בעבר תקף אותי אוויל אורתודוקסי באופן קשה ועקשני מאד. מדובר ביושב ישיבות לשעבר, אשר זיהם את נפשו וטימא את מחשבתו בהזיות המינים השחורים עובדי האלילים האילמים. מנפשו נותרו צללים עכורים ואפלים ובהם הוא נדמה לסובבים אותו כאדם שחי ונושם, אך לפי האמת הוא מת מהלך. עקשנותו ומשׂטמתו כלפיי המָמוּני באותם הימים, כי טרם הבנתי אז את עומק התהום החשוכה שבה מתבוססים הרשעים, ואת עוצמת שנאתם לדרך האמת.
משׂטמתו של יובב נדלקה והתעוררה בעקבות המאמר בעניין גלגולי הנשמות. יובב טען טענות בעקשנות פגאנית כפייתית אשר אופיינית ליושבי הישיבות, אלא שנוספה לעקשנות הזו גם משׂטמה ועיוורון שטרם נתקלתי בהם אז באותם הימים. כל התשובות שנשלחו ליובב נתקלו בקיר אטום ובחומת מינות בצורה, והוא לא חדל ולוּ לרגע אחד מלהקשות את ערפו ולהעז את פניו. בתגובה לתשובות-האמת הוא פלט עוד ועוד דברי-הבל וגלי הזיות אשר נדמו לו כמרגליות, מטפח בידיו ורוקד בשיגעון כשימפנזה שיכורה. ואף שנדמה לו ליובב שהוא הולך בדת משה, הוא שוקע עוד ועוד בבהמיותו, ובעיוורונו המוחלט משחית את דת האמת שקיבלנו בסיני.
כדי שלא להלאות את הקוראים בהבליו של יובב, אחל את הדיון בתשובתי האחרונה ליובב. מן התשובה נלמד על תהום ריקנותו המחשבתית, וזו תלמֵּד אותנו משהו על תהום הטמטום האורתודוקסית שעם-ישראל שרוי בה – תהום ששיקעונו בה כומרי הדת רודפי הבצע והשׂררה, אשר השחיתו את דתנו והחדירו לה הזיות מאגיות, שנועדו לטמטם את ההמונים ולהפוך אותם לעבדים נרצעים וכנועים, שישרתו ויעריצו ויממנו את הכומרים הללו כאילו היו אלהים חיים.
והנה תשובתי ליובב: יובב כנראה שכח מה הוא אמר, ולכן נשחזר בעבורו את השתלשלות הדיון עד עתה: יובב טען שהפסוק בבראשית (לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו", הוא "ראיה מוחצת" להזיית גלגולי הנשמות. יובב לא הביא ראיה או פרשנות מתקבלת על הדעת, הוא פשוט החליט שזו ראיה, והנני יכול לשער שכוונתו היא לכך שאונן היה אמור "להחיות" את אחיו בגלגול נשמה, והואיל והוא סירב "להחיות" את אחיו בהבאת בן שבו תתגלגל נשמתו של אחיו – נענש בחומרה.
ובכן, מסורת התורה-שבעל-פה עומדת כנגד דברי אלירן, שהרי אונקלוס מתרגם שם כך: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" – "וִידַע אוֹנָן אֲרֵי לָא עַל שְׁמֵיהּ מִתְקְרֵי זַרְעָא", תרגום הדברים: "וידע אונן כי לא על שמו ייקרא הזרע". נמצא אפוא, שאונן חטא בחטא חמור לה' בכך שלא נתן זרע לאחיו המת ולא הקים לו שֵׁם בישראל, ובמלים אחרות אונן כרת את המשכיותו של אחיו ועל-כך הוא נענש בחומרה – וכן מפרש שם רס"ג: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע – לא אליו יתייחס הזרע".
זאת ועוד, הסבר הפסוק לפי האמור עולֶה גם מהלכות ייבום וחליצה (ב, ז):
"מי שמת והניח אחים רבים – מצוה על הגדול לייבם או לחלוץ, שנאמר: 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל' [דב' כה, ו]; [לימוד נוסף:] מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בבכור של אחים, כלומר גדול האחים יקום על שם אחיו המת; וזה שנאמר: 'אֲשֶׁר תֵּלֵד' – משמעו אשר ילדה האם, עם משמע אשר תלד היבמה".
