רש"י, ראש פרשני ההגשמה – חלק מה

עודכן: 18 בפבר׳ 2021

בברכות (טז ע"ב) נאמר כך: "רבי יוחנן בתר דמסיים צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתציץ בבושתנו ותביט ברעתנו" וכו'. בקשתו של רבי יוחנן לא נפסקה להלכה, מכל מקום, רש"י מפרש שם: "ותביט ברעתנו – תדע ותיתן ליבך ברעה הבאה עלינו".


מדוע רש"י מוסיף את המלים "ותיתן ליבך"? מדוע הוא לא מסתפק בְּלוֹמַר: "תדע את הרעה הבאה עלינו"? כל-שכן שהוא בוחר להוסיף שתי מלים בעלות מאפיינים אנושיים מובהקים, וכמו שאדם אומר לחברו: "תן דעתך" שמא ישכח. כלומר, מהוספת הערת התזכורת "ותיתן ליבך" עולה, שהקב"ה עלול להסיח את דעתו מעם-ישראל כאילו מתוך פיזור הדעת! כלומר, רש"י סבור שרבי יוחנן מתחנן להקב"ה שעסקיו בשָּׁמים לא יטרדוהו עד שדעתו תתפזר ועם ישראל יופקר למקרים ולרעות... ובמילים אחרות, פרשנותו זו מעידה על השקפות שגויות מאד בעניין ההשגחה, ובעניין אמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי אין לפניו שום מגרעת ושום חסרון, והוא אינו צריך שום תזכורות והדגשות, ואין לפניו לא שכחה ולא פיזור הדעת.


מהי אפוא כוונת רבי יוחנן באמרוֹ "ותביט ברעתנו"? ובכן, אין ספק שכוונתו להתחנן להקב"ה שיושיענו, וכך יש לפרש: "ותביט ברעתנו – הושיענו מצרותינו". ובתפילה פיוטית אשר ברור לַכֹּל שהיא נעזרת במשלים, עוד אפשר אולי לומר דברים כגון "ותביט ברעתנו" וכיו"ב. אך בפרשנות פשטנית אין להשתמש במשלים, שמא ישגו להבין שכך הוא הפשט הפשוט אף שמדובר במשל, וכמו שרש"י עושה באמרוֹ: "תדע את הרעה", שהרי אין לייחס להקב"ה אי-ידיעה מכל סוג שהוא. וכל-שכן וקל-וחומר שאין להוסיף ולפרש את המשלים כפשוטם, וכמו שרש"י מוסיף ועושה באמרוֹ: "ותיתן ליבך", ובזאת הוא אומר שהביטוי "ותביט ברעתנו" משמעוֹ וכוונתו לעורר את הקב"ה להשגיח עלינו, וכן כאילו יש לפניו שכחה ופיזור הדעת.


***

בברכות (טז ע"ב) נאמר כך: "רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה" וכו'. גם תפילה זו לא נפסקה להלכה, מכל מקום, רש"י מפרש שם כך: "בפמליא של מעלה – בחבורת שרי האומות, שכשהשרים של מעלה יש תגר [=תגרה, קטטה] ביניהם, תיכף יש קטטה בין האומות, כדכתיב 'וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס' [דנ' י, כ]". כלומר, לפי רש"י יש מלאכים אשר ממונים על האומות והם מתקוטטים ביניהם כבני האדם! כמו כן, התקוטטותם זה-עם-זה משפיעה על עולמינו והמלחמות פורצות בשל ההתקוטטויות בין המלאכים הממונים על המדינות.


וכל מי שלמד מעט מחשבה מבין עד כמה פירושו אלילי, שהרי גם אם נניח שיש להבין כפשוטו את האמור בדניאל, ושיש מלאכים ממונים על המדינות, וכי יעלה על הדעת שהם כבני האדם מתקוטטים ונלחמים ומנסים להשתלט זה-על-זה כבני האדם? ויתרה מזאת, וכי מלחמות פורצות בין בני האדם רק בגלל שהמלאכים אינם מסתדרים ביניהם? ואם-אכן-כך הרי שעזב אלהים את הארץ ואף הניח לישויות אלהיות אחרות לשלוט בעולמו!


