בכמה מקומות ברחבי יצירתו האדירה, התייחס רבנו הרמב"ם לאותם רשעים שבחרו בדרך הקנאה והגאווה הסכלות והאלילות, עד שהם הפכום ליסוד דתם ולשירת חייהם. לעתים רבנו מתבטא נגדם באופן מפורש ולעתים ברמזים. דומני שהמקום המפורש ביותר לתיאור מתנגדיו השפלים הוא באיגרתו לתלמידו ר' יוסף בן יהודה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קכה–קכו):
"ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו [את הספר משנה תורה שמאגֵּד בתוכו בחכמה מופלאה את כל התורה-שבעל-פה], שהוא יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה שאין צורך בו או שהוא בלתי-שלם [כמו הפוחז מפוסקיירא אשר התאמץ מאד לשקר ולכזב בהשגותיו שהספר משנה-תורה מלא טעויות ושגיאות]. ואף לידי הסכל הפתי [טיפש ונבער אשר אינו מסוגל להבין מושכל, אך אינו רע לבב בהכרח כמו הראשון], אשר אינו יודע ערך מה שנעשה [אינו יודע להכיר באיכות ובעוצמת מפעלו הייחודי של רבנו] וִידַמֶּה שהוא מעט התועלת [כמו צאצאי המינים בימינו אשר נדמה להם שרבנו הוא עוד פוסק בשורה של פוסקים סכלים וטיפשים נעדרי מדע ושוחרי שלמונים, ולעתים קרובות אף עובדי אלילים].
ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל [כמו יושבי הישיבות למיניהם אשר נדמה להם שהם חכמים גדולים ויודעים ללמוד גמרא ולהבין ענייני הלכה וגאוותם פשוט מבחילה] ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן [אינם יודעים להבין תלמוד באמת, ולכן ישתבשו בהבנת אופני דיוק פסיקתו של רבנו] או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי [וברור שקצרה בינתם, כי איך צאצאי מינים פרו-נוצרים נבערים ממדע ומדעת יבינו מושכל?].
ולידי המתחסד לפי דמיונו, המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות [וכוונת רבנו בעיקר ליסודות הדת שנאמרו בספר המדע, והמתחסדים הללו הינם החסידים השוטים אשר נדמה להם שרבנו הרמב"ם הוא למעשה כופר בתחפושת של "רב"; וכופרים עובדי אלילים כמו נחמן הכלבי שר"י הלעיטו אותם בשקרים חמורים, עד שהחליטו שהספר מורה-הנבוכים וכן ספר-המדע הם ספרים משוקצים שאסור להגות בהם], ואלה הם הרוב [כלומר רוב לומדי התורה החדשה של הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית שהתרגשה עלינו באלף השנים האחרונות נמנים על אחת או יותר מארבע הקטגוריות שתוארו לעיל]".
***
בהמשך איגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו מתאר מציאות מסוימת שהייתה בעירו, וממנה ניתן ללמוד על המציאות הרווחת בימינו בקרב חכמי-יועצי-אשכנז, וכֹה דבריו (עמ' קכז):
"דע, שיש אצלי כאן בעיר אנשים שאינם מפורסמים בעיר ואין להם לא מעלה ולא יכולת [=בעלי חיים הולכי על שתיים אשר אין להם יכולת להבין ולהשכיל], יש בהם מן הגאווה והקנאה עד-כדי-כך שלא עיינו בחיבור הגדול הזה ולא ראוהו כלל, כדי שלא יאמרו עליהם שזה [=שלא יֹאמרו על מישהו מאותם הסכלים בעלי הגאווה והקנאה, שהוא] זקוק להיעזר בדברי פלוני [כלומר בדברי רבנו] והרי הוא למטה ממנו בחכמה, וחוששים למה שיֹאמרו עליהם בני אדם בכך – והרי הם במשך הזמן 'כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה' [דב' כח, כט]".
