מאמר זה נכתב כשנתיים לפני אסון מירון שבו נחנקו ונמחצו למוות 45 עובדי אלילים.
אפתח בגילוי נאות שמעולם לא הבנתי את הנהייה הזרה אחרי הדלקת המדורות בל"ג בעומר, מעולם לא הבנתי מדוע מייחסים להדלקת מדורה לצד קבר טמא ערך רוחני או דתי, ומעולם לא הבנתי מדוע אנשים שמצטופפים סביב קבר, ונאבקים לגעת בו ולהתפלל לידו, מדוע הם חשים בכל המולת הטומאה הפגאנית הזו "התעלות רוחנית"? זאת ועוד, המדורות גורמות לנזק סביבתי ואקולוגי, ואף לשריפות מכַלות טבע יקר ומסכנות חיים, וכי יעלה על הדעת שה' חפץ שנפגע בסביבה, ואף נסכן חיי אדם לחינם ועוד בהשחתה מסריחה וחסרת טעם?
על-כל-פנים, חוברת שנתגלגלה לידי גרמה לי להבין שהגדישו את הסאה בסכלות ובאלילות, ואסביר: אז וגם היום מופצים פרסומים רבים לקראת ל"ג בעומר. מדובר בפרסומים ססגוניים מאד שמושקעים בהם סכומי כסף גדולים, לדוגמה: בחוברת שחולקה בימי כתיבת מאמר זה היו שש-עשרה עמודים בצבע מלא, והיא הייתה מלאה וגדושה בסיסמאות שיווקיות מפתות. כותרת החוברת: "האור של רשב"י הקדוש שיאיר לך את החיים", ואין לי ספק שאם בר-יוחי היה רואה את החוברת הזאת ותכניה הוא היה קורע את בגדיו ומעלה אפר על ראשו.
א. מטרת החוברת
מטרתה המרכזית של החוברת הייתה לשכנע את הקורא לקנות את "הנר הקדוש של רשב"י" (מעניין שבחוברת לא נכתב כמה עולה 'הנר הקדוש'), שהוא נר בעל כוחות מאגיים שמכינים המקובלים בצירופי "שמות קדושים". לכל אורך החוברת מאדירים ומעריצים שוב ושוב את בר-יוחי בכותרות כגון: "רשב"י הקדוש הולך להאיר לכם את החיים", "כי ביום ל"ג בעומר, עומד רבי שמעון בר יוחי תחת כיסא הכבוד, ומשפיע על העולם שפע של רחמים, ומוציא כל איש ואשה מצער וייסורים לתקווה ואושר", "אור הרשב"י – האור שיאיר לך את החיים, רבי שמעון בר יוחאי לא משאיר אף אחד בצרה", "רשב"י הקדוש מביא לכל אחד ישועה ונס", ועוד.
בחוברת נאמר שגדולי המקובלים יכולים להכין רק 720 נרות... ולכן צריך להזדרז ולקנות את הנר של בר-יוחי – וברור שמדובר בתכסיס שיווקי אשר נועד להלחיץ את הרוכשים שמא לא יישאר להם נר וכך הם יזדרזו לרכשו, ואין צורך לומר שהם ימכרו אפילו מאה אלף נרות... עוד נאמר בחוברת, שיש להדליק את הנר בשעות מסוימות כדי לזכות בישועה הדרושה, כל שעה מיועדת לישועה אחרת. לדוגמה, משעה 12:00 עד 12:45 "זוהי שעת התפילה וזמן הדלקת הנר עבור מעוכבי זיווג", משעה 12:45 עד 13:30 "זוהי שעת התפילה וכו' עבור המצפים לילדים", וכך זה נמשך עד השעה 18:00, לכל 45 דקות יש סגולה מיוחדת: זקוקים לרפואה, פרנסה טובה, נחת מהילדים, אושר ושלווה בחיים, שלום בית, פתיחת המזל והצלחה.
והנה עוד כמה מן הסיסמאות השיווקיות שבחוברת:
1) "נר הנסים של הרשב"י הקדוש, הזדמנות של פעם בשנה לזכות לישועות – קבלו עכשיו את הנר שישנה את חייכם לטובה"; 2) "מי היה רבי שמעון בר יוחאי? הצדיק היחיד שהבטיח, 1800 שנה שהוא מושיע, זה המקום הכי מובטח לנסים מכל מקום אחר בעולם, ויש יום אחד בשנה שהוא מסוגל לנסים גלויים, ואסור להפסיד את זה... אבל יש רק צדיק אחד שנתן הבטחה מפורשת שהוא ידאג באופן אישי למי שיבקש ממנו, רבי שמעון בר יוחאי"; 3) "נר הרשב"י הקדוש – הצעד הקטן שיביא לך ישועה גדולה" (כל ההדגשות במקור).
