top of page

כלב ושמו ברסלב – חלק ב

גם חלק זה אחל בדברי רבנו בצוואתו למורה בעניין שׂוֹטמי ספרו "מורה הנבוכים":


"אבל המבולבלים [הוזי ההזיות המאגיות, כנחמן הכלבי] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".


כאמור, בספר "חיי מוהר"ן" שכתב נתן העזתי תלמידו של הכלבי, יש פרק שנקרא: "להתרחק מחקירות ולהתחזק באמונה". שם, באותיות תז–תיב נתן העזתי מתאר כיצד רבו נחמן הכלבי שר"י פוער את פיו כנגד רבנו הרמב"ם איש האמת ולמעשה כנגד דת משה, שהרי רבנו הינו שליחהּ הנאמן ביותר, מאז שהקב"ה שלח לנו את משה רבנו ע"ה וכל עבדיו הנביאים.


בחלק השני של מאמר זה נמשיך לדון בקטעים מתוך דברי הבלע של המין והכופר נחמן הכלבי כנגד מחשבת ישראל, בעיקר כדי שנבין את עומק תהום הטומאה הסרוחה שאליה צללו בחפץ לב נחמן הכלבי ותלמידו נתן המחבל העזתי. כאמור בחלק הראשון, חילקתי את המאמר הזה לקטעים-קטעים, ובכל אחד מהם ציטטתי פסקה אחת מתוך דברי נתן העזתי בספרו המשוקץ, בתארו את תורת הטומאה של רבו נחמן הכלבי, ולאחרי דברי נתן העזתי, בתוך הקטע המוסגר, נתייחס להשקפות ולדעות שהובאו באותה הפסקה. נמשיך אפוא את אשר החילונו:


אומר נתן העזתי: "ואמר [מורו ורבו נחמן הכלבי] שיכולין להכיר בהפנים של האדם אם למד (מורה הנבוכים), כלומר, שהפנים של זה הלומד זה הספר נשתנה להרע. כי בוודאי הוא אובד [=מאבד] צלם אלקים פנים דקדושה על-ידי זה. וכמו שרואין בחוש שרובם ככולם שעסקו באלו הספרים בדורות הללו, נעשו אפיקורסים גמורים, והם חשודים על כל עבירות שבתורה. כי זה הספר וכן שאר ספרי הַמְּחַקְּרִים [=שם גנאי ידוע בישיבות למשׂכילים ולהוגי הדעות] עוקרים את האדם לגמרי מאמונת ישראל, ומתורתנו הקדושה, ומהשם יתברך, ואחריתו עדי אובד".


נחמן הכלבי קובע שניתן לזהות לפי תווי הפנים אם אותו אדם למד את הספר "מורה הנבוכים" אם לאו. וכיצד ניתן לקבוע? ובכן, הכלבי טוען שתווי הפנים משתנים לרעה, מפני שהוא מאבד את "צלם האלהים" או כלשונו: "פנים דקדושה", בגלל לימוד הספר "מורה הנבוכים".


מה למדנו מדברי הכלבי? ראשית הוא היה שקוע בהזיות חמורות מאד, לפיהן ניתן להבחין לפי מראה תווי הפנים, בין אדם שלמד את המורה לבין אדם שלא למד את המורה... שקיעתו בהזיות הללו ודומותיהן מעידות על סכלות חמורה, וקביעת דברי ההבל הללו כאמת מוחלטת מעידה גם על נוכלות, שהרי מדובר בשקר גס שכל אדם שלמד מעט מדעים יכול לזהותו.


שנית וחמורה מזאת, מדברי נחמן הכלבי אנו למדים שהוא כלל לא הבין את המושג שנקרא "צלם אלהים", כי לפי הכלבי מדובר בסממן חיצוני-חומרי ולא בעניין שכלי מופשט. תפישת "צלם האלהים" של האדם כסממן חיצוני מעידה על השקפת עולם חומרית, דהיינו על קביעת רוממות האדם לפי מאפיינים חיצוניים ולא לאור בחינה אמיתית ומעמיקה... ואנשי השווא והשקר הבהמיים, הריקים והמרוקנים מכל מדע וחכמה, מחויבים לקבוע את דרגת האדם לפי סממנים חיצוניים דמיוניים, כי אם גדולתם המדומה תיבָּחן לפי אמות מידה מדעיות אמיתיות, תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם כמו שאומר רבנו לעיל, ורשעותם ונבלותם יתגלו לעין כל.


ובקוראי את דברי הכלבי אני תמה תמיהה גדולה: אַיֵּה תלמידי רבנו למיניהם? אַיֵּה ראשי ומנהיגי הדרדעים? מדוע מעולם לא שמעתי גינוי מפי מישהו מראשי הדרדעים לדברי הבלע והשטנה הנלוזים של נחמן הכלבי? ובכן, התשובה פשוטה וברורה, רובם המוחץ של ראשי הדרדעים למיניהם בימינו, ואולי אפילו כולם, הפכו תורת אלהים לקורדום חוצבים, רובם ואולי כולם נהנים מדברי תורה, מחללים שם אלהים חיים, וכולם כורעים ומשתחווים למינים.


לגבי המשך דבריו, שכל מי שלמד את הספר "מורה הנבוכים" נעשה אפיקורוס, ובכן, מאין הוא יודע זאת? וכי הוא ערך מחקר היסטורי חברתי וסוציולוגי בעניין הזה? ברור שלא. אלא דבריו הם דברי שקר והפחדה, שמא תתגלה נבלותו – כי כאשר אור הדעת מאיר את האדם, מתגלה סכלותו של נחמן הכלבי, ואת זה הוא לא מוכן לקבל בשום פנים ואופן. ואגב, אם תורתו כל-כך אמיתית וכל-כך נכונה, וכי יש חשש שמשהו יסתור אותה? מדוע הוא כל-כך מפחד?


וכי דת האמת ודרך האמת האלהית כל-כך חלשה ועלובה, עד שכל מי שמתבונן בפילוסופיה עוזב את הדת בריצת אמוק והופך לכופר ולאפיקורוס באופן מיידי? וכי אין זו תעודת עניות לתורת משה? דהיינו שהיא עד-כדי-כך עלובה? וכי אין פקודי ה' ישרים משמחי לב? וכי אברהם אבינו פחד וחשש מלעמוד ומלהתווכח ומלהתמודד נגד אומה שלמה של עובדי אלילים?