הגאווה והקנאה הזו אכלה ואוכלת את חכמי-יועצי-אשכנז, ולכן הם מתאמצים מאד לרומם את חכמיהם ואליליהם כדי להעמיד את רוממותם המדומה. הם תועים נבערים סכלים ומינים כמו רש"י-שר"י, אשר לו הם קוראים: "רבן של ישראל" (ומחקו בזה את ייחודו של משה רבנו אדון הנביאים והחדירו במקומו את אלילם שר"י), או אלי הנבל מווילנא, המכשף והמאגיקון, אשר לו הם קוראים "הגאון" – וכמעט כל מין וסכל והוזה שנולד באירופה הנוצרית הוא מגדולי ישראל אשר יש להתייחס לדבריו כאילו הם נאמרו מפי הגבורה, ובמיוחד המינים וההוזים אשר הלכו בדרכי המאגיה המינות וההזיות שהנחיל להם רש"י-שר"י, כמו הרמב"ן הארור.
גאוותם וקנאתם העבירו אותם על דעתם, בתחילה הם ניסו להוציא את רבנו אל מחוץ לגדר ולקבוע שרבנו הרמב"ם הוא כופר ואפיקורוס, אך השקר הזה לא הצליח להחזיק מעמד, כי אורו של רבנו מאיר בעוצמה רבה. ברם, אף שהם אינם מסוגלים בימינו לשקֵּר ולפסוק שספרי רבנו הם "ספרים חיצוניים", כמו שהם היו שואפים לעשות, הם עדיין נלחמים בדרך האמת בכל אופן שהם מסוגלים: הם עדיין מתייחסים לספר "מורה הנבוכים" כאל ספר כפירה, הם עדיין מרחיקים את לימודו של "ספר המדע" כאילו הוא "ספר חיצוני", והם עדיין מחזיקים את ספרי משנה תורה עם כל "נושאי הכלים" הכסילים אשר מטשטשים מאד את גדולת מפעלו של רבנו, והעיקר: הם עדיין מציירים את רבנו כעוד איזה פוסק ברשימת הפוסקים הבלתי-נגמרת של "חכמי ישראל" באלף השנים האחרונות, שרובם היו חמוֹרים ואף חמוּר מכך.
וכל עוד חכמי-יועצי-אשכנז יוסיפו לפטם את גאוותם וקנאתם, כך אלה יכו בהם עוד ועוד, וכך הם ירחיקו את עצמם עוד ועוד מן החכמה והדעת, ויוסיפו עוד ועוד לגשש באפלה ולהיכשל ולהיחבל על כל צעד ושעל בדרכם העקושה והיקושה, כאשר יממש העיוור באפלה...
"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).
***
והנה לפניכם ראיה נוספת מתוך דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכז–קכח), אשר מלמדת כיצד צרות-העין והקנאה והגאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם:
"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [של השכיר שמואל בן עלי] בדומה למידות הללו [שנזכרו לעיל, וכאמור, שמואל בן עלי שגה בתחושת יהירות רוממות והתנשאות מעל מפעלו של רבנו בחיבורו "משנה תורה"], אותו שחוּנך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו [ואינו אלא בעל מרדעת חוצבים], וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [מעלת התפקיד, שמינו אותו ל"גאון"] והייחוס [שהוא ממשפחת החמוֹרים הסרוחים של עבדאללה יוסוף לדוגמה או נצר לאיזה אדמו"ר אלילי או נין של איזה לטאה ליטאית מחוסרת דעת] [...] וזקיקותו לבני אדם [שהוא חי מתרומות ונדבות של הציבור, ואם לא ירומֵם וימצֵב את עצמו בתודעה שהוא הגאון הגדול והעליון מכולם, לא תהיה הצדקה לאכילתו מן התורה... וזו סיבה נוספת לכך שחכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הספרדים הנרצעים ניסו לגמֵּד את רבנו. כלומר, הם מבינים שרוממות שמו של רבנו ופרסום השקפותיו והלכותיו הטהורות והאמיתיות, יצמצמו מאד-מאד ואף עלולים להכחיד כליל את תקציביהם ואת משכורותיהם ואת כל שלל טובות ההנאה שהם חוצבים מן התורה].
להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב [=כדי להחדיר להמון את גדולתם המדומה, הם מעוותים את התורה ויוצרים תורה חדשה פרו-נוצרית, אשר באמצעותה הם גם מפארים את שמם עלי-אדמות וגם מפיקים רווחים וטובות הנאה, ורדיפת הבצע והשׂררה משמשות כאן בערבוביה, והולמות כפטישים על מה שנותר משכלם העלוב של כומרי הדת הללו], שכל בני האדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ולאותן ההזיות שנעשו להם טבע [וכמו שמייחסים חשיבות לכל פליטת-פה ומלמול-הבל שיוצאים מפי האלילים הכעורים בימינו, אשר מדמים שהם "גדולי הדור" והינם מחדירים להמונים תבשילים נתעבים מאד].
והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו. ואני יודע ברור, שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאוֹ דוחק הנסיבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להזדקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבֵּר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאֵם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשיי – יעשו זאת".
וראיתי שיוסוף קאפח מתבכיין שם בדמעות של קרוקודיל דנדי: "והאם לא די לו לעבד להיות כרבו?", ודבריו הם שקר וכזב! ארור יהיה קאפח וכל הנוהים אחריו! כי יוסוף קאפַּח-זבל הנוכל והמלעון לא היה עבד של רבנו ולא קרוב לכך! קאפח הנוכל חילל-שם-שמים באופנים הקשים והכעורים ביותר, באופנים שגם המינים המתוחכמים יכולים ללמוד מהם... הוא נטל במשך יובל שנים תמימות משכורות שחיתות בעבור פסיקת דינים: גם חילל-שם-שמים בהפיכת התורה קורדום לחפור בו, וגם השחית את התורה בנטילת כסף בעבור פסיקת דינים.
ומי שרודף אחר הבצע ונוטל משכורות נפוחות במשך יובל שנים, יחד עם אשתו שקיבלה קצבת שלמונים במשך עוד ארבע-עשרה שנים לאחר מות המת – חזקה עליו שהוא ואשתו ירדפו בצע גם בתחומים נוספים: ולא אתפלא אם ארגון החסד שאשתו ניהלה לא היה בדיוק לשם שמים, והופרשו מן התרומות שהורמו לארגון שלמונים וטובות הנאה למשפחה...
"נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (צפ' ג, ד).
***
אחת הראיות החשובות לסכלותם לנבלותם ולמינותם של חכמי-יועצי-אשכנז קמה וניצבה מתוך דברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים", שם רבנו מגיש כתב אישום חריף שבו הוא מרשיע את נפוחי הגאווה הנגעלים הללו במינות ובכפירה חמורה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' עא–עב), שבהם הוא מבאר מדוע הוא חיבר את "ספר המדע" ואף העמידו בראש ספרו משנה-תורה:
"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את הספר "משנה תורה"], ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו [דהיינו] לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו [=יסודות הדת] מוזנחים ולא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת [כלומר, שהוא באמת נחשב בעיני ההמונים לאחד מחכמי ישראל], ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק: האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף [וברור לי שכוונת רבנו לפוחז מפוסקיירא, והרחבתי בעניין זה במאמרי: "אמונות אליליות בקרב ראשוני אשכנז"]. אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם [וברור שכוונת רבנו לאסכולת המינים אשר תפשה את אגדות חז"ל כפשוטן, ובראש האסכולה הזו עמדו רש"י-שר"י וחבר מרעיו] [...]
וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים [="חכמי ישראל" הנבערים כמו הפוחז מפוסקיירא, אשר הסתפקו בשאלה האם ה' הוא גוף או שאינו גוף], והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים [ודברי רבנו הם במסופקים כמו הפוחז ודומיו, כל-שכן וקל-וחומר המינים הגמורים כמו שר"י וחבר מרעיו], [לפיכך] ראינו שֶׁכֵּן ראוי שנבאר בחיבורינו ההלכתיים את יסודות הדת על דרך ההודעה, לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה.
[...] וגם הזכרנו בו [בספר משנה תורה] את כל הכללים הדתיים והמשפטיים [יסודות הדת המחשבתיים וההלכתיים], מתוך מטרה שיהיו אלה הנקראים: 'תלמידי חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [יסודות הדת המחשבתיים]. ולא ישליכו את ידיעת ה' אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [=כל סממני החיצוניות והמינות של צאצאי המינים בעלי המרדעות אשר הפכו לעיקר הדת ולתכליתה]".
"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה" (מלאכי ב, ח–ט).
