לא יפנה אדם לבקר הקברות

רבנו פוסק בהלכות אבל (ד, ד): "והצדיקים אין בונים להם נפש [=מצבה] [...] לא יפנה אדם לבקר הקברות". נראה שמקורו הוא במסכת שמחות (ד, יב), שם נאמר: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות". בהלכה זו נחבלו הוזי ההזיות וכמעט כולם לא הבינו את מחשבת הרמב"ם הזכה ודעתו הנכונה.


נעיין עתה בדברי שניים מ"חכמי ישראל" הללו:


א) דוד בן זמרא "ופירוש 'לבקר הקברות' הוא לפתוח הקבר לפקוד את המת, וזה יש בו מדרכי האמורי. אבל לפקוד הקברות מבחוץ אין חשש בזה, וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם" (הלכות אבל, שם). ואיך עלה בדעתו שמלת "לבקר" בהלכה כוללת במשמעותה "לפתוח את הקבר"? והרי יש מרחק עצום בין "לבקר" לבין "לפתוח קבר"?!


ב) יוסוף ג'וחא קארו (כס"מ) "ומה שכתב [רבנו] 'ולא יפנה אדם לבקר הקברות', זה סיום מה שכתב: 'שדבריהם הם זכרונם', ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם ועל-ידי-כן יהיו נזכרים, שאינם צריכים, שעל-ידי דבריהם ומעשיהם הטובים הם נזכרים" (שם).


קארו טוען, שהִלכת הרמב"ם שאין לבקר את הקברות, אינה הוראה נפרדת אלא המשך להוראה שלפניה: "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זיכרונם, ולא יפנה אדם לבקר הקברות". כלומר, כל ההלכה הזו עוסקת לפי הבנתו בקברי הצדיקים, ולדעת רבנו לפי הבנתו, אין לבקר את קבריהם כי אין צורך להזכיר אותם, מפני שדבריהם הם זכרונם. כלומר, לפי קארו, אם האדם מבקש לבקר את קברי הצדיקים שלא במטרה להיזכר בהם, כגון למשל לפנות אליהם ולבקש מהם שישמשו כ"מליצי יושר" – מותר לדעת רבנו לפי קארו.


ומטרתם של קארו ובן זמרא בתירוציהם המהובלים אחת היא: להכשיר את ההליכה לבתי הקברות ולהצדיק את פולחני המתים (שנפוצו מאד בימיהם, וכדברי זמרא: "וכן נהגו כל ישראל" וכו'), וזאת באמצעות עיוות פסקוֹ של רבנו באופן כזה שמאפשר פנייה אל המתים.


אגב, קארו טוען לעיל: "ולא יפנה אדם לבקר נפש שעל גבי קברותיהם", אולם, רבנו פוסק באותה ההלכה שאין לבנות נפש על קברי הצדיקים, אז מהיכן הגיעו המצבות שעל קברי הצדיקים לפי תירוצו של קארו? והטמבל הזה לא ידע ולא יבין, ונכשל ונחבל בסכלותו.


מכל מקום, נוסיף להוכיח שתירוצו של קארו הבל הוא, ולשם כך נעיין שוב בהִלכת רבנו:


"ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זכרונם. לא יפנה אדם לבקר הקברות".


בתחילת ההלכה רבנו מתייחס לקברים באופן כללי ואומר: "ומציינין את הקברות", בהמשך ההלכה רבנו מתייחס לקברי הצדיקים ואומר: "אין בונים להם נפש על קברותיהן", ובסוף ההלכה רבנו שוב מתייחס לקברים באופן כללי ואומר: "לא יפנה אדם לבקר הקברות". נראה ברור אפוא, שחתימת ההלכה היא הוראה כללית, כמו שהיא בפתיחת ההלכה. לפיכך, אין שחר לדברי קארו שחתימת ההלכה נוגעת אך ורק לקברי הצדיקים לפי דמיונו.


אמנם, לא לחינם רבנו צירף את ההלכה שאוסרת לבקר את הקברות לעניין קברי הצדיקים, כי בדרך-כלל ה"עלייה לרגל" לקברים נעשית לקברי הצדיקים או הרשעים שהתחזו לצדיקים והבטיחו כל מיני הבטחות למי שיבוא לקברם, ולכן רבנו הצמיד את הִלכת האיסור לעניין קברי הצדיקים, כי הדברים מכֻוונים בעיקר (אך לא רק) לאלה אשר הפכו את המתים לאליליהם.


***

כמו כן, המושג הנפוץ "עלייה לקברים" תמוה מאד, שהרי מדובר במקום טומאה! ואיך השתמשו הפוסקים במושג "עלייה" ביחס לבית-הקברות? ולהרמב"ם אין זו אלא ירידה תלולה, ולפני שנציג את דעתו בהרחבה, נצרף את דברי הרב שלמה צדוק בפירושו להלכה שם:


"ולא יפנה אדם לבקר הקברות, רבנו מזהיר ומרחיק כל אדם מביקור הקברות, כי ההתקשרות הרגשית לגופת המת ולרוחות המתים בדמיון, גורם לכישלון וגובל באיסור לאו של דורש אל המתים, ואין זכר בהלכה ולא במנהגי אבותינו הפולחן הזה של עליות לקברים ופקידות קברי הורים לעתים תכופות ולא נסיעות לקברי צדיקים ובקשות על קברם. [...] ומה שמצאנו מוזכר בחז"ל על הכתוב: 'וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן' [במ' יג, כב] שכָּלֵב הלך להשתטח על קברי אבות, [דבריהם] הם רק משל וביטוי לפרישתו של כלב מעצת מרגלים ושנדבק באמונתם של האבות. והראיה שאם כפשוטו, מדוע יהושע שהיה עמו לא נזכר שהלך גם הוא להשתטח עמו?".


א. מתי מותר ורצוי ללכת לבית הקברות?


בהלכות תעניות פרק ג, הרמב"ם מבאר כיצד יש לנהוג בשנת בצורת ודבריו ישמשו הקדמה נחוצה לנושא זה:


"הרי שלא ירדו להם גשמים כל עיקר מתחילת ימות הגשמים, אם הגיע שבעה-עשר במרחשוון ולא ירדו גשמים: [1] מתחילים תלמידי חכמים בלבד להתענות שני וחמישי ושני [...]; [2] הגיע ראש-חודש כסלו ולא ירדו גשמים, בית-דין גוזרין שלוש תעניות על הציבור שני וחמישי ושני [...] וכל העם נכנסים לבתי-כנסיות ומתפללין וזועקים ומתחננים [...]; [3] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שלוש תעניות אחרות על הציבור חמישי ושני וחמישי [...]; [4] עברו אלו ולא נענו, בית דין גוזרין שבע תעניות אחרות על הציבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני [...] ויתרות אלו, שבהן בלבד מתריעין [תוקעים בשופרות] ברחוב העיר, ומורידין זקן להוכיח את העם כדי שישובו מדרכם, ומוסיפין שש ברכות בתפילת שחרית ובתפילת מנחה".


עד עתה למדנו על ארבעה שלבי פעולה שיש להנהיג בשנת בצורת: 1) תענית תלמידי חכמים; 2) תענית כלל הציבור בימים שני וחמישי ושני; 3) תענית נוספת לכלל הציבור בימים חמישי ושני וחמישי; 4) ותענית נוספת לכלל הציבור בימים שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני. תענית אחרונה זו נקראת "שבע התעניות". את שבע התעניות האחרונות הללו רבנו הרמב"ם מפרט בהרחבה בפרק ד בהלכות תעניות, נצרף מעט מדבריו:


"בכל יום ויום משבע תעניות האחרונות שלמטר מתפללים על סדר זה. מוציאים את התיבה לרחובה שלעיר, וכל העם מתקבצים ומתכסים בשקים, ונותנין אפר מֻקלה על גבי התיבה ועל גבי ספר-תורה, כדי להרגיל את הבכיה ולהכניע ליבם. ואחד מן העם נוטל מן האפר ונותן בראש הנשיא ובראש אב-בית-דין במקום הנחת תפילין כדי שיכָּלמו וישובו. וכל אחד ואחד נוטל ונותן בראשו. ואחר כך מעמידין ביניהן והן יושבים זקן וחכם [...] והוא אומר לפניהם דברי כיבושין: 'אחינו, לא שק ולא תענית גורמין [להסרת הבצורת] אלא תשובה ומעשים טובים, שכן מצינו באנשי נינווה שלא נאמר בהם: 'וירא האלהים את שׂקם ואת תעניתם', אלא 'וַיַּרְא הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם' [יונה ג, י]. [...] ואחר שגומר זה דברי כיבושין, עומדין בתפילה".


בהמשך הפרק רבנו הרמב"ם מבאר בהרחבה רבה את אופן התפילה המיוחד למעמד שבע התעניות, ורק בסוף הפרק אנו מוצאים הלכה קטנה שיש בה התייחסות לבית-הקברות: "שבע תעניות האלו, כל מקום שגוזרין אותן שם, אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לבית-הקברות ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כָּאֵלּוּ אם לא תשובו מדרכיכם".


