האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם? (חלק ב)

בחלק הראשון למדנו, כי רובם המכריע והמוחץ של "בעלי התורה" סברו שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. כמו כן רמזנו, כי שגייתם אחר השקפה משובשת זו נובעת בעיקר מהעדר ידיעת-השם ואהבתו (=בעקבות העדר ידיעת המדעים מחשבתם נתמלאה בהזיות ודמיונות והשקפות רעות). העדר יסוד היסודות ועמוד החכמות החשיך באפלה סמיכה את נפשם העשוקה, וליקוי המאורות הזה גרר אותם לנטייה לנהייה ולעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות, מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם. והנה המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלד):


"אבל הנקודה הזו המופלאה, כלומר העולם-הבא, הרי מעט הוא שתמצא מי שעלה על דעתו בכלל, או שחשב בכך, או שנתבונן ביסוד הזה, או ששאל על אלו השמות על מה הם נאמרים, והאם זה הוא התכלית או אחת מאלו ההשקפות הקודמות היא התכלית [...] אלא שואלים בני אדם כולם, יחידיהם [=רמז עבה ל"בעלי התורה"] והמוניהם, היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים? והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקישוטיהם ויופי תפירתם? או בלבוש המכסה גופו בלבד? וכאשר יבוא המשיח, האם יַשווה בין העשיר והעני? או שיהא בימיו החזק והחלש? והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות".


נמצא אפוא, כי העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם.


א. מהו העולם הבא לדעת הרמב"ם?


לדעת רבנו העולם-הבא הוא עולם של תענוגות נפשיים, ורק מי שזוכה להבין מהו עונג נפשי רוחני אמיתי בעולם-הזה, כלומר רק מי שהגיע לדרגת "אדם", יהיה מסוגל להתנתק מנהיית הגוף אחר התאוות, ולשאוף ולכסוף ולערוג להשיג עוד ועוד מאותו עונג רוחני אמיתי, מאותו מקור מפכה של דעת וחכמה. ברם, רק מעטים זוכים לכך, וכפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר, רובם המוחץ של "בעלי התורה" (וההמון מאן דכר שמיה), נטו אחר תאוותיהם והפכו להיות סוכני שיווק מכירות ויחצנות של דת משה, מפני שהם אינם מסוגלים לעבוד את ה' ללא הפקת רווחים וטובות הנאה מן הדת בשלל דרכים בזויות.


אגב, מסיבה זו "בעלי התורה" אינם שואפים באמת לחיי העולם-הבא, כי כל ישותם להוטה אחר הפקת רווחים וטובות הנאה, ולכן הם החדירו לעולם-הבא הדמיוני שיצרו לעצמם את התענוגות הגופניים. בהמשך דבריו שם, רבנו מסביר מדוע כל-כך קשה ל"בעלי התורה" להבין את התענוגות הנפשיים, וכל-שכן לכסוף ולערוג אליהם, וכֹה דבריו (עמ' קלז):


"דע, כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל, כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים".


כלומר, מי שמחובר באינפוזיה לתאוותיו הגופניות השונות, וכל ישותו הינה ישות גופנית-חומרנית-תאוותנית, לא יצליח להבין וגם לא ירצה להבין שחיי העולם-הבא הם חיים נעדרי תאוות גופניות, ומי שהרשיע והתבהם מאד האמת הנוקבת הזו אף תכהו בסנוורים.


רבנו ממשיך ואומר שם כך:


"וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יִוָדַע בעולם הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלנו עונג כלל זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלנו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו [חיים] בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל".


