האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם? (חלק ב)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

בחלק הראשון למדנו, כי רובם המכריע והמוחץ של "בעלי התורה" סברו, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים מסוגים שונים. העדר ידיעת ה' גרמה להבל ולריק להשתלט על ישותם, וככל ריק, אף מוחם המרוקן משך אליו הכל-בכל-מכל-כל... כך נתמלאו מוחותיהם בהזיות ובדמיונות ובהשקפות רעות ורעועות מכל הסוגים והמינים, ומכל הדתות והכיתות האליליות. העדר יסוד היסודות ועמוד החכמות החשיך באפלה סמיכה את נפשם העשוקה, וליקוי המאורות הזה גרר אותם לנטייה לנהייה ולעיסוק מופרז בתאוותיהם הגופניות, מתוך ניסיון שווא למלא במשהו את אפלת הריקנות הרוחנית שייסרה את נפשם.


והנה המשך דברי רבנו בהקדמתו לפרק חלק (עמ' קלד):


"אבל הנקודה הזו המופלאה, כלומר העולם-הבא, הרי מעט הוא שתמצא מי שעלה על דעתו בכלל, או שחשב בכך, או שנתבונן ביסוד הזה, או ששאל על אלו השמות על מה הם נאמרים, והאם זה הוא התכלית או אחת מאלו ההשקפות הקודמות היא התכלית [...] אלא שואלים בני אדם כולם, יחידיהם [=רמז עבה ל"בעלי התורה"] והמוניהם, היאך יקומו המתים: ערומים או לבושים? והאם יקום באותם הבגדים עצמם אשר נקבר בהם ברקמתם וקישוטיהם ויופי תפירתם? או בלבוש המכסה גופו בלבד? וכאשר יבוא המשיח, האם יַשווה בין העשיר והעני? או שיהא בימיו החזק והחלש? והרבה מן השאלות הללו לעתים קרובות".


נמצא אפוא, כי העדר ידיעת השם והשקפות נכונות ואמיתיות גרם ל"בעלי התורה" להתרחק ממקור מים חיים זכים צלולים ומפכים, ואף לתעות במדבר ישימון של הזיות ודמיונות, כנועים ונרצעים לתאוותיהם. עיסוקם הרב של "בעלי התורה" בתענוגותיהם והזיותיהם יצר אצלם קושי גדול להיפרד מהם אפילו בעת דמיונותיהם על חיי העולם-הבא! ומסיבה זו הם אימצו אל חיקם את ההשקפה כי השכר בעבור קיום מצוות התורה הוא התענוגות הגופניים, ותפשו את חיי העולם-הבא כמציאות חומרית וגופנית, וזאת כאמור בהתאם לשאיפותיהם.


א. מהו העולם הבא לדעת הרמב"ם?


לדעת רבנו העולם-הבא הוא עולם של תענוגות נפשיים, ורק מי שזוכה להבין מהו עונג נפשי רוחני אמיתי בעולם-הזה, כלומר רק מי שהגיע לדרגת "אדם", יהיה מסוגל להתנתק מנהיית הגוף אחר התאוות, ולשאוף ולכסוף ולערוג להשיג עוד ועוד מאותו עונג רוחני אמיתי, מאותו מקור מפכה של דעת וחכמה. ברם, רק מעטים זוכים לכך, וכפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר, רובם המוחץ של "בעלי התורה" (וההמון מאן דכר שמיה), נטו אחר תאוותיהם והפכו להיות סוכני שיווק מכירות ויחצנות של דת משה, מפני שהם אינם מסוגלים לעבוד את ה' ללא הפקת רווחים וטובות הנאה מן הדת בשלל דרכים בזויות.


אגב, מסיבה זו "בעלי התורה" אינם שואפים באמת לחיי העולם-הבא, כי כל ישותם להוטה אחר הפקת רווחים וטובות הנאה, ולכן הם החדירו לעולם-הבא הדמיוני שיצרו לעצמם את התענוגות הגופניים. בהמשך דבריו שם, רבנו מסביר מדוע כל-כך קשה ל"בעלי התורה" להבין את התענוגות הנפשיים, וכל-שכן לכסוף ולערוג אליהם, וכֹה דבריו (עמ' קלז):


"דע, כי כשם שלא ישיג הסומא את הצבעים, ולא ישיג החרש את הקולות, ולא הסריס תאוות המשגל, כך לא ישיגו הגופות התענוגות הנפשיים".


