רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לב)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך:


"ואמר רבי אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאלו במיכאל כתיב: 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים' [יש' ו, ו], ואלו גבי גבריאל כתיב: 'וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף' וגו' [דנ' ט, כא]. [...] תנא: מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המוות בשמונה, ובשעת המגיפה באחת".


בראש המדרש נאמר: "גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל". במשפט פתיחה זה, חז"ל ביקשו ללמד אותנו כי מדרש זה עוסק בדרגות המלאכים, ולא חלילה נועד לתאר את אופני מעופם כמו שרש"י פירש לקמן. ובמלים אחרות, חז"ל למדו מריבוי המלים מן השורש "עוף" על דרגות המלאכים, וככל שנאמרו פחות מלים מהשורש הזה ביחס למלאך מסוים, כך גדולה מעלתו, כאילו לאותו מלאך נדרש פחות מאמץ כדי למלא את שליחותו.


וכך יש להבין את דברי חז"ל: "מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המוות בשמונה, ובשעת המגיפה באחת". כלומר, מעלתם של מיכאל וגבריאל הינה הגבוהה ביותר מפני שהינם ממלאכי השרת השׂכלים הנבדלים. לעומתם, מעלתו של אליהו הנביא, שגם הוא בגדר "מלאך", שהרי כל שליח וכל כוח טבעי נקרא "מלאך", פחותה מהם, שהרי הוא נביא בשר ודם. ולבסוף, מעלתו של מלאך המוות הינה הפחותה ביותר מכולם, שהרי "הוא ייצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות", וכוונת משל זה היא לכוח הבהמי-החומרי של האדם אשר מתכלה ונפסד עד מות האדם וכיליונו. ברם, בשעת המגיפה גם מלאך המוות באחד, ואולי כי בשעת גזרה וייסורים, מלאכי השרת הם אשר ממלאים את ציוויו של הקב"ה להכות ולהעניש את הרשעים, ואין המוות בא רק כתוצאה של כיליון הגוף.


כאמור, במדרש שהובא לעיל, חז"ל אומרים כמעט במפורש כי תיאורי התעופה שנאמרו בכתבי-הקודש על המלאכים אינם כפשוטם, אלא הינם משלים לדרגתם ומעלתם של המלאכים: "גדול מה שנאמר במיכאל" וכו'. אולם, ובניגוד לדברי חז"ל הכמעט מפורשים, רש"י שם הבין כי מדובר על תיאורי תעופה פשטניים! שהרי שלוש פעמים הוא חוזר על-כך שהמלאכים עפו ופרחו אף-על-פי שחז"ל נמנעו מלומר זאת, וזה לשונו: "וַיָּעָף אֵלַי – בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתיים; מֻעָף בִּיעָף – שתי פריחות; באחת – בפריחה אחת".


זאת ועוד, רש"י מוסיף שלוש מלים שמהם עולה במפורש שתפישׂתו הינה תפישה פשטנית גסה, שהרי הוא אומר כך: "וַיָּעָף אֵלַי – בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתיים" – והיכן נזכר בדברי חז"ל לעיל שהמלאכים זקוקים לפוש לנוח ולהירגע? ויש לנו פסוק מפורש בתורה אשר מלמד, שהמלה שרש"י משתמש בה נוגעת לענייני בשר ודם בלבד: "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְיָ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דב' כח, סה). ואין למלאכים שום צורך לנוח לפוש או להירגע, ואינם מתרגזים או מתעייפים, וכל המושגים הללו אינם קשורים להם כלל, בהיותם מעורטלים לחלוטין מן החומר ומגרעותיו.


נמצא אפוא, כי רש"י ממשיך בשיטתו לפיה המלאכים הינם בעלי גוף, ומוסיף להחדיר את השקפה הרעה הזו, שהיא גם השער להגשמת הבורא יתעלה ויתרומם. ועל סכלותו של רש"י בתפישׂת המלאכים, וכן על ביקורתם החריפה של רס"ג ורבנו על השקפתו הזו, ראו מאמריי: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י – ראש פרשני ההגשמה": חלק ג, חלק ה (דוג' א), חלק יט (במבוא); חלק כו (במבוא); "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; ועוד.