עובדת היותנו שרויים בתוך גוף חומרי ומצויים בתוך עולם חומרי, כובלת אותנו להבין אך ורק את התענוגות הגופניים, ולכן "בעלי התורה" וההמונים שגו בהבנת השכר בעבור קיום המצוות. כלומר, בגלל שכל ישותם סובבת סביב גופותיהם ותענוגותיהם, הם אינם מכירים אלא את התענוגות הגופניים, ולכן הם אינם מצליחים להתרומם ולהבין שישנו שכר נצחי שאינו גופני. ברם, אם הם היו מתנתקים מתאוותיהם ופונים ללמוד מדעים והשקפות ישרות ונכונות, הם בהחלט היו מצליחים בכך, שהרי רבנו קובע מפורשות שניתן אחרי "חקירה מרובה" להבין את היסוד החשוב הזה: להבין שחיי העולם-הבא הם חיים של תענוגות נפשיים נעלים! אך רק מי שמצליח להיות אדם ולהביא לידי ביטוי את אנושיותו, את הצלם האלהי שבו, רק אדם כזה יצליח לשאוף לכסוף ולערוג לאותם חיים נצחיים.


וכך היה הרמב"ם, ייחודי ומיוחד בהתרוממותו הרוחנית והמחשבתית. רבנו זיכך את שכלו להבין כי לאחר המוות נותרת רק הנפש הרוחנית, ולה אין שום עניין בתענוגות הגופניים. ויתרה מזו, הרמב"ם מוסיף ומבאר, כי אין שום יחס או דמיון בין התענוגות הגופניים לתענוגות הנפשיים. התענוגות הגופניים נמשכים זמן קצר מאוד, ולעתים רבות גוררים עמם מחיר של אי-נעימות ואף ייסורים בעבור ההנאה (לדוגמה עישון סיגריות או ריבוי אכילת בשר או ג'אנק פוּד או ריבוי בתשמיש גורמים לחולשה ואף לחולאים קשים). לעומת זאת, התענוגות הנפשיים עצומים ואדירים, נמשכים לנצח-נצחים, ולא נגררת עמם כל רעה. דא עקא, קשה מאוד להתחבר אליהם כי כל הווייתנו היא חומרית, וכדי להתרומם ולהבין משהו מאותו העונג הרוחני יש לעמול קשה בזיכוך הנפש מסיאוב התאוות והמידות הרעות. וכך מתאר הרמב"ם בהמשך דבריו את רוממות התענוגות הנפשיים:


"וכן אנחנו, אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המוות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא יִרצֵם, אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שייעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף-על-פי שכבר היה בזמן מסוים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכוּת, והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי".


נשים לב למשל שהרמב"ם מעניק לנו, התענוגות הגופניים הם כמו משחק בכדור ברחובות, שהוא פסגת האושר והשמחה לילד הקטן, והוא יעדיף אותו על פני גדוּלה ורוממות שהוא אינו מבין להן עניין. כך אנו בעולם-הזה, שמחים ומשתוקקים להנאות הגופניות. ברם, לעומת התענוגות הגופניים, התענוגות הנפשיים הם כמו מלוכה רמה על ממלכה עצומה ומשגשגת, האם המלך האדיר יעדיף לחזור לשחק בכדור ברחובות? כך הם אפוא התענוגות הנפשיים, שלא יִשווה ולא יִדמה להם מאומה, וכל התענוגות הגופניים אינם אלא הבל ואפס לעומתם. וכך היא נפש האדם השלם לאחר הִפָּרדה מן הגוף, בהתענגה בתענוגות הנפשיים, לא תרצה בשום-פנים-ואופן לשוב לעולם החומר השפל, עולם התענוגות הגופניים האפסיים.


רבנו מוסיף להאיר ולהבהיר את שכלנו בתובנה נשגבה זו (עמ' קלח):


"ואם תתבונן בעניין שני התענוגים הללו תמצא שפלות התענוג האחד ועליונות השני ואפילו בעולם-הזה, שהרי אנו מוצאים רוב בני-אדם ואולי כולם מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדוּלה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיפים לְהִנָּקֵם מאויביהם יותר מֵרבים מתענוגי הגוף. והרבה מבני-אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שֵׁם טוב. ואם כך הוא מצבנו בעולם הזה הגשמי כל-שכן בעולם הנפשי והוא העולם-הבא שבו תשׂכיל נפשנו מן הבורא [...] הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא מתפלא מעצמתו: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ' [תה' לא, כ]".