בנוסף לכל ההבלים הפגאניים הללו שהחמור שבהם הוא הפיכת בר-יוחי לשיקוץ, ובנוסף לניסיון הנואל לנצל את חלושי-הדעת שטובעים בייסוריהם, לגנוב את דעתם, לעשוק מהם את ממונם הדל, ולהעניק להם תקווֹת-שווא שקרוב לוודאי יתנפצו עד מהרה על סלעי המציאות הקשה. ובכן, בנוסף לכל זאת, לקראת סוף החוברת ישנה עבודה-זרה מובהקת ומפורשת.
ב. "פתקת הרחמים"
לקראת סוף החוברת, על עמוד שלם, מובאת פנייה ישירה לבר-יוחי בזה הלשון: "פתקת הרחמים [...] פתק בקשה לרשב"י הקדוש. רשב"י הקדוש, אתה הרי הבטחת שתעמוד ותתחנן עבור הצרות של עם-ישראל, אנא התחנן עבורי פלוני/ת בן אלמוני/ת". בהמשך הדברים השאירו מקום פתוח למילוי בקשה מפורטת מ"רשב"י הקדוש" שתישָּׁלח למקובלים – ואף שבמהלך כל החוברת הם הופכים את בר-יוחי לשיקוץ, "פתקת הרחמים" הזו היא החמורה מכולן, מפני שעד עתה הם רק הבטיחו ששיקוצם יושיע אותם, ואילו עתה הם מורים להמון את האופן המעשי שבו שיקוצם יושיע אותם – הם מורים לפנות אליו באופן ישיר ולעבדו עבודה-זרה בפועל, עבודה-זרה שחייבים עליה סקילה! וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "פניה למליצי יושר – פולחן דתי או סטיית מינות פגאנית?". וכאמור, אין לי ספק שאם בר-יוחי היה רואה כיצד הפכוהו לשיקוץ מאוס ומתועב הוא היה קורע את בגדיו ושם אפר על ראשו.
מדוע הפכו את בר-יוחי לשיקוץ ולגילול? ובכן, הסיבה פשוטה: תאוות בצע. ידוע שרבים מן הבהמות הללו, דהיינו המקובלים הארורים, מגלגלים עשרות ומאות מיליונים של כסף שחור בכספותיהם, ובאמצעות בר-יוחי מצאו דרך ללבבות ההמונים: להטעות אותם אחר ההבל, להפיח בהם תקוות-שווא בַּתֹּהוּ, ולנצל את בורותם ומצוקתם כדי לעשות קופה ולהשיג כוח פוליטי וטובות הנאה. כל שקר זקוק לנקודת-אמת ולוּ הזעירה ביותר כדי לקיימו, ואכן, בר-יוחי היה מגדולי התנאים, ברם, אין לו שום קשר לכל הפולחן האלילי שהמציאו ועורכים סביבו.
תאוות הממון עיוורה את עיני המינים המושחתים, עד כדי שהִטעו את עמֵּנו אחרי עבודה-זרה. כל האמצעים כשרים בעיניהם. הם אמנם יקפידו לאכול מכשרות ברד"ץ בלבד, יתלבשו במיטב המגבעות והחליפות, ידברו גבוהה-גבוהה ויבטיחו לעם כל מה שאין באמת באפשרותם להעניק – בדרך זו של תעתועים הם הפכו לאלילים נערצים שנתמכים כספית ואף פוליטית על-ידי ההמונים, וגם זו האחרונה מתורגמת בסופו-של-דבר למתן שוחד ולטובות הנאה.
וכבר זעק ירמיה הנביא ע"ה כנגד המכשפים המקובלים שהיו בימיו: "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ? אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים [...] הֹבִשׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבֹשׁוּ, וְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ, לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְיָ" (יר' ח, ח–יב).
ג. על המכשפים ו"השמות הקדושים"
בחוברת מסופר על תהליך הכנת "הנר הקדוש של רשב"י", וכך נכתב שם: "את הנר הקדוש מכינים המקובלים במיוחד עבור כל ישועה וישועה שהאדם זקוק לה. כל נר מודלק עם צירופי שמות קודש מיוחדים מתורת הקבלה [...] והמקובלים [המכשפים] מתעקשים על כל שם שוב ושוב עם קלף הקודש המיוחד ובו שמות מלאכי השרת, עד שפועלים את הישועה".
אם מדובר בשמות מלאכי השרת שיפעלו את הישועה, אז שוב מדובר בעבודה-זרה, כי פנייה אל המלאכים שיפעלו ישועות בעבורנו, אף היא עבודה-זרה. כמו כן, הפנייה למאגיה ולכישוף באמצעות "שמות קודש" אף היא בגדר עבודה-זרה, שהרי המכשף הוא עובד עבודה-זרה – וכמו שהמכשף מדמה שבכישופיו הוא מוריד שפע מאגי וכוח נסתר לעצמים שבהם הוא פועל את כישופיו, כך נדמה למקובלים שהם פועלים גדולות ונצורות "עם קלף הקודש המיוחד", ומורידים שפע – באמצעותו ובאמצעות המלאכים ושיקוצם הדמיוני – לתורמים האומללים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, לז) בעניין המכשף:
"כיוון שהייתה מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת הוא סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה [...] נתחייב בהכרח להרוג כל מכשף, כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק, אלא בדרכים מיוחדים מוזרים שלא כדרך עבודת ההמון לאותם האלוהות. ולפי שכל אותן הפעולות מתנים בהן בדרך-כלל שיעשו אותן הנשים, אמר: 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה' [שמ' כב, יז], וכן מחמת חמלת בני אדם באופן טבעי על הריגת הנשים – ולפיכך ביאר גם בעבודה-זרה דווקא: 'אִישׁ אוֹ אִשָּׁה' [דב' יז, ב], וחזר ואמר: 'אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה' [שם יז, ה], מה שלא נאמר כיוצא בזה בחילול-שבת ולא בזולתה. וטעם הדבר ריבוי החמלה עליהן בטבע".