נשים לב לכמה נקודות: א) ההליכה לבית הקברות נעשית רק בתום השלב הרביעי משלבי התעניות; ב) מעמד התפילה המרכזי של שבע התעניות (פורט בהרחבה בפרק ד בהלכות תעניות), איננו מתרחש בבית-הקברות ורק בסיומו הולכים לבית-הקברות; ג) ההליכה לבית-הקברות נועדה לכלל הציבור ולא ליחידים; ד) ההליכה היא דווקא לבית-הקברות, יהודים או גויים, ולא לקבר של מת מסוים; ה) הרמב"ם טורח לבאר שמטרת ההליכה לבית-הקברות היא להכניע את הלבבות לשוב בתשובה. כלומר, כאשר אדם הולך לבית-הקברות ורואה את המוני הקברים הוא נזכר בתכלית האדם ובסופו, ובדומה להוראות חכמים באבות (רפ"ג):


"עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא".


וכן הורה לנו ר' לויטס שם (ד, ד): "מאד מאד הוי שפל רוח שתקוַת אנוש רִמָּה". כלומר, ההתבוננות בסוף האדם ובאחריתו מביאה לידי ענווה ולידי הכנעת הלב לפני בורא-עולם, שהיא התשובה האמיתית והיחידה.


ונצרף קטע מדברי רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' קפג), שבו הוא מבאר כיצד עשוי האדם להצליח לשוב בתשובה ולא לחזור לעוונות שהורגל ושקע בהם:


"ומה היא העצה לעקור מחשבת החזרה [לעוונות] מן הלבבות? [...] פרסום דברי הפרישות בעולם, ויזכור האדם ימי עניו עמלו ויגיעו וחולשתו ומותו והתפרקות חלקיו והתולעת והרימה והחשבון והעינוי".


לסיכום, רבנו הרמב"ם ראה בהליכה לקברות אמצעי להכנעת הלבבות לשוב בתשובה לה' יתעלה, הואיל והמוני הקברים עשויים להזכיר לאדם את סופו ולעוררוֹ לדרך האמת.


***

אמנם, בהלכות תשובה (ספ"ב) מצאנו התייחסות נוספת של רבנו להליכה לבית-הקברות: "החוטא לחברו, ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר לפניהם: 'חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך'". הרמב"ם הדגיש בהלכה זו שהאדם שחטא לחברו אינו פונה למת בבקשת הסליחה אלא פונה לה' אלהי ישראל בבקשת מחילה על שחטא לפלוני.


נראה ברור, כי ההליכה לבית-הקברות נועדה גם כאן להכניע את הלב לתשובה, ולגרום לאותו שחטא לחברו להתחרט באמת על מעשיו, בכך שיטרח להביא עשרה אנשים לקברו של חברו, ויכניע את ליבו בבקשת סליחה מה' אלהי ישראל בפניהם על קבר חברו. כלומר, ההליכה לבית-הקברות איננה בשביל המת כלל, אלא היא נועדה אך ורק בשביל אותו אדם שחטא לחברו, ותכליתה להסיר מעל נפשו את רפשׁ עוונו באמצעות טקס הכפרה מעל קברו של חברו.


ב. מתי יש להימנע מללכת לבית הקברות?


מכלל המקורות עולה, כי ההליכה לבית-הקברות נועדה לתועלת אחת בלבד והיא: להכניע את הלבבות ולעורר את בני האדם לחרטה ולתשובה. כמו כן למדנו, שההנחיה ללכת לבית-הקברות לא מופנית ליחידים אלא לציבור, ואף במקום המסוים והנדיר שהיא מופנית ליחיד, אותו יחיד חייב להביא עמו ציבור (עשרה אנשים). עתה, הגיע הזמן לעיין בהלכות שֶׁמּוֹרוֹת לנו שבית הקברות הוא מקום טומאה ולכן עלינו להימנע מללכת לבית-הקברות לעולם, למעט ללוות את המת או בסוף שבע התעניות או בעניין אדם שחטא לחברו חטא גדול.


נחל אפוא, רבנו פוסק בהלכות קרית-שמע (ג, ב): "אין קורין לא בבית-המרחץ ולא בבית-הַכְסֵא אף-על-פי שאין בו צואה, ולא בבית-הקברות, ולא בצד המת עצמו, ואם הרחיק ארבע-אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות". בתחילת ההלכה נאסר לקרוא את קרית-שמע בבית-הקברות הואיל והוא מקום טומאה בדומה לבית-הַכְסֵא, ובהמשכה נאסרה הקריאה לצד המת שעדיין לא נקבר או מקבר יחידי, שמהם יש להרחיק ארבע-אמות ואז האדם ראשי לקרות.