top of page

רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סא)

עודכן: 21 במרץ 2023

בברכות (נט ע"ב) אומר רש"י כך: "שבתאי – שם שעה ראשונה של ליל רביעי, שבאותה שעה נתלו מאורות", כלומר, לפי רש"י, כל מה שנאמר בפרק הראשון של ספר בראשית הינו כפשוטו! שהרי הוא קובע שבשעה הראשונה של ליל רביעי נתלו השמש והירח!


בהשקפתו זו רש"י מעיד על סכלותו, שהרי מן המפורסמות שאין להבין את מעשה בראשית שתואר בפרק הראשון בספר בראשית – כפשוטו, והנה דברי רבנו בהקדמתו למורה:


"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם, במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]. ועשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".


עוד אומר רבנו במורה (ב, כט), בשלוש הפסקות הבאות:


"והואיל והגיעו הדברים עד כאן, נביא פרק נזכיר גם בו מקצת הערות על מקראות שנאמרו במעשה בראשית, כי המטרה העיקרית במאמר זה אינה אלא לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אחר שנקדים שתי הקדמות כלליות:


האחת הקדמה זו, והיא, שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [חגיגה ב, א], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה.


ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוכחים וידיעת הסודות הנבואיים, הרי הוא חובה".


במשפט שהדגשתי לעיל רבנו כולל למעשה שתי סוגי בהמות הולכות על שתיים:


1) הכסילים אשר אינם יודעים מדעים וכל חייהם הזיות ודמיונות, כמו רש"י וחבר מרעיו המינים. הטיפשים האלה למדו את כל תיאור בריאת העולם כפשוטו והתדרדרו להזיות נחותות וכן "להשקפות רעות ביחס לה'" – דהיינו להגשמה. וכדברי קאפח שם: "אם יבינום כפשוטם יבואו לידי דמיונות שווא ביחס למציאות, וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא".


2) אנשי המדע האתאיסטים גסי-הרוח, אשר בחרו להתבונן במשלי בריאת העולם כפשוטם, כדי להוכיח את נחיתות הדת וחשכתה המדעית לפי דמיונם, במטרה להוסיף וללכת בשרירות לבם הרע. ובמלים אחרות, אם הדת היא הבל, הם רשאים להוסיף ולרדוף אחרי תאוותיהם וזימותיהם בגלוי ובמסתרים. וכדברי קאפח שם: "אבל אם יובנו הכתובים הללו כפשוטם ועל-ידי-כך יבוא איש המדע לידי פקפוק בהם, כאן נעוץ הנזק הגדול והרס חומות הדת והאמונה".


ואיני יודע למה קאפח קבע שתפישת משלי בריאת העולם כפשוטם גוררת להגשמה ולאתאיזם, ובאותה נשימה הוא אומר, שדווקא באתאיזם נעוץ הנזק הגדול והרס חומות הדת והאמונה, כאילו ההגשמה פחות חמורה באופן משמעותי מן האתאיזם...


נראה לי אפוא, שקאפח לוקח השוחד היה משועבד בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו לתרבות המינות האשכנזית, ולכן הוא מדגיש את חומרת המינות של אנשי המדע האתאיסטים ומטשטש את חומרת המינות של פטרוניו הוזי ההזיות האורתודוקסים. ובמלים אחרות, קאפח אכל על שולחנם המגואל של המינים וצאצאיהם במשך יובל שנים! תבשיליהם המתועבים זרמו בעורקיו זיהמו את נפשו ועיוורו את שכלו, עד שקאפח קרא לרש"י-שר"י: "קדוש עליון", הִשווה אותו לרבנו הרמב"ם איש האמת, ואף הקדים אותו לפני רבנו בחשיבות!


והנה לפניכם דברי קאפח המבחילים בסוף מבואו ל"ספר האמיתיות", ספר קבלי-אלילי שקאפח תרגם, ואשר ראוי להיקרא ספר השקרים וההזיות, וזה לשונו של קאפח: "וכיום אין את מי לשאול משרידי יוצאי צעדה ואין איש היודע מאומה, לא על הספר ולא על מחברו, פרט לאותם הטחים תפל ומפטפטים מלים נבובות, כאילו בושים לומר 'איני יודע'. אין הם יודעים כמה קדושה אמרה זו, שגם קדושי עליון השתמשו בה כגון רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל".


ראו עד כמה השוחד מעוור מן האמת! כל-שכן רדיפת בצע של יובל שנים תמימות!


"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו" (דנ' א, ח), "בֵּאדַיִן עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר קֳדָם מַלְכָּא מַתְּנָתָךְ לָךְ לֶהֶוְיָן וּנְבָזְבְּיָתָךְ לְאָחֳרָן הַב" (דנ' ה, יז). ולעומתו, קאפח וערוסי אמרו: "הַב-הַב" עכרו את דרך האמת ולקחו מן החרם, וגם כיחשו וגם שמו בכליהם...


נחזור לפירוש רש"י לברכות (נט ע"ב) שהובא בראש דברינו לעיל, ובכן, פירושו בברכות הוא מעין "בנין אב" המלמד על-כך שגם בשאר המקומות רש"י פירש את מעשה בראשית כפשוטו:


1) בבראשית (א, ה) נאמר כך: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ושם פירש רש"י: "יוֹם אֶחָד – לפי סדר [לשון] הפרשה היה לו לכתוב יום ראשון, כמו שכתוב בשאר הימים שני, שלישי, רביעי. למה כתב אחד? לפי שהיה הקדוש-ברוך-הוא יחיד בעולמו שלא נבראו המלאכים עד יום שני, כך מפורש בבראשית-רבה [ג, ח]". כלומר, לפי רש"י דברי המדרש וסיפור מעשה הבריאה הם דברים "מפורשים", ברורים ופשוטים, והרחבתי בביאור דוגמה זו בחלק יז.


2) בבראשית (א, ו) כותב רש"י כך: "יְהִי רָקִיעַ – [...] שאף-על-פי שנבראו שמים ביום ראשון, עדיין לחים היו, וקרשו בשני מגערת הקדוש-ברוך-הוא באומרו יהי רקיע, וזהו שכתוב: 'עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ' [איוב כו, יא] – כל יום ראשון. ובשני – 'וְיִתְמְהוּ מִגַּעֲרָתוֹ' [=המשך הפסוק באיוב שם], כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו". והנה לנו תפישה פשטנית של מעשה בראשית אשר גוררת להגשמה, שהרי רש"י החליט שהקב"ה "גער", ואף מדמה את הקב"ה לאדם אשר גוער ומאיים על אדם אחר. והרחבתי בביאור פירושו זה בחלק ב (דוגמה ד).