ובהלכות עבודה-זרה פרק יא, פוסק רבנו בעניינו של המכשף: "המכשף – חייב סקילה".
זאת ועוד, ביחס ל"שמות הקודש" של הקב"ה, רבנו כבר התייחס לעניינים אלה בהרחבה. במורה (א, סב), רבנו מבאר מהם שמותיו של הקב"ה: הראשון שבהם הוא השם המפורש שם הויה, שפעם ידעו יחידי סגולה כיצד לבטא אותו. שם נוסף הוא שם בן שתים-עשרה אותיות המורכב משתיים-שלוש מלים, ואין אנו יודעים כיום מהו. שם נוסף היה בן ארבעים-ושתיים אותיות, והוא מורכב ממספר מלים סך אותיותיהם ארבעים-ושתיים, ואף אותו אין אנו יודעים כיום. כל השמות הללו מורים על ידיעת ה' וסתרי תורה. כלומר, השמות הללו מלמדים על רעיונות נשגבים הנוגעים לידיעת ה', ואינם משמשים חלילה לפעול שום דבר במציאות.
ברם, היו אנשים שמצאו את השמות הללו, והטעו את ההמון שיש בכוח השמות הללו לפעול פעולות במציאות, כמו כישופי פנטזיה דמיוניים, וכֹה דברי רבנו הרמב"ם במורה שם:
"וכאשר מצאו הרשעים הבערים את הלשונות הללו, מצאו מקום לשקֵּר ולדבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני. ואחר כך נכתבו אותם הכְּזבים אשר בדה אותם הרשע הבער הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות ['הקדושים'] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
והנה דברי רבנו בעניין כתיבת שמות מלאכים או "שמות קדושים" במזוזה:
"אלו שכותבין בה [בקלף של המזוזה] מבפנים את שמות המלאכים או 'שמות קדושים' או פסוק או חותמות [=כל מיני שרטוטים והזיות של עובדי האלילים] – הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם-הבא. שאלו הטיפשים לא די להן שביטלו את המצוה, אלא שעושין מצוה גדולה שהיא ייחוד שמו של הקדוש-ברוך-הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנאת עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם" (הלכות מזוזה ה, ה).
"וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל יְיָ אֱלֹהֵיהֶם [...] וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (מ"ב יז).
ד. האדרת שמו של בר-יוחי והפיכתו לשיקוץ מאוס
לעיל הבאנו כמה ציטוטים מאוסים שמאדירים את שמו של בר-יוחי ומייחסים לו כוחות אלהיים, ובמלים פשוטות: הופכים אותו לשיקוץ נעבד שמיטיב עם עובדיו: "האור של רשב"י הקדוש שיאיר לך את החיים", "רשב"י הקדוש הולך להאיר לכם את החיים", "כי ביום ל"ג בעומר, עומד רשב"י תחת כסא הכבוד, ומשפיע על העולם שפע של רחמים, ומוציא כל איש ואשה מצער וייסורים לתקווה ואושר", "אור הרשב"י – האור שיאיר לך את החיים, רבי שמעון בר יוחאי לא משאיר אף אחד בצרה", "רשב"י הקדוש מביא לכל אחד ישועה ונס", ועוד.
נצרף עוד שלושה ציטוטים כאלה מתוך החוברת, ונשים לב במיוחד לציטוט האחרון: "בכוח רשב"י הקדוש, ניתן לפעול מה שאי-אפשר לפעול כל השנה כולה", "רשב"י הקדוש מאיר לכל יהודי את החיים שלו", "רשב"י הקדוש יציל אותנו", ועוד ביטויים לפיהם בר-יוחי הוא המציל – והאמנם הוא הציל? ולאחר כשנתיים מכתיבת מאמר זה אירע האסון המחריד במירון.
הבלים אלה מאדירים את שמו של בר-יוחי עד כדי הערצה אלילית, ובקלות סוחפים בדרך זו את ההמונים לראות את בר-יוחי כשיקוץ בעל כוחות על-טבעיים, שאם פונים אליו – מתערב, משפיע ומשגיח על עולמינו השפל. עלינו לזכור אפוא את הדיבר השני בעשרת הדיברות: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" – האדרת שמו של בר-יוחי באופן קיצוני ושקרי גוררת לעבודה-זרה גסה, מרחיקה את העם מהאמת, ומנציחה את ההבל, הבערות וההשקפות הרעות.