ומדוע חז"ל הורו לנו: דע מה שתשיב לאפיקורוס? אלא ברור, שמי שדתו נשענת על מקור מים חיים, מסוגל להתמודד עם האפיקורסים והכופרים למיניהם, אך מי שעובד אלילים ומוחו מטונף בהזיות מאגיות שמוציאות את האדם מן העולם, נמשל כבהמה וכערער בערבה.


***

"גם אני [=נתן העזתי מעיד על עצמו] דיברתי עם כמה אנשים שהם כשרים קצת שלמדו מכבר ספרי הַמְּחַקְּרִים, וכולם אמרו בפה מלא שהם מתחרטים מאד על זה שלמדו, והלוואי שלא היו יודעים מהם. והעידו בעצמן שראוי להתרחק מהם [מספרי החכמה והדעת] מאד-מאד בתכלית הריחוק. אשרי מי שבורח מהם ומחזק את עצמו באמונה שלמה [=בהזיות] לבד כפי מה שקיבלנו מאבותינו כמו שכלל ישראל מאמינים בלי שום חקירות של שטות והבל שלהם".


ואיך אפשר להאמין לנתן השקרן? אשר רק בפסקה הקודמת לעיל אומר שהמשכילים יוצאים למינות, ועתה הוא אומר שהם מתחרטים בפה מלא? וכי המינים הם בעלי תשובה? ואם היה סיכוי אמיתי למינים לשוב בתשובה חז"ל לא היו קובעים שדינם הוא: "מורידין ולא מעלין", ואף לא היו מוסיפים את "ברכת המינים" לתפילה, שעניינה הכרתת המינים ואיבוד זכרם.


עוד יש להבין, מדוע אותם האנשים שנתן העזתי מתאר לעיל, הם רק "כשרים קצת"? והלא הם "מתחרטים מאד על זה שלמדו" את ספרי המחשבה והמחקר? וברור שנתן העזתי מנסה להחדיר את ההשקפה: שכל מי שלמד אי-פעם מחשבה דבק בו רפש וטיט וטומאה לכל ימי חייו! ואפילו אם הוא יתחרט על זה מאד הוא לעולם לא יהיה כשר אלא רק "כשר קצת".


נתן העזתי מחזק את החדרת ההשקפה הזו בהבאת עדויות כביכול מאותם אנשים "כשרים קצת", אשר "העידו בעצמן שראוי להתרחק מהם מאד-מאד בתכלית הריחוק". ואיני מצליח להבין, איך הוא יכול לקבל עדות מאנשים שהם רק "כשרים קצת", דהיינו רוב מהותם היא שהם אינם כשרים, ורק במקצת ממהותם ואישיותם הם כשרים... ואין גבול לַשּׁוֹטוּת.


זאת ועוד, ההזיה הזו שהתשובה מן העוונות אינה מועילה והאדם יסבול מטומאה דמיונית כל ימי חייו היא שקר וכזב, כי אין תריס בפני התשובה, וטהרת הדעת והמחשבה אפשרית לכל אדם אם ירצה (וגם מין יכול לשוב לפני בוראו ויתקבל, אך חכמים אסרו על החברה לקבל את תשובת המינים). נמצא, שנתן העזתי עיקם וסילף את יסודות הדת כדי להחדיר את ההשקפה שלימוד הפילוסופיה מחדיר טומאה דמיונית קבועה לנפש האדם, ואפילו אם אותו אדם ישוב בתשובה שלמה ויתחרט מאד על שלמד את ספרי הדעת, הטומאה הזו תגרום לו עד סוף ימיו להיות רק "כשר במקצת". וברור שמטרתו של הכלבי היא להפחיד את בני האדם מללמוד ומלהשכיל, ומלגלות את האמת על נוכלים וכלבים רעים כמו נחמן הכלבי ונתן העזתי.


***

"ופעם אחת בראש השנה דיבר רבנו זכרונו לברכה [נחמן הכלבי שר"י] גם כן מזה מגודל האיסור ללמוד אלו הספרים המפרשים את התורה על-פי דרכי הַמְּחַקְּרִים, כגון ספרי האבן-עזרא, ובפרט הפירוש הרע שעליו, הנקרא 'מרגלית רעה', וספרי הרלב"ג שמפורסם לכל מה שכתוב בו כנגד התורה הקדושה – שחייב אדם לקרוע כששומע חס ושלום דיבור אחד מדברים אלה. וכיוצא בזה שאר ספרים ההולכים בדרך הזה, אשר כל ההקדמות שלהם לקחו מאריסטו היון ימח שמו ונימח זכרו, ושאר האפיקורסים המפורסמים שהיו קצתם קודם חכמי התלמוד וקצתם בימיהם, אשר כל כוונת בעלי המשנה והגמרא הקדושים שאסרו ללמוד ספרי חכמות יוונית היה על ספרים הללו של אלו האפיקורסים שכולם היו אז אצל היוונים".


נשים לב שנחמן הכלבי גוזר גזירה חדשה וקובע, שחייבים לקרוע כאשר שומעים אפילו "דיבור אחד" מדברי חכמה ומדע. וכמובן שאין שחר להזיה הזו, גם ביחס לדברי מינות. וברור שוב, שכל מטרתו היא להחדיר פחד וחרדה בקרב הפתאים כדי שלא ישכילו ויקנו דעת וחכמה.


ביחס לדבריו בעניין אריסטו, ובכן, אריסטו לא היה כופר במציאות הבורא, אדרבה, הוא היה ממייחדי ה' יתעלה ומן המטיפים למוסר ולמידות נעלות. כמו כן, למיטב הבנתי, חלקו של אריסטו במורה הוא שולי יחסית, לעומת הרחקת הגשמות ושלילת התארים וביאור טעמי המצוות וביאור משלי הנביאים ודברי חכמים, ועוד נושאים רבים וחשובים שאינם קשורים באופן ישיר לאריסטו. והשם "אריסטו" נזכר במורה שש פעמים בלבד. ואיני יודע לאיזה ספרים חז"ל התכוונו, אך מכל מקום רבנו ברר וזיקק את האמת והנכון מספרי הפילוסופים.