3) בבראשית (א, ז) פירש רש"י כך: "מֵעַל לָרָקִיעַ – [...] ומפני מה לא נאמר כי טוב ביום שני? לפי שלא נגמרה מלאכת המים עד יום שלישי, והרי התחיל בה בשני, ודבר שלא נגמר אינו במילואו ובטובו, ובשלישי שנגמרה מלאכת המים והתחיל מלאכה אחרת וגמרה, כפל בו 'כי טוב' שני פעמים, אחד לגמר מלאכת השני ואחד לגמר מלאכת היום". וגם כאן התייחסותו היא התייחסות פשטנית, כאילו מעשה בראשית תּוֹחַם לששה ימים בלוח השנה...


4) בבראשית (א, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם", ושם פירש רש"י: "יְהִי מְאֹרֹת וגו' – מיום ראשון נבראו, וברביעי ציווה עליהם להיתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו מיום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו, הוא שכתוב: 'אֵת הַשָּׁמַיִם' [בר' א, א] – לרבות תולדותיהם; 'וְאֵת הָאָרֶץ' [שם] – לרבות תולדותיה". והמדרש שרש"י מעתיק מחז"ל הוא מדרש אמת ונתייחס אליו בהמשך, אך ברור שרש"י לא ירד לעומק דברי חז"ל וכדברי רבנו לקמן; אלא ברור שהתייחסותו למדרש הזה, כמו לכל המדרשים, וכן התייחסותו לכל משלי מעשה בראשית – התייחסותו לכל אלה הינה התייחסות פשטנית.


5) ושם הוסיף ופירש רש"י: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה – משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית, שימשו האור והחושך הראשונים יחד, בין ביום ובין בלילה".


6) בבראשית (ב, ג) אומר רש"י כך: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת – המלאכה שהייתה ראויה לעשות בשבת כפל ועשאה בששי, כמו שמפורש בבראשית רבה", כאילו דברי המדרש הם עניינים פשטניים "מפורשים", והרחבתי בניתוח סכלותו בפירושו הזה בסוף חלק ג.


7) בבראשית (ב, ז) נאמר: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", ושם פירש רש"י: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו – עשאוֹ מן התחתונים ומן העליונים, גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים, לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ. בשני ברא רקיע לעליונים. בשלישי תיראה היבשה לתחתונים. ברביעי ברא מאורות לעליונים. בחמישי ישרצו המים לתחתונים. הוזקק השישי לבראות בו בעליונים ובתחתונים, ואם לאו יש קנאה במעשה בראשית, שיהיו אלו רבים [=מרובים] על אלו בבריאת יום אחד". והרחבתי בביאור סכלותו בפירוש זה בחלק כו.


8) בבראשית (ב, יט): "וַיִּצֶר יְיָ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ", ושם פירש רש"י: "לימדך כאן שבשעת יצירתן מיד בו ביום הביאם אל האדם לקרות להם שֵׁם". כלומר, לפי רש"י כל מעשה בראשית התרחש בהוקוס-פוקוס מאגי על-טבעי לחלוטין! כלומר, כל בעלי-החיים שנזכרו ביום השישי נוצרו ביממה אחת בת 24 שעות! ולא בתהליכים התפתחותיים טבעיים ארוכים. ובמלים אחרות, כל סיפור הבריאה שמובא בתחילת ספר בראשית אינו משל לפי רש"י, אלא כולו כפשוטו! (אגב, איך בדיוק הקב"ה קרא לאדם? והלא האדם נברא אחרון?).


רש"י גם מוכיח בהמשך דבריו שכוונתו לפירוש פשטני, שהרי מיד לאחר הדברים הללו הוא מוסיף: "ובדברי אגדה: יצירה זו" וכו'. כלומר, אם מיד לאחר הדברים ההזויים שהוא אומר לעיל הוא מצהיר שהוא עובר לפרש בדברי אגדה, ברור שהדברים שנאמרו בסמוך לפני "דברי האגדה" הם דברים פשטניים מובהקים! והרחבתי בביאור סכלותו לפסוק זה בחלק כו.


9) בבראשית (כב, יג) נאמר כך: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל". ופירש רש"י שם: "וְהִנֵּה אַיִל – מוכן היה לכך מששת ימי בראשית". המקור לדברי רש"י הוא במשנה מדרשית במסכת אבות (ה, ה): "עשרה דברים נבראו בין השמשות: [...] ואֵילוֹ של אברהם" וכו'.מפירוש רש"י עולה, שהוא היה סבור שהמדרש באבות הינו כפשוטו! כלומר, מה שנאמר במשנה "עשרה דברים נבראו בין השמשות", אכן כך-היה-וכך-אירע הכל כפשוטו לפי רש"י, שהרי הוא העתיק משנה מדרשית מובהקת לתוך פירוש פשטני מוצהר!


תפישה זו מצביעה על סכלות איומה ונוראה אשר נובעת מריחוק עצום מידיעת המדעים ומהבנת תהליכים מדעיים בסיסיים. וברור שמי שמפרש את אגדות חז"ל וכן את משלי מעשה בראשית ושאר משלי כתבי-הקודש כולם כפשוטם – ברור הוא שאותו פרשן יהיה סכל ביותר, רחוק בתכלית הריחוק מידיעת המדעים ואף שוגה בהזיות חמורות ונחותות מאד. והרחבתי בביאור סכלותו לפירושו זה בחלק כח.


10) במסכת ראש השנה (לא ע"א) פירש רש"י כך: "ושליט בעולמו – יחידי, שלא נבראו המלאכים עד יום שני; שחילק מעשיו – הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים, ונתעלה וישב במרום, דוגמת שכנו בעירו והר קדשו; שגילה ארץ – מקום מצב עדתו, שנאמר: 'וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה' [א, ט] – בשלישי נאמר; שברא חמה – ברביעי". גם בדוגמה זו אנו רואים כיצד תפישת מעשה בראשית כפשוטו גוררת להגשמה, שהרי לצד תפישת מעשה בראשית כפשוטו ישנו משפט ברור של הגשמה: "ונתעלה וישב במרום, דוגמת שכנו בעירו והר קדשו"...


ואגב, מה זו העילגות המבחילה הזו?! "דוגמת שכנו בעירו והר קדשו" וכו'.


11) במסכת תענית (כז ע"ב) אומר רש"י כך: "ברביעי על האסכרא – שבו נתלו המאורות, וכתיב ביה 'יְהִי מְאֹרֹת' [בר' א, יד] – מארת כתיב [=חסר וא"ו]". ושוב התייחסות פשטנית גסה, ואין אפילו ריח של רמז קלוש לכך שמדובר בעניינים עמוקים שיש להבינם לאור המדע...