ב. כרטיס הכניסה לעולם הבא


בהמשך הקדמתו לפרק חלק (עמ' קלח) רבנו מלמד מה הוא הסוד לזכות בחיי העולם-הבא:


"וכך אמרו [חכמים] עליהם השלום: 'העולם-הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה'. והכוונה באמרם: 'עטרותיהם בראשיהם', קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד [=קיומה הנצחי של הנפש תלוי ביציאתה מן הכוח אל הפועל על-ידי תהליך של התמזגות עם החכמה והמדע], כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרוּ: 'נהנים מזיו השכינה', כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשׂכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשׂכילו ממציאותו".


ביאור הדברים, נפש האדם היא כמו יהלום בלתי מלוטש, ככל שהאדם ילטשוֹ וישביחוֹ בעולם הזה, כך הוא יזכה ליהנות מיופיו בחיי העולם-הבא. הוי אומר, ככל שהאדם יכשיר את נפשו בפעולות-חיוביות ויעצבנה במידות-טובות אשר ירוממוהו לרכוש השקפות נכונות וישרות, כך הוא יוסיף ללטש ולשכלל את יהלום נפשו. נמצא, כי הליכה בדרכים טובות ורכישת השכלה אמיתית מרוממות את הנפש לידע את בורא-עולם: וככל שהאדם יתקרב בשכלו לבוראו, ככל שיצליח ללטש את יהלום נפשו ולשכללוֹ יותר ויותר, כך נפשו תהיה מסוגלת יותר לקבל את האור האלהי בחיי העולם-הבא, ולזהור ולהבהיק ולזרוח מאותו אוֹר נשגב, ואז, כאשר יהלום נפשו המלוטש והמשוכלל מאיר באור יקרות, הוא יזכה לאותו עונג נצחי שעין לא רָאָתָה...


ג. העולם הבא – התכלית הסופית


האושר העצום והעונג הנצחי אשר רבנו מתאר לעיל, הינו התכלית הסופית של חיי האדם בעולם-הזה, וכך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו שם (עמ' קלח):


"והנה האושר והתכלית הסופית היא להגיע אל המעמד הזה המרומם, ולהימצא באותו המצב וקיום הנפש [=בהתרוממות לדרגת "אדם" הנפש אינה נכרתת וזוכה להוסיף ולהתקיים] כמו שאמרנו עד-בלי-סוף [=לנצח נצחים] בקיום הבורא [=בהשגת קיומו] יתרומם שבחו, שהוא סיבת קיומה בהשגתה אותו [=מטרת קיום הנפש וקיומה בנו לידע את בורא-עולם] [...], וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו ולא עונג לדמותו בו, ואיך יִדְמה הקיים שאין לו תכלית [=העולם-הבא] בדבר האבד [=העולם-הזה], והוא אמרו יתעלה: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' [דב' כב, ז], ובא בקבלה על ידיהם בפירושו: 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' – לעולם שכולו טוב, 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' – לעולם שכולו ארוך".


הדברים די ברורים ולכן נתעכב רק על משפט אחד בדברי הרמב"ם: "שהוא [=אלהים] סיבת קיומה [=של הנפש] בהשׂגתה אותו". כלומר, אלהים הוא סיבת קיום הנפש משתי סיבות: הראשונה, אלהים סיבת קיומה הואיל והוא בְּרָאָהּ; והשנייה, אלהים הוא סיבת קיומה הואיל ותכליתה להשיג אותו כפי יכולתה. ובמלים אחרות, ייעודנו בעולם-הזה הוא להתקרב בדעתנו ככל יכולתנו לאל דעות, לזכך את נפשנו מסיאוב התאוות והמידות הרעות, ולרומם את מחשבתנו ולזכּכה בשאיפה וכמיהה זכה וטהורה לאל אחד שאין-כיוצא-בו.