קצרו של דבר, דברי נחמן הכלבי שקר וכזב, לא כל הפילוסופים היו כופרים, רובם האמינו במציאות הבורא. וכאמור, אריסטו היה מייחד ה', וגינה מאד את תאוות המין והגרגרנות, וגם הטיף למוסר ולמידות, ודיבר בשבח החכמה והמדע, וכידוע, קבל האמת ממי שאמרו.


***

"וכל מה שזכרו [=שהזכירו] רבותינו זיכרונם לברכה [את השם] 'אפיקורוס', כוונתם על-מי שנמשך לדרכיהם ולסברותיהם, אשר-על-כן גם שאר רשעים גמורים שיש להם כפירה כל שהוא נקרא גם-כן אפיקורוס, כי תולין הקלקלה במקולקל. כי היה פילוסוף אחד ששמו הרע היה אפיקורוס כשמו כן הוא ימח שמו וזכרו, ודעתו הרעה מפורסם בספריהם הרעים. ואיך יעלה על דעת מי שרוצה להיות יהודי לעיין בספרים כאלו הבנויים על יסודות רעים של אפיקורסים מפורסמים שמהם נמשכין כל האפיקורוסים והכופרים שבעולם".


רבנו הרמב"ם מזכיר את אפיקורס במורה, והוא אכן היה כופר במציאות הבורא, מה שנקרא בימינו: אתאיסט, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, יז) בעניינו של אפיקורס:


"השקפות בני אדם בהשגחה חמש השקפות, וכולן עתיקות, כלומר: שהם השקפות שנשמעו מזמן הנביאים מאז שניתנה תורת האמת המאירה לכל המחשכים הללו.


ההשקפה הראשונה, היא דבר מי שחשב שאין השגחה כלל בשום דבר מן הדברים בכל המציאות הזו, ושכל מה שיש בה, מן השמים ועד כל שזולתה, הכל אירע במקרה ואיך שיהיה, ואין שם כלל לא עורך ולא מנהיג ולא משגיח במאומה, וזוהי השקפת אפיקורס. [...] וכבר אמרו השקפה זו אותם שכפרו מישראל, והם האמור עליהם: 'כִּחֲשׁוּ בַּייָ וַיֹּאמְרוּ לֹא הוּא' [יר' ה, יב]. וכבר הוכיח אריסטו את אפסות השקפה זו, ושלא ייתכן שכל הדברים יהיו במקרה, אלא יש להם עורך ומנהיג, וכבר הזכרנו מזה מעט במה שקדם".


נמצאנו למדים, כי נחמן הכלבי משקר ומכזב ומתעתע שוב, שהרי הוא מנסה לצייר את כל הפילוסופים הקדמונים, כאילו כולם אחזו בהשקפת אפיקורס, וההיפך הוא הנכון, אפיקורס היה בודד בהשקפתו זו, ורובם המכריע של חכמי קדם סברו שיש בורא ומנהיג לעולם. ושוב מטרתו ברורה כשמש: להשחיר את פניהם של כל הפילוסופים הקדמונים ולהפוך את כולם לכופרים ולרשעים כדי להפחיד ולהבהיל את בני האדם מלעיין בספריהם או אפילו בספרי רבנו אשר ברר וניפה וזיקק את דבריהם – וכל זאת נבע מן הפחד הגדול שתתגלה נבלותו.


***

"ואי אפשר לבאר בכתב כל מה שדיבר רבנו זכרונו לברכה בעניין האיסור העצום הזה ללמוד באלו הספרים חס ושלום. ואז דיבר רבנו זכרונו לברכה עימנו, ואמר שאין ללמוד ספרים של דרושים ומוסר כי אם אותם ההולכים על-פי רבותינו זיכרונם לברכה, בגמרא ומדרשים וספרי הזוהר וספרי האר"י זכרונו לברכה, וכן כל הספרים שחיברו הצדיקים הסמוכים לדורותינו שהם בנויים על יסודות הררי קודש על-פי דברי הבעל-שם-טוב זכרונו לברכה. שהם ספרי הרב הקדוש מפולנאה, וספר ליקוטי אמרים. וחישב עוד כמה ספרים כאלה שטוב ללמדם".


נתן העזתי ממשיך להפליג "בעניין האיסור העצום הזה ללמוד באלו הספרים חס ושלום", דהיינו בספר "מורה הנבוכים" הקדוש ועוד ספרים מספרים שונים, ואף מכזב שאי-אפשר להעלות על הכתב את כל מה שנחמן הכלבי אמר בעניין "האיסור העצום הזה"... ושוב, כמובן, הוא מזהיר ומפחיד ומאיים ומבהיל, כדי שחס וחלילה תלמידיו לא יתרוממו משוחת הבהמוֹת והסמים וישכילו ולוּ מעט כדי להבין שהכלב מברסלב הוא מין שדינו מורידין ולא מעלין.


בהמשך הוא מורה באלו ספרים כן יש ללמוד, ספרי אלילות ותועבה, ספרים אשר מנציחים את הבערות והטמטום והאלילות בעם-ישראל ובעולם כולו, ספרים אשר גרמו לנו גלות ארורה, ספרים אשר דינם בשריפה ובכל מין של השחתה, ספרים אשר מעכבים את כינונה של ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומונעים את הפיכת עמֵּנו לעם חכם ונבון אור ליהודה ואור לגויים.


***

"והמשכיל יבין מאליו על-פי דברים האלה מאיזה ספרים לרחק [=להתרחק], ובאיזה ספרים יתחזק ויאחז בהם. היינו אותם שהם בנויים רק על-פי הגמרא ומדרשים וספרי הזוהר הקדוש והאר"י זכרונו לברכה והבעל-שם-טוב זכרונו לברכה, אשר שיאחז בהם".


ולא צריך להיות "משכיל" כדי להבין "מאיזה ספרים לרחק [=להתרחק]", שהרי הוא אומר במפורש מה הם הספרים שאסור ללמדם. ויתרה מזאת, הוא מציג את תלמידיו כ"משכילים"! כאילו הטמטום היא מעלה, וכאילו שוחת הבערות היא פני היהדות! ושקריו הם חילול השם.