רס"ג הבין את הזרות הגדולה הזו, ולכן הוא פירש בדניאל שם (י, כ) כך: "דע שאני עוד חוזר להילחם עם [לא נגדו אלא לצד] המלאך הממונה על פרס", ובפירושו הארוך הוסיף:


"כי כל אומה שיצאה בעולם [...] יעמיד לה אדון העולמים מלאך מן המלאכים לחזק עניינה ולאמצה מראשית שלטונה ועד סוף ימיה [...] כי המלחמה הזו האמורה בין המלאכים אינה היאבקות והתנצחות עד שיגבר מי שיגבר, אלא היא מסירה מזה לזה בציווי ה', עד שתישאר האומה הדחויה בלי מלאך שיחזקנה ואז יסתיימו ענייניה ויבטל שלטונה. ונקרא זה מלחמה על דרך ההעברה בלשון והשאָלתו מפעולות המלכים והשליטים".


ועל סכלותו של רש"י בתפישׂת המלאכים, וכן על ביקורתם החריפה של רס"ג ורבנו על הגשמת המלאכים ודימויים לבני האדם השפלים שוכני בתי חומר, ראו מאמריי: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י – ראש פרשני ההגשמה": חלק ג; חלק ה (דוג' א); חלק יט (במבוא); חלק כו (במבוא); חלק לב (במבוא); "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; ועוד.


ואיך רבנו יפרש את דברי רב ספרא באגדה?


ובכן, רבנו יפרש שפמליא אין הכוונה בה למלאכים כלל, אלא לכוחות הטבע, ופמליא של מעלה הכוונה לכוחות הטבע אשר מעל לראשו של אדם, כגון סערות וסופות וגשמים ושיטפונות ויובש ואובך וקור וחום, כל איתני הטבע המשויכים לשמש ולאוויר וכיו"ב. ופמליא של מטה הינם איתני הטבע אשר מתחת לראשו של האדם, כגון פוריות האדמה, ורעידות האדמה, והתפרצות הרי געש, וצונאמי, ומכות התבואה, וזיהום מקורות המים, וכיו"ב.


כלומר, לפי רבנו רב ספרא התכוון לומר, שכל כוחות הטבע יהיו מאוזנים ותקינים, כדי שנזכה לחיות חיים שלווים ובריאים ולא יזעזעונו אסונות שמוגדרים במשפט בימינו "כוח עליון".


והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ב, ו):


"וכבר ידעת כי עניין מלאך – שליח [...] עד שאפילו היסודות נקראים גם הם מלאכים, 'עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט' [תה' קד, ד] [...] כי כל הכוחות [שבעולם] מלאכים. וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם [...] וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [גנטיקה], הקובע תבנית איברים אלו ותוארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת האמיתית הזו".


רש"י מוסיף ומפרש בברכות שם (יז ע"א): "בפמליא של מעלה – בחבורת שרי האומות [...] ובפמליא של מטה – בחבורת החכמים". ופירושו נסתר מתוך דברי רב ספרא בעצמו, שהרי כך נאמר בהמשך הגמרא שם: "רב ספרא בתר צלותיה אמר הכי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ובין התלמידים העוסקים בתורתך, בין עוסקין לשמה בין עוסקין שלא לשמה". כלומר, קשה להניח ש"פמליא של מטה" הכוונה בהם היא לחכמים, שהרי בהמשך הבקשה כבר נזכרו תלמידי החכמים העוסקים בתורה.


***

בברכות (יז ע"ב) נאמר כך: "מי שמתו מוטל לפניו – אוכל בבית אחר; אין לו בית אחר – אוכל בבית חברו" וכו', ורבנו פוסק את הברייתא הזו להלכה בהלכות אבל (ד, ו):


"מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל. ובין-כך-ובין-כך אינו מסב ואוכל, ולא אוכל בשר ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה".


מדוע ציוו עלינו חכמים את הדינים הללו?


ובכן, נראים הדברים, שהיו לחכמינו ז"ל שתי מטרות בדינים הללו, הראשונה: שהאבל לא יָקֵל דעתו במחיצת המת, כדי לשמור על כבוד המת, ולכן אסרו עליו לאכול בפני המת; והשנייה: חכמים ביקשו לפטור את האבל מכל המצוות, גם מפני שממילא דעתו של האבל אינה מיושבת עליו, וגם מפני שהוא טרוד בקבורת מתו, והעוסק במצוה פטור מן המצוה.


ברם, לפי רש"י חכמים אסרו לאכול בפני המת משום "לועג לרש", כאילו אם האבל יאכל בפני המת הוא לועג לו על-כך שהוא-המת כבר אינו יכול לאכול ולשתות, וכאילו המת גם ר