כאשר אנו באים להוכיח את האורתודוקסים של דורנו שהם עובדי עבודה-זרה, למחצה לשליש או לרביע, בשוגג או במזיד, ביודעין או שלא ביודעין, הם מיד מתרעמים וטוענים שדבר זה אינו נכון. ותחילה נבאר בכלליות כי השורש והיסוד של כל עבודה-זרה, היא האמונה שיש כוח מאגי או ישות על-טבעית עצמאית, מבלעדי ה' יתעלה שמו, שפועלים ומשפיעים על חיינו.
במאות השנים האחרונות הופיעה ביהדות עבודה-זרה חדשה בשם "סטרא אחרא" (=תרגום מילולי 'צד אחר'), ולפי הזיות ההוזים שאוחזים בעבודה-הזרה הזו, קיימים בעולם כוחות טומאה שפועלים כנגד כוחות קדושה. מקור ההזיה זו, כמובן, הוא בספר הזוהר האפל, אותו חיברו כת מקובלים בספרד של המאה הי"ג. מקובלים אלו הושפעו רבות מדתות זרות ואמונות כוזבות. אחת מן הדתות שהושפעו מהן היא הדת "הזורואסטרית" שהאמינה ב"דואליזם". דת זו הפיצה את השקר לפיו קיימות בעליונים שתי רשויות על-טבעיות נפרדות ובלתי תלויות, שתמיד נלחמות זו בזו על נפשם של הבריות: האל הטוב – "אהורה מזדא", והאל הרע – "אנגרא מניו". גם בנצרות אמונה זו רווחת, שם מציירים את השטן כישות הרעה ואת האל כישות הטובה.
כמובן שאמונה זו מנוגדת ליסוד תורת-האמת שקיבלנו בסיני, שהרי בה נאמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דב' ד, לה). גם הנביא ישעיהו הכיר את הדעות הכוזבות של עובדי-האלילים, והזהיר מפניהם בנבואותיו בשם אלהים חיים: "כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים", "אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד, זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי. לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע, אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (יש' מד, ו; מה, ה–ז).
דברי הנביא ישעיהו פוסלים את הדואליזם באופן ברור וחד משמעי. האל הוא אחד יחיד ומיוחד. הוא יצר גם את האור וגם את החושך, כלומר הוא זה שברא את העולם באופן כזה שהטוב יחול על ההולכים בדרכים טובות, והרע יחול על המרשיעים. אין שום אל אחר זולתו. וכאמור, מי שמאמין שיש עוד אלוה, יהיה שמו אשר יהיה, אשר שולט בעולם מבלעדי בורא-עולם, או שמעלה על לבו שישנה איזו ישות שפועלת באופן עצמאי ושעלולה להשפיע על חייו מבלעדי ה' יתברך – הרי זה כופר בעיקר. וכמו שפוסק הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (א, ב–ז):
"והוא שהתורה אומרת: 'אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' [דב' ד, לה], כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו. [...] וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר [=כל שקר פגאני שפונים אליו ומרוממים אותו הוא בגדר אלהים אחרים] חוץ מזה – עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' [שמ' כ, ב; דב' ה, ו] וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו.
אלוה זה אחד הוא, אינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה [דהיינו כקבוצת פרטים דומים], ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם [...] לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד' [דב' ו, ד]".
אולם, כל זה לא הפריע למקובלי תורת המאגיה, והם החדירו לדתנו הטהורה עבודה-זרה בשם "סטרא אחרא", אם כי בלבוש קצת שונה. בספרם האפל קיימות שתי גישות מנוגדות: האחת רואה בסטרא אחרא את עושֶׂה-דברו של האל, והאחרת רואה בו סמכות רוע עצמאית שנלחמת נגד כוחות הטוב האלוהיים. הסימטריה בין הסמכות האלוהית הטובה לסמכות האלהית הרעה מודגשת בכך, שבמקביל לעשר הספירות "האלוהיות" קיימים "עשרה כתרי דמסאבותא" של הטומאה למטה. מדובר בשתי מערכות שונות ונפרדות שמושפעות זו מזו: כשכוחות הקדושה האלוהיים גוברים ה"סטרא אחרא" נחלש, וכשכוחות הטומאה גוברים הקדושה נחלשת.