12) במסכת חולין (ס ע"ב) אומר רש"י כך: "כדכתיב 'כִּי לֹא הִמְטִיר' [בר' ב, ה] עד שנברא אדם בששי". ושוב הננו רואים התייחסות פשטנית למעשה הבריאה, כאילו האדם נברא ביום שישי בשבוע... כמו כן, איך יעלה על הדעת שהקב"ה לא המטיר גשם על הארץ עד שנברא האדם? ומה אכלו בעלי החיים עד שהאדם נברא? ומה אכל האדם עצמו? והלא מרגע שהאדם מתפלל ויורד גשם, אורך זמן רב עד שהצמחים והעצים גדלים ומניבים... אלא מן ההכרח לפרש, כי לפי רש"י כל מעשה בראשית ארך ששה ימים בני 24 שעות כל אחד, ובנוסף לכך, גם התרחש נס פלאי בגדילת הצמחים והעצים וכולם צמחו והניבו מיניה וביה, מיד לאחר ירידת הגשם...


***

וכיוון שהגעתי לעסוק במעשה בראשית הבה נבחן יחדיו את פירושו של רש"י לפסוק הראשון בתורה, וגם ממנו נלמד על התייחסותו הפשטנית למעשה בראשית, והנה דבריו לפניכם:


"בְּרֵאשִׁית בָּרָא – [...] [לאחר העתקת רסיסי מדרשים, רש"י פונה לפרש את "פשט" הפסוק:] ואם באת לפרשו כפשוטו [וכי ניתן לפרש את מעשה בראשית כפשוטו?] כך פרשהו: בראשית בריאת שמים וארץ והארץ הייתה תהו ובהו וחשך ויאמר אלהים יהי אור".


בהמשך פירושו שם רש"י מחליט שהשמים והארץ לא נבראו ביום הראשון, וזה לשונו:


ולא בא המקרא להורות סדר הבריאה לומר שֶׁאֵלּוּ קדמו [השמים והארץ], שאם בא להורות כך, היה לו לכתוב: בראשונה ברא את השמים וגו', שאין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו, כמו: 'בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים' [יר' כו, א]; 'רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ' [בר' י, י]; 'רֵאשִׁית דְּגָנְךָ' [דב' יח, ד] – אף כאן אתה אומר: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וגו', כמו בראשית בְּרוֹא".


הסברו של רש"י לקביעתו שהשמים והארץ לא נבראו ביום הראשון פשוט מגוחך! ואסביר: רש"י מביא ראיה לקביעתו מפסוקים שבהם נזכרה המלה "ראשית" ואשר בכולם המלה "ראשית" והמלה שלאחריה משמשות כ"סומך ונסמך", עד כאן בסדר. ברם, את העיקר רש"י אינו מסביר, מדוע המשפט: "בראשית בריאת אלהים את השמים ואת הארץ", מעיד בהכרח על-כך שהשמים והארץ לא נבראו ראשונים? והלא בפסוק הבא בתורה נאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", משמע שהארץ כבר הייתה, דהיינו שהיא כבר נבראה, וברור שהוא הדין לשמים, כי הם הושוו זה לזה בפסוק הראשון.


כמו כן, גם מפסוק ט עולה שהארץ כבר הייתה: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן", "וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" נאמר, משמע שהיבשה כבר הייתה. זאת ועוד, גם הרקיע שנזכר בפסוק ז אין במשמעו שהשמים נבראו רק ביום השני, אלא שהרקיע רק הבדיל בין השמים לבין המים אשר על הארץ, וכך נאמר שם: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן".


ועל כל זאת יש להוסיף ולשאול: היכן נאמר בהמשך מעשה בראשית שנבראו השמים והארץ? בשום מקום! ללמדנו שהפסוק הראשון "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" וכו', אין פירושו שהשמים והארץ לא נבראו ביום הראשון, כי אם הם לא נבראו ביום הראשון, היכן נבראו?


מדוע אפוא בריאת השמים והארץ נלמדת רק באופנים משתמעים מפסוקי התורה? ובכן, מפני שלא מדובר בשמים ובארץ כפי שאנחנו מכירים אותם לנגד עינינו. מה הם אפוא? השמים והארץ שנזכרו בפסוק הראשון הם למעשה משל לכל החומר שביקום אשר היה עדיין בגדר "תהו ובהו", טרם שהחלו תהליכי הגיבוש וההפרדה אשר מתוארים בששת ימי בראשית.


ועתה נעיר על "הכלל הלשוני" שרש"י קובע לעיל, לפיו: "אין לך ראשית במקרא שאינו דבוק לתיבה של אחריו", ושוב הנני נאלץ להבהיר את עילגות לשונו: לפי רש"י המלה "ראשית" משמשת בכל המקרא כנסמך לסומך שבא לאחריה, לדוגמה: ראשית ממלכתו.


ברם, מצאנו שני מקומות בכתבי-הקודש שבהם המלה ראשית אינה נסמכת למלה שלאחריה אלא היא משמשת לפני פּוֹעַל: 1) "כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַייָ לְךָ נְתַתִּים" (במ' יח, יב); 2) "בְּרֵאשִׁיתָהּ רָאִיתִי אֲבוֹתֵיכֶם" (הושע ט, י).


***

בהמשך פירושו לפסוק הראשון בספר בראשית, רש"י אומר כך:


"ואם תאמר [שהפסוק הראשון בבראשית] להורות בא שֶׁאֵלּוּ [השמים והארץ] תחלה נבראו, ופירושו: בראשית הכל ברא אלו, ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת, כמו: 'כִּי לֹא סָגַר דַּלְתֵי בִטְנִי' [איוב ג, י] – ולא פירש מי הסוגר; וכמו: 'יִשָּׂא אֶת חֵיל דַּמֶּשֶׂק' [יש' ח, ד] – ולא פירש מי ישאנו; וכמו: 'אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים' [עמוס ו, יב] – ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים; וכמו: 'מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית' [יש' מו, י] – ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר".


גם כאן, הנחותיו של רש"י פשוט מגוחכות! ואסביר: רש"י טוען כך: אם תאמר שהשמים והארץ נבראו ביום הראשון, ופירוש הפסוק הראשון בבראשית הוא "בראשית הכל ברא אלו" דהיינו את השמים והארץ, "ויש לך מקראות שמקצרים לשונם וממעטים תיבה אחת" וכו' – רגע, על מה הוא מדבר? וכי הפסוק קיצר או מיעט בלשונו? וכי לא נאמר בפסוק מי הם אלה שנבראו? כלומר, וכי השמים והארץ לא נזכרו במפורש בפסוק? מה הקשר בין דבריו לבין המציאות?


ואולי יתרה מזאת, התייחסותו של רש"י לפסוקים שהוא ציטט מעידה על סכלות איומה! בעניין הפסוק מעמוס, רש"י אומר כך: "וכמו: 'אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים' [עמוס ו, יב] – ולא פירש אם יחרוש אדם בבקרים", כלומר, הפסוק לא פירש אם יחרוש בבקרים? מהי הַשּׁוֹטוּת הזו?! וברור שרש"י כלל לא הבין את משמעות הפסוק, והנה הוא לפניכם: "הַיְרֻצוּן בַּסֶּלַע סוּסִים אִם יַחֲרוֹשׁ בַּבְּקָרִים כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה". מדובר אפוא במשל: האם בסלע הסוסים יכולים לדהור? האם בסלע ניתן לחרוש בבקר? והנמשל הוא עם-ישראל: האם ראשי העם הרשעים יכולים לשפוט משפט צדק? "כִּי הֲפַכְתֶּם לְרֹאשׁ מִשְׁפָּט וּפְרִי צְדָקָה לְלַעֲנָה".