***
ראיה נוספת לתוצאת הגאווה והקנאה באה לידי ביטוי בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, שם רבנו מתאר את תופשי אגדות חז"ל כפשוטן, ובמאמרי: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה" אף הוכחתי כיצד תפישת אגדות חז"ל כפשוטן גוררת להגשמה, ראו: חלק א (פרק ב), חלק ה (מבוא), חלק יז (מבוא), ובעיקר בחלק כ (מבוא), ועוד. לפיכך, ראוי להזכיר ולהעתיק כאן את דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק, כי הם חושפים את השקר ומהווים מבוא לדרך האמת:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבות המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו? [או בקיצור מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?!]
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [וברור שכוונתו לפתאים שביניהם כי על המינים אסור לרחם], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
נמצא אפוא, כי תוצאת הקנאה והגאווה והמינות היא סכלות חמורה ומבאישה מאד אשר אין לה תחתית. ולעיון בדוגמאות נוספות בעניינים אלה, ראו מאמריי: "מעט על שגיאות תופשי התורה באלף השנים האחרונות", "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", "ועשית ככל אשר יורוך?", "כיצד הגדולים לדורותיהם מוליכים שולל את ההמון?", ועוד.
מבטם של חז"ל והרמב"ם על צרות העין
בהקדמתו לסדר זרעים, הרמב"ם מבאר כמה מיסודות התורה החשובים ביותר, אחד מהם הוא כאמור היחס הנכון לאגדות חכמים שהזכרנו לעיל, והרחקה מהבנתן כפשוּטן כאילו היו אוסף של סיפורי אלף לילה ולילה, וכֹה דבריו (עמ' יט): "הדרש שהובא בתלמוד [...] הוא לתכלית גדולה מאד [...] לפי שאם יעויין עיון מעמיק [...] יוּבן מהן מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו [...] וכשתביט בהן כפשוּטן תמצא בהן נגד המושכל [...] ועשו כן [חכמים] [...] לעורר הבנת הלומדים, וגם לָשׁוֹע עיני הכּסילים אשר לא יוּארו ליבותיהם לעולם".
בהמשך דבריו רבנו הרמב"ם מבאר, שאפילו חכמי האמת עליהם השלום היו מסתירים זה מזה סתרי תורה, וכֹה דבריו: "וְסִפְּרוּ שאחד מן החכמים נזדמן עם אנשים שהיו בקיאים במעשה בראשית והוא היה יודע מעשה מרכבה, אמר להם: 'לַמְּדוּנִי מעשה בראשית ואלמדכם מעשה מרכבה', נענו לו, לאחר שלימדוהו מעשה בראשית נמנע מללמדם מעשה מרכבה".
והרמב"ם ממשיך ומסביר מדוע אותו חכם נמנע מללמד את חבריו מעשה מרכבה:
"ולא עשה זאת חלילה מתוך צרות עין או שרצונו להתגדל עליהם, כי המידות האלה [=הקנאה והגאווה ורדיפת הכבוד] מגונות אפילו לאחד השפלים שבעם [!], כל-שכן לאנשים הגדולים, אלא עשה זאת מפני שראה עצמו ראוי ללמוד מה שבידם ולא מצאם ראויים ללמוד מה שבידו, ולמד על ענין זה ממאמר שלמה: 'דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ' [שיה"ש ד, יא], ופירשוהו [חכמים] עליהם השלום ואמרו: שעניין דברים אלו, שהמושׂגים הערֵבים שהנפש מתענגת בהם כעונג חוש הטעם בדבש וחלב, ראוי שלא ייאמרו ושלא יוּצאו מתחת הלשון".
"אפילו לאחד השפלים שבעם" – ראו נא עד כמה מגונות הקנאה והגאווה. כלומר, יש להתרחק מן המידות הרעות הללו ולבערן כליל מִנִּבְכֵי נפשנו. לפיכך, ראוי לכל אדם בר-דעת, וכל-שכן לתלמידי החכמים, לשנֵּן את דברי הרמב"ם הללו, ולבחון את נפשם: האם נגע צרוּת העין קנה אחיזה בתוכם? האם צרעת הגאווה חדרה לליבם? האם הקנאה מחשיכה את שכלם? ואם כן, עליהם לזכור שהמידות הללו מגונות "ואפילו לאחד השפלים שבעם"...