כמו כן, די בהזיה בכוחותיו של בר-יוחי – דהיינו אפילו מבלי לנסוע לקבר המיוחס לו ולהתפלל אליו או לפנות אליו בכל מיני דרכים – כדי להמיט על האדם והאומה אסונות חמורים, שהרי מדובר בעוון קשה מאד, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְוֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ה. היש ימים או שעות "מסוגלים" לתפילה?
בחוברת חוזרים ומדגישים כי יום ל"ג בעומר הוא היום המסוגל ביותר בשנה, ובמיוחד בשעת חצות היום שהיא השעה ה"מסוגלת" ביותר לישועה. לפיכך יש לבדוק: האם מותר לקבוע ימים או שעות שהם "מסוגלים" לתפילות או "לפתיחת שערי שמים"? רבנו מלמד שאסור מן התורה לקבוע כי זמנים מסוימים טובים לפעולה מסוימת, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה פרק יא:
[ט] "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".
[י] "אסור לעונן. אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכְּזבים שהסכלים מדמין שהם דברי אמת ודברי חכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים הרי זה לוקה שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".
אף שבהלכות האלה רבנו הרמב"ם מתייחס לאסטרולוגיה, נראה ברור שקביעת עתים לפי כל אמונת-הבל פגאנית היא בכלל לאו זה. שהרי בתורה לא נזכרה האסטרולוגיה דווקא אלא נאמר באופן כללי "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". ועוד, בספרא, מדרש הלכה לספר ויקרא, נאמר באופן כללי: "לא תעוננו – אלו נותני העתים". ובספר המצוות להרמב"ם נאמר (לאווין לב): "ולשון ספרא: 'לא תעוננו – אלו נותני העתים', לפי שהוא נגזר מן עונה, כלומר לא יהיה בכם קובע עתים האומר עת פלונית רעה ועת פלונית טובה" – משמע כל קובע עתים, תהא הזייתו אשר תהא.
נמצא, שהאיסור של "וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" הוא איסור כללי, ומפני שהאסטרולוגים הקדמונים היו ידועים מאוד בחישובי העונות, רבנו הזכירם כדוגמה למחשבי עונות. כמו כן, הרמב"ם קידש מלחמה במספר מקומות בכתביו נגד האסטרולוגיה, ובכל מקום שעלה עניינם הוא ראה לנכון לגנותם (ובמקום אחר הסברתי שהאסטרולוגיה הינה עבודה-זרה, מפני שהיא מייחסת כוחות מאגיים לגרמי השמים). והנה לפניכם גם דברי ירמיה: "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא" (י, ב–ג).
אגב, גם קארו הקראי נכשל בהזיות האסטרולוגיה האלילית, כמו רבים מ"חכמי ישראל" החברים במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת שייסדו חכמי-יועצי-אשכנז ועבדיהם הנרצעים. אולם, קארו החדיר את המאגיה והאלילות לתוך ספר הלכה למעשה, ובזה החדיר את המאגיה והטומאה לחיי היום יום של עם-ישראל! והנה לפניכם דבריו בשולחנו הטמא (גו"ח א, ב): "המשכים להתחנן לפני בוראו יכוון לשעות שמשתנות המשמרות, שהן בשליש הלילה ולסוף שני שלישי הלילה ולסוף הלילה, שהתפילה שיתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות, רצויה". ולא רק שהתפילה הכעורה הזו מאוסה ונגעלה מאד לפני ה' יתעלה, שהרי היא כופרת במצות לא-תעשה מפורשת, אלא, שבפסיקתה קארו הקראי נכנס לגדר החמור של מחטיאי הרבים, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד–יט) בעניין מחטיאי הרבים:
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם, לעולם-ולעולמי-עולמים [...] ומחטיאי הרבים [...] אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם [...] ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה [כל-שכן שהחטיא במצות לא-תעשה שנוגעת לעבודה-זרה!]".
זאת ועוד, בהזיה הזו שקארו החדיר הוא למעשה קבע שהקב"ה מצוי בעולם שמושג הזמן חל עליו, ואם חל על הקב"ה מושג הזמן הרי שהוא בהכרח גוף, שהרי מושג הזמן נמדד באמצעות תנועות החומרים. כלומר, אם מושג הזמן חל בעולמות העליונים הרי שהמלאכים והקב"ה הם בעלי גופות, שהרי עולמותיהם הינם עולמות חומריים אשר בתנועתם נמדד מושג הזמן. ועוד על שלילת מושג הזמן מה' יתעלה ראו במאמר: "הזוהר – הזיה פגאנית כעורה", דוגמה י.
ואחתום את התייחסות לקארו הקראי בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
ט. מהי הדרך הנכונה?
"הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר, חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
אם חלילה באים עלינו ייסורים ואנו נמצאים במצוקה נפשית או רגשית או גופנית, חובה עלינו לפשפש במעשינו, ולשוב בתשובה ממחשבותינו או ממעשינו הרעים. חלילה לנו להתעלם מהאיתותים ומהייסורים ששולח לנו בורא-העולמים, ואל לנו לחפש תכסיסי "סגולות" ולשגות בהזיות שמשכיחות מאיתנו את דרך האמת ומטשטשות ומטמטמות את שכלנו. עלינו להרהר בשיבה לדרך האמת הצדק והיושר ורק כך נזכה, אם נהיה ראויים, לישועה אמיתית.
יתר-על-כן, יידע כל מי שפונה אליהם: גם אם הוא מרגיש שהוא טובע בייסוריו, אסור לו באיסור חמור לפנות אל האלילים והאטִּים מתוך המחשבה "שמא יש בהם ממש" או "אם לא אפנה אליהם הנני נמנע מלעשות השתדלות" או "עלי לעשות הכל כדי להיוושע". ובכן, יידע כל הפונה אליהם, שלא רק שהוא לא מקרב את ישועתו, אלא שהוא מעלה כנגדו חרון-אף, נוסף על חרון-האף שכבר עומד כנגדו וגרם לו להיות נידף ברוח החיים, ומיוסר בייסורים קשים.
וכֹה דברי רבנו הרמב"ם באגרת תימן (עמ' מו):
"אם אתם מריתם [=פשעתם] והבאתי עליכם מכות עונש על מעשיכם: אם תהיו בדעה כי חֲלוֹתָם בכם דבר שאירע במקרה ואין סיבתו מפני שמריתם [=שמרדתם בבורא-עולם], הריני מוסיף לכם מאותו המקרה ואכפילהו, והוא אמרוֹ בתוכחה: 'וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [...] וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי [וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם]' [ויק' כו, כא–כד] – וְקֶרִי הוא המקרה והאירוע, אמר [ה' יתברך]: אם עשיתם עונשי אירוע שאירע במקרה [ולא תוצאה של עוונותינו וסכלותנו], הריני מוסיף עליכם מחומרת אותו המקרה 'שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם'".
כשהאדם פונה לדרך הסגולות והפתרונות ה"קלים" הוא בעצם עוצם את עיניו ואוטם את אזניו מלראות ומלשמוע את דרך האמת: "חָכְמוֹת בַּחוּץ תָּרֹנָּה בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ" (מש' א, כ), וכן מתרשל ובורח מעריכת חשבון נפש אמיתי. עצימת עין מן הייסורים היא עוון חמור שיביא על האדם עונש נוסף על עונשו. ולכן, חובה על האדם לזעוק אל ה' שישלח לו את השליחים הנכונים שיורו לו את דרך האמת לשוב אל ה' יתעלה, שידריכוהו לסיגול מידות נעלות, שינחוהו לקניית דעת וחכמה, ושיראוהו את דרך האמת הקדומה והנאמנה, לבל יִטֶּה ימין או שמאל.
והנה לפניכם מעט מן האמור בחוברת בעניין הסגולות: "ישנן הרבה סגולות אבל רק סגולה אחת מובטחת והיא 'נר הרשב"י הקדוש' – הסגולה המיוחדת מקבר רבי שמעון בר יוחאי במירון. גם אם ניסית כבר הכל, סוד הנר הקדוש מעולם לא אכזב, וכל מי שעשה זאת זכה לישועה בטוחה! אל תפספסו את ההזדמנות המיוחדת הזו, אל תחכו עד שנה הבאה – הישועה שלכם נמצאת מעבר לפינה – אתם רק צריכים להושיט את היד". זאת ועוד, מי שהופך את מצוות התורה לסגולות פגאניות הינו מנחש וחובר וכופר בתורה – והדברים אמורים כלפי אלה שמגיעים לקברו של שיקוץ שמעון להתפלל או ללמוד תורה או לתת צדקה וכיו"ב, שהרי הפכו את המצוות לכלים פגאניים (ובעניין זה ראו: 'תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?').
י. "בר יוחי נמשחת אשריך"
אחד הפיוטים הפגאניים ביותר שחדרו לנוסח התפילה הוא הפיוט "בר יוחי". רבים מיהודי תימן נוהגים לומר פיוט זה בימי ספירת העומר, ויש הוזי הזיות שאף אומרים אותו כל השנה... כולנו כבר רגילים כל-כך לפיוט הפגאני הזה עד שאין אנו שמים לב לזרותו הגדולה לדת משה, ולקרבתו לעבודה-זרה: באמצע התפילה אנו עוצרים את ההלל והשבח לבורא-עולם, ומקדישים שיר הלל מיוחד שנאמר בערגה בדבקות ובהתרגשות לשיקוץ שמעון, כלומר, מדובר בפיוט שהוא עבודה-זרה מפורשת! כי כאשר אנחנו עוצרים את התפילה שכל כולה מיועדת לה' יתעלה ויתרומם, ופונים להלל לפאר ולרומם בשר ודם, איך נקרא לזה אם לא עבודה-זרה?!
ולכן, אסור באיסור חמור להשתתף עם הציבור בעת שהם נכשלים באמירת הפיוט הזה.