כמו כן, בהתאם לרעיון האמור חז"ל ניסחו את כתובת היבמה (הלכות יבום וחליצה ד, כח):
"וזה הוא נוסח כתובת יבמין שנהגו בו העם: ביום פלוני... איך פלוני בן פלוני אתא לקדמנא וכן אמר לנא. אחי דמן אבא שכיב, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק, ובר וברת ומורית ומחסין ומוקֵים שְׁמָא בישראל לא שְׁבַק [=ולא הותיר מי שיקים את שמו בישראל], ושבק ההיא אתתא דשמה פלונית בת פלוני, וחאזי לי מן אוריתא ליבומי יתה כדכתיב בספר אוריתא דמשה יבמה יבא עליה. וצביאת פלונית דא ואתיבמת לפלוני בר פלוני יבמה לאוקומי שמא בישראל [=להקים שֵׁם בישראל] כדכתיב: 'וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל'. וכתב לה פלוני יבמה לפלונית יבמתיה כסף זוזי מאתן דחאזו לה" וכו'.
ואף שאין חובה לקרוא לבן באותו השם בדיוק שבו קראו לאח שמת, כגון מחלון או כיליון – עצם העובדה שיש לאח המת בן שממשיך את שמו, זכרוֹ ממשיך בזה לחיות בינינו, שהרי כולם יודעים וזוכרים שהבן הזה נולד במטרה להחיות ולשמֵּר את זכר האח שמת. ועד יומו האחרון הוא ייזכר, ובניו ובני בניו יזכרו שהוא נולד כדי להחיות ולהזכיר את שמו של האח שמת.
וכאמור, גם רס"ג מפרש שָׁם (בר' לח, ט): "לֹּא לוֹ יִהְיֶה – לא אליו יתייחס הזרע". כלומר, ייעודו של הבן הזה הוא להזכיר ולשמֵּר את זכרו של האח המת, וכאילו האח המת הזה הוא אביו בפועל. ומכיוון שייעודו של הבן הזה לזכור ולהזכיר את שמו של האח המת, אונן סירב באופן מכוער ביותר לתת זרע לאחיו המת, מתוך רשעות בלתי נתפשׂת וצרות-עין אכזרית ביותר.
ממכלול הדברים עולה באופן ברור ומובהק, שהפסוק באונן בבראשית (לח, ט) עוסק בחטאו הגדול של אונן, ברשעותו ובאכזריותו, אשר באו לידי ביטוי בסירובו העיקש להקים לאחיו שֵׁם בישראל. וזו כאמור התנהגות סדומית רעה מאד. ודי בשתים-עשרה שנות לימוד בבית-הספר כדי להבין שאין שום ראיה מהפסוק הזה להזיית גלגולי הנשמות, ומי שמתעקש לטעון שיש ראיה מן הפסוק הזה אינו מסוגל להבין מושׂכל, והוא אינו רחוק מן הבדואים מאמיני השדים אשר חונקים את נשותיהם לעתים עד מוות, כדי להוציא מהם שדים ורוחות דמיוניים.
***
יובב ראה את התשובה אך התעקש לטעון שהפסוק עוסק בהזיית גלגולי הנשמות, הואיל ואונן חָטָא לפני מתן תורה ומצות הייבום טרם ניתנה לישראל. ברם, אם לפי יובב לא הייתה מצות ייבום טרם מתן תורה, מדוע אפוא שתהיה מצות גלגול נשמות טרם מתן תורה? כלומר, יובב טוען מצד אחד שלא הייתה מצות ייבום, אך מצד שני טוען שהייתה מצות גלגול נשמות?! והלא מדובר לפני מתן תורה? מדוע אפוא נענש אונן במיתה על-כך שלא נשא את אשת אחיו? כמו כן, אם הייתה מצוה לפני מתן תורה לגלגל את נשמת האח המת בבן שייוולד מאלמנתו, מדוע מצוה זו איננה מופיעה בשום מקום בתרי"ג המצוות? לעומת זאת, את מצות הייבום כן מצאנו בתרי"ג המצוות באופנים מפורשים ובהלכות רבות ומפורטות, ולכן ברור, שאף שלא קיימו את מצות הייבום מכוח תורת משה, קיימוהָ מכוח ערכֵי המוסר והצדק, החמלה והאנושיוּת.
וכבר נאמר על אברהם אבינו בבראשית (יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְיָ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְיָ עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו". כלומר, מפסוק זה עולה באופן ברור שאבות האומה ובניהם ובני-בניהם הלכו בדרכי המוסר, הצדק והמשפט, הרבה לפני מתן תורה – ומצות הייבום הינה מצוה גדולה וחשובה מאד-מאד מבחינה מוסרית ואנושית, הרבה יותר לדוגמה מהכנסת האורחים שאברהם דקדק בה מאד. ואף איני יודע איך אפשר לסבור שטרם מתן תורה, אבות האומה ובניהם לא הלכו בדרכי האמת, המוסר והחמלה רק בגלל שלא נצטוו ללכת בהם במעמד הר סיני – וזה לא יעלה על הדעת.