לפי דמיונם, בעת שחרב בית-המקדש, כוחה של השכינה נחלש והשפעת ה"סטרא אחרא" גברה, אבל לעתיד לבוא השכינה תתחזק וה"סטרא אחרא" יוכנע ויושמד. ליהודים תפקיד חשוב במאבק האיתנים: עוונותיהם מחזקים את ה"סטרא אחרא" ומאפשרים לו להוציא לפועל את זממו, בעוד שהמצוות שהם מקיימים מגבירות את כוחה של השכינה ועוזרות לה לדכא את אויבה הזדוני. ובמלים אחרות, כוחו הטמיר של בורא-עולם אינו כוח שאין לו קץ, ואם כך, בהכרח שהוא יתעלה גוף, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (א, ו):
"אילו היה היוצר גוף וגווייה היה לו קץ ותכלית, שאי-אפשר להיות גוף שאין לו קץ, וכל שיש לו קץ ותכלית יש לכוחו קץ וסוף [=מי שכוחו מוגבל יש לו קץ ותכלית, ומי שיש לו קץ ותכלית הוא בהכרח גוף], ואלוהינו ברוך שמו: הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל [=היקום] סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר: 'יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד'".
מהזייתם האחרונה של מקובלי האופל גם עולה שבורא-עולם תלוי וזקוק נואשות לבני האדם: ברצונם יקיימו מצוות ויחזקו את מעמדו בפנתיאון הפגאני הדמיוני שיצרו לעצמם, וברצונם יחלישו אותו ויחבלו במאמציו לדכא את אויבו המר – ה"סטרא אחרא". הזיה זו היא הזית-מינות וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, מפני שהיא גם מייחסת לבורא-עולם מגרעת חמורה (וכל ייחוס מגרעת לבורא מדרדר ישירות להגשמה) וגם מודָה בקיומה של עבודה-זרה נגעלה.
לפי מקובלי האופל כוחו של ה"סטרא אחרא" כֹּה עצום ורב, עד שקשה מאד להכניעו ב"דרכי מלחמה" ולכן מוטב לפייסו ולשחדו במתנות. מוטיב זה חוזר מספר פעמים בספר האופל: מצוות כמו: שעיר לעזאזל, עגלה ערופה, מים אחרונים והשיער שבו קשורות פרשיות התפילין, מוסברות כמתן שוחד ל"סטרא אחרא" (ולכן תראו בתפילין האורתודוקסיות קווצות של שיער לבן מבצבץ מתוך בסיס התפילין של-ראש שנקרא 'תיתורא', הוא מבצבץ בחלק הקדמי, הרחוק מן ה'מעברתא' שבו עוברות הרצועות). למשל: שילוח השעיר לעזאזל נתפשׂ כעריכת סעודה מיוחדת ל"סטרא אחרא", סעודה שתעסיק ותרַצה אותו כדי שלא יפריע להקרבת השעיר לה'. כלומר, בני ישראל שרוצים להתקרב לאלוהיהם צריכים לדחות את ה"סטרא אחרא" ולתת לו חלק שיתעסק בו. כלומר, עד לביעור הרע ונצחונו המוחלט של הטוב, האדם חייב להרחיק את ה"סטרא אחרא" מעליו ומעל האל על-ידי שיתופו בעבודת האלוהים – ואין עבודה-זרה גדולה מזו, וכך, עד היום, יש רבים מבני עמֵּנו שעובדים את "כוחות הטומאה" וה"סטרא אחרא".
קצרו של דבר, עיקמו מצוות וכן הוסיפו עניינים שתכליתם לשמש כתקרובת לעבודה-זרה!
