רש"י, ראש פרשני ההגשמה – חלק מה
- אדיר דחוח-הלוי
- 17 בספט׳
- זמן קריאה 6 דקות
דוגמה רפב
בבראשית (לט, א) נאמר כך: "וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה", ושם פירש רש"י:
"וְיוֹסֵף הוּרַד – חוזר לעניין ראשון [...] כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו ואינה יודעת אם ממנה אם מבִּתָּה".
ופירושו זה רע מאד, גם מפני שהוא מחדיר לנו את האמונה באסטרולוגיה שהיא שורש עבודה-זרה, וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא בעצם האמונה הכוזבת בכוחותיהם המאגיים של גרמי השמים, וגם מפני שהוא מציג את אשת פוטיפר המושחתת כצדיקה שעושה לשם שמים. ואיך יעלה על הדעת לומר כן? שהרי בתורה נאמר במפורש שהיא העלילה על יוסף שהוא בא אליה לשכב עמה, וצעקה בקול גדול כדי "שיצילוה" ממנו, וכך נאמר (בר' לט, יג–יח):
"וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה, וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר: רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל, וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה. וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר: בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי, וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה".
ואיך אפשר להעלות על הדעת שאשה שמעלילה על אדם שהוא ניסה לאנוס אותה, והורסת את חייו רק מתוך שנאה ותאוות נקם, שהיא צדיקה? או שהיא עושה לשם שמים? כמו כן, בהמשך ובסמוך לפירושו זה רש"י סותר את עצמו, שהרי הוא אומר (בר' מ, א):
"לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו ולגנותו [הוציאה שם-רע על יוסף וגרמה לכולם לדבר בו עוד ועוד], הביא להם הקב"ה סורחנם של אלו [שר המשקים ושר האופים, כדי] שיפנו אליהם [שידברו בהם] ולא אליו [ולא ידברו ביוסף], ועוד, שתבוא הרווחה [שחרורו מהכלא] לצדיק על ידיהם [בעקבות חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים]".
אמנם, פירושו ההזוי של רש"י שאשת פוטיפר הייתה צדיקה, אף שגם הייתה אסטרולוגית וגם תבעה את יוסף לענייני העריות החמורים (גם בני נח נאסרו באשת איש), וגם העלילה עליו עלילות ברשע וגרמה למאסרו בכלא המצרי, שרבים ודאי מתו בו בשל התנאים הקשים ששׂררו בו – המקור לפירושו הזה הוא במדרש בראשית רבה (וישב פה, ב), וזו דוגמה נאה מאד מדוע יש לבחון בעין ביקורתית את המדרשים, אפילו הקדומים, כל-שכן המאוחרים. ואין לי צל של ספק, שזה מסוג המדרשים שרבנו היה אומר עליהם שטוב היה להם שלא באו לעולם. ומכל מקום, אם עוד אפשר לקבל רעיונות מוזרים במדרשים, מפני שמדובר במשלים ובחידות, הרי שבפירוש פשטני אין מקום להזיותיהם של פשטי המדרשים, ושיטה זו מחריבה את תורתנו.
אגב, פירושו השני של רש"י שבו הוא מגנה את אשת פוטיפר וקורא לה ארורה, גם הוא מקורו במדרש בראשית רבה (וישב פח, א), אף ששם לא אמרו על אשת פוטיפר שהיא ארורה, ורש"י הצרפתי הוא שהוסיף את הקללה הזו מדעתו... ואיני מבין איך אפשר לומר, וכל-שכן בסמיכות, שאשת פוטיפר היא צדיקה שעושה לשם שמים, וגם שהיא ארורה – ואין היגיון בסכלות.
דוגמה רפג
בבראשית (לט, ג) נאמר כך: "וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְיָ אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְיָ מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ", ושם פירש רש"י: "כִּי יְיָ אִתּוֹ – שם שמים שגור בפיו", ופירושו מחדיר השקפה רעה מאד לפיה כל מי שיהיה שם שמים שגור בפיו, הרי שהקב"ה יהיה עמו, כמו גדולי הנוכלים והכזבנים אשר נזהרים לומר בכל עת "בעזרת ה'", בעוד שידם פשוטה לקבל שוחד ושלמונים, כמו דרעי ושאר עסקני המינות של החברה החרדית, וכן כל כומרי הדת האורתודוקסית הארורים "הגדוילים" – בכל עת תשמעו אותם מזכירים שם שמים בפיהם, אך ליבם רחוק מאד מדרך האמת והישר: "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ" (תה' עח, לו).
המקור לפירושו הוא במדרש תנחומא מהדורת המינות של וורשא (במהדורת כתבי היד של בובר קטע זה אינו מופיע), אך אפילו שם לא מדובר רק בהזכרת שם שמים מן הפה ולחוץ, אלא מדובר שם בתחינה ובתפילה לבורא-עולם, ורש"י-שר"י הוא זה שהחליט שמדובר בהזכרת שם שמים מן הפה ולחוץ בלבד, וכך נאמר במדרש תנחומא וורשא (פרשת וישב סימן ח):
"ומה הוא 'כִּי יְיָ אִתּוֹ'? אלא שלא היה שמו של הקב"ה זז מפיו, היה נכנס לשמשו והוא היה מלחש ואומר: 'ריבון העולם אתה הוא בטחוני אתה הוא פטרוני תנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני', ופוטיפר אומר לו: 'מה אתה מלחש? שמא כשפים אתה עושה לי?', והוא משיבו: 'לא, אלא אני מתפלל שאמצא חן בעיניך'" וכו'.