והואיל ואונן הִפנה עורף לדרכי המוסר והצדק, החמלה והאנושיוּת – הענישוֹ ה' בחומרה. ברור אפוא כשמש, שבשל חשיבותה המוסרית העצומה, אבות האומה ובניהם ובני בניהם הורו לקיים את מצות הייבום, וכאשר היה צורך הם אף הזדרזו לקיימהּ – שהרי אם לא הייתה מצוה כזו גם בימיהם, מדוע יהודה מורה לבנו אונן להקים לאחיו שֵׁם בישראל? והנה הפסוק בבראשית (לח, ח): "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ".
כמו כן, בתורה נאמר במפורש שיהודה חָטָא בכך שהוא מנע משֵׁלָה בנו לייבם את תמר כלתו (בר' לח, יד): "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה". ולאחר מכן נאמר (בר' לח, כו): "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה".
אגב, אם זה היה משרת את אלירן העקשן הוא היה טוען שאבות האומה קיימו את כל תרי"ג המצוות, וכמנהגם של הכסילים הוזי ההזיות להבין את כל מדרשי חז"ל כפשוטם. ברם, משום מה, דווקא כאן אלירן העקשן העיקש נמנע מלטעון שיש להבין את המדרשים כפשוטם...
***
זאת ועוד, יובב לומד כאמור מבראשית (לח, ט): "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו". כלומר, יובב לומד את הפסוק כך: "לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע [=נשמה] לְאָחִיו [דהיינו להחיותו בגלגול]". ברם, מעצם הפסוק עולה שלא ניתן לפרש את המלה "זרע" כ"נשמה", שהרי בראש הפסוק נאמר: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע", ואם נפרש את המלה "זרע" כ"נשמה" נהיה מוכרחים להסביר שהסיבה שאונן השחית את זרעו היא מפני שהוא לא רצה לגלגל את נשמתו-שלו בבן אלמנת אחיו: "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע [כלומר הזרע-הנשמה שתתגלגל בבן לא תהיה שלו]" – וזו סכלות שטרם ראיתי! שהרי איך יעלה על הדעת שנשמתו של אונן תתגלגל לתינוק? והלא אונן עדיין יחיה בהיוולדו?
ואצרף לפניכם פסוקים אשר מוכיחים שהמלה "זרע" בתורה אין משמעהּ נשמה אלא בֵּן:
1) "וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל כִּי הֲרָגוֹ קָיִן" (בר' ד, כה); 2) "וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי" (בר' טו, ג); 3–4) "לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע [...] וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה הֵן שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע [ולפי יובב, עמון ומואב הם גלגול של לוט]" (בר' יט, לב–לד); 5) "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע [=ולפי יובב, יצחק הוא גלגולו של אברהם אבינו]" (בר' כא, יב); 6) "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי יְיָ מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב" (ויק' כא, כא); 7) "אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר וְהַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" (ויק' כב, ד); 8) "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ" (ויק' כב, יג); 9) "זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי יְיָ וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ" (במ' יז, ה).
***
יובב העקוש ראה את תשובתי אך בחר לשקוע בסכלותו, והנה לפניכם תגובתו: א) מה הכוונה "לא לו יהיה הזרע" מה הפירוש המילולי? למה לא אליו יתייחס הזרע? בגלל שהוא מייבם את אשת אחיו הזרע אינו שלו? ב) גם במקרה של רות ונעמי כל השכנות ניחמו את נעמי על זה שבועז ייבם את רות כלתה, וכתוב: "להקים שם המת על נחלתו ולא ייכרת שם המת", איך המת חוזר כביכול לנחלתו? נכון שלפי ההלכה המייבם יורש נכסי המת אבל זה לא מסביר את הפסוק. תהיה אמיתי ותגיד מי צודק כאן. וזה לא אני זה הרמב"ן מעיר את כל זה.
והוספתי והשבתי לו:
א) כבר נתבארו הדברים היטב, והכוונה היא שהבן ייקָּרא על שֵׁם האח המת, בין אם בשמו ממש ובין אם בכך שכולם יזכרו ויידעו שהוא נולד במטרה שלא יימחה שם אותו האח המת מישראל. כך תרגם-פירש אונקלוס: "כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" – "אֲרֵי לָא עַל שְׁמֵיהּ מִתְקְרֵי זַרְעָא", וגם רס"ג הלך בדרך האמת והצדק ופירש שם: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע – לא אליו יתייחס הזרע". ואונן לא רצה להקים לאחיו שֵׁם בישראל ולשמֵּר את זכרוֹ, מתוך צרות-עין, נקמנות ורשעות.
ב) בעניין הפסוק שאלירן מביא כראיה ממגילת רות, ובכן, העקשן אפילו לא ידע לקרוא פשט של פסוק (טוב, האמת שזה לא מפתיע), אז איך הוא יבין בענייני השגחה ושכר ועונש?
ראו נא את הפסוק ברות (ד, י): "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו". יובב טען שיש ראיה בפסוק הזה לכך שהמת חוזר לנחלתו, דהיינו בגלגול דמיוני, וכלשונו: "איך המת חוזר כביכול לנחלתו?". ברם, אין שום ראיה בפסוק שהמת חוזר בגלגול לנחלתו, שהרי נאמר במפורש בפסוק: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו".
ומה שהוא מציין שגם הרמב"ן העיר על זה, ובכן, אין להקשות מן המינים, שהרי הרמב"ן היה סבור ששעיר המשתלח של יום-הכיפורים הוא קרבן לנפש מאדים... וזאת בנוסף לאינסוף ההזיות המאגיות הנגעלות שהוא החדיר לדת משה וזיהם בהן מקור מים חיים, וכבר כתבתי סדרת מאמרים על הרמב"ן הנבל שהסיבה היחידה שחכמי-יועצי-אשכנז הפכו אותו לגדול היא הערצתו לשר"י ולשאר המינים האירופיים, וכן בשל התקפותיו על הרמב"ם שנוא-נפשם אשר שפך אור בוהק על מינותם ועל גילוליהם, ושבר את גאון ליבם הערל. "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו [...] הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עוב' א).
***
יובב ראה את תשובתי, והוסיף והקשה כך: א) לא ענית מה כוונת הפסוק: "לא לו יהיה הזרע". בגלל שקוראים לו על שם המת הוא לא שייך לאב? ב) הרמב"ם פוסק בהלכות נחלות (ג, ז) שמי שיורש את נכסי המת זה האח המייבם ולא הבן, ועניין זה סותר את מה שרשמת; ג) לפי ההלכה גם אין חיוב לקרוא את שם המת לילד הנולד; ד) לגבי שם המת על נחלתו אפשר לדחוק כמו שרשמת, אבל נראה מכל העניין שם וממה שניחמו השכנות את נעמי שהן האמינו בדבר יותר עמוק: "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם".
וכך הוספתי והשבתי לו:
א) האמנם לא עניתי מהי הכוונה? תקרא שוב ושוב עד שתבין. אף שהבן נולד לאביו, מטרתו ותכליתו וייעודו היא לא להמשיך את שֵׁם אביו אלא להמשיך את שֵׁם דודו המת, אחי אביו.
ואולי יתרה מזאת, אלירן המגולגל טוען כאמור שהפסוק הנדון: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע", הוא ראיה לגלגולי הנשמות. ברם, יש להקשות עליו באותה הקושיה שהוא פולט מפיו: וכי העובדה שהנשמה תתגלגל לתוך הבן, מוחקת את העובדה שהבן הזה הוא בנו של אביו הביולוגי? כלומר, אם יש קושי בפסוק לפי אלירן, הקושי הזה מקשה על הזייתו באותה המידה: מדוע נאמר בפסוק: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע"? וכי גלגול הנשמה מוחק את ייחוסו הביולוגי של הבן?
ולדרכנו אין שום קושי, וכפי שהוסבר לעיל, ואילו לשיטתו הקושי הזה עומד בעינו.
ב) לגבי ההלכה שבהלכות נחלות (ג, ז) נאמר בה כך: "מי שייבם אשת אחיו, הוא יורש כל נכסי אחיו המוחזקים". כלומר, למרות שאונן היה אמור לזכות בנכסי אחיו הוא סירב לתת לו זרע, וזאת מתוך רשעות וייצר נקמה ושנאה לאחיו, ללמדנו על רוע ליבו ועל צדקת עונשו הכבד.
ג) לגבי העובדה שאין חובה לקרוא לַבֵּן על שם אחיו המת, ובכן, הדבר כל-כך ברור ומפורש עד שאין צורך לכתבוֹ בהלכה (דב' כה, ו): "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל", ובדומה לכך שאין הלכה שמחייבת לקבל את האמת ממי שאמרוֹ, ובכל זאת לא יעלה על הדעת שאין זו חובה נעלה. כמו כן, אם יש שֵׁם לא ראוי לאח המת, וכי התורה תכריח את האֵם לקרוא לבן בשם שיסב לה צער או שיחנך את הבן לדרכים לא טובות? וזו לדעתי הסיבה שלא נתחייבנו בתורה לקרוא לבן הנולד דווקא בשמו המדויק של דודו המת.