ונצרף את דברי רבנו בעניין זה ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עג–עד):


"ומכלל אותם העיקרים [=יסודות-הדת] [...] חיי העולם-הבא, ועסקנו בהודעת אמיתת העולם-הבא [...], ופירשתי את דעתי בפרק חלק [...]. וכן ביארנו שם בפירוש כי [...] התכלית הסופית היא חיי העולם-הבא, וכל זה כדי לבאר את הקושי הגדול שחושבים שאין בתורה גמול כי אם בעולם-הזה, ושלא נזכר בה גמול ולא עונש לעולם-הבא בפירוש, לפיכך ביארנו מלשונות התורה כפי שבארו לנו בעלי-הקבלה [="מעתיקי השמועה, מקבלי תורה-שבעל-פה איש מפי איש" (מָרי)] שהתורה נתכוונה לתכלית הסופית בגמול והיא חיי העולם-הבא, והתכלית הסופית בעונש היא הַכָּרֵת מן העולם-הבא, והעניינים הללו עצמן הם אשר ביארנום והארכנו בהם גם בחיבור בהלכות תשובה [פרק שמיני]. [...] וכאשר הזכרנו את העולם-הבא, הזכרנו שם שהוא התכלית הסופית, ואמרנו בלשון זה: 'וזהו השכר שאין שכר למעלה הימנו והטובה שאין אחריה טובה' [שם ח, ג]".


ד. העונש המוחלט – הכרתת הנפש מהעולם הבא


העונש המוחלט לאדם הבהמי הוא שנפשו נכרתת מאותו שגב נצחי, עונש שאין אחריו הגשת ערעור או סליחה ומחילה, אין חנינה ואין רחמים, מי שנידון להיכרת מחיי העולם-הבא, או יותר מדויק לומר, מי שהכרית את נפשו מחיי העולם-הבא בפעולותיו ומחשבותיו בעולם-הזה, אינו יכול עוד לאחר מותו לתקן את מצבו, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' קלח):


"והנקמה הגמורה היא שתיכרת הנפש ותאבד ולא יהיה לה קיום והוא הַכָּרֵת האמור בתורה. ועניין הַכָּרֵת הכרתת הנפש כמו שביאר ואמר: 'הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא' [במ' טו, לא], ואמרוּ עליהם השלום: 'הִכָּרֵת' – בעולם-הזה, 'תִּכָּרֵת' – לעולם-הבא. [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השגב, ויישאר חומר מוכרת בלבד, וכבר ביאר הנביא שהעולם-הבא אינו נישג בחושים הגופניים, והוא אמרוֹ: 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ' [יש' סד, ג], ואמרוּ בפירוש דבר זה: כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל העולם הבא 'עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ'".


הרמב"ם מבאר כי שקיעה בתענוגות הגופניים והזנחת האמת עלולות להביא על האדם את העונש הסופי והמוחלט, עונש שאין אחריו הקלה או קיצור שליש. עונש סופי לנצח-נצחים. וראינו לנכון לצרף את הפרק השמיני מהלכות תשובה להרמב"ם שמסכם ומתמצת את כל הנושא החשוב הזה, ולאחריו נחתום בפרק חשוב מ"ממאמר תחיית המתים".


ה. הלכות תשובה להרמב"ם פרק שמיני


הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם-הבא, והם החיים שאין עמהן מוות והטובה שאין עמה רעה. הוא שכתוב בתורה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דב' כב, ז): מפי השמועה למדו: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ" – לעולם שכולו טוב; "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך, וזה הוא העולם-הבא.


שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופירעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו, אלא ייכרתו וימותו. וכל מי שאינו זוכה לחיים אלו, הוא המת שאינו חוֹיֶה [=חי] לעולם, אלא נכרת ברשעו ואובד כבהמה [=ואף סובל ייסורים קשים]. וזה הוא הכרת הכתוב בתורה, שנאמר: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא" (במ' טו, לא); מפי השמועה למדו: "הִכָּרֵת" – בעולם הזה, "תִּכָּרֵת" – לעולם-הבא. כלומר, שאותה הנפש שפרשה מן הגוף בעולם-הזה אינה זוכה לחיי העולם-הבא, אלא גם מן העולם-הבא נכרתת.


