top of page

לא יפנה אדם לבקר הקברות

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות", ונראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה.


נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו:


א) דוד בן זמרא "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם" (הלכות אבל, שם). ואיך עלה בדעתו שמילת "לבקר" בהלכה כוללת במשמעותה "לפתוח את הקבר"? והרי יש מרחק עצום בין "לבקר" לבין "לפתוח קבר"?!

ב) קארו הקראי (כס"מ) "ומה שכתב [רבנו] 'ולא יפנה אדם לבקר הקברות', זה סיום מה שכתב: 'שדבריהם הם זכרונם', ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם ועל-ידי-כן יהיו נזכרים, שאינם צריכים, שעל-ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים" (שם).


קארו טוען, שהִלכת הרמב"ם שאין לבקר את הקברות, איננה הוראה נפרדת אלא המשך להוראה שלפניה: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". כלומר, כל ההלכה הזו עוסקת לפי הבנתו בקברי הצדיקים, ולדעת רבנו לפי הבנתו, אין לבקר את קבריהם כי אין צורך להזכיר אותם, מפני שדבריהם הם זיכרונם. כלומר, לפי קארו, אם האדם מבקש לבקר את קברי הצדיקים שלא במטרה להיזכר בהם, כגון למשל לפנות אליהם ולבקש מהם שישמשו כ"מליצי יושר" – מותר לדעת רבנו לפי קארו.


ומטרתם של קארו ובן זמרא בתירוציהם המהובלים אחת היא: להכשיר את ההליכה לבתי הקברות ולהצדיק את פולחני המתים (שנפוצו מאד בימיהם, וכדברי זמרא: 'וכן נהגו כל ישראל' וכו'), וזאת באמצעות עיוות פסקוֹ של רבנו באופן כזה שמכשיר את הפנייה אל המתים.


אגב, קארו טוען לעיל: "ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם", אולם, רבנו פוסק באותה ההלכה שאין לבנות נפש על קברי הצדיקים, אז מהיכן הגיעו המצבות שעל קברי הצדיקים לפי תירוצו של קארו? והטמבל הזה לא ידע ולא יבין, ונכשל ונחבל בסכלותו.


מכל מקום, נוסיף להוכיח שתירוצו של קארו הבל הוא, ולשם כך נעיין שוב בהִלכת רבנו:


"ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זכרונם. לא יפנה אדם לבקר הקברות".


בתחילת ההלכה רבנו מתייחס לקברים באופן כללי ואומר: "ומציינין את הקברות", בהמשך ההלכה רבנו מתייחס לקברי הצדיקים ואומר: "אין בונים להם נפש על קברותיהן", ובסוף ההלכה רבנו שוב מתייחס לקברים באופן כללי ואומר: "לא יפנה אדם לבקר הקברות". נראה ברור אפוא, שחתימת ההלכה היא הוראה כללית, כמו שהיא בפתיחת ההלכה. לפיכך, אין שחר לדברי קארו הקראי שחתימת ההלכה נוגעת אך ורק לקברי הצדיקים לפי דמיונו.


אמנם, לא לחינם רבנו צירף את ההלכה שאוסרת לבקר את הקברות לעניין קברי הצדיקים, כי בדרך-כלל, ה"עלייה לרגל" לקברים נעשית לקברי הצדיקים או הרשעים שהתחזו לצדיקים והבטיחו כל מיני הבטחות למי שיבוא לקברם, ולכן רבנו הצמיד את הִלכת האיסור לעניין קברי הצדיקים, כי הדברים מכֻוונים בעיקר (אך לא רק) לאלה אשר הפכו את המתים לאליליהם.


א. מתי מותר ורצוי ללכת לבית הקברות?


בהלכות תעניות פרק ג, רבנו הרמב"ם מבאר כיצד יש לנהוג בשנת בצורת:


"הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים, אם הגיע שבעה-עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים: [1] מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני [...]; [2] הגיע ראש-חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית-דין גוזרין שלוש תעניות על הציבור שני וחמישי ושני [...] וכל העם נכנסים לבתי-כנסיות ומתפללין וזועקים ומתחננים [...]; [3] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תעניות אחרות על הציבור חמישי ושני וחמישי [...]; [4] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שבע תעניות אחרות על הציבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני [...] ויתרות אלו, שבהן בלבד מתריעין [תוקעים בשופרות] ברחוב העיר, ומורידין זקן להוכיח את העם כדי שישובו מדרכם, ומוסיפין שש ברכות בתפילת שחרית ובתפילת מנחה".