והנה עוד פסוק שרש"י כלל לא הבין: "וכמו: 'מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית' [יש' מו, י] – ולא פירש מגיד מראשית דבר אחרית דבר", ושוב עילגות לשון אשכנזית טיפוסית מבחילה. אך לא רק עילגות לשון אשר שורפת תאי מוח, אלא גם דברי שקר והתעייה! שהרי רק בפסוק הקודם שם נאמר מי הוא "מגיד מראשית אחרית"! הנה: "כִּי אָנֹכִי אֵל וְאֵין עוֹד אֱלֹהִים וְאֶפֶס כָּמוֹנִי, מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית" וכו', ואין גבול להזיותיו של רש"י, פשוט מקשה אחת של טמטום צרוף.


***

את פירושו לבראשית פסוק א רש"י חותם במלים הבאות:


"אם כן תמה על עצמך, שהרי המים קדמו, שהרי כתיב: 'וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם', ועדיין לא גילה המקרא בריית המים מתי הייתה, הא למדת שקדמו המים לארץ. ועוד שהשמים מאש ומים נבראו, על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום".


כלומר, אם הפסוק בבראשית אכן משמעו שהשמים והארץ נבראו תחילה (בניגוד לדעתו), עלינו לתמוה על עצמנו, ומדוע? כי לפי רש"י השמים והארץ לא קדמו, אלא המים קדמו! ומהי ראייתו לכך שהמים נבראו ראשונים? מן הפסוק בבראשית (א, ב): "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם", ודבריו טמטום ועיוורון שאי-אפשר לתאר, שהרי בראש הפסוק נאמר: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". כלומר, הארץ נזכרה טרם שנזכרו המים! וכי הוא היה עד-כדי-כך שיכור כדי שלא להבחין בתחילת הפסוק? ויתרה מזאת, השמים והארץ נזכרו בפסוק הראשון שבתורה! דהיינו הם גם נזכרו בפסוק הראשון וגם הארץ נזכרה שוב בראש הפסוק השני! אגב, בדיוק כמו המים גם השמים והארץ לא נזכרו בהמשך מעשה הבריאה, ללמדנו שבריאת השמים והארץ והמים באופן ייחודי קדמה לכל.


רש"י מסכם את דבריו בדברי מינות וסכלות: "על כרחך לא לימד המקרא סדר המוקדמים והמאוחרים כלום", כלומר, דברי המקרא הם סלט אחד בלול ומעורבב שאין ללמוד ממנו כלום! וזו דרכו של כסיל אשר אינו מצליח להבין מאומה, וטוען שהחומר הנלמד פשוט משובש!


לסיכום, בפירושו לפסוק הראשון רש"י מתאמץ בהבליו כדי להוכיח שהשמים והארץ לא נבראו ביום הראשון רק כדי לקבוע בסוף כל דברי ההבל המייגעים שלו, שאי-אפשר להבין מאומה מסדר המקרא במעשה בראשית! ולכל זאת יש להוסיף את דברי רש"י לעיל בפירושו לפרק ב פסוק ז: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו [...] לפי שביום ראשון נבראו שמים וארץ". כלומר, פעם אחת רש"י אומר שהשמים והארץ לא נבראו ביום הראשון, פעם אחרת הוא אומר שהם כן נבראו ביום הראשון, ופעם שלישית הוא אומר שהמקרא לא לימד "סדר המוקדמים והמאוחרים כלום"...


לאחר כל זאת, ראו נא את דברי הפרופ' הוזה ההזיות רודף הבצע וחוצב התורה על רש"י... וכך שיבח והילל הפרופ' הטמבל ישראל תא-שמע את רש"י, לקרוא ולא להאמין:


"מן המופלאות היא מידת התאמתו של פירוש רש"י לכל רמת לימוד מצויה וסבירה [...] תועלתו של הפירוש עומדת ביחס ישר אל רמתו של הלומד: ככל שגבוהה יותר רמתו של הלומד, כך רבה מידת התועלת היחסית שהוא מפיק מן הפירוש, בהיותו מסוגל להבחין – או, לפחות, לדמות כי הוא מבחין – ברמזים מכוונים ובמשקעי לשון בפירוש רש"י, במה שנאמר בו ובמה שלא נאמר בו, ולרדת יותר אל עומק כוונתו [...] בכל קומה שאליה יגביה הלומד, שם יפגוש בפירושו של רש"י העומד לימינו ומסייע בידו – כמידת יכולתו של הלומד – להגביה שוב עוד ועוד. במקביל לכך תלך ותעמיק הכרתו של הלומד באיכות הפירוש ובגדולת מחברו, שהיא לאין שיעור" (הטמבל ישראל תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד א, עמ' 49).


והנה עוד דברי הבל, הפעם מפי הטמבל א"מ ליפשיץ, במונוגרפיה שלו על רש"י (עמ' כט):


"תמיד נרגיש שלא ידע רש"י כלל את גדולתו, כפרחים הללו אשר יעטפו את האדמה בשלל צבעיהם שלא מדעת. הוא פיזר את אוצרות רוחו והשקה מתורתו לרבים, כנהר זה הנותן מימיו לכל, בלי לדעת שאי אפשר לעולם בלעדיהם".


אי אפשר לעולם מבלעדי רש"י, כך לפי ליפשיץ המתועב המייצג את חכמי-יועצי-אשכנז...


***

ואחתום בדברי רבנו במורה (ב, ל) בעניין הפסוק הראשון של מעשה בראשית, וכֹה דבריו:


"תיבת 'אֵת' האמורה בפסוק: 'אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ', כבר פירשו חכמים בכמה מקומות שהיא בעניין 'עִם', כוונתם בכך שהוא ברא עם השמים כל מה שבשמים, ועם הארץ כל מה שבארץ [בראשית רבה א, יט: את השמים לרבות חמה ולבנה ומזלות, ואת הארץ לרבות אילנות ודשאין וגן-עדן]. וכבר ידעת מה שפירשו כי השמים והארץ נבראו יחד [חגיגה יב ע"א; בראשית רבה ספ"א], לפי שנאמר: 'קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו' [יש' מח, יג], ונמצא שהכל נברא יחד, ונבדלו כל הדברים ראשון ראשון, עד שהם המשילו את זה לאיכר שזרע זרעונים שונים באדמה ברגע אחד, ונבטו מקצתן לאחר יום ומקצתן אחר יומיים ומקצתן אחר שלושה, והזריעה כולה הייתה בשעה אחת".