כלומר, מי שמחובר באינפוזיה לתאוותיו הגופניות השונות, וכל ישותו הינה ישות גופנית-חומרנית-תאוותנית, לא יצליח להבין וגם לא ירצה להבין שחיי העולם-הבא הם חיים נעדרי תאוות גופניות, ומי שהרשיע והתבהם מאד האמת הנוקבת הזו אף תכהו בסנוורים.


רבנו ממשיך ואומר שם כך:


"וכשם שאין הדג מכיר יסוד האש מפני שהוא שרוי בהפכו, כך לא יִוָדַע בעולם הזה הגשמי תענוגי העולם הרוחני, לפי שאין אצלנו עונג כלל זולת עונג הגופות בלבד והשגת החושים מן המאכל והמשתה והתשמיש, וכל שהוא חוץ מזה הרי הוא אצלנו בלתי מצוי ולא נכירהו ולא נשיגהו בעיון ראשון אלא אחרי חקירה מרובה. והדבר כך לפי שאנו [חיים] בעולם הגופני ולא נוכל להשיג אלא תענוגיו, אבל התענוגות הנפשיים הם תמידיים בלתי נפסקים, אין בינם ובין אלו התענוגות שום יחס בשום אופן כלל".


עובדת היותנו שרויים בתוך גוף חומרי ומצויים בתוך עולם חומרי, כובלת אותנו להבין אך ורק את התענוגות הגופניים, ולכן "בעלי התורה" וההמונים שגו בהבנת השכר בעבור קיום המצוות. כלומר, בגלל שכל ישותם סובבת סביב גופותיהם ותענוגותיהם, הם אינם מכירים אלא את התענוגות הגופניים, ולכן הם אינם מצליחים להתרומם ולהבין שישנו שכר נצחי שאינו גופני. ברם, אם הם היו מתנתקים מתאוותיהם ופונים ללמוד מדעים והשקפות ישרות ונכונות, הם בהחלט היו מצליחים בכך, שהרי רבנו קובע מפורשות שניתן אחרי "חקירה מרובה" להבין את היסוד החשוב הזה: להבין שחיי העולם-הבא הם חיים של תענוגות נפשיים נעלים! אך רק מי שמצליח להיות אדם ולהביא לידי ביטוי את אנושיותו, את הצלם האלהי שבו, רק אדם כזה יצליח לשאוף לכסוף ולערוג לאותם חיים נצחיים.


וכך היה הרמב"ם, ייחודי ומיוחד בהתרוממותו הרוחנית והמחשבתית. רבנו זיכך את שכלו להבין כי לאחר המוות נותרת רק הנפש הרוחנית, ולה אין שום עניין בתענוגות הגופניים. ויתרה מזו, הרמב"ם מוסיף ומבאר, כי אין שום יחס או דמיון בין התענוגות הגופניים לתענוגות הנפשיים. התענוגות הגופניים נמשכים זמן קצר מאוד, ולעתים רבות גוררים עמם מחיר של אי-נעימות ואף ייסורים בעבור ההנאה (לדוגמה עישון סיגריות או ריבוי אכילת בשר או ג'אנק פוּד או ריבוי בתשמיש גורמים לחולשה ואף לחולאים קשים). לעומת זאת, התענוגות הנפשיים עצומים ואדירים, נמשכים לנצח-נצחים, ולא נגררת עמם כל רעה. דא עקא, קשה מאוד להתחבר אליהם כי כל הווייתנו היא חומרית, וכדי להתרומם ולהבין משהו מאותו העונג הרוחני יש לעמול קשה בזיכוך הנפש מסיאוב התאוות והמידות הרעות. וכך מתאר הרמב"ם בהמשך דבריו את רוממות התענוגות הנפשיים:


"וכן אנחנו, אם נזדכך ממנו מי שנזדכך והגיע לאותה המעלה אחר המוות, לא ישיג את התענוגות הגופניים ולא יִרצֵם, אלא כמו שירצה המלך האדיר במלכות שייעקר ממלכותו ויחזור לשחק בכדור ברחובות, ואף-על-פי שכבר היה בזמן מסוים בלי ספק מעדיף את המשחק באותו הכדור על המלכוּת, והוא בהיותו בגיל צעיר בזמן סכלותו בשני הדברים יחד, כמו שאנו מעדיפים היום התענוג הגופני על הנפשי".


