רש"י – ראש פרשני ההגשמה (חלק לב)

עודכן: 28 בינו׳ 2021

במסכת ברכות (ד ע"ב) נאמר כך:


"ואמר רבי אלעזר בר אבינא: גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל, דאלו במיכאל כתיב: 'וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים' [יש' ו, ו], ואלו גבי גבריאל כתיב: 'וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן בַּתְּחִלָּה מֻעָף בִּיעָף' וגו' [דנ' ט, כא]. [...] תנא: מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המוות בשמונה, ובשעת המגיפה באחת".


בראש המדרש נאמר: "גדול מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל". במשפט פתיחה זה, חז"ל ביקשו ללמד אותנו כי מדרש זה עוסק בדרגות המלאכים, ולא חלילה נועד לתאר את אופני מעופם כמו שרש"י פירש לקמן. ובמלים אחרות, חז"ל למדו מריבוי המלים מן השורש "עוף" על דרגות המלאכים, וככל שנאמרו פחות מלים מהשורש הזה ביחס למלאך מסוים, כך גדולה מעלתו, כאילו לאותו מלאך נדרש פחות מאמץ כדי למלא את שליחותו.


וכך יש להבין את דברי חז"ל: "מיכאל באחת, גבריאל בשתים, אליהו בארבע, ומלאך המוות בשמונה, ובשעת המגיפה באחת". כלומר, מעלתם של מיכאל וגבריאל הינה הגבוהה ביותר מפני שהינם ממלאכי השרת השׂכלים הנבדלים. לעומתם, מעלתו של אליהו הנביא, שגם הוא בגדר "מלאך", שהרי כל שליח וכל כוח טבעי נקרא "מלאך", פחותה מהם, שהרי הוא נביא בשר ודם. ולבסוף, מעלתו של מלאך המוות הינה הפחותה ביותר מכולם, שהרי "הוא ייצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות", וכוונת משל זה היא לכוח הבהמי-החומרי של האדם אשר מתכלה ונפסד עד מות האדם וכיליונו. ברם, בשעת המגיפה גם מלאך המוות באחד, ואולי כי בשעת גזרה וייסורים, מלאכי השרת הם אשר ממלאים את ציוויו של הקב"ה להכות ולהעניש את הרשעים, ואין המוות בא רק כתוצאה של כיליון הגוף.


כאמור, במדרש שהובא לעיל, חז"ל אומרים כמעט במפורש כי תיאורי התעופה שנאמרו בכתבי-הקודש על המלאכים אינם כפשוטם, אלא הינם משלים לדרגתם ומעלתם של המלאכים: "גדול מה שנאמר במיכאל" וכו'. אולם, ובניגוד לדברי חז"ל הכמעט מפורשים, רש"י שם הבין כי מדובר על תיאורי תעופה פשטניים! שהרי שלוש פעמים הוא חוזר על-כך שהמלאכים עפו ופרחו אף-על-פי שחז"ל נמנעו מלומר זאת, וזה לשונו: "וַיָּעָף אֵלַי – בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתיים; מֻעָף בִּיעָף – שתי פריחות; באחת – בפריחה אחת".


זאת ועוד, רש"י מוסיף שלוש מלים שמהם עולה במפורש שתפישׂתו הינה תפישה פשטנית גסה, שהרי הוא אומר כך: "וַיָּעָף אֵלַי – בפריחה אחת, ולא הרגיע בינתיים" – והיכן נזכר בדברי חז"ל לעיל שהמלאכים זקוקים לפוש לנוח ולהירגע? ויש לנו פסוק מפורש בתורה אשר מלמד, שהמלה שרש"י משתמש בה נוגעת לענייני בשר ודם בלבד: "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְיָ לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ" (דב' כח, סה). ואין למלאכים שום צורך לנוח לפוש או להירגע, ואינם מתרגזים או מתעייפים, וכל המושגים הללו אינם קשורים להם כלל, בהיותם מעורטלים לחלוטין מן החומר ומגרעותיו.


נמצא אפוא, כי רש"י ממשיך בשיטתו לפיה המלאכים הינם בעלי גוף, ומוסיף להחדיר את השקפה הרעה הזו, שהיא גם השער להגשמת הבורא יתעלה ויתרומם. ועל סכלותו של רש"י בתפישׂת המלאכים, וכן על ביקורתם החריפה של רס"ג ורבנו על השקפתו הזו, ראו מאמריי: "המלאכים כבני אדם?"; "רש"י – ראש פרשני ההגשמה": חלק ג, חלק ה (דוג' א), חלק יט (במבוא); חלק כו (במבוא); "התקפת רס"ג על פירוש זהה לפירוש רש"י"; ועוד.


והנה מעט מתוך מה שכתבתי במאמר האחרון שנזכר ברשימה לעיל:


בספר בראשית (ו, ב) נאמר: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". מי הם בני האלוהים? האם הם מלאכים? האם הם בני-אדם? אונקלוס תרגם כך: "וַחֲזוֹ בְּנֵי רַבְרְבַיָּא יָת בְּנָת אֱנָשָׁא, אֲרֵי שַׁפִּירָן אִנִּין, וּנְסִיבוּ לְהוֹן נְשִׁין, מִכֹּל דְּאִתְרְעִיאוּ", ובעקבותיו הלך גם רס"ג באמרוֹ שם: "בני האלהים, בני הנשיאים. בנות האדם, בנות המוני העם. כי טובות, נאות".


