ל"ג בעומר – כיצד ומדוע הפכו את רשב"י לפולחן אלילי?

אפתח בגילוי נאות שמעולם לא הבנתי את הנהייה אחר הדלקת המדורות בל"ג בעומר, מעולם לא הבנתי מדוע מייחסים להדלקת מדורה ערך רוחני, ומעולם לא הבנתי מדוע אנשים שמצטופפים סביב קבר, ונאבקים לגעת בו ולהתפלל לידו, מדוע הם חשים בכל המולת הטומאה הזו "התעלות רוחנית". זאת ועוד, המדורות גורמות לנזק סביבתי ואקולוגי, ואף לשריפות גדולות מכלות טבע ומסכנות חיים, וכי יעלה על הדעת שה' חפץ שנפגע בסביבה, ונסכן חיי אדם לחינם בכלל ובהשחתה חסרת טעם בפרט?


בתחילה חשבתי שלא לכתוב בנושא זה, ברם חוברת שנתגלגלה לידי לאחרונה גרמה לי להבין שהגדישו את הסאה בסכלות ובאלילות. כאמור, לאחרונה חולקו בארץ-ישראל רבבות חוברות לקראת ל"ג בעומר. מדובר בחוברות שהושקעה בהן השקעה כספית רבה, כל חוברת בת 16 עמודים בצבע מלא, מלאה וגדושה בסיסמאות שיווקיות מפתות. כותרת החוברת: "האור של רשב"י הקדוש שיאיר לך את החיים", ואין לי ספק שאם רשב"י היה רואה את החוברת הזאת ואת תכניה היה קורע את בגדיו.


א. מטרת החוברת


מטרתה המרכזית של החוברת היא לשכנע את הקורא לקנות את "הנר הקדוש של רשב"י" (מעניין שבחוברת לא כתוב כמה עולה "הנר הקדוש"), והוא נר שמכינים המקובלים בצירופי "שמות קדושים". לכל אורך החוברת מאדירים שוב ושוב את רשב"י בכותרות כגון: "רשב"י הקדוש הולך להאיר לכם את החיים", "כי ביום ל"ג בעומר, עומד רבי שמעון בר יוחאי תחת כסא הכבוד, ומשפיע על העולם שפע של רחמים, ומוציא כל איש ואשה מצער וייסורים לתקווה ואושר", "אור הרשב"י – האור שיאיר לך את החיים, רבי שמעון בר יוחאי לא משאיר אף אחד בצרה", "רשב"י הקדוש מביא לכל אחד ישועה ונס", ועוד.

בחוברת נאמר שגדולי המקובלים יכולים להכין רק 720 נרות... ולכן צריך להזדרז ולקנות את הנר של רשב"י. עוד נאמר בחוברת, שיש להדליק את הנר בשעות מסוימות כדי לזכות בישועה הדרושה, כל שעה מיועדת לישועה אחרת. לדוגמה, משעה 12:00 עד 12:45 "זוהי שעת התפילה וזמן הדלקת הנר עבור מעוכבי זיווג", משעה 12:45 עד 13:30 "זוהי שעת התפילה וכו' עבור המצפים לילדים", וכך זה נמשך עד השעה 18:00, לכל 45 דקות יש סגולה מיוחדת: זקוקים לרפואה, פרנסה טובה, נחת מהילדים, אושר ושלווה בחיים, שלום בית, פתיחת המזל והצלחה.


על כל ההבלים האלה אולי הייתי מחריש, ואולי אפילו על הניסיון הנואל לנצל את חלושי הדעת הנמצאים בצער ובייסורים, לגנוב את דעתם, לעשוק מהם את ממונם הדל, ולהעניק להם תקוות שווא שקרוב לוודאי יתנפצו עד מהרה על סלעי המציאות הקשה. ברם, לקראת סוף החוברת ישנה עבודה-זרה מכוערת במיוחד, אשר לא הייתי יכול עוד לשתוק כנגדה – אף שכל מה שהזכרתי עד עתה נוגע גם הוא לענייני עבודה-זרה, באופן ישיר או עקיף, ולמצוות לא תעשה מפורשות בתורה.


ב. "פתקת הרחמים"


לקראת סוף החוברת, על עמוד שלם מובאת פנייה ישירה לרשב"י בזה הלשון: "פתקת הרחמים [...] פתק בקשה לרשב"י הקדוש. רשב"י הקדוש, אתה הרי הבטחת שתעמוד ותתחנן עבור הצרות של עם-ישראל, אנא התחנן עבורי פלוני/ת בן אלמוני/ת". בהמשך הדברים השאירו מקום פתוח למילוי בקשה מפורטת מרשב"י הקדוש שתישלח למקובלים. על זאת אסור להחריש, כי מדובר במינות כעורה ובעבודה-זרה בזויה עד מאד (ראו מאמרי באתר על הפנייה למליצי יושר), ואין לי ספק שאם רשב"י היה רואה כיצד הפכו אותו לעבודה-זרה היה קורע את בגדיו, שם אפר על ראשו, וזועק מרה לפני בורא עולם.