עד עתה למדנו על ארבעה שלבי פעולה שיש להנהיג בשנת בצורת: 1) תענית תלמידי חכמים; 2) תענית לכלל הציבור בימים שני וחמישי ושני; 3) תענית נוספת לכלל הציבור בימים חמישי ושני וחמישי; 4) ותענית נוספת לכלל הציבור בימים שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. התעניות האחרונות הללו נקראות "שבע התעניות". את שבע התעניות האחרונות הללו רבנו הרמב"ם מפרט בהרחבה בפרק ד בהלכות תעניות, נצרף מעט מדבריו:


"בכל יום ויום משבע התעניות האחרונות שֶׁלְּמטר מתפללים על סדר זה. מוציאים את התיבה לרחובה שלעיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מֻקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר-תורה, כדי להרגיל את הבכייה ולהכניע את ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין במקום הנחת תפילין כדי שיכָּלמו וישובו. וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואחר כך מעמידין ביניהן והן יושבים זקן וחכם [...] והוא אומר לפניהם דברי כיבושין: אחינו, לא שק ולא תענית גורמין [להסרת הבצורת] אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינווה שלא נאמר בהם: 'וירא האלהים את שׂקם ואת תעניתם', אלא: 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם' [יונה ג, י]. [...] ואחר שגומר זה דברי כיבושין, עומדין בתפילה".


בהמשך הפרק רבנו הרמב"ם מבאר בהרחבה רבה את אופן התפילה המיוחד למעמד שבע התעניות, ורק בסוף הפרק אנו מוצאים הלכה קטנה שיש בה התייחסות לבית-הקברות: "שבע תעניות האלו, כל מקום שגוזרין אותן שם, אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית-הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כָּאֵלּוּ אם לא תשובו מדרכיכם".


נשים לב לכמה נקודות: א) ההליכה לבית הקברות נעשית רק בתום השלב הרביעי משלבי התעניות; ב) מעמד התפילה המרכזי של שבע התעניות (פורט בהרחבה בפרק ד בהלכות תעניות), איננו מתרחש בבית-הקברות ורק בסיומו הולכים לבית-הקברות; ג) ההליכה לבית-הקברות נועדה לכלל הציבור ולא ליחידים; ד) ההליכה היא דווקא לבית-הקברות, יהודים או גויים, ולא לקבר של מת מסוים; ה) הרמב"ם טורח לבאר שמטרת ההליכה לבית-הקברות היא להכניע את הלבבות לשוב בתשובה. כלומר, כאשר אדם הולך לבית-הקברות ורואה את המוני הקברים הוא נזכר בתכלית האדם ובסופו, ובדומה להוראות חכמים באבות (רפ"ג):


"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא". וכן הורה לנו ר' לויטס שם (ד, ד): "מאד מאד הוי שפל רוח שתקוַת אנוש רִמָּה". כלומר, ההתבוננות בסוף האדם ובאחריתו מביאה לידי ענווה ולידי הכנעת הלב לפני בורא-עולם, שהיא התשובה האמיתית והיחידה.


ונצרף קטע מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג), שבו הוא מבאר כיצד עשוי האדם להצליח לשוב בתשובה ולא לחזור לעוונות שהורגל ושקע בהם: "ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה [לעוונות] מן הלבבות? [...] פרסום דברי הפרישות בעולם, ויזכור האדם ימי עניו עמלו ויגיעו וחולשתו ומותו והתפרקות-חלקיו והתולעת והרימה והחשבון והעינוי".


לסיכום, רבנו הרמב"ם ראה בהליכה לקברות אמצעי נוסף להכנעת הלבבות ולשיבה בתשובה לה' יתעלה, הואיל והמוני הקברים עשויים להזכיר לאדם את סופו ולעוררוֹ לדרך האמת.


***

אמנם, בהלכות תשובה (ספ"ב) ישנה התייחסות נוספת של רבנו להליכה לבית-הקברות: "החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם: 'חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך'". כלומר, רבנו הרמב"ם הדגיש בהלכה זו, שהאדם שחטא לחברו אינו פונה למת בבקשת הסליחה אלא הוא פונה לה' אלהי ישראל בבקשת מחילה וסליחה על-כך שחטא לאותו פלוני חברו.