ברם, לעומת שני אדירי המחשבה והפרשנות הללו, רש"י בחר להוסיף פירוש נוסף ובו הוא קובע שמדובר במלאכים שדמותם כדמות בני-אדם, וירדו למטה לעולם השפל והתערבו בבני-האדם, וזה לשונו שם: "בני האלהים – בני השרים והשופטים. דבר אחר, בני האלהים הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום, אף הם היו מתערבים בהם". כלומר, המלאכים הקדושים והטהורים ירדו מהפנתיאון הדמיוני של רש"י ובאו על בנות האדם...


ובפירושו לאיוב רש"י כבר קובע חד-משמעית שבני-האלוהים הם מלאכים בדמות בני אדם ובעלי מגרעות נפשיות כבני האדם, וכך נאמר באיוב (א, ו): "וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם", והנה לפניכם פירוש רש"י שם:


"וַיְהִי הַיּוֹם – אותו יום שהיה ראש-השנה [...] ציווה הקדוש-ברוך-הוא לשטן להביא זכות וחובה של כל הבריות [...]. וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' – לריב עמו". ושם בפסוק יב, רש"י אומר כך: "בְּנֵי הָאֱלֹהִים – צבא השמים הקרובים לשכינה להיות בני ביתו ועל שם כך נקראו בניו. לְהִתְיַצֵּב עַל ה' – סביבותיו כמו 'לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו' [בר' מה, א]".


ובמאמרי שנזכר לעיל ניתחתי את פירושי רש"י הללו בהרחבה ולא אחזור כאן על כל הדברים, אך אוסיף עוד כמה קטעים ממה שכתבתי שם:


בבראשית רבה (כו, ח) נאמר: "רשב"י קרי להון בני דייניא, רשב"י מקלל למאן דקרי להון בני אלהיא". ואם רשב"י היה רואה את פירושי רש"י אין לי ספק שהיה מקללו קללה נמרצת. זאת ועוד, בעניין השטן מָרי מותח ביקורת חריפה על פירוש רש"י ודומיו, שפירשו שהשטן הוא מלאך (פירוש רס"ג לאיוב, עמ' כח):


"ולמרבה הצער ראיתי ממפרשי ימינו שגישתם כלפי ה' גישה גסה מאד, וטפלו בעניינים מחשבתיים עדינים, לא בכלים שכליים מעודנים אלא משל בדחפור או באֵת ומעדר, ואין פלא שהשטן הצטייר בתודעתם כפי שהצטייר בארצות הנוצריות, אשר בתורתם ה' והשטן שני שליטים נגדיים אלא שהאחד קצת גדול מהשני, וכדי בזיון וקצף". ובמלים אחרות, מדובר בהשקפה שהיא בגדר עבודה-זרה וחירוף וגידוף ה' יתרומם ויתעלה. וכבר תמהתי שם על מָרי מדוע הוא מדגיש שמדובר רק ב"מפרשי ימינו"? ופחד וחרד מתנופת ידם של צאצאי המינים, אשר העסיקו אותו במסדר הרבנים השכירים נוטלי השלמונים...


זאת ועוד, רש"י אינו הראשון שכתב דברי נאצה חירוף וגידוף כלפי ה' יתעלה, מסתבר שקדמו לו מינים שהיו בתקופתו של רס"ג אשר פירשו בדיוק כמו רש"י! להלן ארבעה קטעים נבחרים מפירושו של רס"ג לספר איוב (עמ' כו–כט):


1) "תרגמתי בני האלהים נכבדי ה', כפי שידוע באומה, כעין אמרוֹ: 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם', ואמר 'בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' [...], וכל הדומה לכך. וסברה רחוקה היא שיהא השטן הזה מלאך, כי אנשי הייחוד בדעה אחת, שהבורא יתרומם ויתהדר ברא מלאכיו מקורבים ביודעו שהם לא ימרוהו [...], ומי שמדמה כי זה המשטין על איוב היה מלאך – הרי עשה את המלאכים ממרים, וחלק על מה שאנחנו [=אנשי הייחוד] בו בדעה אחת".


2) "ומי שאפשרי לדעתו שיהיו המלאכים מקנאים שהוא אחד ממיני הכעס, יתחייב לאפשר הנחת פעולות התאוות למלאכים והם האכילה והשתייה והתשמיש ויתר הדברים הנגעלים הבזויים [="כי הם באדם לא מצד היותו אדם כי אם מצד היותו חי, מצד החלק שהוא שווה בו לבהמה" (מָרי שם)] אשר נָצַר ה' את מלאכיו מהן".