העולם-הבא אין בו גוף וגווייה, אלא נפשות הצדיקים בלבד, בלא גוף כמלאכי-השרת. והואיל ואין בו גוויות, אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני האדם צריכין להן בעולם-הזה. ולא יארע בו דבר מן הדברים שמאורעין לגופות בעולם-הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא-בהן [=ממאורעות הגוף]. כך אמרו חכמים הראשונים: "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה".


הרי נתברר לך שאין שם גוף, לפי שאין שם אכילה ושתייה, וזה שאמרוּ: "צדיקים יושבין", על דרך החידה [=המשל], כלומר נפשות הצדיקים מצויין שם בלא עמל ולא יגע. וכן זה שאמרו "עטרותיהן בראשיהן", כלומר, דעה שיָדעו, שבגללה זכו לחיי העולם-הבא, מצויה עמהן והיא העטרה שלהן, כעניין שאמר שלמה: "בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" (שיה"ש ג, יא). והרי הוא אומר: "וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם" (יש' לה, י; נא, יא), ואין השמחה גוף כדי שתנוח על הראש, כך עטרה שאמרו חכמים כאן היא הדעה. ומהו זה שאמרו: "ונהנין מזיו השכינה"? שיודעין ומשיגין מאמיתת הקדוש-ברוך-הוא, מה שאינן יודעין והן בגוף האפל השפל. [...]


חיים אלו, לפי שאין עמהן מוות, שאין המוות אלא ממאורעות הגוף ואין שם גוף, נקראו "צרור החיים", שנאמר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" (ש"א כה, כט). וזה הוא השכר שאין שכר למעלה ממנו, והטובה שאין אחריה טובה, והיא שהתאוו לה כל הנביאים. וכמה שמות קראו לה דרך משל: הר ה', ומקום קודשו, ודרך הקודש, וחצרות ה', ואוהל ה', ונועם ה', והיכל ה', ובית ה', ושער ה'. והחכמים קראו בדרך משל לטובה הזו המזומנת לצדיקים, סעודה, וקורין לה בכל מקום: העולם-הבא.


הנקמה שאין נקמה גדולה ממנה שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא עֲוֹנָה בָהּ" (במ' טו, לא). וזה האובדן הוא שקורין אותו הנביאים דרך משל: באר-שחת ואבדון ותָפתה ועלוקה. וכל לשון כליה והשחתה קוראין לו, לפי שהיא הכליה שאין אחריה תקומה לעולם וההפסד שאינו חוזר לעולם.


שמא תֵּקַל בעיניך טובה זו, וּתְדַמֶּה שאין שכר המצוות והוויית האדם שלם בדרכי האמת, אלא להיותו אוכל ושותה מאכלות טובות ובועל צורות נאות ולובש בגדי שש ורקמה ושוכן באוהלי שן ומשתמש בכלי כסף וזהב ודברים הדומים לאלו, כמו שמדמין אלו הערבים הטיפשים האווילים השטופים בזימה [=שבעים הבתולות ונהרות הבושם וכיו"ב].


אבל החכמים ובעלי דעה יידעו, שכל הדברים האלו דברי הבאי והבל הן, ואין בהם תוחלת. ואינם טובה גדולה אצלנו בעולם-הזה, אלא מפני שאנו בעלי גוף וגווייה, וכל הדברים האלו צורכי הגוף הן, ואין הנפש מתאווה להן ומחמדתן אלא מפני צורך הגוף, כדי שימצא חפצו ויעמוד על בוריו. ובזמן שאין שם גוף, נמצאו כל הדברים האלו בטלים.


הטובה הגדולה שתהיה בה הנפש בעולם-הבא, אין שם דרך בעולם-הזה להשיגה ולידע אותה, שאין אנו יודעין בעולם-הזה אלא טובת הגוף, ולה אנו מתאווים. אבל אותה הטובה גדולה עד מאוד, ואין לה ערך בטובות של העולם-הזה אלא דרך משל. אבל בדרך האמת שנערוך [=שנשווה] טובת הנפש בעולם-הבא כמו טובת הגוף בעולם-הזה במאכל ובמשקה, אינו כן. אלא אותה הטובה גדולה עד אין חקר ואין ערך ואין דמיון. הוא שאמר דוד: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ" (תה' לא, כ). וְכַמָּה כָּמַהּ דוד והתאווה לחיי העולם-הבא, שנאמר: "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים" (תה' כז, יג).


כבר הודיעונו חכמים הראשונים שטובת העולם-הבא אין כוח באדם להשיגה על בוריה, ואין יודע גודלה ויופייה ועוצמה אלא הקדוש-ברוך-הוא לבדו, ושכל הטובות שמתנבאין בהן הנביאים לישראל, אינן אלא לדברים של גוף, שנהנין בהן ישראל בימות המלך המשיח, בזמן שתחזור הממשלה לישראל.


אבל טובת חיי העולם-הבא, אין לה ערך ודמיון, ולא דימוה נביאים, כדי שלא יפחתו אותה בדמיון, הוא שישעיהו אומר: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג). כלומר הטובה שלא ראתה אותה עין נביא אלא אלוהים, יעשה אותה האלוהים לאדם שמחכה לו. אמרו חכמים: כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם-הבא: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ".


זה שקראו אותו חכמים העולם-הבא, לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר-כך יבוא אותו העולם. אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד, שנאמר: "אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ" (תה' לא, כ). ולא קראוהו העולם-הבא, אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם-הזה, שאנו קיימין בו בגוף ונפש, וזה הוא הנמצא לכל אדם בראשונה.


ו. תפישת העולם-הבא באופן חומרי הינה סכלות חמורה


ב"מאמר תחיית המתים" (עמ' עה–עו) רבנו מזכיר את פסקיו בעניין חיי העולם-הבא, ואף מוסיף ללמד אותנו עניין חשוב מאד, והוא, שלא יעלה על הדעת שיש בעולם-הבא מציאות של גופות ותענוגות גופניים, ומי שמעלה זאת על דעתו, בלי-לשים-לב אף מייחס להקב"ה סכלות (וייחוס מגרעת אף עלול להוביל להגשמה), מפני שהוא למעשה קובע במחשבה שהקב"ה בורא דברים לחינם, ללא תכלית ומטרה, וכֹה דברי רבנו שם (עמ' עה):


"ובארנו עוד שם [בהלכות תשובה, פרק ח], כי העולם-הבא אין בו מציאות גופות לפי שכבר אמרו: 'אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש' [ברכות יז ע"א], ומן המוכחש שיהיו הכלים הללו מצויים לבטלה, וחלילה לו מפעולת הבטלה [וכמו שרבנו מבאר במורה (ג, כה)], לפי שאם היה אדם שיש לו הפה והמעיים והכבד ושאר כלי המזון והוא אינו ניזון, ולו כלי המשגל והוא אינו מזריע – הרי תהיה מציאותן לבטלה בהחלט ["כעין פירוש חז"ל לתפילת חנה (ברכות לא ע"ב): 'כל מה שבראת באשה לא בראת דבר אחד לבטלה [...] דדיים הללו שנתת על לבי למה? לא להניק בהן?'" (מָרי)]. ואין ראוי להביא נגד מרגליותינו אלה [=ראיותינו המבוססות על דברי חז"ל] שיש עליהם ראיות שכליות, את פשטי הדרשות".