נראה אפוא ברור, כי גם בזה ההליכה לבית-הקברות נועדה להכניע את הלב לתשובה ולגרום לאותו אדם שחטא לחברו להכות על חטא: בכך שיטרח להביא עשרה אנשים לקברו של חברו ויפרסם מודעה שהוא חטא לה' אלהי ישראל על קבר חברו, וכך ליבו ייכנע. כלומר, ההליכה לבית-הקברות כלל אינה בשביל המת, אלא היא נועדה אך ורק בשביל אותו אדם שחטא לחברו, ותכליתה להסיר מעל נפשו את רפשׁ עוונו באמצעות טקס הכפרה מעל קברו של חברו.


ב. מתי יש להימנע מללכת לבית הקברות?


מכלל המקורות עולה, כי ההליכה לבית-הקברות נועדה לתועלת אחת בלבד והיא: להכניע את הלבבות ולעורר את בני האדם לחרטה, לבכיה ולתשובה. כמו כן למדנו, שההנחיה ללכת לבית-הקברות לא מופנית ליחידים אלא לציבור, ואף במקום המסוים והנדיר שהיא מופנית ליחיד, אותו יחיד חייב להביא עמו ציבור (עשרה אנשים). עתה, הגיע הזמן לעיין בהלכות שֶׁמּוֹרוֹת לנו שבית-הקברות הוא מקום טומאה ולכן עלינו להימנע מללכת לבית-הקברות לעולם, למעט ללוות את המת או בסוף שבע התעניות או כאשר מדובר באדם שחטא לחברו חטא גדול.


נחל אפוא, רבנו פוסק בהלכות קרית-שמע (ג, ב): "אין קורין לא בבית-המרחץ ולא בבית-הַכְסֵא אף-על-פי שאין בו צואה, ולא בבית-הקברות, ולא בצד המת עצמו, ואם הרחיק ארבע-אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות". בראש ההלכה נאסר לקרוא את קרית-שמע בבית-הקברות הואיל והוא מקום טומאה וטינוף כמו בית-הַכְסֵא, ובהמשך ההלכה נאסרה הקריאה לצד המת שעדיין לא נקבר או מקבר יחידי, שמהם יש להרחיק ארבע-אמות ואז האדם רשאי לקרות.


כמו כן, בהלכות תפילה (ד, ח) מוגדר המקום הראוי לתפילה, וגם מהלכה זו עולה שבית-הקברות הוא מקום טומאה וטינוף, וכֹה דברי רבנו שם: "טהרת מקום התפילה כיצד? לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית-הַכְסֵא, ולא באשפה [...] כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קרית-שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה, וממי רגלים, וריח רע, ומן המת, ומראיית הערווה, לקריאת-שמע, כך מרחיקין לתפילה".


וטרם שננתח את ההלכה הזו שבהלכות תפילה (ד, ח) ראו נא הלכה נוספת מהלכות אֵבל (יג, ט): "אין אומרים שמועה והגדה בבית-האבל, אלא יושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי-תורה בפניו או בבית-הקברות אסור".


נמצא, שלא רק שאסור לקרוא קרית-שמע או להתפלל בבית-הקברות או לצד המת, אפילו לומר דברי-תורה במקומות אלה אסור, הואיל והם מקום טומאה וטינוף. ואפילו קאפח החמקן המתחמק לא כיסה את האמת בעניין זה (כתבים ב, עמ' 625): "ברור אפוא, כי אותם האומרים מזמורי תהלים בבית-הקברות, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם. וכך גם אותם האומרים פסוקים בעת רחיצת המת, על כל איבר פסוק אחר, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם".


לסיכום, כל מתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה, וכל מתחם קבר יחידי הוא מקום טומאה בדומה לבית-הקברות. ברם, המת שעדיין לא נקבר או קבר יחידי שאינו נמצא במתחם סגור, גם הם מקום טומאה, אלא שהם נחשבים כמקום טומאה רק בארבע-אמות שמסביבם. לאור מסקנות אלה ברור מדוע רבנו פוסק בהלכות אבל: "לא יִפנה אדם לבקר הקברות". כלומר, כאשר לא מדובר בלוויית-המת או בתענית-ציבור או בליבון הנפש מפשעים שפשע האדם כלפי חברו – אסור ללכת אל בית-הקברות ולבקר את הקברים, מפני שהם מקום טומאה וטינוף.