כמו כן, הוא מתעה את תלמידיו בהזיה שספרי האלילות נאמנים לספרות התלמודית, וגם זה שקר וכזב, כי הקבלה הפגאנית רוצצה במגפיים מסומרים יסודות דתיים מחשבתיים והלכתיים רבים מאד, השחיתה כליל את דת האמת, והחדירה לתוכה אלילות מינות ותועבה. והרחבתי בעניינים אלה במאמרים לא מעטים באתר "אור הרמב"ם", והדוגמה הגדולה לכך מנחמן הכלבי היא החדרתו את המינות, שהרי הוא הורה להמונים לפנות אליו ולהתגולל על קברו.


דרך אגב, לדעת רבנו אין לקבל את כל דברי חז"ל כאמת לאמיתה, שהרי גם הם היו בני אדם וגם הם טעו ושגו, ובכל מקום שדבריהם לא נפסקו והוסכמו להלכה, אין שום מניעה לחלוק על דבריהם, לפיכך רבנו לא נמנע מלחלוק במקרים מסוימים על דברי חכמים בתלמוד בענייני מחשבה. וזו היא דרכה של תורה, שהרי חז"ל לא היו אלהים אלא בשר ודם, והם גם שגו ותעו בעניינים מסוימים, וקבל האמת ממי שאמרו. וכתבתי על כך מאמרים לא מעטים: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם" (בסוף המאמר), "הייתכן שחז"ל היו כסילים?", "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", "ותופשי התורה לא ידעוני (הויות אביי ורבא)", ועוד.


***

"והתלוצץ מאד [נחמן הכלבי] מטעמי המצוות שבספר 'מורה הנבוכים', ואמר: איך יעלה על הדעת לומר טעמי הבל כאלו על קרבנות וקטורת, הלא כמה תיקונים נוראים עצומים נעשים בכל העולמות למעלה-למעלה עד אין סוף על-ידי אמירת הקטורת לבד, דהיינו שאם חס ושלום כדבריהם המוטעים [בעניין הקרבנות והקטורת], מה היה מועיל אמירת הקטורת והקרבנות? ואיך יבוא אחד לומר שטות כזה על טעם הקטורת, שמגיעים עד מקום שמגיעים [דהיינו אמירת הקטורת עולה מעלה-מעלה לפנתיאון הדמיוני שרחש בדמיונו של הכלבי], שאפילו האמירה לבד פועל מה שפועל למעלה-למעלה, כמבואר בזוהר הקדוש ובכתבי האר"י ז"ל.


אך באמת, טעם הקטורת והקרבנות אי-אפשר להשיג כלל, רק אנו מאמינים לדברי משה רבנו עליו השלום [וכי משה רבנו ציווה לומר את הקרבנות ומעשה הקטורת כמנטרה אלילית? וכי הוא מסר לנו שאמירתם עולה מעלה-מעלה לעליונים ופועלת שם גדולות ונצורות?]. ובוודאי יש בזה טעמים נוראים שאי-אפשר להשיג בשום שכל אנושי כלל. ומעוצם גדולתם, גם אמירת פרשיות הקרבנות והקטורת מסוגל מאד, ונעשה מזה תיקונים נוראים בכל העולמות".


נחמן הכלבי מתנגד לטעמיו המושכלים של רבנו למצוות בכלל, ולמצוות הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת בפרט. וברור שהוא שקע מאד בהזיות לפיהן אמירת פרשת הקטורת פועלת בעליונים הדמיוניים של הכלבי "גדולות ונצורות", כאילו יש בכוח שוכני-בתי-חומר להשפיע על העולמות העליונים בכלל ועוד על-ידי אמירת טקסטים כלחשים ומנטרות בפרט...


הפיכת פסוקי התורה או טקסטים בתורה-שבעל-פה או בספרות חז"ל למנטרות "מסוגלות מאד" אשר עושות "תיקונים נוראיים בכל העולמות", משמעותה היא הפיכת תורת משה לסגולה פגאנית, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?", וכל העושה-כן הוא מן המנחשים והחוברים והכופרים בתורה, וכל המפיץ את ההזיות הללו אשר משחיתות את דת האמת, הוא מין ואפיקורוס שדינו מורידין ולא מעלין.


זאת ועוד, ההשקפה שניתן להשפיע על הקב"ה: לפעול פעולות אשר מעוררות אותו לפעול או גורמות לשינויים באמיתת עצמותו (שהרי אמירת פרשת הקרבנות וסממני הקטורת פועלות 'תיקונים נוראים עצומים נעשים בכל העולמות למעלה-למעלה עד אין סוף'), הינה עבודה-זרה, וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "לעורר רחמי שמים?". ולפי דעתי אסור באיסור חמור לומר את פרשת סממני הקטורת כחלק מן התפילה בבית-הכנסת, מפני שיש בה הודאה בספר-האופל, דהיינו הודאה במינות ובאלילות ובעבודה-זרה והחדרת השקפה רעה מאד, כאילו אמירת טקסטים, ואפילו טקסטים מתוך ספרות חז"ל, יש בכוחם לעורר את הקב"ה.


וכבר לעג אליהו הנביא לנביאי הבעל שאחזו בהשקפה אלילית דומה: כאילו יש בכוח האדם לעורר את האלילים הדמיוניים, באמרוֹ להם: "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" (מ"א יח, כז).


אגב, על גדולתה הדמיונית של אמירת פרשת הקטורת יש לשאול: אם אמירתה בתפילה היא עניין כל-כך נעלה, מדוע סגולה זו לא נזכרה בספרות חז"ל? ומדוע בכל הסידורים הקדמונים עניין זה כלל לא מופיע? האין זו תורה חדשה אשר מתמקדת באמירת לחשי-מנטרות שעושות "גדולות ונצורות" במקום לעבוד על המידות האנושיות ולשכלל את החכמה והדעת?


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז, טו–יז).


"אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם" (מ"א טז, יג).