וכך פוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה פרק א:
"בימי אנוש טעו בני האדם [...] וזו הייתה טעותם: אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם, ונתנם במרום, וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו – ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד [...] כיוון שעלה דבר זה על ליבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם – כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה – וזה היה עיקר עבודה-זרה".
ואם בימי אנוש טעו בזה, מדוע שלא בימינו? ויתרה מזאת, הכלל העולה מדברי רבנו בהלכות עבודה-זרה הוא, שעצם ההלל והשבח לזולת הבורא במסגרת של פולחן דתי הוא עיקר עבודה-זרה, וכל-שכן בבית-הכנסת שמיועד לפולחן דתי! ולא ארכו הימים עד שדורו של אנוש בנו לכוכבים מזבחות והיכלות, וגם בימינו בנו לשיקוץ שמעון בית טומאה בהר מירון (כמו כנסיית הקבר של הנוצרים), ומקריבים שם קרבנות, שהרי מדליקים שם מדורות ענקיות ושורפים בשר בהכשריהם האורתודוקסיים הנגעלים על מנגליהם המאוסים, ואף מקפידים לאכלו בברכה בתוספת "כוונות" לפני ואחרי – "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (יש' כח, ח).
עוד כותב רבנו בהקדמתו לפרק חלק ביסוד החמישי, וכֹה דבריו:
"והיסוד החמישי, שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין-כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות וכל מה שהורכב מהן [וכל שכן לבני-האדם שוכני-בתי-חומר שחייהם כרוח: 'כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' (תה' קג, טז)], לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה, ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכֻוונו המחשבות ויניחו כל מה שזולתו [כלומר, אין להַפנות את המחשבה וההערצה והיראה למאומה זולת ה' יתעלה]. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה-זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה".
נמצא, שעצירת מהלך התפילה בבית-הכנסת שהוא מקום פולחן דתי מובהק לה' יתעלה ואין בלתו, כדי לומר פיוט הלל ושבח לבשר ודם רימה ותולעה, הינה עבודה זרה ברורה ומובהקת!
והנה לפניכם מבחר פסוקים אשר מורים לנו שעלינו לפנות אך ורק לה' יתרומם שמו:
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ [...] וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דב' ד, לה;לט).
"כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ" (ש"ב כב, לב).
"לְמַעַן דַּעַת כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד" (מ"א ח, ס).
"אָנֹכִי אָנֹכִי יְיָ וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ" (יש' מג, יא).
"כֹּה אָמַר יְיָ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְיָ צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים [...] הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל יָדָעְתִּי" (יש' מד, ו;ח).
"אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים [...] לְמַעַן יֵדְעוּ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וּמִמַּעֲרָבָה כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד [...] וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים" (יש' מה, ה–ו, יד).
"הֲלוֹא אֲנִי יְיָ וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים מִבַּלְעָדַי אֵל צַדִּיק וּמוֹשִׁיעַ אַיִן זוּלָתִי, פְּנוּ אֵלַי וְהִוָּשְׁעוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ כִּי אֲנִי אֵל וְאֵין עוֹד" (יש' מה, כא–כב).
"זִכְרוּ רִאשֹׁנוֹת מֵעוֹלָם כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי" (יש' מו, ט).
"כִּי מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי יְיָ וּמִי צוּר זוּלָתִי אֱלֹהֵינוּ", "בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ", "לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (תה' יח, לב; עב, יח; קלו, ד).
יא. המקור הנרפשׂ להפיכת בר-יוחי לשיקוץ
המקור הנרפשׂ להפיכת בר-יוחי לשיקוץ מתועב נעוץ בספר האופל הפגאני, להלן דוגמה אחת לפולחן האישיות מעורר החלחלה שמצוי שם (בא, לח ע"א): "וכתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ [שמ' לד, כג]' מאן 'פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ'? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". וכך בדיוק עשו! הפכו את פקידת הקבר של שיקוצם בהר מירון (אם הוא באמת קבור שם ולא איזה חמור חמורותיים של איזה ישמעאלי) למצות עלייה לרגל! ואכן, יש לשרוף את ספר האופל, כי החלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה מינות ועבודה-זרה.
"לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְיָנִים לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם" (מש' כג, כט) – אוי לך בר-יוחי שהפכת לעבודה-זרה, אוי לך בר-יוחי שתקלה באה על ידך – ואין לי ספק שאם הוא היה עומד היום, הוא היה קורע את בגדיו ומתפלש באפר מֻקלה וזועק בבכי תמרורים.
ויותר מבר-יוחי, אוי ואבוי לכל הכומרים האורתודוקסים השכירים, והדרדעים שבהם בפרט כמו קאפח וערוסי, שהכחישו ומכחישים את האמת מטעמי פוליטיקה ועסקנות – וכל זאת מחשש למשׂרותיהם ומשׂכורותיהם, למגבעותיהם ומרדעותיהם, למעמדם וכבודם, לשׂררתם ואהדת הציבור להם – הם החליפו את דרך האמת בדרך השקר של חכמי-יועצי-אשכנז, העדיפו את חליפות הקטיפה וטובות-ההנאה על פני ה' יתעלה, והשליכו את האמת והיושר אחרי גוום.