ד) לגבי הפסוק מרות (ד, יד): "וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי: בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם", ובכן, פסוק זה נזכר בדברי אלירן העקשן כראיה ל"עניין עמוק" דהיינו להזיית גלגולי הנשמות. ברם, אין בפסוק זה שום עניין עמוק, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, ופשט המקרא הוא הודאה לה' יתעלה על-כך ששלח גואל לרות ולנעמי. ועל-סמך רמזים דמיוניים הזויים ומגוחכים שעד עתה הוא לא הסביר, אלירן העקשן מחריב את דת משה באימות הזיה שיסודה בקרב עובדי האלילים הקדמונים: אמונה רעה אשר משחיתה כליל את יסוד השכר והעונש, ונלוות לה רעות מחשבתיות משחיתות נוספות. וכמו שפירטתי במאמר על הזיית גלגולי הנשמות.
ואם כבר הגענו לדון בפסוקים ממגילת רות פרק ד, ראו נא עוד כמה פסוקים שם:
"וַיֹּאמֶר בֹּעַז לַזְּקֵנִים וְכָל הָעָם [...] וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם [...] וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל".
שימו לב, גם במגילת רות יש תשובה לשאלה: מה כוונת הפסוק באמרוֹ: "לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע"? והתשובה: "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ". נמצא, שמטרת הבן היא להקים שֵׁם לאחי-אביו שמת, והוא ייקָּרא על שמו של האח המת. ובמלים אחרות, אף שייחוסו הביולוגי יישאר לעולם לאביו, ייעודו הוא להמשיך את שֵׁם האח המת.
כמו כן, גם הפסוקים האחרונים מבטאים נאמנה את דברינו: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת [...] וַיִּתֵּן יְיָ לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן. וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל". כלומר, לאחר הולדת הבן לא רק נגאל שמו של בעלה המת של רות, אלא גם שֵׁם אביו אלימלך. כלומר, בועז, בגאולתו את רות, גאל למעשה גם את אלימלך וגם את בנו – ואם הפסוקים הללו מתארים עניינים דמיוניים של גלגולי נשמות אליליים, איך גאולתו של בועז גאלה גם את אלימלך וגם את בנו מחלון או כיליון? וכי יש אפשרות ששניים יתגלגלו באחד?
ושאלה קמה וניצבה: מדוע יובב מצטט את הפסוק מרות (ד, יד), ומשמיט ממנו את סופו שהוא החשוב ביותר? והנה הפסוק שציטט, והוספתי את שלוש המלים שהוא משום מה השמיט:
"וַתֹּאמַרְנָה הַנָּשִׁים אֶל נָעֳמִי בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר לֹא הִשְׁבִּית לָךְ גֹּאֵל הַיּוֹם וְיִקָּרֵא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל".
***
יובב ראה את תשובתי והמשיך בעקשותו:
א) ברש"י בבראשית (א, כו–כז) אפשר להבין גשמות כמו שהוא מתעקש, ואפשר להבין אחרת כמו שכל הפרשנים (שפתי חכמים רא"ם ועוד) הבינו; ב) ראה גם רש"י בשמות טו, ח. שם כתוב במפורש, דיברה תורה כביכול דוגמת מלך בשר ודם לשבר את האוזן מה שיכולה לשמוע. זה כמעט להדיא שהקב"ה לא בשר ודם. אי אפשר להתווכח על זה; ג) והבאתי לך עוד פסוק: רש"י בשמות (כא, כא) מביא מדרש: מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מזה גם נראה שרש"י לא היה מגשים (ראיה פחות טובה מהקודמת אבל עדיין).
וזו תשובתי לדבריו:
א) יובב מתעתע כאילו הוויכוח בינינו בעניינו של שר"י שקוּל בראיות, וזה שקר וכזב, כי הראיות לכך ששר"י היה מין עולות עשרות מונים באיכותן ובכמותן על הראיות שהוא לא היה מין. ומין ארור כזה, שמחדיר לתוך פירושיו פירושים מתעתעים כדי שיהיה לו במה להיתלות ולכזב שהוא אינו מין, הוא מין הרבה יותר מסוכן וארור מסתם מין סכל ואוויל, כמו לדוגמה מחבר ספר-האופל, אשר מינותו ברורה וגלויה לכל מי שאינו עובד אלילים אילמים. אגב, הרמב"ם קובע בפסקה הראשונה במורה (א, א) ששר"י היה מין דהיינו כל המפרש צלם-דפוס הוא מן המינים, וכבר הרחבתי מאד בניתוח פירושו של שר"י בבראשית שם, במאמר על רש"י חלק ד.
ב) לגבי הפסוק שאלירן העקשן מפנה אליו בשמות (טו, ח), ואשר משם הוא מביא ראיה לכך ששר"י היה כביכול ממרחיקי הגשמות. ובכן, כבר התייחסתי בהרחבה רבה לפרשנותו זו של שר"י במאמר שכותרתו: "ראית דרדעי חכם בעיניו – תקוה לכסיל ממנו". ושם הוכחתי שמדובר בזיוף ובהתעיה מכֻוונת של המינים שבאו לאחר שר"י וביקשו לטשטש את מינותו.