ויש להוסיף כאן נקודה חשובה מאד: אין ספק שהאיסור לבקר את הקברים והגדרת בית-הקברות כמקום טומאה וטינוף, נועדו בעיקר להרחיק את עמֵּנו מפנייה אל המתים. ברם, חז"ל ורבנו הרמב"ם אסרו זאת מסיבה נוספת: תורת ישראל היא תורת-חיים, ומטרתה להתמקד בחיים ולא במתים, וגם כאשר הוּתר להתמקד במתים זה אך ורק לצורך החיים. לפיכך, כאשר לא צומחת כל תועלת דתית או נפשית לַחיים אסור ללכת אל הקברים, הואיל והאדם צריך להתרכז באוֹר החיים ולא להחשיך את חייו במחשבות יגון קודרות על המתים – ולכן לדעת הרמב"ם, אין לבקר את הקברות לא בתום השבעה ולא בתום השלושים ולא בתום השנה.


ג. דוד המלך ויחסו לבנו בחייו ובמותו


לאחר שחטא דוד המלך בבת-שבע ובשליחת אוריה החיתי לחזית שם מצא אוריה את מותו, מגיע נתן הנביא להוכיח את דוד על חטאו במשל כבשׂת הרש המפורסם. דוד מתחרט ומבכּה על חטאו, ונתן הנביא מודיעוֹ שה' מוחל לו ולא ימיתוֹ, אך יביא עליו מסכת ארוכה של ייסורים קשים מאד בעקבות מעשיו הרעים. נתן הנביא מבשר לדוד המלך שאחד מהעונשים שעתידים להתרגש עליו הוא מותו הקרֵב של בנו שנולד לו מבת-שבע, ואכן, מיד לאחר שנתן הנביא עוזב את דוד נאמר: "וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ" (ש"ב יב, טו).


בנו של דוד שוכב על ערש דווי בחוֹלי אנוּש ודוד אינו משלים עם רוע הגזירה. דוד המלך זועק לה', צם ויושב על הארץ: "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה". כל הפצרותיהם של אנשי ביתו להקימו ולהאכילו לא צלחו, ודוד המלך יושב על הארץ בצום ובתחנונים לה': "וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם".


ברם, צומו ותעניתו של דוד לא הועילו והילד מת ביום השביעי. עבדי דוד חששו מאד לומר לו שבנו מת הואיל והם ראו כיצד נהג בעוד הילד היה בחיים, והם חששו שעתה, כשמת הילד, דוד יפגע בעצמו: "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד, וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה".


דוד המלך ראה שעבדיו מתלחשים והבין שבנו מת: "וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו: הֲמֵת הַיֶּלֶד? וַיֹּאמְרוּ מֵת".


מעניינת במיוחד תגובתו של דוד המלך לידיעה המרה על מות בנו הקט שזה עתה נולד: "וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא בֵית יְיָ וַיִּשְׁתָּחוּ, וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל". דוד המלך מפתיע את עבדיו בהתנהגותו: "וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה, בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם?".


כאן דוד משיב להם דברים נכוחים שיש בהם לימוד וחינוך לדורות: "וַיֹּאמֶר, בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה, כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ וְחַנַּנִי יְיָ וְחַי הַיָּלֶד. וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם? הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד? אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי". דוד המלך מלמדנו, כי לאחר שאדם יקר לנו מת אין עוד טעם בעינויי נפש ובהתמקדות ביגון בצער ובשאול – חובה עלינו להמשיך ולהאיר בְּאוֹר החיים, להמשיך לשׂמוח ולשׂמֵּח, לפעול ולעשות, ואכן כך נהג דוד בעצמו בתום ימי האבל: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַייָ אֲהֵבוֹ".


וזו לדעתי אחת הסיבות החשובות שרבנו הרמב"ם פוסק שאסור לבקר את הקברות. כלומר, אסור לאדם לגרום לעצמו רעה, אסור לאדם לעורר בקרבו ייאוש ועצבות, יגון וקדרות – אלא, על האדם להתמקד בחיים הנפלאים שה' יתברך העניק לו, להתרחק מהמתים ומבתי הקברות, ולעודד ולחזק את עצמו לחיות בשמחה אמיתית של עשיית מעשים טובים וקיום המצוות.


