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.


וראוי להזכיר שוב ושוב לעצמנו את פסק חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו), כדי שנתעורר להבין את חומרת דינם של המינים המתעים את עם-ישראל אחרי ההבל, המרחיקים אותנו מייעודנו להיות עם חכם ונבון שיכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומנציחים את היותנו עם סכל ונבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ]' [דב' יג, יח]".


"וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ [=דרך האמת] וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ, לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וְהוּא לָמוֹ [המינים לא יזכו ללכת בה לעולם אף שיראו את הדרך בעיניהם] הֹלֵךְ דֶּרֶךְ וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעוּ [וכל ההולכים בדרך הצדק לא יתעו עוד, ואפילו האווילים שהותעו וטומטמו על-ידי המינים]" (יש' לה, ח).


הזוהר – הזיה פגאנית כעורה (חלק יב)
.pdf
Download PDF • 278KB

161 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page