לקמן אוסיף ואפרט כיצד היא עבודתה, אף שחלק מעובדיה אפילו לא שמים לב לכך:
1) לפי ההלכה הרווחת בימינו (ראו בן-איש-חי ש"א פר' תולדות אות א), כאשר אדם קם בבוקר "רוח רעה" שורה על ידיו, ולכן עליו לטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין כדי לסלק מעליהן את הרוח הרעה, ואם לא, הרוח הרעה הזו לא תסור ממנו. ובמילים פשוטות, הנוטל מאמין שיש כוח רוחני ששולט עליו מבלעדי ה', והוא זקוק לפעול על מנת לבטל אותו, וזו עבודה-זרה!
לדעת הרמב"ם, מטרתה של נטילת-הידיים היא להכין את האדם לתפילה ולקרית-שמע או ללימוד התורה (ראו הלכות תפילה ז, יא), הכנה זו נועדה גם לשם ניקיון אך בעיקר להכנעת הלב טרם יצירת הקשר עם בורא-עולם, בבחינת: 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' (עמוס ד, יב). וכן אין צורך ליטול כל יד שלוש פעמים, אלא די בפעם אחת וברביעית, וכמו שפוסק הרמב"ם (ברכות ו, ה): "עד היכן נטילת ידיים? עד הפֵּרק. וכמה שיעור המים? רביעית לכל שתי הידיים".
2) יהודים רבים בדורות האחרונים מאמינים שבית-הַכְסֵא (מלשון כיסוי וצניעות) הוא משכן ה"סטרא אחרא" (הצד האחר, דהיינו אלהים אחרים) ולכן מצויים בו "רוחות רעות" ו"קליפות" (ראו בא"ח שם פר' ויצא בהקדמה ובסוף אות ד). ואם כן, גם ביציאתו מבית-הַכְסֵא, על היוצא ליטול את ידיו שלוש פעמים לסירוגין כדי להיטהר מן הרוח הרעה השורה עליו. ואכן, כל המאמין שעבודה-זרה היא אמת - רוח רעה שורה עליו, דהיינו בהמיותו מפעפעת ומכלה את נפשו. וכבר הוסבר בסעיף הקודם, שכל המאמין בהבלים האלה נכשל ונחבל בעבודה-זרה.
לסיכום, כל המאמין בקיומן של "רוחות רעות" מכל סוג שהוא הינו הוזה הזיות, ולפי ההלכה האמיתית על האדם לרחוץ ולנקות את ידיו רק אם הן התטנפו מן השתן או מן הצואה.
3) גם בתפילה הוזי הזיות האורתודוקסים עובדים ל"סטרא אחרא", מפני שהם חוששים שמא היא תקטרג על תפילתם, לכן הם אומרים בסוף התפילה קטעי הלכה שנקראים "פיטום הקטורת" וכן "עלינו לשבח", וזאת כדי "לבטל אחיזת החיצונים" (ראו בא"ח שם פר' כי תשא אות יח). מיותר לציין שמדובר בדמיון כסילים ומינים, ובתפילה המקורית שתיקנו חז"ל כלל לא מופיעות תוספות אלו, וכמו שניתן לראות בסידור רס"ג ובסדר התפילה הנאמן להרמב"ם.
4) כאשר יהודי מסיים את סעודתו, ציווהו חז"ל שייטול את ידיו לפני שיברך את ברכת-המזון, וזאת משום "מלח סדומית" שעלול לסמא את העיניים (ומשמע שדין נטילה זו ככל נטילה, דהיינו ברביעית ובכלי, אך שונה היא בכמה עניינים כגון שעליו להשפיל את ידיו לאחריה כדי שכל הלכלוך יתנקה, ראו הלכות ברכות ו, יז), וכדברי הרמב"ם בהלכות ברכות פרק (ו, ד):
"צריך נטילת-ידיים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעוֹ כטבע מלח סדומית, ויעביר ידיו על עיניו ויִסָּמֵא, ומפני זה חייבין ליטול ידיים בסוף כל סעודה, מפני המלח".