ברם, זו אינה הסיבה היחידה שבגינה יש להימנע מלבקר בבית הקברות, ואף לא המרכזית, ואם יהיה אלהים עמדי אבאר במאמר-המשך את האיסור החמור שיש בפנייה למתים שיהיו "מליצי יושר" בעבורנו לפני בורא-עולם. גם השקפה זו היא השקפה חדשה שפשׂתה מאוד בעולם האורתודוקסי בימינו, ואף שכל גדולי האסלה שוגים לראות בה אמת מוחלטת, לדעת רבנו הרמב"ם השקפה זו מבטאת סטייה אחרי מינות ועבודה-זרה במלֹא חומרתה וכיעורה.


ואצרף את תוכחתו של הנביא ישעיהו (סה, ד) לרשעים שמנצלים את בוּרות ההמון ומצוקותיו. הם מציגים את עצמם כ"קדושים וטהורים", ואינם אלא שפלים טמאי דעת, שמוליכים שולל את ההמון אחרי שלל אמונות הבל: כגון בהזיית "קדושת הקברים" ו"יכולת המתים" להושיעם מייסוריהם. התנהלותם השחצנית הנצלנית והדורסנית נועדה להנציח את בוּרות האומללים ותעייתם – וזאת כדי להמשיך ולשלוט בהם, וכדי להפיק תועלת אנוכית וחומרנית מן האומללים שטובעים בים ייסוריהם. ואלה, בייאושם, נאבקים לאחוז בכל קש נידף שנזרק להם, וזאת כדי להפיג ולוּ לשעה קלה את המיית לבם, אשר מיוּסר בדמיונות שווא ומדוחים: "הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם".


ד. וכי קברות הטומאה מקודשים כדי שייאמר עליהם "עלייה לקברים"?


המושג "עלייה לקברים" שפשׂה בימינו בקרב הכומרים, הוא מושג פגאני והזוי שהרי מדובר במקום טומאה! אולם, רבים מאד הם הפוסקים השוטים שמשתמשים במושג "עלייה" ביחס לבית-הקברות, אף שאין זו אלא ירידת מינות חדה ותלולה. המקור המדרשי המרכזי שסולף בעניין זה מופיע במסכת סוטה (לד ע"ב), וכך נאמר שם: "'וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' [במ' יג, כב] – 'ויבאו' [בלשון רבים] מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר: אבות העולם, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".


כיצד אפוא יש להבין את המדרש? ובכן, המדרש מסביר כיצד יש לנהוג לפני ניסיון גדול. כלומר, על האדם להיזכר בדרך האמת והצדק שהנחילו לנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ולחזק את נפשו בדרכי היושר ויראת-השמים אשר סללו אבותינו הישרים. כמו כן, במדרש נזכר רק כָּלֵב כדי לרמוז שכלב-בן-יפונה חווה קושי מסוים שהתגבר עליו, וזאת בניגוד ליהושע-בן-נון אשר היה עז ואיתן ברוחו בהתנגדות לעצת המרגלים. ולכן בהמשך המדרש שם נאמר, שיהושע לא נזקק "להשתטח על קברי האבות", מפני שמשה רבנו כבר התפלל עליו שיינצל מעצת המרגלים, וברור שהכוונה בזה לכך שקרבתו של יהושע למשה רבנו ע"ה חיזקה אותו מאד.


וראו נא גם את דברי שלמה צדוק בפירושו להלכה שם: "ולא יפנה אדם לבקר הקברות – רבנו מזהיר ומרחיק כל אדם מביקור הקברות, כי ההתקשרות הרגשית לגופת המת ולרוחות המתים בדמיון, גורם לכישלון וגובל באיסור לאו של דורש אל המתים [אך הפונה אליהם שיליצו עליו – מין], ואין זכר בהלכה ולא במנהגי אבותינו הפולחן הזה של עליות לקברים ופקידות קברי הורים לעתים תכופות ולא נסיעות לקברי צדיקים ובקשות על קברם. [...] ומה שמצאנו מוזכר בחז"ל על הכתוב: 'וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' [במ' יג, כב] שכָּלֵב הלך להשתטח על קברי אבות, [דבריהם] הם רק משל וביטוי לפרישתו של כלב מעצת מרגלים ושנדבק באמונתם של האבות".