דוגמה רפד
בבראשית (לט, ו) נאמר: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה", ושם פירש רש"י: "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר – כיוון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב"ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך? אני מגרה בך את הדוב, מיד 'וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו' וכו' [בר' לט, ז]". ושוב מקור דברי רש"י הוא במדרש תנחומא (וישב, ח) המאוחר, אשר כבר ראינו שהוא מלא וגדוש בתמיהות ואף בהזיות ממש. וכמו שהזרזיר הולך אצל העורב כך רש"י נצמד להזיות ולשיבושי המדרשים המאוחרים, כמוצא שלל רב. ולעצם המדרש, אם עוד אפשר אולי לקבל פרשנות מוזרה כזו במדרש, אשר מתארת את יוסף כגס רוח אשר מסלסל בשערו ובז לצערו של אביו, אי אפשר לקבל את הדברים בתוך ובמסגרת פירוש לַכֹּל שמתיימר להיות פשטני.
ודרך אגב, בבראשית (לז, ב) וכן במשלי (יט, ז), רש"י אומר שהסיבה שאשת פוטיפר עינתה את יוסף הייתה מפני שהוא הביא את דיבת אֶחָיו ליעקב אבינו, וגם שם רש"י מוציא-שם-רע על יוסף (ובסוף חלק מא הסברתי את הזיותיו החמורות של רש"י שם), וכאמור, אין היגיון בסכלות: פעם כך ופעם כך, ונראה שאין שוחה שרש"י לא נפל בה. ומינותו גרמה לו לפרש את התורה לפי פשטי האגדות של המדרשים הקדומים והמפוקפקים כאחד, ונבלותו גרמה לו להחדיר לעם-ישראל את תבשילו הנתעב, אשר מחדיר השקפות רעועות ומידות רעות.
ואחתום דוגמה זו בהערה חשובה לדעתי: מדרש תנחומא לפי הערכות חוקרי היהדות האוכלין מן התורה הוא מן המאה התשיעית – אך ברור לי שהוא מאוחר יותר, כי מגמת חוקרי היהדות האירופים לדורותיהם היא לרומם ולפאר את יהדות המינות הפרו-נוצרית, וכל הערכותיהם בעניינים אלה הן לדעתי הערכות-חסר אשר נובעות משאיפות שחץ ומינות לטשטש ולזייף את תורת-האמת. זאת ועוד, אין ספק שבמשך מאות רבות בשנים לאחר חיבורו של המדרש הלז, חלו בו ידיים זרות, כדרכם של המינים זייפני דת האמת. וכאמור, מי שאהב מאד את המדרש הזה וציטט רבות מפשטיו, הוא כמובן תלמידו הידוע של ישוע הנוצרי, הלא הוא רש"י-שר"י.
דוגמה רפה
בבראשית (לט, יא) נאמר כך: "וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת", ושם פירש רש"י: "לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ – רב ושמואל, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר לעשות צרכיו עמה, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו', כדאיתא במסכת סוטה [לו ע"ב]". ובכן, גם כאן רש"י מבין את אגדת חז"ל כפשוטה, כאילו יוסף נכנס במטרה לעבור עבירה עם אשת פוטיפר, והיה עובר ובא על אשת איש אלמלא אירע לו נס ודמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון כמו שמובא באגדה שם. ואין גנאי גדול מזה ליוסף הצדיק, שהרי אלמלא אירע לו נס הוא היה עובר עבירה חמורה עם אשת איש! ובמלים אחרות, כל הזנָּאים עד סוף כל הדורות יכולים לטעון שהם צדיקים כיוסף, שהרי גם יוסף היה בא על אשת איש אלמלא הקב"ה התערב ועשה לו נס, וכל עוד לא יארע להם נס כזה, הם רשאים לנהוג כמו יוסף!
וכוונתו האמיתית של המדרש היא לומר, שבעת להט היצרים עלו לנגד עיני שכלו של יוסף חינוכו של אביו, והערכים הנעלים שספג בבית אבא, והמידות הטובות והמוסר שעל ברכיהם הוא גדל, ואהבת ה' יתעלה, וייעודו הקדוש של עם-ישראל – ואז גבר שכלו על הלהט שאחז בו, ובכוח יראת השמים שבו ואהבתו לערכים הנעלים שחונך אליהם, ברח כאש מן העוון. ויש בזה חינוך גדול לאב ולבן: לאב – שעליו לחנך את בנו לדרך האמת הטהורה, כדי שהיא תעמוד לו בעת משברים וניסיונות; ולבן – שעליו להישמע לאביו וללמוד בחשק וברצון את מוסריו.
ואיני יודע אם יש בימינו אדם אשר מסוגל לעמוד בניסיון של יוסף: שבו אשה צעירה שהייתה ודאי יפה מאד (שהרי חזקה על שׂרי מצרים הזימתיים שלקחו להם את הנשים היפות ביותר), חשקה בו ופיתתה אותו ותבעה אותו יום-אחרי-יום במשך תקופה ארוכה, ובעת שהיה צעיר ויפה-תואר ובשיא כוחו ואונו. ובכל זאת הוא נמנע מלשכב עמה, ואפילו כאשר תפשה בבגדו. ובמקום להציג את יוסף כשפל וגס רוח כמו שרש"י הארור עשה לעיל, יש לרומם אותו מאד.
"אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו. [...] אֵין תְּבוּנָה בּוֹ, הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו [...] מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב תְּכַסְּךָ בוּשָׁה וְנִכְרַתָּ לְעוֹלָם [...] וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם, וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי יְיָ דִּבֵּר [...] וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַייָ הַמְּלוּכָה" (עובדיה א).
תגובות