ג) לגבי הפרשנות השנייה של שר"י בשמות, היא מופיעה בפרק לג פסוק כא, ולא כדברי אלירן. מכל מקום, הבה נבחן את הפסוק: "וַיֹּאמֶר יְיָ הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר". ושם פירש רש"י: "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי – בהר אשר אני מדבר עמך תמיד, יש מקום מוכן לי לצורכך שאטמינך שם שלא תיזוק, ומשם תראה מה שתראה, זהו פשוטו. ומדרשו על מקום שהשכינה שם מדבר ואומר המקום אתי, ואיני אומר: 'אני במקום', שהקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".
רש"י העילג מעתיק מדרש מבראשית רבה בשיבושים. וכך נאמר במדרש שם (ויצא, סח):
"אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין: אם הקדוש-ברוך-הוא מקום עולמו אם עולמו מקומו? מן מה דכתיב: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי', הוי הקדוש-ברוך-הוא מקום-עולמו ואין עולמו-מקומו".
וממה שר' יוסי אומר "אין אנו יודעין" וכו' עולה בבירור שהמדרש כלל לא נועד להרחיק מן ההגשמה, שהרי אם זו הייתה מטרת המדרש היה ברור לר' יוסי כיצד יש לומר, אלא שיש כאן עניין אחר לחלוטין, והוא השאלה: מהו השבח והרוממות המתאימים ביותר לבורא-עולם? כלומר, כלל לא מדובר במדרש ב"מקום" פיסי כפי ששר"י הבין, אלא ב"מקום" מסוג אחר לחלוטין, "מקום" שמשמעוֹ מעלת כבודו במציאות, אשר כידוע אין לה חקר ואין לה קץ.
הוי אומר, הביטוי: "עולמו מקומו" מבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה בפעולותיו, דהיינו בשכלול עולמו הנפלא והמופלא ודי בכך, אף שכמובן אין בשבח זה כדי להגיע עד חקר רוממותו. ואילו הביטוי השני ש"הקב"ה הוא מקום עולמו", נועד לבטא את ההשקפה שראוי לשבח את הקב"ה באופן שידגיש את העובדה שאין אנו מסוגלים להגיע עד חקר אלוה רם ונישא. ההשקפה השנייה הזו באה לידי ביטוי בשבח הייחודי אשר אנו אומרים בקדושת תפילת העמידה: "ברוך כבוד ה' ממקומו", והנה לפניכם דברי רבנו בעניין זה במורה (א, ח):
"ועל דרך השְׁאָלה זו [לפיה המושג 'מקום' מבטא רוממות דרגה ומעלה] נאמר: 'בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ' [יח' ג, יב], כלומר כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, וכן כל היכן שנזכר 'מקום' כלפי ה', אין הכוונה בו אלא מעלת מציאותו יתעלה, אשר אין לה משל ולא דימוי כמו שיתבאר".
נמצא, שהשבח שאנו משבחים את בורא-עולם באומרנו: "בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ", משמעוֹ למעשה הוא: "יתברך שמו כפי מעלתו ורוממות כבודו במציאות, אשר אין להן משל ולא דימוי", שהרי אין אנו מסוגלים להבין עד חקר את גדולתו ומעלתו של הקב"ה. מדובר אפוא בשבח מאד מיוחד ומדויק ומדוקדק, שהרי לפיו אין אנו מצמצמים את השבח למושגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, אלא משבחים אותו כפי רוממות-מעלתו הנשׂגבה שאין לה חקר ותכלית.
וזו היא מהות ההתלבטות הרעיונית שבדברי ר' יוסי במדרש: האם ראוי לצמצם את השבח אך ורק למושגים הארציים והגשמיים שאנחנו מכירים, או שמא יש להדגיש את העובדה ששגב מעלתו ורוממות-כבודו במציאות בלתי ניתנות להשׂגה ולתפישׂה, וכדברי רבנו: "אשר אין להן משל ולא דימוי", וכדברי איוב (יא, ז): "הַחֵקֶר אֱלוֹהַ תִּמְצָא אִם עַד תַּכְלִית שַׁדַּי תִּמְצָא?".
ומסיבה זו חז"ל גם קבעו לומר בסוף הקדיש: "לעילא-לעילא מכל שירתא ותושבחתא ונחמתא", כלומר שהוא יתעלה נשגב ומרומם לעילא-לעילא מכל השירות והתושבחות שאנו משבחים ומהללים ומפארים אותו בהם; ומסיבה זו גם נאמר בנחמיה (ט, ה): "וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה"; ומסיבה זו גם אומר דוד המלך בתהלים (סה, ב): "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה".