בדת החדשה (ראו בא"ח שם פר' שלח לך אות ח) גילו פנים בתורה ועשו ביד רמה ועיקמו את דברי חז"ל. הם החליטו שיש ליטול "מים אחרונים" לא מפני מלח סדומית וכדברי חז"ל המפורשים, אלא מפני ה"סטרא אחרא" – כעין תקרובת וכדי שלא תקטרג על הברכה.
עוד לפי הזייתם, יש להיזהר שיהיו המים מעטים "כי המה חלק הסטרא אחרא". ויש אף כאלה שהגדילו להתגולל בעוונם וכתבו (ראו שם אות ט) שיש לומר בעת הנטילה: "זה חלק אדם רשע מאלהים" ולכוון "חלק אדם רשע" ראשי-תיבות "אחר", שהוא ה"סטרא אחרא". ואם ה"סטרא אחרא" היא אדם אשר מתגבר על בורא-עולם, מי הוא בורא-עולם לפי דמיונם?!
לנגד עינינו אפוא ניצבה ועומדת עבודה-זרה בשיא כיעורה ותפארתה, עבודה-זרה שמשולבת בה מינות ברורה. עובדים את ה"סטרא אחרא" ונזהרים בכבודה על-מנת שלא תזיקֵם.
5) יומם של האורתודוקסים נפתח בעבודת "הרוח הרעה" של ה"סטרא אחרא" וכפי שראינו לעיל, והוא גם נסגר בעבודה-זרה, בעבודתם ל"מזיקים וכוחות חיצונים": בברכות (ד, ע"ב) נאמר כך: "אמר רבי יצחק, כל הקורא קרית-שמע על מיטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו [...] ואמר רבי יצחק: כל הקורא קרית-שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו".
הסכלים הבינו את הדרשה הזו כפשוטה וסוברים שקיימים בעולמו של בורא-עולם "מזיקים" על טבעיים (=שדים ורוחות) שעלולים לפגוע בהם בלילה. ולכן לשיטתם נצטווינו לומר קרית-שמע לפני השינה, ולכן הם גם תיקנו לומר את כל שלוש הפרשיות, הואיל ויש בהן רמ"ח תיבות (בתוספת המילים: 'ה' אלהיכם אמת' שמוסיפים האורתודוקסים בסוף קרית-שמע), וזאת כדי שיהיו ביד האדם כ"רומח" (חרב או חנית) להרוג בו את המזיקים הדמיוניים. בעשותם כן כפרו בתורת האלהים, מפני שהפכו את מצות אמירת פרשיות קרית-שמע לסגולה פגאנית שמצילה ממזיקים דמיוניים, והנה לפניכם דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, טו–טז):
"הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבָּעת, והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן – לא די להם שהם בכלל מנחשים וחוברים, אלא שהם בכלל הכופרים בתורה: שהם עושים דברי תורה רִפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר: 'וְיִהְיוּ חַיִּים לְנַפְשֶׁךָ' [מש' ג, כב]. אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתִּילִּים, כדי שתגן עליו זכות קריאתם, ויינצל מצרות ונזקים – הרי זה מותר [שימו לב, לא רצוי רק מותר!]".
אולם, אותם הסכלים "לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ", הם אינם רוצים להבין ש"מזיקין" בלשון חז"ל הם משל למחשבות זרות ולהרהורים רעים. וכמו שמפורש בברכה שתיקנו קודם קרית-שמע שעל המיטה: "ואל יבהלוני חלומות רעים ולא הרהורים רעים". וכן כותב המאירי (בפירושו שם): "וטעם קריאה זו פירשו בתלמוד המערב [=בירושלמי]: 'להבריח את המזיקים', וביאורו אצלי: המזיקים הידועים והם הדעות הכוזבות, והזקיקוהו בעיתות הפנאי לייחד את ה' כדי שלא יטעה באמונת השַּׁנְיוּת, וכשיקרא על הכוונה הראויה תהא מיטתו בטוחה מהם".