נשים לב, כי רבנו מודע לכך שניתן לכאורה להביא כנגדו ראיות מפשטי הדרשות שבספרות חז"ל, ברם, רבנו דוחה זאת מיניה וביה וקובע, שאין ראוי להביא את פשטי הדרשות כנגד ראיות שכליות. וכלל זה צריך להיות לנגד עיני האדם תמיד, כי אם לא נדחה את פשטי הדרשות מפני הראיות השכליות, נתדרדר בקלות להזיות מאגיות אשר מחריבות את המחשבה, ואף משקיעות אותנו בסכלות ובחושך ההשקפות הרעות, וכדברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק על הפיכתנו ל"עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה", וזאת בעקבות הנהייה אחר הסכלים והמינים – תופשי דרשות חז"ל ותיאורי הבורא בתורה כפשוטם.


ונצרף גם מעט מדברי רבנו במורה (ג, כה), אשר מהם עולה שלא יעלה על הדעת לייחס לה' יתעלה פעולה לבטלה, וכֹה דבריו:


"אין מקום לבן דעת לומר כי דבר ממעשה ה' בטל [...] אבל לפי השקפתנו [...] הרי מעשיו כולם טובים וחשובים, אמר: 'וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד' [בר' א, לא] [...] ובכך דיברו בפירוש נביאנו, והוא, שפרטי המעשים הטבעיים כולם עשויים בחכמה, סדורים וקשורים זה בזה, [...] ואין מהם מאומה הבל ולא שחוק ולא בטל, אלא מעשי חכמה מופלגה, כמו שאמר:' מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ' [תה' קד, כד]" וכו'.


בהמשך "מאמר תחיית המתים", רבנו מוסיף ומתאר את חומרת הסכלים אשר נדמה להם שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים, וכֹה דבריו שם (עמ' עה):


"וכבר ידוע, כי הגוף בכללותו אינו אלא כלי לנפש לעשות על-ידו את כל הפעולות, אשר אין אף פעולה אחת מהן [=מן הפעולות הגופניות] מצויה לבני העולם-הבא [=ולכן אין שום צורך בגוף בעולם-הבא, כי אין צורך בשום פעולה גופנית]. וְאֵלֶּה [=תופשי דרשות חז"ל כפשוטן הסבורים שחיי העולם-הבא הינם חיים גופניים] אינם יודעים עוצם הזרות המתחייבת למי שמייחס לה' פעולה לבטלה והמצאת כלים העשויים לתכלית ללא תכלית".


ומה גרם להם לשגות במחשבה שיש בעולם הבא תענוגות גופניים? על-כך משיב רבנו בהמשך דבריו שם (עמ' עה–עו):


"ולא הביא לידי כל זה אלא מה שעולה בדמיון ההמון שאינם יכולים להבין שתהא שם מציאות קיימת כי אם לגוף, ומה שאינו גוף אלא שהוא בגוף כגון המקרים [="מאורעות הגוף" (מָרי)] הרי גם הוא מצוי לדעתם אלא שאין קיומו במציאות כקיום הגוף. אבל מה שאינו גוף ולא מקרה בגוף אינו מצוי לדעת הסכלים, אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים [על דרך הכתוב ביש' (כח, ט)]. ולפיכך סוברים רובם כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי".


כלומר, מרוב להיטות הסכלים אחר התענוגות הגופניים, הם אינם מצליחים ואף אינם רוצים להעלות בדמיונם מציאות רוחנית ללא גופות וללא תאוות גופניות. וככל שהמצוי הינו חומרי יותר כך מציאותו יציבה וקיימת יותר בעיניהם, לדוגמה, קיום הגוף נדמה בעיניהם יציב וקיים יותר מקיום "מאורעות הגופות", שהם תהליכי השינוי והמצבים השונים העוברים והחלים על הגופות, שהם רק נספחים לקיום הגוף ומאפיינים אותו, וכמו שרבנו פוסק בהלכות תשובה לעיל: "כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן". ברם, כל מה שאינו גוף או עניין שנספח לגוף אינו מצוי כלל לדעת אותם הסכלים.