יט. הגשמה וסכלות בפירוש רש"י לפרשת בא


דוגמה ראשונה


בשמות (י, ב) נאמר כך: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְיָ", ושם פירש רש"י:


"הִתְעַלַּלְתִּי – שָׂחַקְתִּי, כמו: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי' [במ' כב, כט], 'הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם' [ש"א ו, ו], האמור במצרַיִם. ואינו לשון פועל ומעללים, שאם כן היה לו לכתוב עוללתי, כמו: 'וְעוֹלֵל לָמוֹ כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי' [איכה א, כב], 'אֲשֶׁר עוֹלַל לִי' [שם, יב]".


לפי רש"י, המלה "הִתְעַלַּלְתִּי" בפסוק הנדון בשמות (י, ב) אינה מתארת את המכות הקשות אשר היכה ה' את המצרים, אלא את שׂחוקו של הקב"ה! כי לפי רש"י כל לשון "התעלל" הוא לשון שחוק... ושוב המין הזה קובע "כלל לשוני" שהוא למעשה דברי שכרות וטמטום, והנה לפניכם שלושה פסוקים שבהם המלה "התעלל" מבטאת התעללות פיסית קשה מאד:


1) "וְלֹא אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ בָהּ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ כַּעֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שופ' יט, כה).


2) "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי וְלֹא אָבָה נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי יָרֵא מְאֹד וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" (ש"א לא, ד).


3) "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי" (יר' לח, יט).


ודברי רש"י אינם רק דברי סכלות, אלא גם דברי מינות, כאילו יש שׂחוק לפני הקב"ה...


לעומתו, כך תרגם אונקלוס בשמות (י, ב): "אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם – יָת נִסִּין דַּעֲבַדִית בְּמִצְרַיִם". וכך גם פירש שם רס"ג: "הִתְעַלַּלְתִּי – את הנקמות שעוללתי".


מקור הסילוף הזיוף והמינות של רש"י לעיל הם בתרגום אונקלוס לפסוק בעניין בלעם "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי – אֲרֵי חַיֵּיכְתְּ בִּי", שם אכן אונקלוס מתרגם במובן של התעללות נפשית, ברם, העתקת פרשנות בעניין האתון לפסוק אשר עוסק בה' אלהים אמת, הינה חירוף וגידוף.


כמו כן, הפסוק מספר שמואל: "הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם", שממנו רש"י מביא ראיה לכך שהמלה "התעלל" היא לשון שחוק, אף הוא עוסק בייסורי גוף קשים וכואבים, שהרי מסופר שם על מכת הטחורים והמוות שהיכה ה' את הפלשתים לאחר שהם לקחו את ארון האלהים. והפסוק שרש"י הזכיר מתאר את דברי כהני הפלשתים, אשר יעצו לסרני פלשתים שלא לשלוח את ארון האלהים משדה פלשתים ללא מנחה, אולי ה' יתעלה יסיר מעליהם את מכותיו:


"וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ [...] וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ [...] כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם. וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי טְחֹרֵיכֶם וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם. וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ" (ש"א ו, ג–ה).


קצרו של דבר, פירושו של רש"י הוא טמטום סכלות נבלות ומינות, עלבון לדעת ולאנושות.


דוגמה שנייה


בשמות (י, יד) נאמר כך: "וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן", ושם פירש רש"י:


"וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן – ואותו שהיה בימי יואל, שנאמר: 'כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם' [יואל ב, ב], למדנו שהיה כבד משל משה כי אותו של יואל היה על ידי מינין הרבה, שהיו יחד ארבה ילק חסיל גזם, אבל של משה לא היה אלא של מין אחד, וכמוהו לא היה ולא יהיה".


דברי רש"י כאן הם לא פחות מדברי כפירה בתורה! שהרי על מכת הארבה של מצרים נאמר בתורה במפורש: "כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן". נקודה.


ברם, יש להוסיף כאן הערה חשובה, רש"י פירש את שני הפרקים הראשונים ביואל כאילו מדובר שם במכת ארבה, ולא היא, אלא מדובר במשל לצבאו של נבוכדנצר אשר בא להשחית את ירושלים, והראיה לכך ששני הפרקים הללו הינם משל לצבאו, היא מסוף פרק ב שם:


בפסוק יז נאמר: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְיָ וְיֹאמְרוּ חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם", ואם מדובר במכת ארבה כפשוטה, מדוע נזכר החשש והחרפה משעבוד לגויים? והלא מדובר במכת חקלאות בלבד?


כמו כן, בפסוק כ נאמר: "וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת", ושם תרגם יונתן: "וְיָת עַמָּא דְּאָתֵי מִצִּפּוּנָא אֲרַחֵיק מִנְּכוֹן וְאַגְלֵינֵיהּ לַאֲרַע צָדְיָא וְחָרְבָּא רֵישֵׁיהּ לְיַמָּא מַדְנְחָאָה וְסוֹפֵיהּ לְיַמָּא מַעְרְבָאָה וְתִסַּק סְרוּתֵיהּ וִיהָךְ רֵיחֵיהּ אֲרֵי אַסגִּי לְמֶעֱבַד בִּישָׁן". הנה יונתן גילה לנו במפורש שמדובר בעם שיבוא מצפון! וברור כשמש שהכוונה לחילו של מלך בבל.


ואולי גדולה מזאת, בראש פרק ב נאמר במפורש שמדובר בעם ולא בארבה! וכך נאמר שם:


"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן וְהָרִיעוּ בְּהַר קָדְשִׁי יִרְגְּזוּ כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי בָא יוֹם יְיָ כִּי קָרוֹב, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן הָעוֹלָם וְאַחֲרָיו לֹא יוֹסֵף עַד שְׁנֵי דּוֹר וָדוֹר" (א–ב).


ורש"י לא ידע ולא יבין, פירש את משלי הנבואה שביואל כפשוטם והגיע עד-כדי כפירה בתורה, ותירוצו הדחוק בעניין מין אחד או מינים הרבה של ארבה אינו מצליח לכסות על תקיעת חרב המינות בתורת משה, אשר קבעה מפורשות: "כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן", חד וחלק, לא הייתה מכת ארבה כמוה ולעולם לא תהיה. ודברי רש"י: "ואותו שהיה בימי יואל [...] למדנו שהיה כבד משל משה", הינם דברי כפירה ומינות חמורים מאד, אשר נועדו לקעקע את גדולתו וייחודיותו של משה רבנו, והינם גם מטשטשים את עוצמת המכות והתשועה הגדולה אשר עשה ה' לנו בצאתנו ממצרים, ונקבע לזוכרם לדורי דורות.