ואצרף כאן כמה קטעים מדברי רבנו במורה בעניין טעמי הקרבנות והקטרת הקטורת, שש הפְּסקות לקמן הן מהמורה (ג, לב) והפסקה השביעית והאחרונה מהמורה (ג, מה):


"לא ייתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת. וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה [...] ושנתייחד לעבודתו [...] והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו [...] הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. [...] לפיכך לא חייבה חוכמתו יתעלה [...] שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו [הקרבנות וכיו"ב] ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל.


והיה נעשה זה אז [ כלומר, אם ה' היה מצווה לעזוב את כל סוגי העבודות הידועות, היה זה] כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר: הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל [רמז לרוממות עבודתו יתעלה שהיא במחשבה בלבד, ולקשר האמיתי שבין האדם לבוראו].


ולפיכך הניח [=הותיר] יתעלה אותן מיני העבודות, והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמיתוּת, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותן לו יתעלה. לפיכך ציוונו לבנות היכל לו [...] ושיהא המזבח לשמו [...] ושיהא הקורבן לו [...] וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו [...] והושג בניהול האלהי הזה שנמחָה זכר עבודה-זרה, ונתבסס היסוד הגדול האמיתי בדעתנו, והוא מציאות ה' ואחדותו, ולא נרתעו הנפשות ולא הרגישו זרוּת בביטול העבודות אשר הורגלו בהן ושלא נודעה שם עבודה זולתן.


ויודע אני כי נפשך תירתע מן העניין הזה בהחלט במחשבה ראשונה [...] ותשאלני [...]: היאך באו ציוויים ואזהרות ומעשים גדולים מדוקדקים מאוד ובזמנים קבועים, והם כולם אינם מטרה לעצמם אלא מחמת דבר אחר [=להכיר באלהותו] וכאילו שזו תחבולה יעצהּ ה' עלינו כדי שישיג את מטרתו הראשונה [=להכיר באלהותו], ומה מונע ממנו יתעלה לצוותנו במטרתו הראשונה, וייתן בנו יכולת לקבל את הדבר, ולא היה צורך לכל אלה אשר אתה חושב שהם על דרך המטרה השנייה [כלומר, שעשייתן אינה מטרה אלא אמצעי להכרה באלהותו של ה' יתעלה].


ושמע תשובתך אשר תסיר מלבך את החולי הזה, ותיגָּלה לך אמיתת מה שהעירותיך עליו. והוא, שכבר נאמר בלשון התורה כיוצא בשאלה זו בדיוק, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף' [שמ' יג, יז–יח]. והנה, כמו שהסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא הייתה [האמצעי להשיג את] המטרה הראשונה [ארץ-ישראל], מחמת חשש מה שאין יכולת לגופותיהם עליו כפי הטבע, לדרך אחרת, כדי שתתקיים המטרה הראשונה, כך ציווה ה' מצוות אלו אשר הזכרנו [הקרבת הקרבנות והקטרת הקטורת וכו'], מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע [כלומר, הטבע האנושי, לאחר שהורגל בעבודות פולחן, עלול להתנגד לעבוד את ה' יתעלה באופנים אחרים, מפני שהוא הורגל לעבוד באופני פולחן מסוימים], כדי שתושג המטרה הראשונה, והיא השׂגתו יתעלה ועזיבת עבודה-זרה.


כי כשם שאין בטבע האדם שיגדל בשעבוד העבדות בחומר ובלבנים וכדומה להם, וישטוף ידיו לשעתו מלכלוכם, ויילחם עם ילידי הענק מיד – כך אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מאד מן העבודות [הזרות] ומעשים רגילים שכבר נינוחו בהן הנפשות עד שנעשו כמושכל ראשון, ויעזוב את כולן בבת אחת. וכמו שניהלם ה' בעיכובם במדבר עד שנתאמצו נפשותיהם, כפי שכבר ידוע כי המדבריות ופראות הגוף מביאים אומץ, והיפך זה מביא מורך, וגם נולד עַם שלא הורגל לכניעה ולעבדות [...] – כך באה הקבוצה הזו מן המצוות בניהול אלוהי כדי שיישארו עִם סוג המעשים הרגילים [הפולחנים שהכירו], כדי שתתבסס הדעה שהיא המטרה הראשונה".


"וכיוון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום [...] אין ספק שאילו הניחוהו [כך] [...] היה ריחו כריח בתי המטבחיים, ולפיכך ציווה בו בהקטרת הקטורת פעמיים בכל יום: בבוקר ובין הערביים, כדי לבשֵּׂם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, וכבר ידעת אמרם: 'מיריחו היו מריחין ריח הקטורת' [תמיד ג, ח], וגם זה ממה שמקיים יראת המקדש. אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל-שכן אילו היה ההיפך, הייתה ההרגשה היפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וְקָצוֹת מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם".


***

"וכן טעמי כל המצוות הקדושים גבוהים ונשׂגבים מאד ונעלמים מעֵין-כל-חי, כמו שכתוב: 'וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי' וכו' [איוב כח, כא], וכמו שכתוב: 'פְּלָאוֹת עֵדְו‍ֹתֶיךָ' [תה' קיט, קכט]".


נחמן הכלבי סבור שאי-אפשר להבין את טעמי המצוות, ועלינו לקיימן באופן עיוור מבלי להבין ואפילו מבלי לנסות ולהבין מדוע נצטווינו במצוה זו או אחרת. כל ניסיון להבין מדוע נצטווינו כך-או-כך הוא לפי נחמן הכלבי בגדר של כפירה ואפיקורוסות. וכמובן שגם דבריו אלה הם טמטום שאין לו תחתית, כי אם הקב"ה היה חפץ שנהיה מטומטמים ונגשש באפילה כרשעים אשר נכשלים ונחבלים, הוא לא היה מורה לנו ללמוד תורה ולהשׂכיל ולא היה מחייב אותנו להכיר ולידע את מי-שאמר-והיה-העולם בדיבר הראשון, וחז"ל לא היו קובעים להתפלל אל ה' שיחון אותנו דעה ובינה והשכל, ועוד בברכה הראשונה ממקבץ הבקשות שבתפילה! ולשם הבנת עניין זה היטב, אצרף פרק מן המאמר: "מלחמתו של הרמב"ם בגדולי האסלה (חלק ד)":


לדעת רבנו, כל מצוות התורה נובעות ממקור חכמה ויש להן תכלית ומטרה, וכך הוא כותב בספרו מורה-הנבוכים בשתי הפְּסקות לקמן (ג, כו; ג, לא):


"כל ציווי ואזהרה מהם [=ממצוות התורה] תוצאת חכמה, והמטרה בו תכלית מסוימת, ושכל המצוות כולן יש להן טעם, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן. [...] ולשון הכתוב בכך ברור: 'חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם' [דב' ד, ח], 'מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו' [תה' יט, י] [...] ואשר ראוי שיסבור בעניין זה כל מי שדעתו שלמה הוא מה שאבאר, והוא, שכלל המצוות יש להן טעם בהחלט, ובגלל תועלת מסוימת ציווה בהן".