כמו כן, די לקרוא את הפרשה הראשונה, וכמו שפסקו חז"ל ורבנו הרמב"ם בהלכות תפילה (ז, א–ב): "כשיכנס אדם למיטתו לישון בלילה, מברך [...] וקורא פרשה ראשונה מקרית-שמע, ויישן. ואם אנסתהו שינה, קורא אפילו פסוק ראשון או פסוקי רחמים, ואחר-כך יישן". כלומר, אין שחר להזיות המאגיות הפגאניות של מקובלי האופל בעניין המזיקים הדמיוניים.
מאיר אליהו מודה בע"ז שהיא אמת
כאמור, לא רק "עמי ארצות" נכשלים ועובדים את ה"סטרא אחרא", אלא גם כאלה שנחשבים ל"גאונים" ול"חכמים גדולים" [ליתר ביאור עיינו במאמרי "כיצד נזהה חכם אמיתי?"], אחד מהם הוא מאיר אליהו, בסרטון זה הוא חושף את בורותו ושפלות רמתו המחשבתית לעיני כל, ואלו דבריו:
"זה התקנה [שהחיד"א כתב לזלף מים סביב המיטה אחר הביאה], ואז עושים לה כאילו מים אחרונים כמו שעושים לס"מ, 'זה חלק רשע מאלקים' ר"ת אדם, בן איש חי פרשת שמיני אות י [...] שמה [אחרי הסעודה] עושים לס"מ 'מים אחרונים חובה', כאן [אחרי הביאה] עושים ל'לילי' [אשת הס"מ] 'מים אחרונים חובה' [...] בסוף האכילה עושים מים אחרונים, גם בסוף הביאה עושים מים אחרונים, שמה זה ל'סמי' פה זה ל'לילי' [...]
חז"ל אומרים במסכת חולין על דרך הפשט 'מלח סדומית שלא יסמא את עיניו', חז"ל כבר מביאים בזוהר [טיפש, אפילו לא מבין שהזוהר זה לא חז"ל] שזה כנגד היצר הרע, צריך לתת לו מים אחרונים. הארכתי בזה בשו"ת 'מרכבות ארגמן' [...] הבאתי 13 מקורות שאנחנו עושים 'מים אחרונים' לס"מ, אם זה בשערות של העגל על התפלין, אם זה בשעיר המשתלח, אם זה בהרבה הזדמנויות, 13 מקורות הבאתי ל'מים אחרונים'".
ולסיום, אביא לפניכם את דברי הבא"ח (פקודי אות י), כדי שתבינו עד כמה עמֵּנו התרחק מדרך האמת והלך בדרכי החתחתים של ההזיות והדמיונות הכוזבים, וזה לשונו של המת:
"בתחילת הלילה ישכב האדם על צד שמאל דווקא, ואחר חצות-הלילה אם ירצה יתהפך על צד ימינו, ומנהג זה מועיל לו לבטל כוחות החיצונים וכמו שכתוב בשער הכוונות. ויזהר שישן בטלית קטן, שלא יפשוט אותו גם בשוכבו בלילה על מיטתו, ויועיל זה מאוד לבטל כוחות החיצונים וכנזכר בשער הכוונות, ויזהר גם כן שלא יהיה עליו ברזל כשישן [כדי שלא יתגרה בכוחות החיצונים בזה, לפי דמיונו], ויזהר שלא יזכיר בפיו שֵׁם סמ"ך-מ"ם אפילו ביום וכל-שכן בלילה שאז הוא זמן שליטתו. ושֵׁם שמות השדים שיש בלשון לעז, לא יזכיר האדם בפיו, שגם השדים הם בחלקו של סמ"ך-מ"ם ומגביר כוחם כשמזכירים אותם, וכנזכר בשער הכוונות".