ועוד בעניין זה ובהרחבה רבה, ראו במאמר: "איֵּה מקום כבודו?".
***
נחזור עתה להבנה המשובשת של שר"י: מי שמבין את המדרש הנדון כאילו מדובר בו במקום פיסי, וכמו שרש"י הבין, שוגה בהגשמה ברורה! וטרם שאסביר אעתיק שוב את המדרש:
"אמר ר' יוסי בר' חלפתא: אין אנו יודעין אם הקדוש-ברוך-הוא מקום-עולמו אם עולמו-מקומו, מן מה דכתיב: 'הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי', הוי הקדוש-ברוך-הוא מקום-עולמו ואין עולמו-מקומו".
אם מבינים את המדרש הזה באופן פשטני, דהיינו, אם מבינים את המלה "מקום" כביטוי לתפיסת שטח גשמי במציאות, מגיעים לשיבוש חמור ובסופו-של-דבר אף להגשמה: השיבוש החמור הוא, איך יעלה על הדעת שר' יוסי יסתפק שמא יש להקב"ה מקום? וכי ר' יוסי היה מן המסופקים, כמו הפוחז הצרפתי מפוסקיירא אשר עליו ועל דומיו אומר רבנו שהם "יותר תועים מהבהמות"? וכאמור, בסופו-של-דבר מגיעים גם להגשמה: שהרי הבנת המושג "מקום" במדרש כביטוי לתפיסת שטח, מובילה למחשבה שיש שתי אפשרויות להבין את המדרש:
או שהעולם הוא מקומו של הקב"ה, דהיינו שהקב"ה תופס שטח מסוים ביקום, וזו הגשמה; או ש"הקב"ה הוא מקום עולמו", דהיינו שהקב"ה תופס שטח נרחב יותר ביקום שבתוכו העולם תופס מקום, וגם אפשרות זו הינה בגדר הגשמה, שהרי גם לפיה סוף-סוף יש להקב"ה מקום! נמצא, שאלירן העקשן בא לערער ונמצא מחזק, בא לקלל ונמצא מברך! שהרי דווקא מתוך הראיה שאלירן מביא לעזרתו של שר"י, דווקא מתוך הראיה הזו יש ראיה ברורה גם למינותו ולהגשמתו של שר"י וגם לסכלותו בהבנת מדרשי חז"ל כפשוטן – פרשן סכל ונבל!
ואצרף גם את פירושו של רש"י לפסוק הבא שם, כדי שתראו שוב כיצד שר"י מגשים:
"וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי" (שמ' לג, כב), ושם פירש רש"י: "בַּעֲבֹר כְּבֹדִי – כשאעבור לפניך". שימו לב, בתורה נאמר: "וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי", ואילו שר"י מתעקש לפרש: "כשאעבור לפניך", דהיינו לא כבודו, דהיינו אור נברא או ענן או עמוד אש וכיו"ב יעבור לפני משה רבנו ע"ה, אלא לפי רש"י, הקב"ה באמיתת עצמותו יעבור לפני משה רבנו. כלומר, גם כאשר הפסוק עצמו מרחיק מן ההגשמה, בא שר"י הנואל, משחית את הרחקת ההגשמה ומפרש באופנים מגשימים, ואסביר: אם הקב"ה אכן עובר באמיתת עצמותו לפני משה רבנו, ברור כשמש שיש לו גוף שבו הוא עובר ואשר עמו הוא תופס מקום במציאות, שהרי ללא גוף חומרי שתופס מקום במציאות המוחשית, לא ניתן לעבור על-פני גוף אחר.
ועתה נעבור לראות כיצד אונקלוס תרגם-פירש שם, וכֹה דבריו: "וִיהֵי בְּמִעְבַּר יְקָרִי וַאֲשַׁוֵּינָךְ בִּמְעָרַת טִנָּרָא וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי עַלָךְ עַד דְּאַעְבַּר". כלומר, אונקלוס מרחיק פעמיים מן ההגשמה בפסוק הזה: הוא גם מתרגם את מלת "כְּבֹדִי" במילת "יְקָרִי", כדי ללמדנו שמדובר בפסוק באור נברא שעובר וכדי לשלול את הפרשנות שהקב"ה הוא זה שעובר, וגם מחליף את המלים "וְשַׂכֹּתִי כַפִּי" במילים "וְאַגֵּין בְּמֵימְרִי", כדי לשלול את האפשרות שמדובר בכף גשמית.
וכבר הרחבתי בעניין זה ודומיו במאמר: "'וַיַּעֲבֹר יְיָ' – האם אלהים עובר ומתהלך כבני האדם?", ושם ערכתי השוואה מקיפה בין פרשנותם של אונקלוס, רס"ג ורבנו במורה (א, כא), לבין פרשנותו של שר"י בפסוק הזה ודומיו, והוכחתי בבירור שרש"י בוחר שוב ושוב לפרש באופנים מגשימים, ובניגוד מוחלט ומקומֵם לאופני הפרשנות המסורים באומה שבתרגום אונקלוס.