אמנם, להבדיל אלף-אלפי-הבדלות ולהבדיל בין האור לבין החושך, מפליא מאד שגם רבנו התייחס לנבואת יואל בעניין הארבה כפשוטה, ברם, רבנו נזהר מלומר שמכת הארבה בימי יואל הייתה הגדולה ביותר שידעה האנושות, שהרי יש בכך כאמור כפירה בתורה, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, כט): "ואמר יואל בן פתואל בארבה העצום אשר בא בימיו" וכו'.


וכבר למדנו בכמה מקומות על מגמתו של רש"י לקעקע את גדולתו וייחודו של משה רבנו, כי מן ההכרח לכל יוצר דת חדשה לקעקע את מוֹסֵר הדת הישנה ככל יכולתו. ראו: "הביטוי 'היה לו לכתוב' בפירוש רש"י", "מדוע רש"י-שר"י והמינים מערערים על מעמדו של משה רבנו?".


דוגמה שלישית


בשמות (יא, ב) נאמר כך: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב", ושם פירש רש"י: "דַּבֶּר נָא – אין 'נָא' אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' [בר' טו, יג] – קיים בהם; 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' [שם, יד] – לא קיים בהם". ופירושו סכלות גמורה, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה חשש שמא דבריו לא יתקיימו, עד שהוא מתחנן לעם-ישראל כדי שיתקיימו דבריו? וכי הקב"ה זקוק להתחנן לעם-ישראל כדי שיתקיימו דבריו? מהי הַשֹּוֹטוּת הזאת?!


ואף שרש"י העתיק את דבריו מתוך מדרש שמובא במסכת ברכות (דף ט), מדובר רק בחלק מן המדרש, ברם, מכללות המדרש עולה מגמת ומטרת חז"ל, אשר כלל אינה נוגעת למסקנה שעולה מתוך פירושו של רש"י, כאמור לעיל. אלא, המדרש נועד ללמד רעיון אחר לחלוטין!


הבה נבחן את המדרש בכללותו מתוך מסכת ברכות שם:


"'דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם' וגו' [שמ' יא, ב] – אמרי דבי רבי ינאי: אין 'נָא' אלא לשון בקשה, אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל: בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: 'וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם' [בר' טו, יג] – קיים בהם, 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' [שם, יד] – לא קיים בהם. אמרו לו: ולוואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום".


מדברי המדרש בכללותו עולה מטרתו ומגמתו, והיא לשקף את שעבודם הקשה של עם-ישראל במצרים, עד שהיה צורך לדבר על לבם שישאלו מהמצרִים כלי כסף וכלי זהב, כלומר, אדם שנמצא בשעבוד קשה מאד, יכולים להבטיח לו את כל ההון והעושר שבעולם והוא לא יתאווה אליו כלל! הדבר היחיד שמעסיק את נפשו הוא שחרורו לחירות משעבודו הקשה – וזה היה מצבם של עם-ישראל, רוחם הייתה כל-כך שבורה ורצוצה מהשעבוד הקשה, עד שכל שהם ראו לנגד עיניהם הוא השחרור והחירות – זו הייתה תשוקתם היחידה. לפיכך היה צורך לדבר על לבם שישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות וכו', ואזכורו של אברהם אבינו הוא בגדר פטומי מילי בעלמא, דהיינו דברים שאין להם שום משמעות למעט תפאורה חיצונית.


ברם, רש"י בודד את התפאורה החיצונית ואף הפך אותה למהות העניין! וכאשר הופכים את התפאורה למהות, מגיעים להגשמה! שהרי מפשט המדרש רש"י הגיע להשקפה שיש מגרעת לפני ה' יתעלה! כי מי שצריך להתחנן לזולתו כדי שדבריו יתקיימו הוא בעל מגרעת בהכרח, שהרי הוא זקוק לזולתו כדי שיתקיימו דבריו, ומי שיש לו מגרעת כמגרעות בני האדם הוא בהכרח גוף, כי מקור כל המגרעות כולן הוא החומר – שהרי נפשנו הזכה כלואה בחומר הזה, והחומר הזה צורב בנפש הזכה את רשמיו מגרעותיו ודמיונותיו, ולעתים אף משעבד אותה לטינופו; והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו) בעניין חומרת ייחוס מגרעת לבורא-עולם:


"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? והוא בדעתו היפך מכפי שהוא, כלומר שאינו לדעתו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? [ייחוס מגרעת או התפעלות לבורא-עולם כמוהן כייחוס גוף שהרי ייחוס התפעלויות ומגרעות מוביל באופן ישיר ומיידי לייחוס גוף] הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על דעת שהיא אמצעי או מטיבה או מרֵיעה לפי דמיונו. [...] ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך [ביחס לבורא השקפת] גשמות או מאורע ממאורעות הגוף [כלומר שהוא יתעלה בעל התפעלויות או מגרעות] – הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה חֵמה ושונא ואויב וצר, יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".


דוגמה רביעית


בשמות (יא, ז) נאמר כך: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְיָ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל", ושם פירש רש"י:


"לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – אומר אני שהוא לשון שנון, לא ישנן; וכן: 'לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְאִישׁ אֶת לְשֹׁנוֹ' [יהו' י, כא] – לא שנן; 'אָז תֶּחֱרָץ' [ש"ב ה, כד] – תשתנן; 'לְמוֹרַג חָרוּץ' [יש' מא, טו] – שנון; 'מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ' [מש' כא, ה] – אדם חריף ושנון; 'וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר' [מש' י, ד] – חריפים, סוחרים שנונים".


ובכן, לפי רש"י העילג משמעות המלה "יֶחֱרַץ" בפסוק הנדון היא שינון-חידוד, כלומר, "לֹא יֶחֱרַץ" לפי רש"י משמעוֹ "לא ישנן" דהיינו "לא יחדד", ופירושו טמטום גמור! שהרי מהי בכלל משמעות המשפט: "לא יחדֵּד כלב לשונו"? וכי הכלב מקהה ומחדד את לשונו? וכי הכלב הזיק בלשונו באופנים קהים ובלתי מחודדים אך באופנים חדים ומחודדים הוא לא הזיק? ואולי יתרה מזאת, איך עלה על דעתו של רש"י ליחס לכלב "חדות לשון"? והלא חדות לשון מיוחסת אך ורק לבני האדם אשר יודעים לדבר ולחדד את לשונם, ולא לכלב אשר הוא סמל הבהמיות!