לסיכום, עיוות המדרש בעניין כָּלֵב-בן-יפונה לכיווני מינות ועבודה-זרה הוא בבחינת "הבא ליטמא פותחין לו פתח", דהיינו, מן השמים פתחו לעובדי האלילים פתח דמיוני צר מאד לשגות בטומאתם... וכבר לימדנו ה' יתעלה מוסר גדול מאד לדורי-דורות בדברי הנביא הושע (יד, י): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם".


וכדי להבין עד כמה מתועב פשט המדרש בסוטה, ראו: "פנייה ל'מליצי יושר' – פולחן דתי או סטיית מינות פגאנית?". ואגדה זו היא ראיה נוספת לכך שאסור בתוקף ללמוד גמרא ללא ידיעת יסודות הדת, וללא ידיעה מדעית בסיסית, הנחוצה ליכולת ההבחנה בין הזיה לבין מציאות.


סוף דבר


אחתום במדרש רבה (מהדורת כתבי-יד, תיאודור), וכך נאמר במדרש (ויחי, פרשה צו):


"אל נא תקברני במצרים – למה? שסופה שלמצרים ללקות בכנים ויהי מרחישות תחת גופי, לפיכך אל נא תקברני במצרים. דבר אחר, מפני מה לא ביקש יעקב ליקבר במצרים? שלא יעשו אותו עבודה-זרה, שכשם שנפרעין מעובדי עבודה-זרה כך נפרעין ממנה שנאמר: 'וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים' [שמ' יב, יב]".


ובכן, מדרש זה נועד ללמד שני עניינים: האחד, יש להיזהר בכבוד הצדיק גם לאחר מותו, ויש לנהוג בגופו בכל הכבוד הראוי לו, וזה רמוז בעניין החשש כביכול של יעקב אבינו מן הכינים אשר ירחשו תחת גופו; והאחֵר, שלא לפנות אל המתים ושלא להפוך את המת לעבודה-זרה, ומְעניין שכל מי שמצטט את המדרש על כָּלֵב-בן-יפונה ש"השתטח על קברי צדיקים" שוכח משום מה את המדרש הזה אשר מזהיר במפורש מלהפוך את הקברות לעבודה-זרה...


בתמונת שער הרשומה: הילולה בקבר שמואל הנביא.

לא יפנה אדם לבקר הקברות
.pdf
הורידו את PDF • 197KB

3,659 צפיות10 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

10 Comments


גם אם ענין כלב זה מדרש ,קברי האבות יוצאים מן הכלל ,הראיה שהרמב״ם הלך לקברי האבות :ביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון שנת שש ועשרים ליצירה יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת תשעה בחודש יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותי במערה. ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא-ל על הכל. ושני הימים האלו, שהם שישי ותשיעי במרחשון, נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתיה. א-להים יעזרני על הכל ויקים לי 'נדרי לה' אשלם' אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה ובחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה אמן

Like
Replying to

האיגרת שציטטת מזויפת, הוכחתי זאת במאמר: "האיגרת המזויפת ליפת".


אמנם, קברי האבות שונים בשתיים:


1) למיטב הבנתי ניתן לידע היכן הם נקברו ולהיזהר שלא להתפלל במתחם שבו הם נקברו (למיטב הבנתי מדובר במתחם שנמצא מתחת לאדמה), מפני שהמתחם שבו הם נקברו הוא מקום טומאה.


2) יש מצוה לבקר במתחם מערת המכפלה מפני שזה אתר היסטורי אשר מחזק את אחיזתנו בארץ-ישראל.

Like

תודה רבה על המאמר.

אשמח לשאול שאלה, מאיפה יודעים שיהושע בן נון היה עם כָּלֵב? מצטער על כך שהשאלה כנראה דיי פשוטה..

Like
איתמר שלו
איתמר שלו
Nov 26, 2023
Replying to

כן איפה יש מצווה כזאת? לא בתורת משה, אולי בתורה של אלוקקי אלוקי האורתודוקסים המגעילים… שונא אתכם, איכססס

Like
bottom of page