רבנו מוסיף קביעה חשובה והיא, שרוב הסכלים הללו אף התדרדרו להשקפת הגשמות שהיא חמורה יותר מן העבודה-הזרה הקדומה: "ולפיכך סוברים רובם [=רוב הסכלים הללו] כי ה' גוף, לפי שאם לא היה גוף לדעתם הרי אינו מצוי". ודרך אגב למדנו עובדה מעניינת, והיא, שיסוד השקפת הגשמות הינה הנטייה אחר התאוות הגופניות, כלומר, ככל שהקשר של האדם לבהמיותו גדול יותר – כך הסיכון שלו לשגות בהגשמה גדול יותר, כי ככל שהוא ישקע בבהמיותו ובגופניותו כך יקשה עליו להתרומם ולהבין עניינים רוחניים המופשטים מחומר. והמסקנה, יש לחשוד במינים שהם אנשים תאוותניים ובהמיים שפלים נעדרי מוסר לחלוטין, אף אם הם נדמים בחיצוניותם ובצביעותם כ"מלאכים" ו"קדושי עליון".


ולבסוף, רבנו שולח עקיצה חדה לאותם "זקנים" ו"זקנות" בלים ובלות מִשָּׁנִים ומדעת, אשר לעתים מתראים כחכמים גדולים וצאצאיהם וחסידיהם שותים את דבריהם כאילו ניתנו מפי הגבורה. אך האמת שהינם סכלים נבערים ולכן אין להתייחס לדעותיהם, וכדברי רבנו: "אשר הם בלי ספק [סכלים] ואף-על-פי שבלו גופיהם מִזּוֹקֶן גמולי מחלב עתיקי משדים", וכמו שאומר גם מָרי במורה (א, נ): "כשתצליח להשתחרר מן הדעות הקדומות שהולעטת בהם על ידי זקני בור או נשים בלות משחר עלומיך". וכבר שמעתי תימני שוטה אחד בערך בן גילי, אשר קופץ להישבע שיש שדים בעולם, וראייתו היחידה היא מכך שסבו סיפר לו שהוא ראה שדים בתימן... ואיני מתנגד לכבד את הזקנים, אך לא על חשבון השקפות ישרות.


ונחתום בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" שם (עמ' עו):


"אבל הנקראים חכמים באמת לא בהעברה [=שמעבירים את השם "חכם" לזקנים סכלים ונבערים, ומשבחים ומפארים ומרוממים אותם בשלל כינויי כבוד דמיוניים], כבר הוכח להם כי כל הנבדל מן החומר הרי מציאותו יותר קיימת מאותו שהוא בחומר, ואין לומר [על הנבדל] 'יותר קיים' ["כלומר שהביטוי הזה 'יותר קיים' אינו נכון, כי הראשון אינו קיים וזה הוא הקיים" (מָרי)], אלא, מציאות הנבדל היא המציאות האמיתית מפני שלא ישיגהו דבר מאופני ההשתנות [=מאורעות הגוף], והם [=החכמים באמת, אשר מבינים את ערך חיי העולם-הבא, הם] אשר הוכח אצלם כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, ולפיכך מעלת מציאותו יתעלה בתכלית הקיום [כלומר הוא היחיד אשר ניתן לומר עליו "קיים" באופן מדויק ונצחי]".


כלומר, רק מי שהתנער מתאוותיו והוכח לו כי ה' אינו גוף ולא כוח בגוף, יהיה מסוגל להבין את ערך חיי העולם-הבא, ומי שאינו מבין זאת, ונכשל ונחבל בהזיות ובדמיונות, יש לחשוד בו שהוא מאותם הסכלים הבהמיים שנוטים אחר השקפות המינות, ועליהם אומר רבנו ב"מאמר תחיית המתים" שהם "יותר תועים מהבהמות".


"וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם אֲשֶׁר זִקְנֵי בֵית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים בַּחֹשֶׁךְ אִישׁ בְּחַדְרֵי מַשְׂכִּיתוֹ, כִּי אֹמְרִים אֵין יְיָ רֹאֶה אֹתָנוּ עָזַב יְיָ אֶת הָאָרֶץ" (יח' ח, יב).


"זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית [...] וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת" (יח' ט, ו).


"מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח" (איוב יב, כ).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!