ואל יהא קל בעיניכם עוון הכומרים הדרדעים אשר מחרישים ושותקים, ראו נא את עונשו של עלי הכהן על-כך שידע ולא כיהה בבניו הרשעים, כל-שכן הדרדעים השכירים רודפי הבצע:
"וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל שְׁמוּאֵל הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תְּצִלֶּינָה שְׁתֵּי אָזְנָיו, בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶל עֵלִי אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל-בֵּיתוֹ הָחֵל וְכַלֵּה, וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם, וְלָכֵן נִשְׁבַּעְתִּי לְבֵית עֵלִי אִם יִתְכַּפֵּר עֲוֹן בֵּית עֵלִי בְּזֶבַח וּבְמִנְחָה עַד עוֹלָם" (ש"א ג, יא–יד).
ובשמואל פרק ב (הפרק שקדם לדברים האמורים לעיל), פורט עונש עלי הכהן וביתו (ל–לו):
"לָכֵן נְאֻם יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם יְיָ חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ, הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ, וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים, וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים, וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם, וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה [...] וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם".
לאור הדברים הללו יובן היטב פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, ט): "וכל שאפשר בידו למחות ואינו ממחה, הוא נתפס בעוון אלו כולם שאפשר לו למחות בהם". וכל-שכן כאשר מחניפים ומתרפסים ומשתעבדים למינים ומודים בפה מלא ב"קדושתו" של ספר האופל הפגאני!
יב. הדרדעים השׂכירים המאוסים
ולקאפח ולערוסי ולשאר הדרדעים השכירים החלקלקים הנני מקדיש את הפסוקים הבאים:
"וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה" (דניאל ח, יב); וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְיָ וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ" (ש"א טו, יט); "וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר יְיָ צְבָאוֹת, וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה [מלעיטים ומזהמים את עם-ישראל בתורת מינות פרו-נוצרית]" (מלאכי ב, ח–ט); "כִּי מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע מִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלֹּה עֹשֶׂה שָּׁקֶר" (יר' ח, י); "כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי", "כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה" (יח' כב, כו; צפ' ג, ד).
והנה לפניכם דבריו הקשים של הנביא ישעיה ע"ה על נביאי השקר וראשי העם: "צֹפָיו [=מנהיגי הדת בעלי השׂררה, הכומרים המתעים את העם אחרי ההבל] עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ [את ה'], כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ [כלבים אילמים!], הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ [כלבים עזי נפש!] לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים [והם אנשי השֵּׁם מנהיגי העם ובעלי השׂררה, ויחד-עם-זאת] לֹא יָדְעוּ הָבִין [סוטים מדרך האמת], כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ" (יש' נו). ושם תרגם יונתן: "וְכַלְבַּיָא תַּקִיפֵי נַפְשָׁן לָא יָדְעִין לְמִסְבַּע, וְאִנּוּן מַבְאֲשִׁין לָא יָדְעִין לְאִסְתַּכָּלָא, כֻּלְּהוֹן גְּבַר לָקֳבֵיל אוֹרְחֵיהּ גְּלוֹ, גְּבַר לְמִיבַּז מָמוֹנֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל".
והנה לפניכם גם דברי מיכה הנביא, אשר משווה בין הכוהנים שפוסקים דינים בכסף לנביאי השקר הקוסמים בכסף, והוא מוסיף וקובע, שבגלל רדיפת הבצע של כומרי הדת, ירושלים תיחרב ותאבד. כלומר, שחיתותם של כומרי הדת תביא בסופו-של-דבר לחורבן העם והארץ:
"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ, בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה [ושם תרגם יונתן: 'דְּבָנַן בָּתֵּיהוֹן בְּצִיוֹן בְּדַם אֲשִׁיד וִירוּשְׁלֶם בְּנִכלִין', דהיינו, הבונים את בתיהם המפוארים בכספי העניים והעשוקים], רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל יְיָ יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא יְיָ בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה, לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" (פ"ג).
ועל בני עלי שהפכו את תורת האלהים לקורדום אומר הנביא: "וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל לֹא יָדְעוּ אֶת יְיָ [...] וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת פְּנֵי יְיָ כִּי נִאֲצוּ [...] כִּי חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתָם" (ש"א, ב).
והנה לפניכם דברי רבנו באיגרתו לתלמידו ר' יוסף על כומרי השׂררה והבצע:
"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".
ואחתום עניין זה בדבריו המזעזעים והמעודדים כאחד של הנביא ישעיה (סו, ג–ה):
"גַּם הֵמָּה בָּחֲרוּ בְּדַרְכֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם נַפְשָׁם חָפֵצָה, גַּם אֲנִי אֶבְחַר בְּתַעֲלֻלֵיהֶם וּמְגוּרֹתָם אָבִיא לָהֶם יַעַן קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה דִּבַּרְתִּי וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרַע בְּעֵינַי וּבַאֲשֶׁר לֹא חָפַצְתִּי בָּחָרוּ [עד כאן הפנייה לערוסי ולדומיו, ומכאן הפנייה לאנשי האמת אוהבי ה' באמת] – שִׁמְעוּ דְּבַר יְיָ הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְיָ וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ".