מדוע עשו כן? מדוע הפכו את רשב"י לעבודה-זרה? הסיבה פשוטה: תאוות בצע. ידוע שרבים מהמקובלים מגלגלים עשרות ואולי מאות מיליונים של כסף שחור בכספותיהם, ובאמצעות רשב"י מצאו דרך ללבבות ההמונים להטעות אותם אחר ההבל, להפיח בהם תקוות שווא בַּתֹּהוּ, ולנצל את בורותם ומצוקתם כדי לעשות קופה ולהשיג כוח פוליטי וטובות הנאה. כל שקר זקוק לנקודת אמת ולו הזעירה ביותר כדי לקיימו, ואכן רשב"י היה מגדולי התנאים, ברם, אין לו שום קשר לכל הפולחן האלילי שהמציאו ועורכים סביבו.


תאוות הממון עיוורה את עיני המושחתים, עד כדי שהִטעו את המון העם אחר עבודה-זרה! כל האמצעים כשרים בעיניהם. הם אמנם יקפידו לאכול מכשרות בד"ץ בלבד, יתלבשו במיטב המגבעות והחליפות, ידברו גבוהה גבוהה ויבטיחו לעם כל מה שאין באמת באפשרותם להשיג. כל זאת הטעיה כדי לזכות בהערצת ההמונים ובתמיכתם – תמיכה כספית ותמיכה פוליטית, שמתורגמת בסופו של דבר אף היא למתן שוחד ולטובות הנאה.


על כגון אלה זועק הנביא ירמיה (ח, ח–יב): "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים [...] הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְיָ".


ג. "השמות הקדושים"


בחוברת מסופר על תהליך הכנת "הנר הקדוש של רשב"י", וכך נכתב שם: "את הנר הקדוש מכינים המקובלים במיוחד עבור כל ישועה וישועה שהאדם זקוק לה. כל נר מודלק עם צירופי שמות קודש מיוחדים מתורת הקבלה [...], והמקובלים מתעקשים על כל שם שוב ושוב עם קלף הקודש המיוחד ובו שמות מלאכי השרת, עד שפועלים את הישועה".


אם מדובר בשמות מלאכי השרת שיפעלו את הישועה, אז שוב מדובר בעבודה-זרה, כי פנייה אל המלאכים שיפעלו ישועות בעבורנו, אף היא עבודה-זרה, וכבר למדנו זאת במאמר שעוסק בפיוט "שלום עליכם" – ואם מדובר גם בשמותיו של הקב"ה, לכך הרמב"ם הקדיש פרקים נבחרים בספרו "מורה הנבוכים".


במורה שם (א, סב), רבנו מבאר מהם שמותיו של הקב"ה: הראשון שבהם הוא השם המפורש שם הויה, שפעם ידעו כיצד לבטא אותו. שם נוסף הוא שם בן שתים-עשרה אותיות המורכב משתיים-שלוש מלים, ואין אנו יודעים כיום מהו. שם נוסף היה בן ארבעים-ושתיים אותיות, והוא מורכב ממספר מלים סך אותיותיהם ארבעים-ושתיים, ואף אותו אין אנו יודעים כיום. כל השמות הללו מורים על ידיעת ה' וסתרי תורה. כלומר, השמות הללו מלמדים על רעיונות נשגבים ואינם משמשים חלילה לפעול שום דבר במציאות.


ברם, היו אנשים שמצאו את השמות הללו, והטעו את ההמון שיש בכוח השמות הללו לפעול פעולות במציאות, כמו כישופים דמיוניים, וזה לשון הרמב"ם:


"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני, ואחר כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו בהם [=המוצאים אותם בעיזבונם] שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך כיוון שהזכרנו את השמות ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".


מָרי יוסף קאפח מעיר שהרמב"ם רומז באמרוֹ בפתיחת דבריו "מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר" לפסוקים הללו: "וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (מ"ב יז, ט–טו), ונסיים בדברי הרמב"ם ביחס לכתיבת שמות מלאכים או שמות קדושים במזוזה וכֹה דבריו בהלכות מזוזה (ה, ה):


"אלו שכותבין בה [במזוזה] מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם [וראו מאמרי בעניין המזוזה ותכליתה]".