סוף דבר
ברצוני לסיים מאמר זה דווקא במקורות מכתבי רבנו על אנשי האמת, השרידים אשר ה' קורא בכל דור ודור, ואף שבודדים ונדירים הם, ראוי להזכיר את מציאותם ולחתום בהם את המאמר הזה, כי מעט אור בוהק מכוחו של רבנו מגרש הרבה מאד מחושך הכסילות והמינות.
נחל אפוא בדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלז), בשתי הפסקות לקמן:
"והכת השלישית והם חַי ה' מעטים מאד, עד שאפשר לקרוא להם 'כת' כמו שאפשר לומר על השמש 'מין' [עד-כדי-כך נדירים הם המשכילים אנשי האמת], והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים [=אגדות ומשלים] המראים [=הרומזים] על עניינים אמיתיים מאד, ואף-על-פי שהם [הרמזים] מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחיבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.
וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחויב המציאות, וידעו שהם [=חכמים] עליהם השלום לא דברו דברי הבאי [כאן דברי הבאי הינם במשמעות של דברי הבל סכלות ומינות], ונתברר אצלם שיש בדבריהם [של חכמים] פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים [=הנמנעות וההזיות] אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר: 'לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם' [...] ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדבריי בשום דבר מן העניין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו [...] ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותישאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק [...] התבונן בדבריי ותשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה".
***
נמשיך בעניין אנשי האמת ונתבונן בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עב), וכֹה דבריו:
"לפיכך העדפנו שיהיו הדברים האמיתיים [יסודות הדת] מקובלים אצל הכל [בדרך של הודעה ומסורת בלבד] לא פחות מזה. לפיכך הזכרנו בהקדמת חיבור פירוש המשנה יסודות שיש להיות בהם בדעה על הנבואה, וכן יסודות התורה-שבעל-פה, ומה שחייב כל רבני [כל אדם הנאמן למסורת התורה-שבעל-פה שמסרו חז"ל] להיות בדעה על התורה-שבעל-פה.
וביארנו בפרק חלק [הפרק העשירי במסכת סנהדרין] יסודות הקשורים בראשית ובאחרית [שלושה-עשר יסודות האמונה המפורסמים], כלומר מה שקשור בייחוד ובעולם-הבא עם שאר יסודות התורה. וכך עשינו גם בחיבור הגדול המכונה 'משנה תורה' [ספר המדע הוקדש כולו ליסודות הדת והדעת, ואף שולבו בספרים נוספים במשנה תורה ענייני מחשבה], אשר לא יֵדעו ערכו כי אם אנשי הצדק, בעלי היראה והחכמה, אם היה לימודם טהור וטוב, והייתה להם הבחנה בדרכי החיבור [שהם מסוגלים להבין איזו חכמה גדולה נדרשת כדי לחבר חיבור מופתי מקיף ומדויק כזה], וידיעה על פיזור אותם הדברים אשר נאספו [מתוך ספרות חז"ל] והיאך עיקר חיבורם [שהינם מכוסים במחלצות של הבנה מאומצת ויגיעה רבה, ורבנו הלבישם במחלצות מלכים, עד שכל אדם, הקטן והגדול יכול להבינם ולפסוק הלכה לפיהם ולאורם]".
***
ונצרף עוד מקור בעניין אנשי האמת, מתוך דברי רבנו באיגרתו לר' יוסף (עמ' קכו):
"ויבוא בלי ספק [הספר משנה תורה] גם לידי השרידים אשר ה' קורא [עדה"כ ביואל ג, ה] בעלי היושר והצדק וטובֵי התבונה, ואלה יֵדעו ערך מה שעשינו, אשר אתה הראשון שבהם [תלמידו ר' יוסף], ואף אם לא יהיה לי בדורי זולתך – דיי. [...] וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו [את הספר משנה תורה], אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית".
ונחתום את מאמרנו בסוף דברי רבנו בספרו "משנה תורה":
"ובאותו הזמן [לעתיד לבוא], לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם, אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים העמוקים, וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם, שנאמר: 'כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְיָ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים' [יש' יא, ט]".