"וכל המטרה [במצוות] היא תועלתנו [...] ממה שנאמר: 'לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דב' ו, כד], ואמר: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [שם ד, ו], הרי ביאר כי אפילו החוקים, כולם מורים אצל כל העמים שהם בחכמה ותבונה. ואם היה ציווי שאין לדעת לו סיבה ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על הסוברו או העושהו שהוא חכם ונבון ורם מעלה, ויהיה זה מופלא בעמים? אלא הדבר כפי שאמרנו בלי ספק, והוא שכל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".


אולם, רוב "חכמי ישראל" הוזי ההזיות סברו שהמצוות ניתנו כגזירות שרירותיות ללא מטרה ותכלית. רבנו קידש מלחמה כנגד השקפה רעה זו, וכך הוא כותב במורה (ג, נא):


"וכן כל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".


כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים רחוק מאד מהאמת. ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחריו מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:


"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על-כך שהם ישרים ונברים] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה.


רבנו לא מסתפק בביקורת שראינו לעיל, והוא מנתח בהרחבה את סכלות השקפתם והחולי ששיבש את נפשם של אותם "חכמי ישראל" ההוזים, וכֹה דברי רבנו במורה (ג, לא):


"יש בבני אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצוה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו. והוא, שהם חושבים כי אילו היו המצוות הללו מועילות במציאות הזו ומשום כך וכך נצטווינו בהן, הרי כאילו באו ממחשבה ומרעיון בעל דעה, אבל אם היה דבר שאין להשׂכיל לו עניין כלל ואינו מביא לתועלת הרי הוא בלי ספק מאת ה', שהרי אין בינת אדם מביאה לידי דבר מזה. וכאילו [אצל] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושהו, כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא תועילנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא תזיקנו עשייתו, יתעלה ויתרומם. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו".


עד כאן מן המאמר. ועתה לפסוקים שהכלבי מצטט: הפסוק מאיוב אינו עוסק בחכמה סתם, אלא בחכמה מיוחדת אשר נוגעת להבנת ענייני ההשגחה העמוקים, ובמיוחד בעניין צדיק ורע לו רשע וטוב לו, שעליו ועל ההשקפות השונות בהשגחה סובב כל ספר איוב. ובעניין הפסוק מספר תהלים, ובכן, בפסוק שלאחריו נאמר כך: "פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים", כלומר, עדוֹתיו של הקב"ה אינן בגדר נפלאות אשר נסתרות מבני אדם, אלא, מצוותיו וחוקיו ניתנו לאדם הישר והנבון להבינם בשכלו ולהתפעל מנפלאותיהם דהיינו מאיזונם, משכלולם ומשלמותם.


ויש פסוקים רבים אשר מהללים את החכמה והדעת בתורה בנביאים ובכתובים, ובעיקר בספר משלי, ונצרף כמה מהם: "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו); "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְיָ עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְיָ" (יר' ט, כג); "מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ וְצִדְקָתְךָ לְיִשְׁרֵי לֵב" (תה' לו, יא); "כִּי תָבוֹא חָכְמָה בְלִבֶּךָ וְדַעַת לְנַפְשְׁךָ יִנְעָם" (מש' ב, יד); "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (מש' ג, ד); "רֵאשִׁית חָכְמָה קְנֵה חָכְמָה וּבְכָל קִנְיָנְךָ קְנֵה בִינָה" (מש' ד, ז), ועוד רבים מאד.


ועל נחמן הכלבי ונתן העזתי ודומיהם שבכל דור ודור יש לצטט את הפסוק:


"הֲלַייָ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ" (דב' לב, ו).


***

"גם שמעתי מפיו הקדוש [של נחמן הכלבי הנגעל והארור שר"י] שכשעוסקים בספרים אלו הוא כמו מי שהולך במדבר שמם שאין לו עם מי לפגוע, כך כשנכנסין בספרים אלו הנ"ל אין מוצאין בהם דבר קדושה, והוא כמו הולך במדבר שמם שאין מוצאין עם מי לפגוע".


ובכן, לקבוע שאין בכל הספר "מורה הנבוכים" שום דבר חכמה ושום דבר קדושה, זה באמת טמטום שגם המינים הגרועים ביותר לא יהינו להסכים לו ולטעון כמותו. וברור שמי ששולל את המורה באופן כל-כך גורף פשוט מ-פ-ח-ד שנבלותו וסכלותו יתגלו לאורו הבוהק של המורה, אשר מאיר את השכל בדעה בבינה ובהשכל וחושף את תכסיסי ונכלולי המינים למיניהם.


***

"וזה שהוא זכרונו לברכה בעצמו [נחמן הכלבי שר"י] היה מעיין לפעמים באלו הספרים, הוא בחינת סוד שהלכו ישראל במדבר שהוא מקום הסטרא אחרא. ואיתא בזוהר הקדוש שבשביל זה הלכו ישראל במדבר, כי הם דרכו על הסטרא אחרא בהליכתם שם. ובכוונה זו הוא מעיין בהם בספרים אלו שהם בחינת מדבר, והבן. אבל לנו הוא איסור גדול מאד להביט בספרים של חקירות הנ"ל. גם עיין בהתורה 'בא אל פרעה' (בסימן סד בליקוטי מוהר"ן) שמבואר שם גודל האיסור לכנוס בחקירות, כי נמשכין מחלל הפנוי וכו', ושם מבואר שהצדיק הגדול מאד צריך דייקא לעיין בהם כדי להעלות משם הנשמות שנפלו לשם, עיין שם".