ד. האדרת שמו של רשב"י


לעיל הבאנו כמה ציטוטים נבחרים מתוך החוברת שמאדירים את שמו של רשב"י ומייחסים לו כוחות אלהיים. נצרף עוד שלושה ציטוטים מתוך החוברת: "בכוח רשב"י הקדוש, ניתן לפעול מה שאי אפשר לפעול כל השנה כולה", "רשב"י הקדוש מאיר לכל יהודי את החיים שלו", "רשב"י הקדוש יציל אותנו", ועוד.


משפטים אלה מאדירים את שמו של רשב"י עד כדי הערצה אלילית, ובקלות עלולים לסחוף את ההמונים לראות את רשב"י כבעל כוחות אלהיים, אשר מתערב, משפיע ומשגיח באמצעותם על עולמינו השפל. בל נשכח את הדיבר השני בעשרת הדיברות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" – האדרת שמו של רשב"י באופן קיצוני ושקרי גוררת לעבודה-זרה, מרחיקה את העם מהאמת, ומנציחה את ההבל, הבערות וההשקפות הרעות.


ה. היש ימים או שעות "מסוגלים" לתפילה?


בחוברת חוזרים ומדגישים כי יום ל"ג בעומר הוא היום המסוגל ביותר בשנה, ובמיוחד בשעת חצות היום שהיא השעה ה"מסוגלת" ביותר לישועה. האם מותר לקבוע ימים או שעות "מסוגלים" לתפילות או "לפתיחת שערי שמים"? הרמב"ם מלמדנו שאסור מן התורה לקבוע כי זמנים מסוימים טובים לפעולה מסוימת, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה פרק יא:


[ט] "אי זה הוא מעונן, אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".


[י] "אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכְּזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".


אף שבהלכות האלה הרמב"ם מתייחס לאסטרולוגיה דווקא, נראה ברור שקביעת עתים לפי כל אמונת הבל היא בכלל לאו זה. שהרי בתורה לא נזכרה האסטרולוגיה דווקא אלא נאמר בסתם "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". ועוד, בספרא, שהוא מדרש הלכה לספר ויקרא, נאמר באופן כללי: "לא תעוננו – אלו נותני העתים". ובספר המצוות להרמב"ם נאמר (לאווין לב): "ולשון ספרא: 'לא תעוננו – אלו נותני העתים', לפי שהוא נגזר מן עונה, כלומר לא יהיה בכם קובע עתים האומר עת פלונית רעה ועת פלונית טובה".


נמצא, שאיסור "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" הוא איסור כללי, ומפני שהאסטרולוגים הקדמונים היו ידועים מאוד בחישובי העונות, הרמב"ם הזכירם כדוגמה למחשבי עונות. כמו כן, הרמב"ם קידש מלחמה במקומות רבים בספריו נגד האסטרולוגיה והאסטרולוגים, וכנראה שבכל מקום שהוא ראה לנכון להזכיר את שמם ולגנותם עשה כן (ובספרי "אפיקים להרמב"ם" הראיתי כי האסטרולוגיה הינה עבודה-זרה כי היא מניחה שיש כוחות לגרמי השמים).


ט. מהי הדרך הנכונה?


אם חלילה באים עלינו ייסורים ואנו נמצאים במצוקה נפשית או רגשית או גופנית, חובה עלינו לפשפש במעשינו, ולשוב בתשובה ממחשבותינו או ממעשינו הרעים. חלילה לנו להתעלם מהאיתותים ששולח לנו בורא-עולם, ואל לנו לחפש טכסיסי "סגולות" ולשגות בהזיות שמשכיחות מאיתנו את האמת ומטשטשות את שכלנו. עלינו להרהר בתשובה ובשיבה לדרך האמת ורק כך נזכה לישועה אמיתית.


וכֹה דברי רבנו הרמב"ם באגרת תימן (עמ' מו):


"אם אתם מריתם [=פשעתם] והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם, אם תהיו בדעה כי חלותם בכם דבר שאירע במקרה ואין סיבתו מפני שמריתם, הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אמרו בתוכחה: 'וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [...] וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי [וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם]' [ויק' כו, כא–כד] וכו' – וְקֶרִי הוא המקרה והאירוע, אמר [ה' יתברך]: אם עשיתם עָנשי אירוע שאירע במקרה, הריני מוסיף עליכם מחומר אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם' [שם]".