נשים לב למשל שהרמב"ם מעניק לנו, התענוגות הגופניים הם כמו משחק בכדור ברחובות, שהוא פסגת האושר והשמחה לילד הקטן, והוא יעדיף אותו על פני גדוּלה ורוממות שהוא אינו מבין להן עניין. כך אנו בעולם-הזה, שמחים ומשתוקקים להנאות הגופניות. ברם, לעומת התענוגות הגופניים, התענוגות הנפשיים הם כמו מלוכה רמה על ממלכה עצומה ומשגשגת, האם המלך האדיר יעדיף לחזור לשחק בכדור ברחובות? כך הם אפוא התענוגות הנפשיים, שלא יִשווה ולא יִדמה להם מאומה, וכל התענוגות הגופניים אינם אלא הבל ואפס לעומתם. וכך היא נפש האדם השלם לאחר הִפָּרדה מן הגוף, בהתענגה בתענוגות הנפשיים, לא תרצה בשום-פנים-ואופן לשוב לעולם החומר השפל, עולם התענוגות הגופניים האפסיים.


רבנו מוסיף להאיר ולהבהיר את שכלנו בתובנה נשגבה זו (עמ' קלח):


"ואם תתבונן בעניין שני התענוגים הללו תמצא שפלות התענוג האחד ועליונות השני ואפילו בעולם-הזה, שהרי אנו מוצאים רוב בני-אדם ואולי כולם מטילים על נפשם וגופם עמל ויגיעה שאין למעלה מהם כדי להשיג גדוּלה או שיכבדוהו בני אדם, והרי תענוג זה אינו תענוג מאכל ולא משתה. וכן רבים מבני אדם מעדיפים לְהִנָּקֵם מאויביהם יותר מֵרבים מתענוגי הגוף. והרבה מבני-אדם נמנעים מן הגדול שיכול להיות בתענוגי הגוף מחשש שמא תבואהו בכך בושה או חרפה מבני אדם, או כדי להשיג שֵׁם טוב. ואם כך הוא מצבנו בעולם הזה הגשמי כל-שכן בעולם הנפשי והוא העולם-הבא שבו תשׂכיל נפשנו מן הבורא [...] הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא מתפלא מעצמתו: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ' [תה' לא, כ]".


ב. כרטיס הכניסה לעולם הבא


בהמשך הקדמתו לפרק חלק (עמ' קלח) רבנו מלמד מה הוא הסוד לזכות בחיי העולם-הבא:


"וכך אמרו [חכמים] עליהם השלום: 'העולם-הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה'. והכוונה באמרם: 'עטרותיהם בראשיהם', קיום הנפש בקיום מושכלה והיותה היא והוא דבר אחד [=קיומה הנצחי של הנפש תלוי ביציאתה מן הכוח אל הפועל על-ידי תהליך של התמזגות עם החכמה והמדע], כמו שהזכירו בקיאי הפילוסופים בדרכים שיארך ביאורם כאן. ואמרוּ: 'נהנים מזיו השכינה', כלומר שאותם הנפשות נהנות במה שמשׂכילות מן הבורא כמו שנהנות חיות הקדש ושאר מעלות המלאכים במה שהשׂכילו ממציאותו".


ביאור הדברים, נפש האדם היא כמו יהלום בלתי מלוטש, ככל שהאדם ילטשוֹ וישביחוֹ בעולם הזה, כך הוא יזכה ליהנות מיופיו בחיי העולם-הבא. הוי אומר, ככל שהאדם יכשיר את נפשו בפעולות-חיוביות ויעצבנה במידות-טובות אשר ירוממוהו לרכוש השקפות נכונות וישרות, כך הוא יוסיף ללטש ולשכלל את יהלום נפשו. נמצא, כי הליכה בדרכים טובות ורכישת השכלה אמיתית מרוממות את הנפש לידע את בורא-עולם: וככל שהאדם יתקרב בשכלו לבוראו, ככל שיצליח ללטש את יהלום נפשו ולשכללוֹ יותר ויותר, כך נפשו תהיה מסוגלת יותר לקבל את האור האלהי בחיי העולם-הבא, ולזהור ולהבהיק ולזרוח מאותו אוֹר נשגב, ואז, כאשר יהלום נפשו המלוטש והמשוכלל מאיר באור יקרות, הוא יזכה לאותו עונג נצחי שעין לא רָאָתָה...


ג. העולם הבא – התכלית הסופית


האושר העצום והעונג הנצחי אשר רבנו מתאר לעיל, הינו התכלית הסופית של חיי ה