וכל ההזיה הזו שחוזרת על עצמה שוב ושוב בקבלה הארורה שיוחסה לבר-יוחי, ולפיה יש דברים שהם "בחינה" של דברים אחרים, היא פשוט גיבוב מלים שאין לו שום משמעות אמיתית, כרטא ברטא ותו לא. ברם, ההשקפה שנחמן הכלבי מחדיר כאן לפיה עם-ישראל תעו במדבר ארבעים שנה "כי הם דרכו על הסיטרא אחרא", איננה רק טמטום שמעורר גיחוך, אלא היא גם נוגעת לכפירה בדרכי ההשגחה! שהרי עם-ישראל לא תעו במדבר ארבעים שנה כדי לדרוך על סיטרא כרטא, אלא בשל עונשם שלא להיכנס לארץ-ישראל, כלומר, הם לא קיימו שום מצוה ולא זכו בשום מעלה בתעייתם במדבר, אלא פשוט ספגו את עונשם ותו לא. והיה עליהם למות מיד לאחר עוון המרגלים, אלמלא משה רבנו ע"ה שהביא לדחיית עונשם.


עוד אומר לעיל העזתי על הכלבי: "ובכוונה זו [דהיינו לדרוך על הסיטרא כרטא] הוא [הכלבי] מעיין בהם בספרים אלו שהם בחינת מדבר, והבן". ואיני מבין, מה הוא חשב לעצמו? שהוא דורך על הסיטרא כרטא כאשר הוא מעיין במורה? ובאמת ראוי הוא הכלבי לדימוי של הַתְּעִיָּה במדבר: "אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וכו' (דב' א, לה), והתעיה במדבר אף קשורה בקשר ישיר עם שנאת ארץ-ישראל ואהבת הגלות הארורה, ועד היום הכלבי מכשיל את הרבים להפנות עורף לארץ-ישראל ולצאת לקברו לעבוד עבודה-זרה.


עוד הוא אומר לעיל: "ושם מבואר שהצדיק הגדול מאד צריך דייקא לעיין בהם כדי להעלות משם הנשמות שנפלו לשם". ומהי הַשּׁוֹטוּת הזאת?! "להעלות את הנשמות שנפלו לשם"? ונראה שכוונתו היא לכך שהעיון שלו במורה מעלה את הנשמות של בני האדם שמתו והיו לומדים את המורה בחייהם, או שבעיונו במורה ובדריכתו על הסיטרא כרטא הוא משפיע באופן מאגי על לומדי המורה החיים לעזוב את לימוד הדעת והחכמה ולסטות אחרי הקבלה הפגאנית, ואין גבול לסכלות ולטמטום ולבחילה שהוא מעורר, ורק כסיל מסומם יקבל את הזיותיו.


"צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שׁוֹבְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם" (יר' נ). "וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


***

עד כאן ניתוח דברי המאוס הכלבי, ואסיים מאמר זה בשאלה שנשאלתי בעניין זה: האם עצם העובדה שהאדם ניגש ללמוד על מציאות ה', כלומר שהוא לומד ב"מורה הנבוכים" על הוכחות שה' קיים (שלפי הבנתי רבנו עוסק בכך בחלק השני), זה לא דבר שעלול לעורר בקרבו קושיות וספקות באמונה חס וחלילה? ובמלים אחרות, עד היום אדם עבד את ה' בתמימות, והוא יודע בדעתו [=לא בדעתו, שהרי לא הוּכח לו, אלא רק במסורת שטחית] שה' קיים וברא את העולם, אז למה להכניס פתאום כל מיני בירורים והוכחות, שעלולים אולי לגרום לתוצאה ההפוכה?


להלן תשובתי:


יש שני סוגים של ידיעת ה': אמונה במסורת וידיעה מקיפה ומעמיקה. אמונה במסורת ניתנת בדרך כלל לילדים הרכים מאד, כאשר אנחנו מחנכים אותם להשקפה שיש אלהים.


ברם, ככל שהאדם גדל עליו ללמוד ולהשׂכיל לידע את בוראו, ואסור לו להסתפק במסורת "שיש אלהים", כי אמונה שטחית וחלושה שכזו רעועה מאד, והיא לא תעמוד לו בעתים הקשים ולא תשמור על רוחו ונפשו לעמוד בגלי החיים ובמשברים הפוקדים את האדם. ובבוא עת צרה וצוקה הוא יתפרק לרסיסים ורגשותיו ויצרו יהלמו בו ויהממו אותו, עד אפילו כדי כיליונו.


ברם, האדם אשר שכלל את שכלו ומחשבתו, ולמד והכיר את בוראו, יידע להתמודד עם גלי החיים, כי הוא יבין בשכלו את עומק צידוק הדין, ושכל מעשי הקב"ה לטובה ולטובתו, ושאין הקב"ה פועל עוול ועוולה, כל זאת לא רק במסורת אלא גם בראיות שכליות ומחשבתיות.


ובמלים אחרות, שכלו החזק ודעתו האיתנה יעמדו לו, והוא יעבור את כל הגלים והמשברים הקשים והמסוכנים שלם בגופו ובנפשו, כמו רבי מאיר אשר מתו שני ילדיו בשבת ואשתו החכמה ברוריה לא אמרה לו עד מוצאי שבת, ורק אז אמרה לו: הקב"ה נטל את הפיקדון, וקיבלו עליהם את הדין. או כמו רבי יוחנן אשר אמר: דין גרמא דעשיראה ביר, ועוד חכמים אשר הצליחו להתרומם למעלה הנשׂגבה של להודות על הרעה בשלוות הנפש כשם שמודים על הטובה.


כמו כן, האדם אשר יודע את ה' בדעתו לא ניתן להזיזו מידיעתו, כי אמת אשר מצטיירת בדעת האדם ומוכחת בהוכחות ובראיות ברורות ויציבות, לא ניתן להסירה. לעומת זאת, אמונה במסורת קל לערערה, כי די שיבוא אדם בעל השפעה רגשית גדולה על האדם, ויאמר לו ההיפך ממה שאמר לו האדם הראשון שהשפיע על נפשו, כדי לערער את אמונתו – שהרי האמונה מבוססת על אמירת האומר ועל השפעתו הרגשית על מי שהוא אומר לו את ההשקפה.