ולא הבאתי את הפירוש הרע הזה של שר"י אלא מפני שהוא מופיע בפסוק הבא שלאחר הפסוק שיובב הביא ממנו "ראיה", ויש עוד מאות פרשנויות מינות מהובלות של שר"י, וניתחתי אותן בעשרות רבות של מאמרים בסדרת המאמרים: "רש"י – ראש פרשני ההגשמה".
***
בתגובתו הבאה העלה יובב את הטענות הבאות:
1) ביחס למאמר שצוין לעיל: "ראית דרדעי חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", יובב טען שאין לי ראיה מכתבי-יד לכך שתוספת הרחקת הגשמות שבפירוש רש"י הנדון שם היא אכן זיוף.
ובכן, אין צורך לשום כתב-יד בנדון דידן משתי סיבות מרכזיות:
האחת, יש שלל ראיות מן השכל הישר שמדובר בתוספת שהיא זיוף; והאחרת, כמו שפירטתי במאמר שם, מן המפורסמות בעולם המחקר על שר"י שפירושו מלא וגדוש בתוספות זרות, ומי שמתבונן בעין מדעית בהרחקת ההגשמה שם ביחס לכלל הטקסט, יראה בבירור שמדובר בתוספת. קצרו של דבר, במחקר הנוסח של פירוש רש"י-שר"י אין כמעט ערך לכתבי-היד, אלא, אבן הבוחן המרכזית היא השכל הישר, דהיינו בחינת כל טקסט לגופו ולתוכנו.
2) עוד טען העקשן: "אם רש"י לדבריו כזה עילג מה הוא מתפלפל בכל מילה בדבריו ככה". ובכן, שר"י אכן עילג גדול מאד (וגם שיכור לא קטן), וכל מי שלמד מדעים ולשון עברית יזהה זאת מיד. מכל מקום, הנזקים העצומים שהוא גרם וגורם לדת האמת מחייבים להוכיח את מינותו וסכלותו, ולכן חובה גדולה לדייק בדבריו ככל שניתן, כדי להרחיק את עם-ישראל מנזקיו, וכמו שמדייקים בספר-האופל הנחוּת כדי להוכיח את אלילותו, וכמו שמדייקים בברית-החדשה כדי להוכיח את כיעורה – ומסיבה גדולה זו החילותי בכתיבת סדרת מאמרים על שר"י.
3) עוד הוא כותב: "מה עוד שהיום מי מגשים? כולם אומרים היום 13 עיקרים, אין לו גוף ודמות הגוף, אז מה העניין לחפור בזה?". ובכן, השאלה האם יש הגשמה בימינו היא עניין שיש לדון עליו בפני עצמו, ואין אנו דנים בו כעת, השאלה כעת היא: האם שר"י היה מגשים? ואגב, יש הגשמה בימינו, ויובב שוגה לחשוב שאם הוא אומר כמו תוכי שאין לה' גוף אז הוא לא מגשים... ואם הוא היה מסוגל ללמוד היטב את "מורה הנבוכים" חלק א, הוא היה מבין מהי הגשמה.
4) לאחר כל הדברים האלה, יובב החליט להביא ראיה לאמיתת הזיית גלגולי הנשמות הפגאנית מהילד הדרוזי אוניל, וזה לשונו: "מה עוד שכבר ראינו את הילד הדרוזי, אין לזה שום הסבר מדעי". ובמלים אחרות, יובב הנתעב מביא ראיה לתורתו מן הדרוזים עובדי-האלילים!
ועל זה נאמר: מצא מין את מינו וניעור.
וכבר כתבתי מאמר מקיף שמנתח את התוכנית של אמנון לוי בעניין הילד הדרוזי אוניל, והוכחתי את שקריו של אמנון לוי הרשע. והנני מזמין את הקוראים לעיין במאמר אשר מנתח את התוכנית הזו, שכותרתו: "נספח בעניין הגלגול – על אמנון לוי והילד הדרוזי אוניל".
"שׁוֹט לַסּוּס מֶתֶג לַחֲמוֹר וְשֵׁבֶט לְגֵו כְּסִילִים" (מש' כו, ג).
"אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (מש' כז, כב).
סוף דבר
אבקש לחתום בכמה מקורות מדברי רבנו בעניינם של המינים, ואחל בצוואת רבנו למורה:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
והנה לפניכם גם דברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה, כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קה' ט, י), "אִישׁ בַּעַר לֹא יֵדָע וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת" (תה' צב, ז).