וכדי לחדד את טמטומו ועילגותו המחרידים של רש"י נעבור לעיין בתרגומי אונקלוס ורס"ג: [א] נחל עם אונקלוס: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – לָא יַנְזֵיק כַּלְבָּא בְּלִישָּׁנֵיהּ לְמִבַּח", כלומר, הכלב לא הזיק לעם-ישראל אפילו בנביחתו. שהרי כידוע הנביחה גורמת לנזק של בהלה, והבהלה גורמת לנזק ישיר ואף עקיף: לנזק ישיר – עלול אפילו לגרום להפלת עובר; לנזק עקיף – לגרום לאדם להיכשל למעוד ולהיחבל, ולעתים החבלה הזו אף גורמת למיתה, וכמו שאירע לבני אדם כאשר הם נמלטו לחדרים המוגנים כאשר הם שמעו את אזעקות טילי החמאס מעזה; [ב] ועתה נמשיך ונעיין בפירוש רס"ג: "לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ – לא נבח כלב בפיו, כל-שכן מה שלמעלה ממנו מן המזיקים ["כלומר, אפילו נביחה לא נבח וכל-שכן שלא שרט ולא נשך, וכל-שכן יתר המזיקים החמוּרים ממנו, כגון נחשים ועקרבים וחיות טרף שלא הזיקום" (קאפח)]".


ואוסיף שתי הערות על שניים מחמשת הפסוקים הנוספים שרש"י הזכיר בפירושו לעיל:


בשמואל ב (ה, כד) נאמר כך: "וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְיָ לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים", ולעיל רש"י מפרש: "'אָז תֶּחֱרָץ' [ש"ב ה, כד] – תשתנן", אז תשתנן? מה פשר העילגות הזאת? ויונתן תרגם שם: "אז תתחזק", דהיינו תתחזק לפני ההסתערות על מחנה פלישתים, והנה תרגומו שם לפניכם: "אָז תֶּחֱרָץ [וכו'] – בְּכֵין תִּתַּקַף אֲרֵי בְכֵין נְפַק מַלְאֲכָא דַּייָ לְאַצְלָחָא קֳדָמָךְ לְמִקְטַל בְּמַשְׁרִית פְּלִשְׁתָּאֵי".


במשלי (י, ד) נאמר כך: "רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר", ולעיל פירש רש"י:

'וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר' [מש' י, ד] – חריפים, סוחרים שנונים". ברם, פירושו זה מקהה את המוסר הגדול של שלמה, שהרי שלמה ביקש לרומם את החריצות ונקיטת היוזמה, ואילו רש"י אמר למעשה שאין צורך בחריצות וביוזמה כדי להצליח, אלא נדרש פלפול ותחכום... וכמה מתאים פירושו זה ליוצאי אירופה וצאצאיהם, אשר בפלפול בתחכום וברשע העבידו שעבדו וניצלו את יוצאי עדות-המזרח בארץ-ישראל מאז ימי העלייה הראשונה ועד עצם היום הזה...


והנה בא אדיר הקטן מתימן וחושף את ערוותם ומינותם של חכמי-יועצי-אשכנז, ובזאת לא רק שהוא מדריך את העם לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא גם גואל את כבודם של אבותיו ואבות-אבותיו אשר נאנקו תחת ידיהם הנוגשות של האשכנזים האכזריים.


והנה לפניכם נבואת עובדיה (א, ו–י), אשר כֹּה מתאימה למעשיו של אדיר הקטן מתימן:


"אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו [עשו הוא אדום הוא אשכנז] נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו. וְחַתּוּ גִבּוֹרֶיךָ תֵּימָן לְמַעַן יִכָּרֶת אִישׁ מֵהַר עֵשָׂו מִקָּטֶל. מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב [מחמס אחיך יעקב התימני] תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם".


דוגמה חמישית


בשמות (יב, ב) נאמר כך: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה".


ושם פירש רש"י:


"הַזֶּה – נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש. וכיצד הראהו? והלא לא היה מדבר עמו אלא ביום, שנאמר: 'וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ' [שמ' ו, כח], 'בְּיוֹם צַוֹּתוֹ' [ויק' ז, לח], 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה' [במ' טו, כג], אלא סמוך לשקיעת החמה נאמרה לו פרשה זו, והראהו עם חשכה".


מדברי רש"י עולה שהקב"ה הראה למשה את הלבנה באצבע ממש! שהרי הוא אומר לעיל: "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע". ברם, במדרש נאמר לשון הרבה יותר עדין, לשון שניתן בהחלט להבינו כמשל לציור ולהסבר מפורט, והנה לפניכם לשון המדרש הגדול שם:


"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה – תני רשב"י, בשלושה דברים נתקשה משה לפני הקב"ה והראה לו הקב"ה באצבע: במנורה ובשרצים ובלבנה. במנורה – 'וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה' [במ' ח, ד]; בשרצים – 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ' [ויק' יא, כט]; בלבנה – 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים' [שמ' יב, ב]".


נשים לב, כי במדרש נאמר "באצבע" באופן כללי, וברור שהכוונה היא להסבר ולציור מפורט. ברם, מפירוש רש"י עולה שלא מדובר במשל אלא בתיאור פשטני ובאצבע ממש! שהרי רש"י אומר בפירושו לעיל: "והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע", כאילו ה' הצביע לו באצבע...


כמו כן, המשך דברי רש"י הם דברי טמטום חמורים: "וכיצד הראהו" וכו' כאמור לעיל – שהרי מן הדברים הללו עולה שרש"י סבר שכל ההתגלויות של ה' יתעלה למשה רבנו לא היו במראה הנבואה! שהרי אם הם היו במראה הנבואה, מה זה משנה אם הם היו ביום או בלילה? וכי ה' אינו יכול להראות למשה במראה הנבואה את הלבנה? בין ביום ובין בלילה? אלא, התמיהה: כיצד הראהו ביום את הלבנה? מלמדת שרש"י סבר שה' נגלה למשה רבנו בהתגלויות חושיות, דהיינו משה רבנו לפי רש"י שמע את קולו של הקב"ה באוזני הבשר! ופרשנותו זו מוסיפה ללמד אותנו על סכלותו ובערותו של רש"י בענייני הנבואה ומהותה ואופני חלותה.


ברם, לא מדובר רק בדברי טמטום חמורים, אלא גם בענייני כפירה יסודיים! שהרי השקפתו שמשה רבנו "דיבר" עם הקב"ה באמצעות חוש האוזן ולא במראה הנבואה, הינה למעשה כפירה בשני יסודות מיסודות הדת: היסוד השישי והיסוד השביעי, והנה הם לפניכם:


"והיסוד השישי הנבואה. והוא, לָדעת שזה המין האנושי יש שימָּצאו בו אישים בעלי כישרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל [...] ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו עניינה".


"והיסוד השביעי נבואת משה רבנו. והוא, שנדע שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, [...] והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושיים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד, ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים" וכו'.


ונחתום דוגמה זו בחתימת דברי רבנו בהקדמתו שם:


"וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".


דוגמה שישית


בשמות (יב, ה) נאמר כך: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ", ושם פירש רש"י: "בֶּן שָׁנָה – כל שנתו קרוי בן שנה, כלומר שנולד בשנה זו". ויש בפירושו סתירה ברורה: כבש שנולד באלול, דהיינו בשנה שעברה, והוא עתה בן שבעה חודשים וכשר לקרבן פסח, לפי רש"י הוא פסול! שהרי הוא נולד בשנה שעברה! ואין זו רק סתירה שמבטאת סכלות ושכרות, אלא מדובר כאן בכפירה ובהוספה על חוקי התורה! כלומר, רש"י שוב מתעה ומתעתע וכופר ביסוד מיסודות דת משה, הפעם ביסוד התשיעי, והנה הוא לפניכם:


"והיסוד התשיעי הביטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגָּרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש, אמר: 'לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ' [דב' יג, א]. וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החיבור הזה".


דוגמה שביעית


בשמות (יב, ז) נאמר כך: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם", ושם פירש רש"י: "הַמְּזוּזֹת – הם הזקופות אחת מכאן לפתח ואחת מכאן; הַמַּשְׁקוֹף – הוא העליון", ופירושו הזה מלמד על רמתם האפסית של יהודי אשכנז בעברית! שהרי הם אפילו לא ידעו מהן מזוזות ומהו משקוף! ואם היית אומר לילד קטן אצל המארי בתימן, שיש שנקראים יהודים שאינם יודעים מהן מזוזות ומהו משקוף הוא היה צוחק צחוק גדול...


דוגמה שמינית


בשמות (יב, ח) נאמר כך: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", ושם פירש רש"י: "עַל מְרֹרִים – כל עשב מר נקרא מרור. וציוום לאכול מרור זכר ל'וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם' [שמ' א, יד]". נמצא, שלפי רש"י כל צמח מר כשר לאכילת מרור בפסח!


ברם, דברי רש"י הם כפירה במסורת חכמים בקבלת התורה-שבעל-פה איש מפי איש עד משה רבנו ע"ה! ושוב רש"י מסלף ומזייף את התורה-שבעל-פה, ושוב הוא תוקע את חרב המינות ביסוד התשיעי שראינו לעיל משלושה-עשר יסודות הדת! והנה לפניכם המקורות:


בהלכות חמץ ומצה (ז, טו) פוסק רבנו כך:


"מרורים האמורים בתורה הן החזרת והעולשין והתמכה והחרחבינה והמרור – כל אחד מחמשת מיני ירק אלו נקרא מרור. ואם אכל מאחד מהן או מחמשתן כזית – יצא, והוא שיהיו לחין. ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש, ואם שלקן או כבשן או בישלן – אין יוצא בהן".


במשנה פסחים (ב, ו) נאמר כך:


"ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת ובעולשין ובתמכה ובחרחבנה ובמרור. יוצאין בהן בין לחים בין יבשים, אבל לא כבושין ולא מבושלים. וכולם מצרפין בכזית ויוצאין בקלח שלהן".


בפירוש רבנו למשנה לעיל אומר רבנו כך:


"כמו שאכילת מצה בליל פסח מצות עשה, כך גם אכילת מרור מצוה בזמן שיש כבש הפסח, והוא מה שאמר ה': 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' [במ' ט, יא]. זה שאמר ה': 'מרורים', נופל על אֵלּוּ שֶׁמָּנָה [התנא במשנה:] חזרת, 'כ'ס' [=חסה]; עולשין, 'הנדבא'; ותמכה, 'סריס'; וחרחבנה, 'קרצענה'; ומרור, מין חזרת מדברית מר מאד. ואמרו 'בין לחים בין יבשים', כלומר קלחיהן, לפי שכבר השמיעך שיוצאין בקלח שלהן, אבל עלֵּיהן אין יוצאין בהן ידי חובה אלא אם היו לחים".


הנה הראיתם לדעת שחכמים הגדירו היטב את מיני המרור שיוצאין בהם ידי חובה בפסח, ואילו רש"י החליט על דעת עצמו לשבש את מסורת התורה-שבעל-פה. ואחתום נקודה זו בדברי קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה שם, לאחר שהוא מצטט את פירוש המשנה:


"וכל זה מבואר בגמרא שם דף לט [...] ומפרש רבנו שרק חמשה מינין אלו הן שנכללו במילת מרורים האמורה בתורה, ולא שום דבר מר אחר, על-אף שמכנים אותו 'חזרת' או 'תמכה' או מה שתרצה, כי לא השם הוא הקובע, אלא מסורת חז"ל מעתיקי השמועה מקבלי תורה שבע"פ מפי משה רבנו מסיני. ואותם פרטים שנאמרו בדף לט 'כל שיש לו שרף', 'כל שפניו מכסיפין' וכו', אינם חלילה לכלול דברים מרים שהן מחוץ לחמשה שנאמרו בקבלה, אינם אלא סימן בתוך סימן, הגדרה בתוך הגדרה, והיכר בתוך היכר לאותם חמשה בלבד. ואם אין לו אחד מחמשה אלו המזוהים בקבלה אל ייקח מין אחר, וכעין אמרם: הרי שלא מצא אתרוג לא ייטול לא פריש ולא רימון. [...] וחלילה-חלילה לחרוג מקבלת מעתיקי השמועה אף כמלֹא נימה".


ברור אפוא שרש"י-שר"י הוא המקור להזיה בעניין המטבל האדום שמגישים בליל-הסדר וקוראים לו "מרור", ואשר ביידיש הוא נקרא "חְרֵיין" חרא עלא אבוק. ושמא לא לחינם הוא נקרא בשם של גנאי וסירחון ובית-הַכְסֵא, כדי לרמוז לנו על גנותו בסילוף התורה-שבעל-פה.


"וַיֹּצִאוּ אֶת מַצְּבוֹת בֵּית הַבַּעַל וַיִּשְׂרְפוּהָ, וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ לְמֶחְרָאוֹת עַד הַיּוֹם, וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל" (מ"ב י, כו–כח; כך היא גרסת הכתיב).


ויהי רצון שאזכה לראות כיצד שמים את איצקוביץ' ושאר פתחי הקברים למחראות...


"יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).

רש''י – ראש פרשני ההגשמה (חלק סא)
.pdf
הורידו את PDF • 343KB

245 צפיות2 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

2 Comments


מארי אדיר ישר כוחך!

פרשנותך על הארבה בימי יואל מפליאה ביותר אך ראיותיך חזקות עד מאוד.

פלא שאפילו רבנו הרמב"ם הבין לכאורה שמדובר בארבה כפשוטו, כפי שמובא שלש פעמים בחלק ב של המורה; פעמיים בפרק כט ופעם אחת בפרק מח.

Like
Replying to

אכן פלא, אך שים לב, רבנו נזהר מלומר שהארבה היה גדול מכל אשר היה כמוהו, שהרי מדובר בכפירה בתורה, וכך רבנו כותב במורה (ב, כט): "ואמר יואל בן פתואל בארבה העצום אשר בא בימיו" וכו'.

Like
bottom of page