לפיכך, מי שיודע את ה' לא ניתן להסיטו לדרך העקומה, כי נתבררה לו האמת בשכל, וכדי להזיזו יש רק דרך אחת: להסביר לו בשכל ובראיות הגיוניות ונכונות שהוא טועה, וזאת לא יעלה על הדעת, כי לא ניתן להתנגד לתורה ולחוקיה בדרכי ההיגיון והשכל הישר, כי חוקיה ופיקודיה ישרים ונאמנים. אולם, מי שיודע את ה' רק בדרך של אמונה שטחית, ניתן בקלות להסיטו לדרכי חתחתים, כמו שהסיטו המקובלים ושאר נביאי השקר את עם-ישראל לדרכי ההבל.


ומסיבה זאת רבים מיהודי-תימן יצאו מהדת כאשר הם עלו לארץ, כי האמונה של רובם הייתה מבוססת על מסורת ולא על ידיעה, ולכן, כאשר הם ראו את העולם החופשי והמתירני, הם לא עמדו בניסיון ויצאו מן הדת. אך אם הם היו הולכים בדרך האמת של רבנו, ויודעים את ה' בדרך של ידיעה, רק מעטים בודדים היו יוצאים מן הדת, ורובם היו עומדים איתן כנגד כל הגלים והמשברים, ואף לא היו מניחים לממסד האירופי לרמות אותם ולנצל אותם ולשעבד אותם.


זאת ועוד, אדם שיודע רק בדרך של אמונה, לא יידע מה להשיב לאפיקורוס, וכאשר הוא ישמע דברי כפירה הוא לא יידע להתמודד עמם, וכך הוא יכניס לעצמו ספקות ותהיות, עד ליציאה מן הדת (ואפילו שהוא עדיין לובש שטריימל וקפוטה וכו', הוא למעשה פושע מתועב בחדרי חדרים ורודף אחר כל התאוות הבזויות הבהמיות והחייתיות). אך אדם שלמד והשׂכיל ויודע את ה' ככל יכולתו, לא יירתע ולא ייבהל, ויקדש את שם ה' יתעלה, וישיב לאפיקורוס כראוי לו, כמו שנאמר בהגדה של פסח: אף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו: "אילו היה שם לא היה נגאל".


"וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי. אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ וָאֹמַר לְךָ עַבְדִּי אַתָּה בְּחַרְתִּיךָ וְלֹא מְאַסְתִּיךָ. אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי. הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ. תְּבַקְשֵׁם וְלֹא תִמְצָאֵם אַנְשֵׁי מַצֻּתֶךָ יִהְיוּ כְאַיִן וּכְאֶפֶס אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֶּךָ. כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ" (יש' מא, ח–יב).


ואחתום בתפילה לה' יתעלה שיעקור ויבער ויכלה ויאבד וישמיד את כל המינים הארורים: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה ה' שובר אויבים ומכניע זדים" (ברכת המינים שתקנו חז"ל לפי נוסח רבנו).


בתמונת שער הרשומה: כלבים בהסגר, נתן העזתי ונחמן הכלבי.


כלב ושמו ברסלב – חלק א
.pdf
Download PDF • 206KB

379 צפיות11 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

11 Comments


אוי לכם ואבוי לכם ולשכמותכם שאתם כך מלעיזים ומלעיגים. מוחה אני על כבודם.

דבריכם נלוזים ושפלים.

אילו היה מורא שמים עליכם הייתם מבלים את ימי הבלכם בתחינה לרחמים על נשמתכם האבודה. הלוואי שתשובו בתשובה שלימה במהרה בכלל עמו ישראל

Like
Replying to

קרא את מאמרו של ר' נאור טויטו, כותרת המאמר: "אומן ראש השנה".

Like

תודה על ההערות המחכימות.


אם יורשה לי להוסיף בעניין השם: נחמן הכלבי:


"לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת יְיָ אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דב' כג, יט).


"אַחֲרֵי מִי יָצָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי מִי אַתָּה רֹדֵף אַחֲרֵי כֶּלֶב מֵת אַחֲרֵי פַּרְעֹשׁ אֶחָד" (ש"א כד, יד).


"וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי אִישׁ בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי" (ש"ב ג, ח).


"וַיִּשְׁתַּחוּ וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי" (ש"ב ט, ח).

"וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ" (ש"ב טז, ט).


"וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה" (מ"ב ח, יג).


"שׁוֹחֵט הַשּׁוֹר מַכֵּה אִישׁ זוֹבֵחַ הַשֶּׂה…


Like
Replying to

ברשותך, אציג את נקודת המבט שלי על הפסוק, ואשתדל לדייק ככל יכולתי:


הבאת מחיר הכלב לבית-המקדש הוא תועבה, כי הכלב הוא סמל לדבר בזוי.

וכך הנני מבין גם את שאר הפסוקים שצוטטו לעיל.

Like

Unknown member
Jul 06, 2021

יישר כח גדול מאד על הדברים. ויש עוד הרבה מה להוסיף על מעללי ומאפייני הנבל המשוגע הבעל-נחמן אליל ברסלב הארור ובית גילוליו ופולחן המתים שלו באומן . רק אעיר ברשות הרב הכותב, כי אין לדמותו לכלב. כי הכלב חיה נאמנה מאין כמותה והתורה חסה עליה כנודע ואילו הארור הטמא הזה היה ההיפך המוחלט מנאמן . הנה כי כן אף למעלת הכלב המת אין הוא מגיע, כי התורה לא חסה עליו ועל כל אלילי השקר שכמותו.

Like
Unknown member
Jul 06, 2021
Replying to

לא הבנתי את הערתך. הרב קורא לו נחמן הכלבי, והערתי שאין הוא ראוי לקרותו כך, כי הוא היה ההיפך מכלב שהיא חיה נאמנה מאד. אשמח אם תבהיר מה גנבתי חלילה.

Like
bottom of page