כאשר האדם פונה לדרך הסגולות והפתרונות ה"קלים" הוא בעצם עוצם את עיניו ואוטם את אזניו מלראות ולשמוע את דרך האמת – "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ" [מש' א, כ] – ומתרשל ובורח מעריכת חשבון נפש אמיתי. עצימת עין מן הייסורים היא עוון חמור שיביא על האדם עונש נוסף על עונשו. ולכן, חובה על האדם לזעוק אל ה' שישלח לו את השליחים הנכונים שיורו לו את דרך האמת לשוב באמת אל ה' יתעלה, שידריכוהו לסיגול מידות נעלות, שינחוהו לקניית דעת וחכמה, ושיראוהו את דרך האמת של דת משה הטהורה, לבל יטה ימין או שמאל.


י. בר יוחאי נמשחת אשריך


אחד הפיוטים התמוהים ביותר שישנם בתפילה הוא פיוט "בר יוחאי" שרבים מיהודי תימן נוהגים לאמרו בימי ספירת העומר, ויש מקומות שאף אומרים אותו כל השנה. כולנו כבר רגילים כל כך לפיוט זה עד שאין אנו שמים לב לזרותו הגדולה לדת משה, ולקרבתו לעבודה-זרה. באמצע התפילה אנו עוצרים את ההלל והשבח לבורא-עולם, ומקדישים שיר הלל מיוחד שנאמר בערגה בדבקות ובהתרגשות לר' שמעון בר יוחאי. עם כל הכבוד לבר יוחאי, פיוט זה אינו אלא עבודה-זרה! כי כאשר אנחנו עוצרים את התפילה שכל כולה מיועדת לבורא-עולם, ופונים להלל לפאר ולרומם בשר ודם, איך נקרא לזה אם לא עבודה-זרה?!


וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק א:


"בימי אנוש טעו בני האדם [...] וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, [...] כיוון שעלה דבר זה על ליבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם – כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".


ואם בימי אנוש טעו בזה, מדוע שלא בימינו? האם ההזיות המאגיות האליליות בדורנו פחותות מדורו של אנוש? ויתרה מזאת, הכלל העולה מדברי רבנו הוא, שעצם ההלל והשבח לזולת הבורא במסגרת של פולחן דתי הוא עיקר עבודה-זרה! ולא ארכו הימים עד שדורו של אנוש בנו לכוכבים מזבחות והיכלות, וגם בימינו בנו לרשב"י בית טומאה בהר מירון (כמו כנסיית הקבר של הנוצרים) ומקריבים שם קרבנות, שהרי מדליקים שם מדורות ענקיות ושורפים בשר בהכשר בד"ץ על המנגלים המאוסים, ואף מקפידים לאכלו בברכה בתוספת כוונות לפני ואחרי – "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח).


עוד כותב רבנו בהקדמתו לפרק חלק ביסוד החמישי, וכֹה דבריו: "והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו, ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות [...] אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו – וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה". נמצא, שעצירת מהלך התפילה שהוא פולחן דתי לה' יתעלה, לאמירת פיוט הלל ושבח לבשר ודם רימה ותולעה, הינה עבודה זרה מובהקת!

עלייה לרגל" לקבר הרשב''י, 1920"

ונסיים בזה, שהיסוד להפיכת רשב"י לפולחן אלילי נעוץ בספר הזהר, להלן דוגמה אחת לפולחן האישיות מעורר החלחלה שמצוי בספר הזהר (בא, לח ע"א): "וכתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ [שמ' לד, כג]' מאן פני פְּנֵי הָאָדֹן ה'? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". וכך בדיוק עשו! הפכו את פקידת הקבר של רשב"י בהר מירון (אם הוא באמת קבור שם ולא איזה חמור עמוס פרעושים) למצות עלייה לרגל! ואכן יש להיזהר מספר הזהר, כי החלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה מינות ועבודה-זרה.


"לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם" (מש' כג, כט) – אוי לך בר יוחאי שהפכת לעבודה-זרה, אוי לך בר יוחאי שתקלה באה על ידך – ואין לי ספק שאם היה עומד בינינו היום, היה קורע את בגדיו מתפלש באפר וזועק בבכי תמרורים. ויותר מבר יוחאי, אוי ואבוי לכל הרי"ש-בי"תים בימינו בכלל והדרדעים בפרט, אשר יודעים את האמת ומחרישים מטעמים פוליטיים ועסקניים, מחשש למשרותיהם ומשכורותיהם, מגבעותיהם וחליפותיהם, מעמדם ויוקרתם, שררתם ואהדת הציבור להם, הם החליפו את דרך האמת בדרך השקר של חכמי-יועצי-אשכנז, העדיפו את חליפות הקטיפה וטובות ההנאה על פני ה' יתעלה, והשליכו את האמת והיושר אחרי גוום.


ונחתום בדבריו המזעזעים והמעודדים של הנביא ישעיה (סו, ג–ה): "גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ".


תמונת שער הרשומה מאת: CC BY-SA 3.0 ,Roi Boshi.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!