סוף דבר
אבקש לחתום בשאלה שנשאלתי, וזה לשונה:
אנא הבהר את הנקודה הבאה, כתבת: "רבנו מלמד שאסור מן התורה לקבוע כי זמנים מסוימים טובים לפעולה מסוימת", ואם כן, כיצד יש להבין את ההלכה הבאה (תשובה ב, ח):
"אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר, ומיד היא מתקבלת שנאמר: 'דִּרְשׁוּ יְיָ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב' [יש' נה, ו]. במה דברים אמורים? ביחיד. אבל בציבור כל זמן שעושין תשובה וצועקין בלב שלם הן נענין שנאמר: 'כַּיי אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' [דב' ד, ז]".
תשובה:
רצוי לדייק, אכן רבנו מלמד אותנו יסוד זה, אך מדובר ביסוד תורני שקיבלנו ממשה רבנו ע"ה בהר סיני: "ולא תעוננו" – ובא בקבלה איש-מפי-איש ממשה רבנו, שמדובר במצוה שלא לקבוע זמנים טובים או רעים לפעולה מסוימת, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה זרה (יא, ט): "אי זה הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן יום פלוני רע ויום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".
בעניין עשרת ימי תשובה, חז"ל קבעו את עשרת הימים הללו לתשובה לפני ה' יתעלה, כי טבע האדם הוא שטרדות החיים משכיחות ממנו את דרך האמת, ואם לא תגדיר לו זמן מסוים שבו הוא יערוך חשבון נפש על מעשיו במשך השנה, הוא עלול בסבירות גדולה מאד שלא לעשות כן מעצמו. ובמלים אחרות, מטרת חז"ל בקביעת עשרת הימים הללו היא לעודד את בני האדם לשוב בתשובה לפני ה', אף שאין לך דבר אשר עומד בפני התשובה, בכל עת ובכל זמן.
והנה לפניך פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, ז) בעניין שכחת דרך האמת:
"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל [=בדרכי ההבל ההזיות והמינות, ברדיפת הבצע והתאוות והשׂררה והכבוד]. הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".
כמו כן, רבנו פוסק שהתשובה בעשרת ימי תשובה "יפה ביותר" כי בזה שהאדם חוזר בתשובה בימים הללו הוא גם מקיים את צוואת חז"ל וגם משתף את עצמו יחד עם הציבור. ושים לב להלכת רבנו: "אף-על-פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם", כלומר תמיד היא רצויה וטובה, והיא רק "יפה ביותר ומתקבלת היא מיד" בעשרת הימים הללו, שחז"ל קבעום לתשובה.
מעניינת מאד גם ההבחנה שרבנו עורך בין ציבור ליחיד, וגם ממנה ניתן להבין את הרעיון של עשרת ימי התשובה. כלומר, העובדה שביחס לציבור אין כל הבדל בעשיית התשובה בין שאר הימים לעשרת ימי התשובה, מלמדת על-כך שאין הימים הללו מיוחדים במהותם, אלא חז"ל הם אלה אשר העניקו להם מעלה מיוחדת, כדי לעודד את עם ישראל לשוב בתשובה, ובמיוחד את היחיד, כדי שלא תיחלש דעתו ויאמר מה אני לבדי, אלא יגבֵּר חילו וישוב בתשובה.
ועלינו לשאול את עצמנו, אם אדם ישוב בתשובה שלמה בכל יום אחר מימות השנה, וכי יעלה על הדעת שה' לא יקבל את תשובתו? ואפילו שב יום אחד לפני מיתתו תשובתו מתקבלת ברצון ויש לו חלק לעולם-הבא. אלא יש להבין, כי הלכה זו נועדה לעודד ולחזק ולקרב את עם ישראל למצות התשובה, כי עבותות החטאת קשים מאד, והתשובה זקוקה לחיזוק ולעידוד תמידי.
ושים לב לעוד נקודה, הלכות תשובה לא נפסקו בספר זמנים, אלא בספר המדע, כלומר, התשובה איננה יסוד תורני ששייך לזמן מסוים ולא מצוה שהזמן גרמה. אלא, בכל שעה ושעה על האדם לבחון את דרכיו ולשוב לפני ה' ממחשבותיו וממעשיו הרעים – ולרגעים אבחננו.
"וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא, לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה, כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דב' ד, כט; ל, יא–יד), הוי אומר: אפילו ליחיד התשובה לעולם קרובה תמיד, בכל עת ובכל זמן; "הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא), כלומר, הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופני ניהול מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפניך.
תמונת שער הרשומה מאת: Roi Boshi. רישיון תמונה: CC BY-SA 3.0.