3) "וכבר הגיעני על אחד החיצונים [="ואפשר לתרגם המינים" (מָרי)] שחלק בזה עד שדימה כי השטן הזה מלאך, ושהקנאה והתחרות והשאפתנות אפשרי שיהיו בפועל מצד המלאכים, כפי שטעה בפרשת איוב וקנאת השטן בו, וראה שלא תהא שיטתו שלמה אם לא יאמר שהמלאכים אוכלים ושותים, ולכן סתם פרצת שיטתו ואפשר אותם [="כלומר, וטען שהם אוכלים ושותים, ובוודאי לא יחסרו לו מקראות לתלות בהם את חזיונו" (מָרי)]. ושוב ראה עוד, כי בהניחו עליהם את זאת יתחייב להניח להם המשגל והתשמיש, והניח גם את זה, וטען כי פרשת 'וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים' הם המלאכים שבאו הביאות האסורות בנפלם מן השמים ונעשו כבני-אדם [...] ולא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים".


4) "דע יְאָשְׁרְךָ ה', כי מקום הטעות אשר הביא את הבדאי החצוף הזה וזולתו לומר כי השטן מלאך, הוא [...] ועם סילוק זה [=עם הוכחת אפסות השקפתו] אומר, כי טעות המפרש הזה בביאור ויראו בני האלהים [=שהם כמלאכים], יותר גרוע ממה שאמר בפרשת איוב [=ונראה לי כי זאת משום ששם נאמר שהם באו על בנות האדם ויוחסה להם תאוות המין]. [...] ועוד ממה שמוסיף ומחזק את זה אמרוֹ אחר כך: 'וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם' [בר' ו, ה] ולא גינה את המלאכים עמהם, ואמרוֹ בעונש: 'אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי' [שם, ז] ולא ענש את המלאכים עמהם. ומה אפשר עוד לומר על מי שטועה עד כדי כך?".


וברשימה החלקית של מאמריי לעיל יש דוגמאות לא מעטות לכך שרש"י אכן לא השאיר תועבה ולא מגרעת שלא תיאר בה את המלאכים. ובמאמר האחרון ברשימה לעיל צירפתי גם את ביקורתו החריפה של רבנו על הסוברים את השקפת גשמות המלאכים.


***

במסכת ברכות (ה ע"א) נאמר כך:


"אמר רבי יצחק: כל הקורא קרית שמע על מיטתו, כאילו אוחז חרב שַׁלִּ שׁתֵּי פֵיוֹת בידו, שנאמר: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]. מֵאֵי משמע? אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשֵׁי: מרישא דְּעִניַנָא, דכתיב: 'יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם' [תה' קמט, ה], וכתיב בתריה: 'רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם' [תה' קמט, ו]".


רש"י פירש שם כך: "כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין". בדבריו אלה רש"י מגלה שוב, כי הוא האמין בקיומם של מזיקים דמיוניים, ובמלים אחרות השדים ובניהם, וזאת למרות שבדברי ר' יצחק לעיל לא נזכרו שום מזיקים! וברור שכוונתו של ר' יצחק היא, שאמירת קרית-שמע על המיטה קושרת את מחשבת האדם לבוראו ומרחיקה ממנו הרהורי עבירה. אולם, רש"י הסכל סבר, שישנם בלילה מזיקים אשר עלולים לבוא אל האדם, וקרית-שמע מצילה אותו מהם, ואף בחר להתעלם מלשון מפורש בדברי ר' יצחק שאמר לעיל: "כאילו אוחז חרב", כלומר, ר' יצחק אומר לנו במפורש שדבריו הינם משל, אך הזיותיו של רש"י ואמונתו בשדים גררו אותו לעקם ולעקש את דברי ר' יצחק לעניין השדים ובניהם.

אמנם, המזיקים נזכרו שם בהמשך התלמוד, אך ברור שמדובר שם במשל:


"ואמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מיטתו – מזיקין בדילין הימנו, שנאמר: 'וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף' [איוב ה, ז]; ואין 'עוּף' אלא תורה, שנאמר: 'הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ' [מש' כג, ה]; ואין 'רֶשֶׁף' אלא מזיקין, שנאמר: 'מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי' [דב' לב, כד]".


וכל נבון למחצה יבין שמדובר באגדה, שהרי המלה 'עוּף' איננה תורה לפי הפשט, ולכן גם 'רֶשֶׁף' אינם מזיקים לפי הפשט, כלומר שדים אליליים דמיוניים. ואגדת התלמוד הזו פשוטה מאד, וגם כאן המזיקים שמדבר עליהם ר' יצחק הם ההרהורים הרעים שעלולים לבוא לאדם בלילה, כאשר כוח הדמיון הרגשני-החושני פונה אל התאוות, וכוחו מתעצם בחשכת הליל וההזיות. לפיכך, על האדם לקרוא קרית-שמע כדי לזכור ולהזכיר את בורא-עולם וייחודו, וליישב את דעתו ושכלו, שגם בחשכת הליל יעמוד לו ויצילו מן ההזיות הזימתיות.


וכבר עסקתי בהרחבה בדרשתו השנייה של ר' יצחק בסדרת מאמריי שנקראת: "אמונתו של רש"י בשדים", שם בחלק ב (דוג' 7.א), ובחלק ה; וכן במאמרי: